האם הסכם קיבוצי מאוחר יכול לשנות הסכם קיבוצי מוקדם ?

על פי הפסיקה הסכם קיבוצי מאוחר יכול לשנות הסכם קיבוצי מוקדם לו. ראה עסק 1008/04 הסתדרות העובדים הכללית החדשה- הסתדרות הפקידים נ' עיריית תל-אביב- יפו, מיום 21.11.2004, סעיף 14 והאסמכתאות שם. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם הסכם קיבוצי מאוחר יכול לשנות הסכם קיבוצי מוקדם: לפני בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, מיום 4.7.11 (הרשמת מוניקה מרגלית; תיק דמ"ר 7655-09) בו נדחתה תביעת המבקש לתשלום יתרת פדיון חופשה. הרקע לתביעה זו הוא הליך המעבר לשבוע עבודה מקוצר בן חמישה ימים, אשר הונהג בשירות המדינה, באופן הבא: ביום 28.4.89 נחתם הסכם קיבוצי בין הסתדרות עובדי המדינה ובין המדינה (להלן: "הסכם 89") אשר קבע, בין השאר, את מכסת החופשה השנתית וצבירת החופשה השנתית, בעקבות המעבר לשבוע עבודה בן חמישה ימים. סעיף 12 להסכם 89, שעניינו הזכות לצבירת חופשה קבע בנושא זה, את הדברים הבאים הנוגעים למחלוקת בין הצדדים: "מספר ימי החופשה שעובד רשאי לצבור לפי פסקה 33.132 בתקשי"ר, יוקטן בשישית". סעיף 12 ג' להסכם 89 קבע לעניין זה כי: "מספר ימי החופשה הצבורה של כל עובד ביום המעבר לשבוע עבודה של חמישה ימים יוקטן בשישית". סעיף 12 ד' לאותו הסכם, שעניינו הוראת מעבר קבע: "כהוראת מעבר מוסכם כי ימי חופשה שנצברו לעובד עד ליום המעבר שלו לשבוע עבודה בן חמישה ימים יחושבו בעת פדיון חופשה עפ"י סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 לפי המספר ועפ"י הכללים שנהגו לפני המעבר לחמישה ימים. למען הסר ספק מובהר כי הסדר זה הינו לצורך חישוב פדיון חופשה בלבד". (ההדגשה הוספה ע.ר.) (להלן- "הוראת המעבר"). בעקבות כך פורסם ביום 30.4.89 חוזר נש"מ ב', הקובע לענייננו בסעיף 5(2) ב'): "לצורך פדיון חופשה עפ"י החוק תשמר, כהוראת מעבר, יתרת החופשה כולה ללא קיצוץ בשישית, פדיון ימי החופשה הנ"ל יחושב לפי הכללים שנהגו לפני המעבר ל-5 ימים דהיינו, שכר יום עבודה לענין זה יחשב כשכר חדשי חלקי 25 (ולא חלקי 22)". (ההדגשה הוספה ע.ר.) וביום 1.1.90 פורסם חוזר נש"מ א', הקובע שתי מכסות חופשה צבורה נפרדות, האחת ערב ההסכם בהפחתת שישית (להלן- חופשה צבורה א'), השנייה שתצטבר מאותה שנה (להלן- חופשה צבורה ב'). החלוקה לשתי קטגוריות אלה נובעת מכך, שערך יום חופשה בחופשה צבורה ב' גבוה מערכו בחופשה צבורה א', וגם משום שבעת פדיון החופשה יצורפו לחופשה צבורה א' מספר ימי חופשה בשיעור של שישית. ביום 26.3.92 נחתם הסכם קיבוצי חדש בין מדינת ישראל לבין ההסתדרות הכללית (להלן- "הסכם 92"), הקובע כדלקמן: " 2. מוסכם לבטל הוראת המעבר בסעיף 12(ד) להסכם. 3. היתרה של חופשה צבורה א'... תאוחד עם חופשה צבורה ב'... ליתרה אחת. 4. התשלום תמורת ימי חופשה שנצברו לעובד עד ליום המעבר שלו לשבוע עבודה של חמישה ימים ולאחריו, (בעת פדיון חופשה עפ"י סעיף 13 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951), יחושב עפ"י פסקה 33.181 (א)- (ב) בתקשי"ר". ביום 2.6.92 בטלה הודעת נש"ם את פסקה 33.181(ג) בתקשי"ר הקובעת: "יתרת החופשה הצבורה לעובד ביום המעבר לשבוע עבודה מקוצר הוקטנה בשישית לצורך ניצול החופשה בעין. לצורך פדיון החופשה על פי חוק תחושב היתרה מחדש כך, שמהיתרה המקוצצת ביום המעבר לשבוע עבודה של 5 ימים (חופשה צבורה א') ינוכו הימים שהעובד ניצל וליתרה החדשה של חופשה צבורה א' תתווסף שישית ועל כך יחושב פדיון ימי החופשה לפי הכללים שנהגו לפני המעבר לחמישה ימים, דהיינו, שכר יום עבודה לענין זה יחושב כשכר חדשי חלקי 25 (ולא 22)".)ההדגשות הוספו- ע.ר.). המבקש עבד במשרד האוצר מיום 12.5.60 עד פרישתו ביום 31.10.05. בעקבות המעבר לשבוע עבודה מקוצר בן חמישה ימים ביום 1.4.89 (להלן- מועד המעבר), שונתה מכסת החופשה השנתית מ- 26 יום ל- 22 יום, ובעקבות כך קוצצה בשישית מכסת ימי החופשה של המבקש, עד למועד המעבר. בתביעתו עתר המבקש לתשלום יתרת פדיון חופשה בגין שישית החופשה הצבורה. המשיבה טענה להתיישנותה של התביעה, בהתאם לתקופת ההתיישנות האמורה בחוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951 (להלן- חוק חופשה שנתית). לטענת המשיבה, עילת התביעה חלה במועד פרישתו של המבקש לגמלאות, וממועד זה חלפו למעלה משלוש שנים. לגופו של עניין טענה המשיבה, כי הוראת המעבר, לפיה תוחזר שישית ימי החופשה אשר הופחתה, בוטלה בהסכם 92. בעקבות הסכם 92 פרסמה נציבות שירות המדינה ביום 2.6.92 הודעה נב/45 על ביטול פסקה 33.181 (ג) בתקשי"ר, הקובעת כי בעת פדיון חופשה תוחזר שישית ימי החופשה שהופחתה. ביטול הוראת המעבר, בטלה את אפשרות עובד לפדות את השישית אשר קוצצה מימי חופשה שנצברו לזכותו עקב המעבר לשבוע עבודה מקוצר. המשיבה הבהירה, כי בצד ביטול הוראת המעבר, הוגדל ערך פדיון יום חופשה שנצבר בטרם מעבר לשבוע עבודה מקוצר, בכך שערך יום בודד יחושב כחלק ה-22 מן השכר החודשי במקום החלק ה-25 מהשכר כפי שנהגה בעבר. על בסיס זה חושב פדיון החופשה למבקש במועד פרישתו. בית הדין האזורי פסק כי תביעת המבקש לא התיישנה, אולם דחה את התביעה לגופה, בשל ביטול הוראת המעבר בהסכם 89, שזכתה בהשבת שישית מהחופשה הצבורה לצורך פדיון חופשה. משאלה פני הדברים, אין עוד לחשב את פדיון החופשה לפי הכללים שלפני המעבר לשבוע עבודה מקוצר. בית הדין הוסיף, כי לא מצא בסיס בראיות שהובאו בפניו, לכך שבעת ביטול הוראת המעבר הייתה השישית חייבת להיות מוחזרת למאזן החופשה. אף טענת המבקש אודות ניכוי שישית נוספת לא הוכחה. משכך, קבע בית הדין, כי המבקש אינו זכאי להשבת השישית שנוכתה ממכסת חופשתו הצבורה. בבקשת רשות הערעור, מעלה המבקש טענות אלו: הוראת המעבר שבוטלה בהסכם 92 אינה מזכה בהשבת שישית לצורך פדיון חופשה, לפיכך אין בביטולה כדי להפקיע את הזכות להשבת שישית מהחופשה הצבורה; אין התייחסות לעדותו של מר יעקב מזרחי; התנהלות ההליך בבית הדין האזורי לוותה בתקלות שפגעו במבקש. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בפסק דינו של בית הדין האזורי, ובכל החומר שבתיק, אני מחליט כי אין ליתן רשות ערעור, מבלי לבקש את תגובת המשיבה. שלילת זכות קנויה בשלה, באמצעות חוק או הסכם מאוחרים להיווצרות הזכות באופן רטרואקטיבי, היא לכאורה בעייתית. על פי חוק חופשה שנתית, קיימת לעובד זכות לצבירת חופשה בתנאים מסוימים. שלילת זכות צבירת חופשה מכוח חוק חופשה שנתית, ככל שהיא קיימת,ספק רב אם היא אפשרית על ידי הסכם. במקרה הנוכחי לא ביסס המבקש את תביעתו על חוק חופשה שנתית, שכן במקרה כזה הייתה עלולה תביעתו להידחות מחמת תקופת ההתיישנות הקצרה על פי חוק חופשה שנתית. המבקש מבסס את תביעתו על התקשי"ר וההסכמים הנוגעים לנושא זה, כפי שפירטנו לעיל. בהסכם 92 בוטלה הוראת המעבר שקבעה כי ימי חופשה שנצברו לעובד עד ליום המעבר שלו לשבוע עבודה בן חמישה ימים, יחושבו בעת פדיון חופשה לפי המספר ועפ"י הכללים שנהגו לפני המעבר לחמישה ימים. הוראה זו היא שהיוותה בסיס להוראת חוזר נש"מ ב', לפיה "לצורך פדיון חופשה עפ"י החוק תישמר, כהוראת מעבר, יתרת החופשה כולה ללא קיצוץ בשישית". זכותו של המבקש להחזרת השישית הצבורה הייתה משתכללת רק בעת פדיון החופשה כפי שעולה מהוראת המעבר בהסכם 89 ומהוראת פסקה 33.181(ג) לתקשי"ר. בהסכם 92 בעת שבוטלה הוראת המעבר בהסכם 89 ובסעיף 33.181(ג) לתקשי"ר (הודעה נב/45) טרם השתכללה זכותו של המבקש לצירוף השישית למכסת חופשה צבורה א'. זו הייתה משתכללת רק בעת הפדיון. לאור נתונים אלה, צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי "משבוטלה הוראת המעבר בהסכם, המזכה בהשבת שישית לצורף פדיון חופשה... התוצאה היא שהתובע... אינו זכאי להשבת השישית שנוכתה ממכסת חופשתו הצבורה". בהקשר זה יש לציין, כי על פי הפסיקה הסכם קיבוצי מאוחר יכול לשנות הסכם קיבוצי מוקדם לו. כך נעשה גם במקרה זה. בית הדין האזורי הוסיף וציין, כי טענת המבקש, לפיה בעת ביטול הוראת המעבר הייתה השישית חייבת להיות מוחזרת למאזן החופשה, אינה מוצאת את ביטויה בהסכם 92, ולא נתמכה בתשתית ראייתית. בית הדין לא שוכנע כי עדות העד מזרחי תומכת בטענה זו. בית הדין האזורי לא התעלם מעדותו של מר מזרחי, אלא שהתרשמותו מהעדות לא היה בה די כדי לבסס את טענתו של המבקש.חוזהשאלות משפטיותהסכם קיבוצי