בסוגייה של קביעת תושבות נקבעו בפסיקה מספר הלכות: "תושב ישראל" הוא אדם שמושבו הוא בדרך כלל בשטח מדינת ישראל (דב"ע מז/ 38-0 שוויקי- המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 111; דב"ע מט/ 108-0, אלקאדר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 28; דב"ע נא/ 43-0 פאוזי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 37, 40; דב"ע תשן/ 209-0 נסימיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 299)   בדב"ע מד/ 10-0 המוסד לביטוח לאומי - אקדאם פד"ע ט"ו, 421,417 נאמר:  "לענין חוק הביטוח הלאומי ניתנה לדיבור תושב משמעות הקשורה במצב עובדתי, המעיד על היות ישראל ביתו של התושב, ולא על היות ישראל מקום ישיבה ארעי - הכל תלוי בעובדות"   בדב"ע מה/ 73-04 סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ז 84,79 נאמר: "נדגיש רק זאת שהחשבון הסופי שתקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש"בוא הוא חי", זה ביתו" (דב"ע נו/ 275-0) משאהרה - המל"ל, עבודה ארצי כרך ל (2) 245, סעיף 6 לפסק הדין). (ההדגשה הוספה ד.פ). משמע, שיש ליתן משקל מכריע למקום המגורים בפועל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קביעת תושבות על פי חוק הביטוח הלאומי: 1.       התובע הגיש לבית הדין תביעה, ובה הוא מבקש להצהיר כי הוא, אשתו וילדיו זכאים לקבל את כל הזכויות הנתונות לתושבי ישראל על פי חוק ביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ועל פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1984, ולחייב את הנתבע בתשלום מלוא זכויות התובע וילדיו. יש לציין כי ביום 11.9.02 הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסכמה, ובית הדין התבקש ליתן להסכמתם תוקף של פסק דין. פסק הדין ניתן ביום 17.11.02, ואולם ביום 7.10.02, פנו שוב ב"כ הצדדים לבית הדין והודיעו כי מדובר בטעות, וכי ההסכמה הנ"ל ניתנה בתיק אחר. לבקשתם בוטל פסק הדין. בשל הטעות כמפורט לעיל התעכב מתן פסק דין זה. 2.       ואלה העובדות בתיק זה, כפי שהן עולות מחומר הראיות: א.        התובע ורעייתו נושאים תעודת זהות ישראלית. ב.        לבני הזוג 4 ילדים. ג.          בנם סובל מנכות קשה.   3.         ואלה טענות ב"כ התובע: א.              לנתבע אין טענת הגנה ברורה אחת, והוא מעלה גרסאות שונות, הסותרות זו את זו. ב.              אין כל הוכחה פוזיטיבית, ואין כל ראיה ממשית לטענת הנתבע כי התובע מתגורר בזעיים. ג.                מתקיימים אצל התובע כל המרכיבים העיקריים להוכחת תושבותו של התובע בירושלים, ובהם: מקום היוולדו ומקום מגוריו מאז, מקום הנישואין, מקום הולדת ילדיו, מקום עבודתו ועוד. ד.              לא ניתן לבסס מסקנה כלשהי על חקירת חוקר הנתבע, שכן רבו בה הפגמים והליקויים, ועדותו בבית הדין, גם היא לא שפכה אור על עבודתו.   4. מנגד טוען ב"כ הנתבע טענות אלה: א. טענת התובע, כי הוא מתגורר בבית המשפחה בשער החדש, היא בלתי סבירה לנוכח השטח המצומצם של הדירה, וצריכת החשמל והמים הזעומה. ב. עדות קרובי המשפחה של התובע היתה רצופה בהתחמקויות והתפתלויות, המעידות על נסיון להסתיר את האמת לעניין מגורי התובע. כמו כן מערערות גרסאותיהם השונות של התובע ועדיו את אמינותם, עד כדי שלא ניתן להאמין לאף אחת מהן. ג. טענת התובע כי התגורר בבית הורי אשתו בעת הריסת תוספת הבניה, סותרת את התאריכים המופיעים בחוזה השכירות שהוגש לנתבע. ד. גם אם יקבע כי הצפיפות סבירה ואופיינית לאופי המגורים, הרי ששאר הראיות (צריכת מים וחשמל אפסית, העדר ריהוט ופרטי לבוש ורכוש של משפחת התובע, והעדר מיטות) תומכות בטענת הנתבע כי למעשה התובע ומשפחתו לא התגוררו במקום, כאשר נערכה החקירה ע"י מר כהן בשנת 2001. ה. התובע לא שינה את כתובתו בתעודת הזהות ב-22.12.96, אף כי נעשה רישום בתעודת הזהות שלו במועד זה. מכאן שהכתובת הרשומה בתעודת הזהות של התובע אינה ראיה למקום מגוריו, והיא מערערת את טענתו כי בשנת 1996 עבר להתגורר בבית הורי אשתו בא-טור.   5. בראשית דברנו נציין, כי הנתבע העלה טענות שונות במהלך הדיונים בתביעה זו, כפי שטען ב"כ התובע (סעיף 3 לסיכומיו), ובכלל זה הטענה כי התובע לא הגיש כלל תביעה לקצבת ילדים, ומשכך יש למחוק את התביעה ולאפשר לפקיד התביעות להחליט בה (סעיף 9 לכתב ההגנה, ע' 1 ש' 11-18). אולם בסיכומים נזנחה טענה זו, ונכתב כי: "מוסכם על הצדדים שהתובע הגיש תביעה לקצבת ילדים בשנת 99" (סעיף 2 לסיכומים). משכך, אין צורך לדון בטענתו הנ"ל של הנתבע.   6. דין תביעה זו להידחות, משום שלא עלה בידי התובע לשכנע את בית הדין בגרסתו. עדויות התובע ועדיו היו רצופות סתירות מהותיות, הנוגעות לעובדות בסיסיות בגרסתו של התובע, ואף נתגלו סתירות בין טענותיו, כפי שהוצגו לפנינו, לבין המסמכים שהגיש, והאמורים לתמוך בטענותיו.   7. גרסת התובע, כעולה מתצהירו, הינה כי לאחר נישואיו, בשנת 1989, המשיך להתגורר בבית הוריו בשער החדש שבעיר העתיקה (סעיף 1.ה לתצהיר). לטענת התובע, בשל הצורך להשקיע בבן מוהנד שעות טיפול רבות, הן בבית והן במוסדות רפואיים, עברו בני המשפחה בשנת 1997 לגור אצל הורי אשתו בא-טור. שם התגוררה משפחת התובע ביחידת דיור נפרדת עד שבשנת 1997 נהרס המבנה (סעיפים 4.ד-ה לתצהיר). בעדותו אמר התובע כי עבר להתגורר בא-טור בסוף 96, וכי בשנת 97 כבר גר בא-טור חודשיים (ע' 5 ש'7-8 וכן ע' 5 ש' 14-15). אשת התובע, לעומת זאת הציגה בהודעתה לחוקר הנתבע מר שלמה כהן מיום 29.2.2000 (נ/5), גרסה שלישית על פיה משפחתה עברה להתגורר בבית הוריה לפני שנתיים, היינו בשנת 1998. לא עלה בידי אשת התובע להסביר את דבריה אלה בעדותה לפנינו, ולבסוף אמרה, כי אינה זוכרת מתי עברה עם משפחתה להתגורר בית הוריה (ע' 25-26). חוזה השכירות שהוצג בפנינו (נ/4) הינו אכן מינואר 1998. מכאן, שהוא אינו עולה בקנה אחד עם גרסת התובע לגבי המועד שבו עבר להתגורר בבית חמו. טוען ב"כ התובע כי חוזה השכירות נועד לשכנע את פקידי הנתבע כי התובע מתגורר בבית חמו (סעיף 10.ט לסיכומיו). אף על פי כן, אם מתגורר התובע בבית חמו כבר מסוף 1996, מדוע לא נעשה החוזה מן המועד שבו מתגורר התובע במקום למעשה, אלא רק מתאריך מאוחר יותר. לא זו אף זו, ביום 22.12.96 או במועד סמוך, רשם התובע את בנו מוהנד בתעודות הזהות שלו ושל רעייתו (נ/1, נ/2). אף כי לטענתו במועד זה כבר התגורר בבית חמו בא-טור, לא מצא התובע לנכון לשנות את כתובתו בתעודת הזהות. לטענת התובע לא נעשה הדבר משום שבמשרד הפנים יש תור ארוך, ואנשים רבים, ו"אני עובד אין לי זמן לעמוד שם" (ע' 6 ש' 17-20). דווקא בשל כך תמוהה העובדה שהתובע לא שינה את כתובתו בתעודת הזהות, שהרי אם כבר טרח ועמד בתור כדי לרשום את בנו, מדוע לא שינה באותה הזדמנות אף את כתובתו. דברי התובע כי שכח אינם מתקבלים על הדעת (ע' 6 ש' 10).   8. גם לגבי הסיבה בגינה עבר התובע להתגורר בבית הורי אשתו לא הוצגה בפנינו גרסה אחידה ועקבית. כאמור לעיל, טען התובע בתצהירו, כי הסיבה למעבר היתה הצורך להשקיע שעות טיפול רבות בבן מוהנד הן בבית והן במוסדות רפואיים (סעיפים 4 ד-ה לתצהיר התובע, סעיף 7 לעיל). ואולם בעדותו אמר התובע: “ אני עברתי לא-טור כדי שיהיה יותר נוח לבוא לקחת את האוטו עם הילד" (עמ' 5 ש' 3- 4 ), צ"ל לקחת את הילד עם האוטו)" (ד.פ.) דא עקא שמדובר בילד שנולד בשנת 95. על כן, בשנת 1996 היה הילד בן שנה בלבד, והוא נמצא בבית ספר מיוחד רק מינואר 2000 (ע' 7 ש' 17-18). כאשר עומת התובע עם הסתירות בגרסתו, אמר שבית הספר החל להיבנות בשנת 1997, ולכן עברו אז (ע' 10 ש' 9-8). לא זו אף זו, חמו של התובע מר נבולסי אמר בעדותו לפנינו כי משפחתה של בתו עברה להתגורר בביתו בשל בעיות בין ביתו לחמותה (עמ' 15 ש' 20). בהמשך הוסיף העד כי מדובר בריב ואף "מלחמה" (ע' 15 ש' 32-28, ע' 17 ש' 21-20). אם אמנם מדובר בסכסוך כה חמור, כיצד ניתן להסביר את העובדה שהתובע לא התייחס לכך כלל בתצהירו ובחקירתו הנגדית, ורק משנשאל על כך אמר כי: "תמיד יש סכסוך בין האשה לחמות" (עמ' 10 ש' 6-4). סתירות אלה, מערערות את גרסת התובע בכללותה פוגעות באמינותו, ומעלות את החשש כי התובע לא הציג בפני בית הדין תמונה אמיתית ומלאה באשר למקום מגוריו.   9. טענת הנתבע הינה, כי התובע התגורר בבית המשפחה בזעיים. ב"כ התובע שולל זאת מכל וכל. לדבריו לא הובאה בפני בית הדין ראיה פוזיטיבית התומכת בטענה הנ"ל. גם בעניין זה נתגלו סתירות מהותיות ביותר בין גרסאות התובע ועדיו. כך אמר התובע בנושא זה:   "ש. כמה קומות יש בבית בזעיים. ת. זה של אבא שלי ונפטר ולא היה מושלם. ש. חוזר על השאלה. ת. קודם היתה קומה אחת ואחר כך בנו על זה עוד קומה אחת. אבא שלי בנה. בשנת 83,84 . ש. מתי נבנתה הקומה השנייה. ת. באותו זמן. הקומה הראשונה היתה ריקה, והיה סגורה, ופתחו אותה ועשו מזה דירה. אבא שלי עשה את זה. ש. למה. ת. ככה. בשבילו. ש. הוא בנה 2 קומות בשביל הכיף שלו. ת. כן. בשבילו. ש. האם אביך בנה שתי קומות בשביל הכיף שלו. ת. אבא שלי אהב תרנגולות וכבשים עשה את זה כמשק חקלאי בשבילו. ש. מתי אבא שלך חלה בסרטן. ת. ב 89. הוא גר שנה שם ואחר כך עבר לירושלים לטפולים הרפואיים. לא, לא...הוא לא גר בזעיים. המחלה נמשכה שנה". (ע' 10 ש' 18-34). בהמשך חקירתו הנגדית, הוסיף עוד התובע, כי אביו היה הולך לבית בזעיים גם כאשר חלה בסרטן, וכי בבית יש ריהוט, מים וחשמל, אך הבית עומד ריק (ע' 11 ש' 1-14). לעומת זאת אמר דודו של התובע, אח אביו מר סעיד קרש, כי כשנפטר אבי התובע "הבית שלו לא היה מוכן בפנים. היה שלד, וכי הבית היה קומה אחת ובפנים עדיין לא היה גמור" (ע' 40 ש' 29). תמוה ביותר כיצד אף לגבי מספר הקומות בבית אין אחידות בין עדות התובע לעדות דודו. מתקבל הרושם אם כן, כי נעשה ניסיון, ע"י התובע ועדיו, להסתיר מבית הדין את הפרטים האמיתיים הנוגעים לבית הנ"ל.   10. טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי תושבותו של אדם נבחנת עפ"י מכלול העובדות, ולא עפ"י מקום המגורים, ולכן מן הראוי לבחון מרכיבי תושבות נוספים ובהם: מקום הנישואין, מקום הולדת הילדים, מקום הלימודים שלהם ועוד. כבר נפסק לא אחת כי: "בסוגייה של קביעת תושבות נקבעו בפסיקה מספר הלכות: "תושב ישראל" הוא אדם שמושבו הוא בדרך כלל בשטח מדינת ישראל (דב"ע מז/ 38-0 שוויקי- המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 111; דב"ע מט/ 108-0, אלקאדר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 28; דב"ע נא/ 43-0 פאוזי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 37, 40; דב"ע תשן/ 209-0 נסימיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 299)   בדב"ע מד/ 10-0 המוסד לביטוח לאומי - אקדאם פד"ע ט"ו, 421,417 נאמר:   "לענין חוק הביטוח הלאומי ניתנה לדיבור תושב משמעות הקשורה במצב עובדתי, המעיד על היות ישראל ביתו של התושב, ולא על היות ישראל מקום ישיבה ארעי - הכל תלוי בעובדות"   בדב"ע מה/ 73-04 סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ז 84,79 נאמר: "נדגיש רק זאת שהחשבון הסופי שתקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש"בוא הוא חי", זה ביתו" (דב"ע נו/ 275-0) משאהרה - המל"ל, עבודה ארצי כרך ל (2) 245, סעיף 6 לפסק הדין). (ההדגשה הוספה ד.פ). משמע, שיש ליתן משקל מכריע למקום המגורים בפועל. כעולה מן האמור לעיל, ולנוכח הסתירות הרבות שנתגלו בעדויות התובע ועדיו, לא עלה בידי התובע לשכנענו בנכונות גרסתו כי הוא מתגורר בבית חמו משנת 1996. גם טענתו כי התגורר בבית אמו עד אז תמוהה, לנוכח צריכת המים הזעומה בדירה (ע' 12). זאת, בהסתמך על עדויות התובע ועדיו, ומבלי שניתן משקל כלשהו להודעות הרבות שהוצגו בפנינו ע"י הנתבע, והמערערת את גרסת התובע עוד יותר.   לפיכך נדחית התביעה.   אין צו להוצאות.   ערעור על פסק דין זה - תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.משרד הפניםתושבותביטוח לאומי