ביום 20.10.1995 נחתם בין הצדדים מסמך שכותרתו "מכתב כוונות". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם ''מכתב כוונות'' מהווה חוזה: 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דין של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ש' דותן) מיום 31.5.2000. בית המשפט חייב את המערערים לשלם למשיבים פיצויים בגין הפרת חוזה בסכום העולה על 500,000 ש"ח. כמו כן חוייבו המערערים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 18% מן הפיצוי שנפסק. המערערים טוענים בערעורם כי לא היה מקום לחייבם כלל, ובאופן חילופי כי הסכום שנפסק גבוה מן הראוי. בערעור שכנגד מלינים המשיבים על מיעוט הפיצויים שנפסקו לזכותם.   2. המשיבה 1 הינה חברה שעסקה בייצור ושיווק של טחינה. המשיב 2 היה מנהלה של המשיבה 1 ובעל השליטה בה. בשנת 1995 נקלעה המשיבה 1 לקשיים. המשיב 2 החל לנהל משא ומתן בניסיון להכניס שותפים לעסק. בחודש אוקטובר 1995 נוהל משא ומתן עם אחד ושמו ניסים סבן. באופן מקביל התנהל משא ומתן עם המערער 4, שפעל בעניין עבור המערערת 1. המערערים 2 ו-3 היו בעלי מניות ומנהלים במערערת 1. ביום 20.10.1995 נחתם בין הצדדים מסמך שכותרתו "מכתב כוונות". המסמך נחתם על ידי שני המשיבים וכן על ידי המערערים 2,1 ו-4. במסמך נאמר, כי המערערת 1 מביעה רצונה להצטרף כבעלת עניין במשיבה 1 וכי היא תערוך בדיקות של ספרי המשיבה 1 וחשבונות הבנק שלה במהלך השבוע שיחל ביום 22.10.1995. כמו כן, על פי האמור במסמך, יחס הבעלות יהא 80%-85% למערערת 1 ואילו היתרה למשיבה 1. בסוף חודש אוקטובר ותחילת חודש נובמבר 1995 בדק המערער 4 את ספרי החשבונות של המשיבה 1 ואת חשבונות הבנק שלה.   3. ביום 5.12.1995 חתמו המעורבים על שני הסכמים. הצדדים להסכם הראשון, על פי האמור בכותרתו, הם המערערת 1 מצד אחד והמשיב 2 מצד שני (להלן - ההסכם הראשון). בנוסף להסכם הראשון נחתם הסכם אחר (להלן - ההסכם השני), אשר הצדדים לו, לפי האמור בו, הם המשיבה 1 וחברה חדשה שעתידה לקום ושמה "מפעלי טחינה חלבה זהב 1995 בע"מ" (להלן - החברה החדשה). המשיב 2 חתם על שני ההסכמים, כאשר על ההסכם השני מופיעה חתימתו בצירוף חותמתה של המשיבה 1. המשיבים 2 ו- 3 חתומים על ההסכם הראשון, אך בלא חותמתה של המערערת 1. המשיבים 2 ו- 4 חתומים על ההסכם השני. בהסכם הראשון נקבע, כי הצדדים ייסדו חברה משותפת (היא החברה החדשה) לשם הפעלה של מפעל הטחינה. חלוקת המניות בחברה החדשה תהיה כדלקמן: 85 מניות רגילות בנות 1 ש"ח כל אחת למערערת 1 ו-15 מניות רגילות בנות 1 ש"ח כל אחת למשיב 2. בהסכם הראשון אף נקבעו הוראות לגבי הדירקטוריון ותפקודו ודרך קבלת ההחלטות. סעיף 6 להסכם הראשון מורה:   "6.1 ביכורי שדה [המערערת 1] מתחייבת לתת ערבויות ובטחונות להנחת דעתו של הבנק לכסוי יתרות חובה של החברה עד לסך של 580,000 ש"ח (להלן: "החוב") הנובעים מהסבת חובות אלו מחברת "מפעלי טחינה חלבה זהב". 6.2 האמור בסעיף 6.1 לעיל ייעשה כנגד שחרור צוק [המשיב 2] מערבויות אישיות שנתן לחוב. החוב יהווה איפוא, הלוואה (ללא ריבית) מהחברה לצוק, ויקוזז מחלקו של צוק ברווחים או דיוידנדים עתידיים של החברה. . . 6.4 החברה תרכוש מחברת מפעלי טחינה חלבה זהב בע"מ את קו הייצור, הציוד, והשם "טחינה זהב" הכל כמפורט בהסכם הרכישה שהעתקו מצ"ב כנספח ד' ".   ההסכם השני הינו הסכם מכר, שלפיו מכרה המשיבה 1 את קו הייצור, הציוד, המלאי, חומרי הגלם ושמות מסחריים מסוימים לחברה החדשה. בסעיף 5 להסכם השני, הוא סעיף התמורה, הוסכם כי תמורת המימכר הינה הסך של 580,000 ש"ח. לעניין תשלום התמורה נאמר בסעיף, כי היא תשולם על ידי כך שהמשיבה 1 תמחה לחברה החדשה את חובה של הראשונה לבנק, חוב שסכומו 580,000 ש"ח. באותו סעיף אף נכתב, כי החברה החדשה תהא החייבת כלפי הבנק לגבי החוב הנזכר וכי המערערת 1 תערוב לחוב כלפי הבנק. לגבי חובות אחרים, הן לבנק והן לזכות גורמים נוספים, נקבע בסעיף שהמשיבה 1 תישא בהם באופן בלעדי.   המערערים שילמו סך של 26,000 ש"ח לספק שומשום של המשיבה 1. למעט תשלום זה, לא פעלו המערערים ליישומם של שני ההסכמים. המשיב 2 דרש לקיים את ההסכמים, אך הדבר לא נעשה. מכאן התביעה שהוגשה לבית משפט קמא לפיצויים בגין ההפרה הנטענת של ההסכמים. יש לציין, כי התברר שבמשך מספר חודשים לאחר חתימת ההסכמים הפסיק מפעל הטחינה לפעול וכי המפעל נמכר ביום 3.7.1997 לגורם כלשהו בסכום של 302,564 ש"ח.   4. שלוש שאלות עיקריות התעוררו בערכאה הראשונה: ראשית, האם שני ההסכמים אכן השתכללו או שמא מדובר בטיוטות בלבד. שנית, האם מוטלת חבות אישית על המערערים 2-4. שלישית, מהו גובה הנזק. בית משפט קמא מצא, בניגוד לטענת המערערים, כי שני ההסכמים מיום 5.12.1995 השתכללו כדי חוזים מחייבים. בית המשפט אף דחה את הטענה כי המשיב 2 הציג מצג שווא באשר למצבה הפיננסי של המשיבה 1 והנתונים השונים הנוגעים לקו הייצור, לציוד ולמלאי. בהקשר זה הודגש, כי המערער 4 הינו רואה חשבון, אשר שימש במשך שנים כמנהל כספים בחברה גדולה. מדובר, אם כן, לפי בית משפט קמא, באדם בעל ניסיון עיסקי רב. בית המשפט דלמטה לא היה מוכן לקבל שאדם כזה הוטעה על ידי אישתו של המשיב 2 או על ידי המשיב 2, שעסק אף בחקלאות והיה מורה לנהיגה. עוד ציין בית משפט קמא את העובדה שההסכמים נחתמו על ידי המעורבים וכי פרטים שונים בהם הוספו בכתב ידו של המערער 4. כמו כן הודגש, שהמערער 4 התחמק ממתן תשובות לשאלות מסוימות בעת חקירתו בבית המשפט. אשר לטענתם של המערערים 2 - 4 כי לא מוטלת עליהם אחריות, אף אם ההסכמים השתכללו, שכן מבחינת המעורבים רק המערערת 1 היתה צד להסכמים: לגבי המערער 4 נמצא כי הוא לא היה בעל מניות ואף לא מנהל במערערת 1. לפיכך נקבע כי מוטלת עליו אחריות אישית, שהרי הוא חתם על ההסכם השני. בית משפט קמא ייחס חשיבות לכך שהמערערת 1 אינה צד כלל להסכם השני. הוא ראה בהסכם השני חוזה יזמות שהמערערים 2-4 ביקשו להיות צד לו באופן אישי. לגבי הנזק לא היה מוכן בית משפט קמא לסמוך על חוות דעת שהוגשה על ידי המשיבים, מן הטעם שאין היא נסמכת "על נתונים בדוקים אלא על תחזיות שהאופטימיות שלהם חורגת מן הנתונים המוכחים של ביצועי החברה ומנהלה בחודשים שקדמו להתקשרות" (עמ' 13 לפסק הדין). בית המשפט קבע, כי הוכח שהמשיב 2 הפסיד 15% מהון המניות של החברה החדשה. השווי של מניות אלה הוערך לפי שיעור של 15% מתוך הסכום הנזכר של 580,000 ש"ח. בנוסף לכך, נמצא כי המשיבים נאלצו לשאת בריבית בגין יתרות חובה בבנקים וחובות לספקים בסכום של 113,970 ש"ח. ראש נזק נוסף היה הפסד שכר של המשיב 2 שהיה אמור לעבוד בחברה החדשה. הערכאה הראשונה קבעה כי ההפסד החודשי עומד על סכום של 7,000 ש"ח, בצירוף הטבות שונות. לעניין זה הגביל בית המשפט את סכום הנזק לסך של 183,815 ש"ח, כאמור בכתב התביעה. עם זאת צוין, שאילמלא ננקב סכום כאמור בכתב התביעה היה הנזק שנפסק גבוה יותר. משלושת הסכומים האמורים הופחת סך של 26,000 ש"ח, הוא הסכום ששולם על ידי המערערים לספק שומשום של המשיבה 1.   5. המערערים חוזרים לפנינו על הטענות שהעלו בבית משפט קמא בשלוש הסוגיות העיקריות שעמדו על הפרק. לא מצאנו ממש בטענה לפיה ההסכמים לא השתכללו. מצאנו ממש בטענה שלא מוטלת אחריות אישית על המערערים 2-4. בעניין גובה הנזק טעון פסק הדין מספר תיקונים, כפי שיוסבר בהמשך.   6. כפי שציין בית משפט קמא, לא ניתן הסבר משכנע כיצד יתכן שמסמכים שהם בבחינת טיוטות בלבד של הסכמים, נחתמו על ידי המעורבים ואף על פי כן אין הם מהווים חוזים בני תוקף. ראוי לזכור, כי אין עסקינן בצדדים למשא ומתן שנבדלים ביחסי הכוחות, בוודאי שאין לומר שמבחינה זו היתה עדיפות למשיבים. אדרבא, הניסיון העיסקי, במיוחד של המערער 4, עלה על זה של המשיבים. על כן, לא היה אף מקום לקבל את הטענה שהמערערים חתמו על ההסכמים בלא שבדקו את מצבה של המשיבה 1 מהיבטים רלוונטיים שונים. בחינה של החומר מביאה אותנו למסקנה שצדק בית משפט קמא בקביעתו שאכן שני ההסכמים נכנסו לתוקף ועל כן ברור שהם אומנם הופרו.   7. המערערים אינם חולקים על כך שהמערערת 1 היתה אמורה להיות הצד המתקשר בהסכמים, מבחינתם שלהם. ברם, טענתם היא שהמערערים 2-4 אינם חבים אישית, אף אם מניחים שההסכמים השתכללו והופרו. כפי שראינו, המערערים 2 ו-3 חתמו על ההסכם הראשון בלא חותמתה של החברה. על פי האמור באותו הסכם, הצדדים לו היו המערערת 1 מצד אחד והמשיב 2 מצד שני. בהסכם השני מדובר, כזכור, על מכירה של נכסי המשיבה 1 לחברה החדשה, שהיתה אמורה להיות מוקמת על ידי המעורבים. המשיבה 1 הוגדרה בהסכם השני כמוכרת ואילו החברה החדשה היתה אמורה להיות הקונה. ההסכם השני נושא את חתימתו של המשיב 2, בצד חותמתה של המשיבה 1, וכן את חתימותיהם של המשיבים 2 ו- 4. המערערים 2 ו-3 היו בעלי מניות במערערת 1 ושימשו כמנהליה. הגם שחותמת המערערת 1 אינה מופיעה על ההסכמים בצד חתימתם של המערערים 2 ו-3, הרי אין לומר על סמך האמור בשני ההסכמים כי היתה כוונה של שני אלה ליטול על עצמם חבות אישית (ע"א 209/83 סוליפלסט הגליל בע"מ נ' סטרפלסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לח(1) 340). ברור משני ההסכמים כי הגורם המתקשר מצידם של המערערים היתה אך המערערת 1. אין, לדעתנו, להפריד בין שני ההסכמים ולראות את ההסכם השני כחוזה יזמות, אשר המערערים 2 ו-3 ביקשו להיות צד לו באופן אישי. מכאן, שלא היה מקום לקבוע שהמערערים 2 ו-3 חבים כלפי המשיבים בשל הפרתם של שני ההסכמים. הוא הדין לגבי המערער 4. אף שלא היה בעל תפקיד במערערת 1, הרי בכתב התביעה המתוקן נטען, בין היתר, כי הוא היה שלוח של המערערת 1. ואכן, מן החומר שהובא לבית משפט קמא, עולה שפעילותו היתה בתור שלוח ותו לא. זאת ועוד, עיון בכתב התביעה המתוקן מגלה כי הגם שהמערערים 2-4 צורפו כנתבעים, לא הועלו כלפיהם טענות באופן אישי. לפיכך, יש לקבל את ערעורם של המערערים 2-4.   8. לפני שנבחן את השגותיהם של הצדדים בסוגית הנזק, יש להתייחס לטענתם של המערערים בעניין איחור בהגשתו של הערעור שכנגד. הערעור עצמו הוגש ביום 20.6.2000. כתב הערעור הומצא למשיבים ביום 22.6.2000. הערעור שכנגד הוגש ביום 24.9.2000. המערערים גורסים כי מאחר וחלפו למעלה משלושים יום מעת המצאת כתב הערעור, הרי הוא הוגש באיחור, לאור האמור בתקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. בטענתם מתעלמים המערערים מן החלופות האחרות שבתקנה 434, אשר בהתחשב בהן, אין לומר שהערעור שכנגד הוגש באיחור.   9. ההשגה המרכזית של המערערים כנגד סכום הפיצויים בו חוייבו היא, כי צריך היה לנכות מראשי הנזק השונים את הסכום של 302,564 ש"ח, הוא הסכום בו נמכר המפעל בחודש יולי 1997. מצאנו ממש בהשגה זו ונתייחס אליה בהמשך. לא מצאנו ממש בטענות האחרות של המערערים בכל הנוגע לשיעור הנזק. מנגד טוענים המשיבים בערעורם שלהם, כי היה מקום לפסוק להם פיצויים בסכומים גבוהים בהרבה, בהתחשב במיוחד בחוות הדעת של המומחה שמואל צדיק. כמו כן נטען על ידי המשיבים, שאף לפי שיטתו של בית משפט קמא, נפלה טעות באשר לחישוב חלקו של המשיב 2 בחברה החדשה. לטענה זו נמצא יסוד. 10. בית משפט קמא קבע, כזכור, לעניין ראש הנזק הראשון, כי הפסדו של המשיב 2 הגיע לסכום של 87,000 ש"ח. הסכום האמור נקבע, לשיטתה של הערכאה דלמטה, לפי שיעור חלקו של המשיב 2 בהון המניות של החברה החדשה - 15%- ובהתחשב בכך ששווי העסק נקבע על ידי הצדדים בסכום של 580,000 ש"ח. בעניין זה נפלה טעות. מקובל עלינו, כמובן, שאילו ההסכמים היו יוצאים לפועל, היה המשיב 2 מחזיק ב-15% ממניותיה של החברה החדשה. כפי שראינו, מן ההסכמים עולה שהמערערים היו מוכנים להשקיע בעסק המשותף סכום של 580,000 ש"ח. אילו בוצעה העיסקה היתה המערערת 1 מחזיקה ב-85% ממניותיה של החברה החדשה. מכך עולה, שעל פי הערכתם המשותפת של הצדדים היה שווי חלקם של המערערים 580,000 ש"ח ואילו שווי חלקו של המשיב 2 היה 102,350 ש"ח. במילים אחרות, אין לחשב את שווי חלקו של המשיב 2 כ-15% מן הסכום של 580,000 ש"ח, אלא שווי חלקו נגזר מכך שהחזקתם של המערערים בחברה החדשה, קרי 85%, היתה שווה סך של 580,000 ש"ח. נמצא, על כן, שבראש הנזק הראשון צריך לבוא סכום של 102,350 ש"ח במקום 87,000 ש"ח. אשר לטענות האחרות של המשיבים, הנסמכות על חוות דעתו של צדיק, מסכימים אנו עם בית משפט קמא, כי מבוססות הן על הנחות מפליגות ביותר ולא על נתונים בדוקים (גם הערכה שמחזור המכירות השנתי של החברה החדשה יהיה בין 18 ל-22 מיליון ש"ח הינה מרחיקת לכת ביותר - ראו לעניין זה את ההודעה של ב"כ המשיבים שהוגשה ביום 8.1.2002, אשר באה לתקן את מה שטען בעל פה בדיון מיום 6.1.2002, כי מחזור המכירות יגיע ל-250 מיליון ש"ח בשנה). בסופו של דבר יש לזכור, כי מפעל הטחינה נמצא בקשיים ועל כן ביקש המשיב 2 למצוא משקיע שיוציא את העסק מקשייו. במשך מספר חודשים לאחר חתימתם של ההסכמים ומשאלה לא מומשו, פסקה פעילותו של העסק והוא הופעל לאחר זמן בידי גורם אחר, עד שהעסק נמכר בסכום של 302,564 ש"ח ביום 3.7.1997. לעניין זה מקובלת עלינו טענתם של המערערים. מכירת המפעל על ידי המשיבים הקטינה, למעשה, את הנזק שנגרם להם, לטענתם. אכן, חלפה תקופה של כשנה וחצי מאז עשייתם של ההסכמים ועד למכירה. דומה, שלא היתה מתעוררת כל טרוניה מצידם של המשיבים לגבי ניכוי התמורה, אילו מכרו את המפעל בתחילת שנת 1996, קרי, תוך זמן קצר ביותר לאחר חתימתם של ההסכמים. במקרה זה העסק לא פעל תקופה מסוימת ולאחר מכן הופעל על ידי גורם אחר. נראה לנו שבנסיבות אלה אין המשיבים יכולים לזכות בפיצויים, תוך התעלמות מן הסכום שהגיע בסופו של דבר לכיסם עקב מכירת המפעל.   11. הילכך, הערעור מתקבל בחלקו ואף הערעור שכנגד מתקבל חלקית, כדלקמן:   א. המערערים 2-4 מופטרים מן החיוב שהשית בית משפט קמא. ב. ראש הנזק הראשון יועמד על סכום של 102,350 ש"ח במקום 87,000 ש"ח. ג. מן הסכום הכולל של הנזק יופחת סך של 302,564 ש"ח נכון ליום 3.7.1997 (בנוסף להפחתה של 26,000 ש"ח, כפי שקבע בית משפט קמא). ד. שכר הטרחה שפסק בית משפט קמא יוקטן בשיעור יחסי, לפי החיוב הכולל של המערערת 1, כמתחייב מן האמור לעיל. ה. לאור התוצאה יישאו המשיבים בשכר טרחת עורך דין בערכאתנו בסכום של 8,000 ש"ח. ו. היה ויתברר לאחר עריכת החישובים כי המשיבים קיבלו עד כה סכום העולה על המגיע להם לפי פסק דין זה, יהיה עליהם להשיב את היתרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום שקיבלו את הסכום העודף.   הפקדון שהפקידו המערערים יוחזר להם באמצעות בא כוחם.חוזהמסמכיםמכתב כוונותשאלות משפטיות