המומחה מטעם בית המשפט קבע כי מדובר בחבלת ברך משנת 1988 שעיקרה פגיעה בעור, אך למעשה נגרמו נזקים גם בברך עצמה. מהבדיקה הארטרוסקופית הוכח קרע רדיאלי במניסקוס הלטרלי שטופל בהרחקה חלקית שלו קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קרע רדיאלי במיניסקוס: 1. התובע יליד 5.7.1975, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 8.9.1988, בהיותו בן 13 שנים. התובענה הוגשה בשנת 1994 כשש שנים אחרי התאונה. הנתבעים לא חלקו על חבותם לפצות את התובע על נזקים שנגרמו לו עקב התאונה. 2. ד"ר דוד הנדל, שמונה ע"י בית המשפט להיות מומחה בתחום האורתופדיה וליתן חוות דעת להערכת נכותו הקלינית של התובע, קבע בסיכום בחוות דעתו מיום 8.2.95 כדלקמן: (א) מדובר בחבלת ברך משנת 1988 שעיקרה פגיעה בעור, אך למעשה נגרמו נזקים גם בברך עצמה. מהבדיקה הארטרוסקופית הוכח קרע רדיאלי במניסקוס הלטרלי שטופל בהרחקה חלקית שלו. כן נמצאו הדבקויות. הרצועות הצולבות תקינות. (ב) תיאור התובע, בבדיקתו ע"י המומחה, אינו תיאור אופיני לאי-יציבות. ועוד זאת: "מאד מוזרות (בהמעטה) הן הפניות האחרונות התכופות למרפאה האורתפדית (כל מספר ימים) בהעדר כל שינוי למעשה במצבו שהוא סטטי כבר מספר שנים. נראה לי שמטרת הפניות היו להשיג מסמכים רבים ככל האפשר לפני בדיקתו אצלי." (ג) לא נמצאו סימני אי-יציבות ולדעת המומחה אין צורך במיכשור כלל; (ד) נקבעה נכות של % 10לצמיתות, בשל דלדול שרירים קל, הוצאה חלקית של המניסקוס והידבקויות בארטרוסקופיה. המומחה גם קבע % 10נכות שאינה פונקציונלית, בשל הצלקת. המומחה לא העיד למרות שב"כ התובע הצהיר,כי בכוונתו להזמינו לעדות (פרוטוקול 16.5.96, עמ' 12, ש' 3-4). ואמנם הוזמן ליום 10.9.96, אך לא העיד, בסופו של דבר. העיסוקים והלימודים של התובע 3. ביום הגשת סיכומי התובע (29.10.96), היה התובע בשירות צבאי סדיר, וממילא לא השתכר. לטענתו, יש לחשב את הפסד השתכרותו בעתיד על בסיס הנכות הקלינית של % 10 לצמיתות, כאשר הנכות האמורה מבטאה גם נכות תיפקודית וממילא הפסד כושר ההשתכרות בעתיד. זאת, על בסיס השכר הממוצע במשק, כפי שנהוג לגבי קטינים שמסלול עבודתם טרם בשל והתגבש וכך גם לגבי חיילים בשירות חובה (וראה ע"א 778/83 עזבון סעיד נגד פור, פ"ד מ(4), 628; 633, וכן ע"א 61/89מדינת ישראל נגד אייגר, פ"ד מה(1), 580). ואולם, התובע מבקש לחשב את הפסד ההשתכרות בעתיד גם על כשרונו בענף ספורט הג'ודו, עוד בהיותו ילד, והישגיו בתחום זה כדי אפשרות להגיע לאמון בנבחרת ישראל, ואחר כך גם להדרכה ולאמון של קבוצות ובודדים, כדי סיכוי להכנסה עתידית של כ- 000, 15 ש"ח לחודש. לעומת זאת, הנתבעים סבורים כי כושרו של התובע בתחום הג'ודו לא נפגע, ובכל מקרה אין לייחס לו סיכויים עתידיים עלומים ובלתי מוכחים, וממילא אין זה ברור, כלל ועיקר, אם תוכניות תאורטיות היה להן כל סיכוי להפוך לפעילות של עיסוק מקצועי בענף הג'ודו. 4. התובע הציג בפני בית המשפט מדליות ותעודות שלפיהן הוא זכה באליפויות ובתחרויות שונות בתחום הג'ודו. התובע גם העיד, כי הוא הוזמן על ידי מאמנו האישי, העד אדי קואס, להתאמן בנבחרת הנערים של ישראל עוד בהיותו בן כ- 13 שנה, הגם שהגיל המקובל הוא 16שנה (עדות קואס, עמ' 4 ש' 7- 8 לפרוטוקול). גם התובע מעיד על שקדנותו באמונים כדי אמון של ארבע עד חמש פעמים בשבוע (עדות התובע, עמ' 2 ועמ' 14). המאמן קואס אומר, כי התובע התאמן בהשגחתו מגיל חמש עד גיל שתיים עשרה שנה, באריאל, ואחר כך עבר לגור ברעננה, אך גם אז התאמן בכפר סבא כשנה נוספת עד התאונה (שם, עמ' 2, ש' 9-11). המאמן קואס חזה את עתידו של התובע - אם היה ממשיך להתאמן "באותו קצב של מצליחן", שאז "היה מגיע לרמה גבוהה" (שם, עמ' 3). התובע מחרה - מחזיק אחר מאמנו לשעבר, ואומר כי הוא ביקש להמשיך ולעסוק בספורט הג'ודו "גם מבחינת ספורט תחרותי וגם מאוחר יותר לפתוח מועדון ולאמן כמקצוע" (עדות התובע, עמ' 3, ש' 1-2). ואמנם, לפי עדותו הוא "תכנן להירשם לקרוס מאמנים בוינגיט" (שם, עמ' 3, ש' 12). אמת נכון, שכשרונו של התובע בתחום הג'ודו כילד בלט, כפי שמעיד מאמנו, אך זה לא היה יוצא מן הכלל, ועל כך אומר המאמן קואס, לשאלת בית המשפט, כדלקמן: "זה לא שהוא בלעדי היו עוד טובים כמוהו." (פרוטוקול 10.9.96, עמ' 2) מקובל עלי שלא ניתן לקבוע לגבי ילד בגיל 13את עתידו המקצועי בתחום הג'ודו, על סמך תחרויות מקומיות ואזוריות, כי דווקא הוא זה שיהיה אלוף ישראל, או שמסלולו כבר ברור בתחרויות בינלאומיות כקריירה, מקצוע ועיסוק. המאמן קואס אף לא זכר אם התובע התאמן במסגרת אמוני הנבחרת, בהשגחתו, כפי שהתובע טען, וענין זה לא הוכח. ועוד זאת, הוכח, כי התובע המשיך לעסוק בג'ודו גם אחרי התאונה, כעולה מן התעודות שהוגשו לבית המשפט (ת/2), הגם שהתובע טען כי לא עסק בג'ודו אחרי התאונה. ואמנם ביום 26.11.88, פחות משלושה חודשים אחרי התאונה, התובע השיג מקום ראשון "באליפות השרון" מ"המרכז לג'ודו ואמנות התנועה". ביום 4.4.90 זכה במקום החמישי באליפות הארץ, ביום 26.5.90נכלל בקבוצת הנוער וביום 27.11.90 אף זכה במקום השלישי ב"אליפות אליצור". התובע אמר בעדותו כי אחרי התאונה שוב לא יכול להשתתף בספורט ולא לשוב לג'ודו, אך לא כך מראות התעודות האמורות, וכך הוא אומר בעדותו: "אחרי התאונה כל זה נעלם, לא יכולתי להתעסק בשום תחום של ספורט, אפילו לא חובבני. כך זה נשאר עד היום". (שם, עמ' 4). ברור, כי לא כך המצב לפי השגי התובע, לפחות עד שנת 1990, שנתיים אחרי התאונה, והתעודות שהוא בעצמו הגיש לבית המשפט אינן תומכות בגירסתו. אם התובע "זנח" את העיסוק בספורט הג'ודו אין זאת, כי אם חדל הוא בעצמו מעסוק בכך, כמו הרבה ילדים שמתלהבים מעיסוק בענף ספורט, ובמיוחד ג'ודו ואמנויות לחימה אחרות, ואחר-כך חדלים מכך. החיים החברתיים של התובע לא נפגעו, כך עולה מעדותו, ונכותו האורתופדית בשיעור % 10 לא פגעה ואינה פוגעת בעיסוקים שונים, שהוא עצמו הצהיר עליהם "ספורט, ים, מוסיקה ובילויים", ככל שהוא יחפוץ בכך. ואמנם, הישגי התובע בבית הספר, בתחום הספורט, אחרי התאונה, לא נפגעו וכך עולה מתעודות ההערכה בבית הספר (ת/1). התובע גם לא "הפסיד" עקב התאונה ימי לימודים באשר התאונה אירעה בימי חופשת הקיץ - בחודש יולי. התובע אומר בעדותו כי הוא נעדר אך כחודש וחצי מבית הספר. אחרי שבחנתי כל אלה נראה לי כי אמנם, קיימת פגיעה מסויימת בתיפקוד של התובע, שאף אינה מגיעה לשיעור הנכות הקלינית. הפסד השתכרות בעתיד 5. לאור האמור, בסיס הפסד ההשתכרות יהיה השכר הממוצע במשק. הפסד ההשתכרות העתידי יכול שיגיע, איפוא, ל- 346 ש"ח לחודש, אחרי ניכוי % .15 בהתאם לגילו של התובע ומקדם היוון של 290.5373, הפיצוי המלא בראש נזק זה מוערך בכ- 000, 100 ש"ח. כיוון ששיעור הנכות התפקודית קטן, כאמור לעיל, מהנכות הקלינית, אני מעריך את ההפסד בראש נזק זה, בסכום של 000, 75 ש"ח, נכון ליום מתן פסק הדין. לימודי התובע ושירותו הצבאי וכן עבודות מזדמנות ומאולתרת כ"קוסם" - אם לבדו ואם עוזר לאחיו, וכן העיסוק בתחום המוסיקה והבידור באירועים שונים מעידים, היטב, כי פגיעתו של התובע עקב התאונה - אין בה כדי להשפיע על עיסוקיו המגוונים והשונים, וכי כך יהיה גם בעתיד. כאב וסבל 6. הפיצוי על כאב וסבל יהיה לפי % 19 נכות בתוספת 10 ימי אשפוז, ולסכום האמור תווסף רבית כחוק. עזרת הזולת 7. אינני מקבל את עמדת התובע בפריט זה, ואני מעדיף את עמדת הנתבעים בסיכומיהם. התובע לא הוכיח דבר בפריט זה, ואין די בכך שיש לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי בפריט זה, אף בלא הוכחות. יש, לפחות, להראות כי אמנם הזולת, לרבות הורי התובע, אכן עשו בענין זה והפסידו ממון עקב עזרתם. הורי התובע לא העידו, ולא ניתן הסבר לאי העדתם. מכל מקום, עזרה כאמור היתה במסגרת העזרה המקובלת של הורים במסגרת חיי משפחה תקינים. לפיכך, אני דוחה את התביעה בנקודה זו. נסיעות 8. התובע מבקש לפסוק לו 000, 50 ש"ח לניידות, בגין נסיעות מוגברות. אין כל ממש בדרישה זו שלא באה לביסוס אפילו "ראשית ראיה". התובע אינו מוגבל בנהיגתו, ונכותו אינה מחייבת ניידות. גם אין לתובע, כפי שעולה מן התשובה לשאלת הבהרה שהופנתה למומחה, כל צורך בטיפול רפואי וממילא אין צורך בנסיעות לצורך טיפול רפואי. לפיכך, אני דוחה את התביעה גם בנקודה זו. סיכום 9. לאור האמור, ישלמו הנתבעים לתובע את הסכומים האמורים בסעיף 5 ובסעיף 6, נכון ליום פסק הדין, בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. 10. הנתבעים ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור % 13 על הסכום האמור, בתוספת מע"מ כדין, ובתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. קרעמיניסקוס