בעת הגשת כתב האישום לא היתה בידי המאשימה תעודת חיסיון באשר לזהותו של העד. בית המשפט העליון העיר לא פעם על חובת המאשימה להצטייד בתעודת חיסיון לפני להגשת כתב האישום (בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נו, 352; בש"פ 2148/97 רבאייעה ואח' נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נא 723; בש"פ 2173/99 מדינת ישראל נ' טוויל, דינים עליון, כרך נה, 981). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת תעודת חיסיון לפני כתב אישום: המשיבים הואשמו בבית משפט השלום בירושלים בת.פ. 2942/99 (כב' השופט לי-רן) בעבירות של קשירת קשר לבצוע פשע, ניסיון לגניבת רכב, פריצה לרכב, חבלה במזיד ברכב, החזקת מכשירי פריצה ושהייה בלתי חוקית בישראל. כתב האישום הוגש ביום 18.7.99 והמשיבים נעצרו עד לתום ההליכים נגדם בתיק הנ"ל. בכתב האישום, לאחר תיקונו ביום 20.7.99, נזכר עד תביעה מס' 12 - "שוטר סמוי מספר 605". בעת הגשת כתב האישום לא היתה בידי המאשימה תעודת חיסיון באשר לזהותו של העד הנ"ל. לאחר שהמשיבים כפרו במיוחס להם, נקבעה ישיבת הוכחות ליום 2.2.2000. במועד זה טרם היתה בידי המאשימה תעודת החיסיון האמורה. ישיבת ההוכחות החלה בשעה 11: 00, כאשר ב"כ הצדדים הודיעו לבית-המשפט, בישיבת הטיעון, כי תידרשנה כשעתיים וחצי, לכל היותר, לשמיעת ההוכחות. בהודעת הערעור נטען, כי ב"כ המאשימה הודיעה לבית המשפט קמא, ביום הדיון, כי תעודת החיסיון תחתם עד לשעה 16: 00. לעניין זה אין כל התייחסות בפרוטוקול. עם סיום שמיעת עדותם של חמישה עדי תביעה נרשם בפרוטוקול "הדיון יתחדש בשעה 14: 30 לשמיעת העד 605". עם תום ההפסקה, הודיעה ב"כ המאשימה כי: "בדקות אלה ממש החיסיון נחתם בלשכת השר". בהמשך נרשם מפי ב"כ המאשימה: "בנסיבות אלה אנו מחליטים שלא להעיד את העד מס' 605 שתעודת החיסיון לגביו טרם נחתמה. אלו עדיי. בגלל שעד 605 הוא עד חיוני עבורנו, אין לנו ברירה אלא לחזור בנו מכתב האישום". כתוצאה מהצהרותיה הנ"ל של המאשימה, ניתנה הכרעת דין המזכה את המשיבים "נוכח הודעת ב"כ המאשימה". בית המשפט קמא ציין בהכרעת הדין, כי ההפסקה בדיון התארכה בפועל עד לשעה 15: 15 וכי הוא לא ראה לנכון לדחות את הדיון עקב תקופת מעצרם הממושכת של המשיבים והאפשרות לקבוע מועד דיון נוסף רק בשלהי חודש מאי השנה. המערערת טוענת, כי שגה בית המשפט קמא, בכך שלא איפשר את דחיית הדיון לשעה 16: 00 ולא נתן משקל ראוי לאינטרס הציבורי בבירור אשמתם של המשיבים, לנוכח העבירות שיוחסו להם. הגענו למסקנה, שאין מקום להתערב במסקנותיו ושיקוליו של בית המשפט קמא. תחילה יצוין, כי במצב שנוצר, כפי שהוא משתקף בפרוטוקול הדיון, לאחר שהמאשימה חזרה בה מהאישום, התוצאה המשפטית היחידה האפשרית היא זיכוי הנאשמים. על-פי הפרוטוקול, המאשימה לא עתרה במפורש לדחיית המשך הדיון ולא ביקשה החלטה בעתירה זו. סביר להניח, כי אילו היתה מוצגת בפני בית המשפט בקשה מפורשת זו, תוך הנמקה מפורטת ולאחר מתן אפשרות למשיבים להציג את עמדתם בנדון, היתה ניתנת החלטה בנושא הדחייה, שניתן היה לערער עליה במסגרת הערעור על הכרעת הדין. דבר זה לא נעשה, ובכל מקרה לא נעשה במפורש. זאת ועוד, הודעת המאשימה על חזרתה מהאישום אינה משתמעת לשתי פנים. מדובר בהודעה חד משמעית המבטאת עמדה ברורה שאין אנו סבורים שהמאשימה יכולה לסגת ממנה בשלב הערעור. במצב שנוצר, לא היתה המאשימה מחויבת להודיע על חזרה מן האישום, הודעה שיש לה משמעות ברורה וחד משמעית. ואולם, גם אם נניח, כי בית המשפט קמא התבקש לדחות את המשך הדיון ובהכרעת הדין כלולה החלטה שלא להיענות לבקשה זו, לא היינו מתערבים בשיקול דעתו של השופט קמא. אין מדובר, במקרה דנן, באיחור של מספר שעות או אף דקות. מדובר במחדל מתמשך שתחילתו במועד הגשת כתב האישום והוא הלך ונמשך על פני פרק זמן ממושך של כשישה וחצי חודשים. בית המשפט העליון העיר לא פעם על חובת המאשימה להצטייד בתעודת חיסיון עובר להגשת כתב האישום (בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נו, 352; בש"פ 2148/97 רבאייעה ואח' נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נא 723; בש"פ 2173/99 מדינת ישראל נ' טוויל, דינים עליון, כרך נה, 981). העובדה הנזכרת בהודעת הערעור, לפיה הגיעה התעודה כחמש דקות לאחר מתן הכרעת הדין המזכה, היא בבחינת "חכמה שלאחר מעשה" ובית המשפט קמא לא היה אמור להמתין עוד, לאחר שהיה מדובר באיחור של למעלה מחצי שנה. כאמור, אין מדובר באיחור קל שניתן להבינו ולהשלים עימו, אלא בשיאו של מחדל מתמשך. זאת ועוד, בית המשפט נענה תחילה לבקשה ונתן ארכה נוספת של מספר שעות להשגת התעודה. במקרה דנן, היתה על בית המשפט גם החובה לשקול עובדת היות המשיבים נתונים במעצר ממושך. כידוע, מוטלת על בית המשפט, וכמובן שגם על המאשימה, החובה לעשות הכל לסיים משפטו של מי שעצור עד לתום ההליכים תוך תקופה קצרה ככל הניתן. בנסיבות אלה היה בית המשפט קמא מחויב לשקול גם היבט זה, הנוגע לשהייתם של המשיבים במעצר ממושך. אכן, כפי שנפסק בע"פ 834/79 סולימאן נוף נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 141: "כאשר מדובר במשפט פלילי שבו מתבררת האשמה רצינית, ביטול האשמה מבלי לברר אותה לגופה בגלל אי התייצבות התובע, גורם עיוות דין לציבור. לעומת זאת, אף זה הוא אינטרס ציבורי, שזמנו של בית המשפט לא יבוזבז לריק, שלא יגרם ללא סיבה מצדיקה עינוי דין לנאשם, שלא יבוזבז זמנם של עדים שמוזמנים לבית המשפט ושהפרקליטות תפעל ביעילות ולא תתרשל במילוי תפקידיה. לא תמיד קל להכריע איזה מבין אינטרסים ציבוריים אלה הוא העדיף וההכרעה תהיה בהכרח מושפעת על ידי הנסיבות של כל מקרה ומקרה וביניהם סיבת אי ההתייצבות, חומרת העבירה, והשתלשלות ההליכים עד קרות התקלה" (שם, בעמ' 143). בפרשה הנ"ל נפסק, כי הערכאה הדיונית שגתה כאשר זיכתה את הנאשם מבלי להמתין לב"כ המאשימה, תוך שצוין, כי הנימוק שהכריע את הכף היה שהשופט ידע כי התובע עומד להגיע תוך זמן קצר. אין העניין הנ"ל דומה למקרה דנן. גם אם המאשימה הודיעה לבית המשפט כי התעודה אמורה להגיע עד לשעה 16: 00, תעודה זו היתה אמורה להיות בידה חודשים רבים קודם לכן. אין גם להתעלם מהארכה שאכן ניתנה למאשימה על-ידי השופט קמא ביום הדיון. אין אנו סבורים שבנסיבות אלה ראוי ונכון לדרוש שבית המשפט ימתין עד לשעה מאוחרת יחסית (כחמש שעות לאחר תחילת הדיון שהיה אמור להימשך שעתיים וחצי לכל היותר, כאשר גם אם התעודה היתה מגיעה, היה נדרש פרק זמן לא קצר להשלמת הדיון). במצב זה, האפשרות היחידה היתה דחיית הדיון למועד אחר, שאינו קרוב כלל ועיקר, אפשרות שבית המשפט ראה לשללה עקב מעצר המשיבים. אנו סבורים כי אין המקרה דנן דומה לפרשה שנדונה בע"פ (מחוזי י-ם) 1505/99, שפסק הדין שניתן בו הוצג על-ידי ב"כ המערערת. באותו עניין נקבע, כי הערכאה הדיונית טעתה בהפעלת שיקול דעתה משלא אפשרה קיום דיון נוסף לאחר שהמתלונן לא הגיע ליום הדיון. במקרה הנ"ל לא מדובר במחדל מצד המאשימה, לא היה מדובר בחזרת המאשימה מאישום, והיה מדובר באי התייצבות אדם שאינו בשליטתה הישירה של המאשימה. אין אנו מתעלמים מהתוצאה שנגרמה במקרה דנן, תוצאה של זיכוי מי שכנגדם הוגש כתב אישום על עבירות שאינן קלות. אולם, בנסיבות המקרה, לא ראינו דרך מלשנות תוצאה זו. בנסיבות אלה, החלטנו לדחות את הערעור אף מבלי שביקשנו את תשובת המשיבים. בשולי פסק-הדין יצוין, כי במידה ולמשיבים, או מי מהם, בקשות בעניין החזרת תפוסים, כפי שנטען על-ידי המשיב מס' 1, עליהם לפנות לערכאה הראשונה בבקשה המתאימה. משפט פליליחיסיוןמסמכים