פסיקת הוצאות בגין בקשה למתן הוראות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת הוצאות בגין בקשה למתן הוראות: בפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשייך) מיום 23.1.2012, בה נדונה בקשה למתן הוראות שהגישו המבקשים ובמסגרתה הם חויבו בהוצאות בסך של 20,000 ש"ח. 1. המבקשים הם בעליו של בית מגורים המצוי ברחוב בירנבוים 6א' בתל אביב (להלן: הנכס) ובו מתגוררים בשכירות המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים). עקב מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, הנוגעות בין היתר לגובה דמי השכירות בנכס, ונוכח העובדה שהמשיבים נקלעו להליכי פשיטת רגל, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו - הוא בית המשפט הדן בפשיטת הרגל - בבקשה למתן הוראות (להלן: הבקשה). המבקשים עתרו כי בית המשפט יורה על סילוק ידם של המשיבים מהנכס ובקשתם הועברה לתגובת המשיבים וכן לתגובת המשיב 3 (להלן: המנהל המיוחד) והמשיב 4 (להלן: הכנ"ר). במסגרת תגובתו מיום 17.11.2011 ציין המנהל המיוחד כי הוא אינו מתנגד לבקשה ובתגובה נוספת מיום 6.12.2011, אליה הצטרף הכנ"ר, הודיע המנהל המיוחד כי הוא סבור שתנאי המגורים בנכס ועלות השכירות החודשית הגבוהה אינם מתיישבים עם העובדה שהמשיבים מצויים בהליכי פשיטת הרגל. על כן סבר המנהל המיוחד, מבלי שהביע עמדה לגוף הסכסוך, כי על המשיבים למצוא מקום מגורים חלופי בתוך 90 ימים. בתוך כך הגישו המבקשים והמשיבים כתבי טענות נוספים, במסגרתם שטחו את שלל טענותיהם העובדתיות זה כלפי זה. 2. בהחלטתו מיום 23.1.2012 דחה בית המשפט את הבקשה להורות על סילוק ידם של המשיבים מהנכס, תוך שהוא מותח ביקורת על התנהלות המבקשים. בית המשפט ציין כי המבקשים לא גילו את התמונה העובדתית במלואה במסגרת הבקשה וזו התבררה רק במהלך הגשת כתבי הטענות; כי המצג שהציגו המבקשים כאילו המשיבים פלשו אל הנכס, רחוק מתיאור פני הדברים ולמעשה מדובר בסכסוך חוזי בין משכיר לשוכר; כי המהלך הדיוני בו בחרו, קרי הגשת תביעת פינוי במסגרת הליך פשיטת רגל, מהווה ניסיון לערוך קיצור דרך בלתי ראוי ולשלול מהמשיבים את יומם בערכאות; וכן כי בהגישם ארבע בקשות למתן החלטה בתוך חודש ימים, ניסו המבקשים ליצור תחושת בהילות שאין בה מאומה. חרף דחייתה של הבקשה לסילוק ידם של המשיבים מהנכס, התיר בית המשפט למבקשים להגיש תביעת פינוי לערכאה המוסמכת, וזאת למרות שהמשיבים מצויים בהליכי פשיטת רגל. בנוסף, בית המשפט הורה למנהל המיוחד לשקול הגשת בקשה מטעמו בכל הנוגע למגורי המשיבים. לבסוף קבע בית המשפט כך: "נוכח התנהלותם המקוממת של המבקשים - מהותית ודיונית גם יחד - ישאו המבקשים בהוצאות המשיבים בסך של 20,000 ₪ [...] נוכח היות המשיבים פושטי רגל, יש לשלמו במישרין לקופת המנהל המיוחד".  להשלמת התמונה יצוין כי לאחר מועד מתן החלטה זו, ביום 2.2.2012, הודיעו המשיבים לבית משפט קמא כי בהמשך לעמדתו של המנהל המיוחד הם החליטו לעזוב את הנכס וכי עד לתאריך 1.5.2012 יועתק מקום מגוריהם לדירה צנועה יותר. 3. מכאן הבקשה שבפניי, המופנית כנגד חיובם של המבקשים בהוצאות. המבקשים טוענים כי שגה בית משפט קמא עת, מחד גיסא, נעתר לרובה של הבקשה ומאידך גיסא, חייבם בהוצאות עונשיות. המבקשים מפרטים באריכות את טענותיהם ביחס להתנהלות המשיבים בסכסוך השכירות - טענות שאין צורך לפרטן משאינן דרושות לענייננו. עוד טוענים המבקשים כי בית משפט קמא שגה בשורה של קביעות עובדתיות וכי בהחלטתו נקבעו ממצאים ביחס למהימנותם, וזאת אך ורק על סמך כתבי הטענות שהוגשו. לטענת המבקשים, הקביעה כי הבקשה מהווה "ניסיון לערוך קיצור דרך" עומדת בסתירה לעובדה שנוכח קיומם של הליכי פשיטת רגל לא ניתן היה לנקוט בהליך עצמאי לצורך סילוק ידם של המשיבים. עוד נטען כי הבקשות למתן החלטה הוגשו על רקע היותם של המבקשים תושבי חוץ שאינם מיוצגים על-ידי עורך דין ואינם בקיאים בהלך הרוח הדיוני הנהוג בישראל, וממילא אין בהגשתן כדי להצדיק השתת הוצאות עונשיות. המבקשים טוענים כי בית המשפט אימץ בסופו של יום את גישתם, וכי גם המנהל המיוחד והכנ"ר תמכו במתן הסעד המבוקש. חרף עובדה זו, מוסיפים המבקשים וטוענים, וחרף העובדה שאף לא אחד מבעלי הדין עתר לחיובם בהוצאות, בחר בית המשפט להרחיב את יריעת המחלוקת ולהעניק למשיבים סעד שהם מעולם לא עתרו לו. על כן, המבקשים טוענים כי ההחלטה לחייבם בהוצאות בוצעה תוך חריגה מסמכות ודינה בטלות, ולחלופין כי היא בלתי פרופורציונאלית באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. 4. המשיבים, מצידם, טוענים כי בבקשה שהוגשה לבית משפט קמא השמיטו המבקשים עובדות חיוניות והעלו טענות בלתי מדויקות, ותגובת המשיבים היא זו ששפכה אור על העובדות כהווייתן. עוד נטען כי המבקשים נוהגים בחוסר ניקיון כפיים כעת, בהביאם בבקשת רשות הערעור שבכאן עובדות שנשמטו מהבקשה למתן הוראות. התנהלות זו, כך טוענים המשיבים, היא שהובילה לקביעה בדבר חוסר מהימנותם של המבקשים ולא היה כל צורך בקיום דיון פרונטאלי בהקשר זה. המשיבים מוסיפים וטוענים גם לגופו של סכסוך השכירות - טענות שכאמור אינן מענייננו. עוד טוענים המשיבים כי הסעד שנתבקש בבקשה למתן הוראות היה סילוקם מהנכס, כך שיש לדחות את טענת המבקשים, לפיה בית משפט קמא נעתר באופן מלא לבקשה. בהקשר זה צוין כי הערותיו של בית משפט קמא במישור היחסים שבין המנהל המיוחד לבין המשיבים נאמרו כאמרת אגב ואין בהם משום היעתרות לסעד שהתבקש. המשיבים מדגישים כי הליך הפינוי מהנכס התייתר אך ורק בשל רצונם ולא כתוצאה מהוראת בית המשפט או בשל הגשת הבקשה. עוד נטען כי המנהל המיוחד, שניסה לפשר בין הצדדים, נמנע מלהביע את עמדתו לגוף הסכסוך ולכן לא ניתן לומר כי הוא תמך בעמדת המבקשים. המשיבים מוסיפים וטוענים, בין היתר, כי קיים פער בין האופן בו הציגו עצמם המבקשים - כתושבי חוץ חסרי השכלה משפטית - לבין מצב הדברים בפועל וכמו כן הם טוענים כי התנהלות המבקשים עולה כדי ביזוי בית המשפט. לבסוף, המשיבים מציינים כי ההוצאות שהושתו על המבקשים הן הוצאות עונשיות ומשכך  מדובר בסעד שבסמכותו הטבועה של בית המשפט ואין כל צורך לבקשו. המנהל המיוחד והכנ"ר הודיעו כי הם מותירים את סוגית חיוב המבקשים בהוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט. 5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. הלכה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיעור ההוצאות שנפסק על-ידי הערכאה הדיונית (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 745 (מהדורה עשירית, 2009)). יחד עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט ובמקרים בהם סכום ההוצאות שנפסק חורג בצורה קיצונית מן הסכום הראוי, קמה עילה להתערבות מעין זו (ראו רע"א 10879/07 טי.גי.סי הנדסה בע"מ על-ידי יעקב טל נ' הכונס הרשמי ( 27.3.2008)). כזה הוא המקרה שבפניי. בנסיבות העניין נראה כי סכום ההוצאות שנפסק לחובת המבקשים הינו סכום גבוה במיוחד שכן אפילו התרשם בית משפט קמא, על יסוד החומר שהונח בפניו, כי נפל פגם בהתנהלותם המהותית והדיונית של המבקשים, היה עליו לשקול למול זאת את העובדה שרכיבים מרכיבי הבקשה שהגישו התקבלו, כך שאין מדובר בבקשת סרק כלל ועיקר. כמו כן ראוי להדגיש כי המנהל המיוחד - אשר לקופתו ישולם סכום ההוצאות שנפסק - תמך בבקשה למתן הוראות וכך גם הכנ"ר ובבקשה שבכאן בחרו הם להותיר את שאלת החיוב בהוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט. עוד ראוי להזכיר כי הסעד שהתבקש בבקשה למתן הוראות ממילא התייתר, עת בחרו המשיבים לפנות את הנכס מיוזמתם. תחת מכלול נסיבות אלו יש מקום להפחית את סכום ההוצאות שנפסק לחובת המבקשים. בשולי הדברים ואף שטענה זו לא הועלתה על-ידי מי מהצדדים, לא למותר לציין כי עולה במקרה דנן שאלה של סיווג ההחלטה נשוא הבקשה לעניין תחולתו של סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009. אך משהצדדים לא העלו טענות בעניין זה ונוכח עמדת המנהל המיוחד כאמור, לא מצאתי מקום להידרש לסוגיה זו. 6. אשר על כן, הערעור מתקבל במובן זה שסכום ההוצאות שנפסק לחובת המבקשים יופחת ויעמוד על סך של 7,000 ש"ח. אין צו להוצאות בערכאה זו. מתן הוראותפסיקת הוצאות