הגדרת ''תמורה'' לצרכי מע''מ

טענת המערערת היא למעשה שהציוד הישן אינו בגדר "תמורה". המושג "תמורה" אינו מוגדר בחוק מע"מ. בע.א. 584/79פד"י ל"ה - (4) 771, 776 נאמר מפי כב' השופט י. שילה, כי: ""תמורה" בלשון בני אדם פירושה דבר מה שנותן אדם, חלף דבר שונה שהוא מקבל. אין צורך שהתמורה תהיה שוות ערך לנושאה, אך מצפים שתהיה התאמה כלשהי בין שניהם". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגדרת ''תמורה'' לצרכי מע''מ: זהו ערעור מע"מ. מלכתחילה הועלו למחלוקת 3נושאים. הצדדים הגיעו להסכם בשניים מהם ונותר להכרעה נושא אחד בלבד. המערערת עוסקת ביצור ובשיווק של מסופים למחשבים ורשומה כ"עוסק" במע"מ. אין חולק, כי המערערת במקרים מסוימים מוכרת מסופי מחשבים ללקוחותיה בשיטה של "trade in", כלומר היא לוקחת מהלקוח את המסופים הישנים ומזכה את הלקוח על ידי הורדת המחיר שעל הלקוח לשלם עבור הציוד החדש שנרכש. הדבר מתבטא בהזמנות בנוסחאות, כגון "להחזיר בתמורה" (למשל הזמנה 09983; 08570 או "זיכוי ע"ס 450$ למסוף מוחזר" (הזמנה 06643), "לעשות מעקב אחרי הוצאת המסופים המונחים בעסקה" (הזמנה מס 352). המחלוקת בין הצדדים היא, אם יש לראות את הציוד הישן המוחזר כמרכיב ממרכיבי המחיר של עיסקת המכירה של המסופים החדשים בהתאם לערכו של אותו ציוד ישן, או שמא ציוד ישן הוא חסר כל ערך ואין מדובר אלא ב"גימיק" שיווקי, שמטרתו להניע את ציבור הלקוחות להזדרז ולרכוש ציוד חדש במקום הישן שברשותם. ומכאן שיש לחשב את המחיר בגין מכירת הציוד החדש לפי מה שמשולם בכסף ולא בשווי כסף ואם המחיר פחת במקרה של החזרת ציוד ישן, אין זו אלא הנחה בלבד. סעיף 7לחוק מע"מ קובע, ש"מחירה של עסקה הוא התמורה שהוסכם עליה". ההנחה היא שמדובר בתמורה כספית, שכן די בכך שחלק מהתמורה אינו בכסף, אלא בשווי כסף כדי שיחול האמור בסעיף 10לחוק מע"מ הקובע, כי: "עסקה - - - שתמורתה כולה או מקצתה איננה בכסף יהא מחירה המחיר שהיה משתלם בעדה בתנאים רגילים. לא ניתן לקבוע את המחיר בדרך זו יהא מחירה עלות הנכס - - בתוספת הריווח המקובל באותו ענף". טענת המערערת היא למעשה שהציוד הישן אינו בגדר "תמורה". המושג "תמורה" אינו מוגדר בחוק מע"מ. בע.א. 584/79פד"י ל"ה - (4) 771, 776 נאמר מפי כב' השופט י. שילה, כי: ""תמורה" בלשון בני אדם פירושה דבר מה שנותן אדם, חלף דבר שונה שהוא מקבל. אין צורך שהתמורה תהיה שוות ערך לנושאה, אך מצפים שתהיה התאמה כלשהי בין שניהם". אם נאמץ ההגדרה האמורה לעניננו תשאל השאלה, האם מסירת הציוד הישן (יחד עם התשלום הכספי), היא "חלף" הציוד החדש, או כטענת המערערת אין קשר בין השתיים: מסירת הציוד החדש תמורת כסף (בשיעור לאחר הנחה) - לחוד, ומסירת הציוד הישן לחוד. שאלה אחרת היא, בהנחה שלציוד הישן יש ערך שוק, האם יש חשיבות לענין קביעת מחיר העיסקה לכך שאין הוא מביא כל תועלת למערערת. לשון אחרת, בהנחה שההפחתה במחיר היא פונקציה של החזרת הציוד הישן, האם בהנחה נוספת שהציוד מונח בחצרי המערערת כאבן שאין לה הופכין, יש בה כדי להעלות או להוריד. כדי שהשאלות לא ישאלו בחלל הריק, יש להביא תחילה את הראיות שהמציאו שני הצדדים. הרבסט יעקב, עובד המערערת, אומר שלציוד הישן אין כל שווי וכל המטרה היא מצג שיווקי בלבד, בין השאר על מנת שלא ליצור תקדים של מתן הנחה לגבי עיסקאות נוספות עם אותו לקוח והן לגבי לקוחות אחרים. משמעותה הכלכלית של עיסקת "trade in" היא מתן הנחה בלבד. חלק מהמחשבים "שנתקבלו" מהלקוחות הושארו אפילו בפועל בחצריהם, חלק מונח כאבן שאין לה הופכין בחצרי המערערת תחת כיפת השמיים וחלק אחר הושמד כדי שלא יתפוס מקום. עובדת אחרת בשם אדלה פרלשטיין, הצהירה הצהרה זהה. כמו כן הוגש אישור של רוה"ח של החברה (עש/5) שבו צוין שעל פי נוהלי הרישום אצל המערערת, הציוד הישן אינו נרשם כחלק מהמלאי. פרלשטיין אדלה, נתנה גם הודעה בתאריך 12.5.91בפני חוקרי מע"מ. בהודעה זו ציינה, כי הציוד הישן הוא חסר ערך. רק "מעט מאד משתמשים לחלקי חילוף" ובהמשך היא אומרת שחלק מהחלקים של הציוד הישן נלקח כדי לשמש חלקי חילוף לצורת מתן שירות. היא מוסיפה, כי המטרה של "מי והבע" היא להוציא ציוד ישן או ציוד מתחרה ולהכניס ציוד חדש של המערערת. "זה מקדם את המכירות ומבחינת אחזקה של ציוד ישן שלנו חוסך בכוח אדם לטיפול בציוד הישן". כמו כן הוצג מכתב מיום 13.6.90בחתימתה של הגב' פרלשטיין ובו נאמר כי: "הציוד המוחזר משמש כחלקי חילוף עבור לקוחות אשר אין באפשרותם להחליף את הציוד הישן שברשותם". ובהמשך היא מסבירה מדוע אין היא מבקשת חשבוניות מהלקוחות בגין הציוד המוחזר ומתרצת זאת בכך שהדבר עלול "ליצור התנגדות בקרב הגורמים הרוכשים ולסכן את העיסקות מתוך חשש לסיבוכים אדמינסטרטיביים מיותרים עם גורמים אחרים בארגון הלקוח". בחקירתו הנגדית אומר הרבסט, כי לא ניתן פרסום ע"י המערערת (פרט למקרה אחד מן הזמן האחרון) לנושא ה-"trade in", אלא היה מדובר במו"מ עם כל לקוח בנפרד (ע' 5). ההובלה של הציוד הישן היתה על חשבון המערערת (ע' 5). אחת המטרות של לקיחת הציוד הישן לרבות הובלתו על חשבון המערערת הוא למנוע המשך השימוש בו, כדי שהשוק יוכל לקלוט את הציוד החדש, שהרי גם אם הלקוח אינו משתמש עוד בציוד הישן בעצמו, הרי עם רכישת ציוד חדש עדיין יש אפשרות שציוד ישן זה ימצא דרכו לאחרים (ע' 8). ההובלה נעשית אמנם על ידי המערערת, אך למעשה אינה כרוכה לגביה בהוצאות, כי נטילת הציוד הישן נעשית באותה "נגלה" של הבאת הציוד החדש (ע' 8). קיימים מקרים בודדים שבהם המערערת מוכרת ציוד ישן, אבל מדובר במקרים המהווים פחות מפרומיל מהמחזור (ע' 12). לשאלה, מדוע הושאר הציוד הישן בחצרי המערערת ולא נזרק, ענה, כי יש בעיה של זיהום הסביבה וההשמדה עולה כסף (ע' 5). העד הודה, כי יש התחיבות של המערערת לדאוג לקיום חלקי חילוף לתקופה של 5עד 7שנים, אבל המקור לחלקי חילוף אלה אינו הציוד הישן המוחזר על ידי הלקוחות, אלא מדובר בחלפים המוחזקים במלאי מיום סיום היצור (ע' 6). "השימוש בציוד המוחזר לחלקי חילוף הוא שלי בלבד" (ע' 6). גב' פרלשטיין הוסיפה בחקירה נגדית, כי רוב הציוד הישן המוחזר הוא בכלל לא של המערערת ומציוד זה לא ניתן ברוב המקרים לקחת חלפים לציוד של המערערת. לדעתי, יש לדחות הערעור. במישור העובדתי, יש קושי ליחס אמינות לדברי עדי המערערת, כי הציוד הישן הוא חסר ערך, כאשר במכתב של גב' פרלשטיין מיום 13.6.90, נאמר, כי הציוד הישן משמש כחלקי חילוף וזאת בניגוד למגמה המאוחרת יותר להציג את השימוש בציוד הישן כמקור לחלקי חילוף כזניח ביותר. בסיכום, אני סבור שמאזן ההסתברויות נוטה לכך שגם אם המניע ואולי המניע העיקרי לעשיית העיסקה בצורה זו הוא מניע שיווקי, אין לאמר שהציוד הישן הוא חסר ערך לחלוטין. יתכן, כי ערך השוק של חלקי החילוף הוא קטן ביותר, אבל כפי שראינו גם תמורה שערכה קטן היא בגדר "תמורה" במשמעות המקובלת. מאחר ועל עניננו חל סעיף 10ולא סעיף 7לחוק, יש לקחת לכאורה בחשבון את "המחיר שהיה משתלם בעדה בתנאים רגילים", אך מאחר והמערערת לא סיפקה נתונים על "שווי השוק" יהיה קטן ככל שיהיה, רשאי היה המשיב לקחת כבסיס לחישובו את הערך שנתנה המערערת עצמה להחזרת חלקים אלה, גם אם היא קוראת לו בשם "הנחה" ולפי זה להעריך את המחיר בכללותו בגין הציוד החדש כמורכב מהתמורה המוסכמת בכסף בצירוף ל"הנחה" המוסכמת. לשון אחרת, גם אם נאמר שנטל השכנוע הסופי בשאלה מהו המחיר "המשתלם בתנאים רגילים" הוא על המשיב (בהיות סעיף 10חריג לעקרון התמורה המוסכמת), הרי גובה ההנחה בנוסף למחיר בכסף מהוה ראיה לכאורה למחיר השוק. ראיה לכאורה זו, מעבירה על הנישום את החובה להביא ראיות (החובה מס. 2) ובהעדר ראיה לסתור היא הופכת לראיה חלוטה. אין כל חשיבות לכך אם בסופו של דבר עשתה המערערת שימוש בפועל בציוד הישן אם לאו, כשם שאין זה מענינו של איש מה שימוש יעשה מוכר בכסף שקיבל כתמורה למכירת נכס או למתן שירות - אם יעשה שימוש בו לעצמו, יחלקו לעניים, או ישליכו לים. כענין של מדיניות, ההכרה בטענת המערערת כי ל"הנחה" אין קשר לציוד המוחזר יכול להביא להכרה ב-"trade in" כדרך לגיטימית להקטנת מחיר העיסקה החייב במע"מ, כאשר למשיב אין תמיד האמצעים לדעת אם מדובר ב"גימיק שיווקי" גרידא, או בעיסקה שחלק מהתמורה בגינה היא בשווה כסף. לפיכך, נדחה הערעור. על המערערת לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 000, 5ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום. מיסיםהגדרות משפטיותמע"מ (מס ערך מוסף)