הכשלת שוטר במילוי תפקידו

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכשלת שוטר במילוי תפקידו: השופט ז' המר: 1. ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום ברחובות (כב' השופטת א' גת), בת"פ 812/97, בו הרשיע את המערער בעבירות של הכשלת שוטר, העלבת עובד ציבור ותקיפת שוטר במילוי תפקידו, וגזר עליו מאסר בפועל של 8 חודשים ומאסר על תנאי. 2. עפ"י כתב האישום - המנוסח בקיצור יתר ובחוסר בהירות - העליב המערער והכשיל את השוטר, כשצעק לאמו שלא תמסור לשוטר "המניאק" את פקודות הביטול של ההוצאה לפועל (איזה? למה? באילו נסיבות?) וכן תקף את השוטר באגרוף בפניו. 3. העובדות הרלוונטיות הנוספות (החסרות מכתב האישום) הן, שהשוטר (להלן: המתלונן) עסק בביצוע פקודות מאסר. בהיותו בניידת משטרה, במדים, מלווה בשני שוטרים, הבחין בשני אנשים, אחים של המערער, נגדם היו ברשותו פקודות מאסר. כיוון שלדברי המתלונן, הם התחמקו מזה זמן, עצר את הניידת, מול הבית של הוריהם, וירד לכיוון הבית. השניים נעלמו מעיניו. לפי גירסתו, בכניסה לבית, שהוא בית פרטי ביבנה, יצא לקראתו המערער ואחריו גם אמו. המערער עיכב אותו, אמר לו "מילים קשות": "מאניאק, נודניק, עוף מפה, אל תבוא לכאן יותר" וכד'. נוצרה מהומה במקום כשאנשים נוספים התקהלו. המערער, "שהתחמם", הכה באגרופו את המתלונן ופגע בשפתו העליונה, שנחבלה. 4. בימ"ש קמא התרשם, כי "בהשוואת העדויות של שלושת השוטרים לדוחות זכרון הדברים שהוגשו נ/ 1 - נ/ 3, ניתן למצוא אי התאמות ואי דיוקים..." אבל, כך סבר, ש"אי התאמות אלה... אין בהן בכדי לפסול אמינות העדים.". בימ"ש קמא הוסיף ונימק, כי: "זהות מוחלטת בכל העדויות היתה מעלה את החשד שמא העדויות תואמו ביניהם. אך במצב זה התרשמתי כי אך טבעי שיהיו אי התאמות אך יש לומר שאין לי ספק שהנאשם הוא שנתן לשוטר דני אגרוף שפגע בשפתיו, שכן האמנתי לעדותו של השוטר אפרים שראה את האגרוף מונחת על פניו של השוטר דני..." 5. עיינתי היטב בכל העדויות וזכרונות הדברים, ומסקנתו של בימ"ש קמא מקובלת עלי. אכן, אי ההתאמות בין העדויות, אינן פוגמות כהוא זה במשקלן ובאמון שנתן בהן בימ"ש קמא. הטענה של המערער, כי הסתירות בין עדויותיהם של שני השוטרים, המתלונן ואפרים, עליו סמך בימ"ש קמא, חייבות להוביל למסקנה שהם "תארו בעדויותיהם שני אירועים שונים בתכלית (בלשון עדינה וזהירה)" - מופרכת לחלוטין ואין לה יסוד. 6. המערער מלין על שבימ"ש קמא התעלם לחלוטין (מלבד אזכור אגבי), מעדותה של אם המערער, עדות מהותית מרכזית בהגנתו. בכך צודק המערער. ערכאה דיונית אינה יכולה להתעלם מעדות רלוונטית. עליה להתמודד עמה, מה עוד שעדות זו אמורה היתה לבסס את טענת ההגנה המרכזית של המערער. עם זאת, מקריאת הכרעת-הדין, ברור שבימ"ש קמא לא התעלם מעדות האם, בשל שכחה, אלא משום שקיבל את גירסתם של עדי התביעה ודחה כלא מהימנה את גירסתו של המערער, לפיה נפגע המתלונן, ממפתחות שהחזיקה אמו בידיה, תוך דחיפות הדדיות בינה לבין המתלונן. 7. בחנתי את עדותה של האם, לגופה, אך היא אינה יכולה לעזור למערער. בניגוד לרושם הטענות החד משמעיות בערעור, כאילו עדותה היא עדות של בעל הדבר עצמו, המעידה ומספרת כביכול, כיצד היא זו שפגעה בפניו של השוטר - מוביל העיון בעדותה למסקנה של עדות מתחמקת. היא מתחילה את עדותה בכך שהמתלונן דחף אותה, היא דחפה אותו חזרה "ואז קיבל מכה". בהמשך, בחקירתה הנגדית, היא מפליגה בהאשמתו של המתלונן דווקא ומוסיפה פרט, שלא המערער ולא העדים האחרים סיפרו: כי המתלונן "הפיל אותי תחת המדרגות." אשר למכה שספג המתלונן, בניגוד לתחילת עדותה, מתברר שהיא בעצם כלל לא יודעת כיצד ומתי נפגע המתלונן, שכן היא שאלה אותו, לדבריה, "למה יש לו פצע על השפה." אמירה זו משמיטה למעשה את הקרקע מתחת לטענה, כי היא זו שפגעה במתלונן, בשפתו, במפתחות שהחזיקה בידה. 8. גם למערער עצמו יש גירסאות מתפתחות לגבי המכה שספג המתלונן. בהודעתו במשטרה (ת/ 2), ראה שהשוטר דני דוחף את אמו. וכשניגש ומשך משם את אמו, "אמא שלי היתה עם מפתחות של האוטו ביד וכאשר לקחתי את אמא שלי המפתחות פגעו בשפתיים של השוטר." בעדותו בבית המשפט טען, שכלל לא ראה את הדחיפות, ורק אח"כ נודע לו עליהן. מכל מקום, גם את המכה לא ראה, שכן כאשר ניגש לאמו שהתווכחה בצעקות עם המתלונן, הוא "כבר היה עם הפצע". 9. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב במסקנתו של בימ"ש קמא, ובממצאי המהימנות שקבע. גם הנמקתו של בימ"ש קמא, שלא ליתן משקל רב להודעתו של העד רונן רימוני, נהג שכיר של המערער, שהוגשה בהסכמה - מקובלת עלי. 10. הערעור מכוון גם כלפי העונש. למערער עבר מכביד, לא רק של עבירות רכוש, אלא גם של עבירות אלימות למיניהן. שומה על בתי המשפט להגן על שוטרים הממלאים תפקידם, "ומטבע הדברים", כפי שכתב בימ"ש קמא, "אלה לא מתקבלים באהבה". השוטרים באים במגע יום יומי עם אוכלוסיה קשה או תוקפנית ואף אלימה. אינטרס הציבור הוא להבטיח כי יוכלו למלא את תפקידם, בלא חשש ומורא. לכן יידע כל מי שמרים יד על שוטר, כי דינו למאסר בפועל. אני מציע לדחות גם את הערעור על העונש. 11. הערה בשולי פסק הדין: אותם שיקולים שציינתי לעיל, כמנחים לענין העונש בעבירות של אלימות כנגד שוטרים, צריכים להנחות גם את המשטרה עצמה, בטיפול מהיר ומיידי, כדי שאפקט ההרתעה יהיה יעיל ומשמעותי. במקרה זה הוגש כתב האישום שנתיים (פחות חודשיים) לאחר האירוע. בין אם התעכב תיק החקירה ביחידה החוקרת, ובין אם בלשכת התביעות של מרחב השפלה - העיכוב אינו מוצדק ומעורר מורת רוח. אם נוסיף לכך את העובדה, כי ישיבת ההוכחות הראשונה בבימ"ש קמא, התקיימה רק 19 חודשים לאחר הגשת כתב האישום - נמצא שהעדים העידו 3.5 שנים אחרי האירוע. ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ד' ברלינר, שופטת אב"ד השופט א' בייזר: אני מסכים. א' בייזר, שופט לפיכך הוחלט, כאמור בחוות-דעתו של כב' השופט ז' המר, לדחות את הערעור. משטרהשוטר