"הסכמת הנפגע לביטול החוזה איננה חייבת ללבוש לבוש פורמלי מוגדר ומפורש (אם כי רצוי, כמובן, למען הבהירות ומניעת התדיינות כי תהיה ברורה וחד-משמעית ככל האפשר). לענין זה דומה הודעת ביטול על ידי הנפגע להסכמה מטעמו לביטול. על כן ניתן להסיקה מהתנהגות הנפגע המופנית אל המפר, אשר יש בה כדי להעביר למפר את המסר בדבר סיום היחסים החוזיים בין הצדדים. (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221, 247; ע"א 704,701/88 שיף נ' עזבון המנוח אברהם גינדי, פ"ד מה(5) 759, 774; ע"א 306/85 DATALAB MANAGEMENT PTY, LTD נ. פולק אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד מג(2) 309, 314; ע"א 442/83 קם נ. קם, פ"ד לח(1) 767 ,777). " (דברי הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 2702/92 אהרון גינזברג נ' יוסף בן יוסף , פ"ד מז (1), 540 , סעיף 4(א) לפסק הדין). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכמה לביטול חוזה: 1. בתובענה זו עותר המבקש למתן פסק-דין שיאכוף על המשיב ביצועו של הסכם שנערך בין הצדדים ביום 24.7.96 (להלן: - "ההסכם") בבית משפט השלום בת"א במסגרת ת.א 25349/95 (להלן: - "התביעה הראשונה"). על-פי ההסכם הנ"ל - היו הצדדים אמורים למכור את זכויות החכירה בבית מגורים בסמטת מזל-דלי 4 ביפו, הבנוי על חלקה 27 בגוש 7040 (להלן: - "הבית") ולהתחלק ביניהם בתמורה, בחלקים שווים. המבקש עותר עוד למנות כונס נכסים, לצורך ביצוע המכירה על-פי ההסכם.  2. לתובענה זו קדמו הליכים משפטיים בין הצדדים והליכים אלה מהווים, למעשה, את הבסיס לה:   א. המבקש הינו בעל זכויות החכירה לדורות בבית הנ"ל, על-פי הסכם מיום 15.4.84 עם החברה לפיתוח יפו העתיקה בע"מ, והמשיב הינו דייר מוגן משנת 1971 על-פי הסכם שכירות בינו לבין הבעלים דאז (להלן: - "הסכם השכירות").   ב. בשנת 1984 הגישו המבקש ורעייתו תביעת פינוי נגד המשיב בעילות של נטישה, אי תשלום דמי שכירות, הפרת תנאי החוזה, ביצוע שינויים ואי מתן אפשרות למבקש לבקר בבית. בית משפט השלום דחה את התביעה. ג. בתיק המ' 978/85 נדחתה בקשת המבקש לצו מניעה ובר"ע 170/85 על החלטה זו - נדחתה.   ד. המבקש הגיש בקשה בתיק שכירות 186/87 לקבוע שהמושכר משוחרר ממגבלות המקסימום של דמי השכירות. הבקשה נדחתה.   ה. ביום 8.3.95 הגיש המבקש נגד המשיב תביעה לפינויו של המשיב בשל אי תשלום דמי שכירות; נטישה, שינויים במבנה ואי מתן אפשרות למבקש לבקר בבית, ולחילופין, קיומו של היתר בניה וצורך עצמי (להלן: - "התביעה הקודמת").   ו. ביום 24.7.96 הגיעו הצדדים להסכם הנ"ל שקבל תוקף של החלטה בתביעה הקודמת. על-פי ההסכם הנ"ל התחייבו הצדדים להעמיד את כל זכויותיהם בבית למכירה בשוק החופשי, תוך שיתוף פעולה, וחלוקת התמורה בחלקים שווים. נאמר בהסכם, בין היתר:-   "המכירה תבוצע לכל המאוחר תוך 12 חודשים. לאחר 6 חודשים ידווחו ב"כ הצדדים על הפעולות אשר נעשו לשם ביצוע המכירה. היה ולא ימכר הנכס לאחר 6 חודשים, יהיה רשאי ב"כ התובעים להעלות מחדש את נושא שכר הדירה הראוי".   ז. הצדדים לא מכרו את הנכס במועד הקבוע בהסכם, ואף לא מכרו אותו עד היום.   ח. המשיב הגיש לבית משפט קמא בקשה לביטול ההסכם הנ"ל, על בסיס הטענה שההסכם נעשה תוך כדי הנחה שקיים היתר בניה בתוקף ולכן קיימת עילת פינוי. השופטת הנכבדה, שדנה בתביעה הקודמת, דחתה ביום 9.4.98 את הבקשה תוך קביעה שהיתר הבניה לא היווה את עילת התביעה, אלא עילה חילופית בלבד; ולכן, אין לקבל את טענת המשיב, שבהעדר היתר בניה תקף - נשמט הבסיס מתחת להסכם בין הצדדים. בנוסף, נקבע ע"י השופטת הנכבדה ש-"יש להמשיך את ביצוע ההסכם תוך התייחסות לנושא הדרישה האפשרית של תשלום היטל ההשבחה במקרה של בניה עתידית".   ט. ביום 5.9.99 ניתן פסק-דין בבית משפט השלום בתביעה הקודמת. תביעת המבקש נדחתה והמבקש חויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ערעור שהוגש על פסק-הדין נדחה, בהסכמת ב"כ הצדדים, תוך שב"כ המבקש מציין שהוא שומר על זכותו להגיש תביעה נוספת לאכיפת ההסכם.   י. התובענה דנן הוגשה ב-14.11.02, והמשיב מתנגד נחרצות לאכיפת ההסכם המבוקש בה. לטענתו, המבקש עסוק מאז שרכש את הנכס, בניהול הליכים משפטיים נגדו מתוך רצון לפנותו. באשר להסכם - הרי שלדברי המבקש "עבר זמנו בטל קרבנו" מאחר שחלפו 12 החודשים הקצובים בו, ולמעשה, היה זה נסיון שנכשל לפתור את כלל הסכסוך. לטענת המשיב, הצדדים ביטלו את ההסכם בהסכמה וניסו למצוא פתרון אחר - של רכישת חלקו של צד אחד ע"י הצד האחר, אלא שתוך כדי המו"מ הסתבר למשיב שהמבקש פעל בחוסר תום לב בהסתירו מבית המשפט שפג תוקף היתר הבניה לבניית קומת הגג ולא שילם את היטל ההשבחה שנדרש. המשיב טוען לשיהוי ולשינוי נסיבות (ירידת מחירי המקרקעין).   3. טענתו של ב"כ המבקש בסיכומיו היא שהמשיב ידע שיש הסכם ואף ניסה לבטלו, אך נכשל, ובקביעת השופטת קמא כי הבקשה לביטול ההסכם נדחית - יש משום מעשה בית-דין. ב"כ המבקש גורס גם שהמשיב עצמו הסכים להארכת תוקף ההסכם מעבר ל-12 חודשים, וכראיה, צירף הוא את הפרוטוקולים מב/2 (מ-2.12.97), מב/3 (מ-15.12.97), מב/4 (מ-20.1.98) ומב/5 (מ-23.1.98). כל הפרוטוקולים הללו התנהלו בתקופה שעד 1.98, דהיינו, כשנה וחצי לאחר חתימת ההסכם, אך, אין, ולא נטען שהתקיים כל מו"מ, לאחר מועד זה. ההיפך הוא הנכון. המשיב הגיש את בקשתו לביטול ההסכם, ונכשל, אך מאז מתן החלטת בית משפט קמא בענין בקשתו (באפריל 1998) לא נעשה דבר ע"י מי מהצדדים לצורך מימוש ההסכם. לא זאת אף זאת. במהלך התקופה שמאפריל 1998, התנהלו ההוכחות בתביעה הראשונה, במתכונתה המקורית, כאילו לא הגיעו הצדדים להסכם. המבקש לא עתר (או לפחות לא נטען בפני שעתר) לתיקון התובענה ולהתאמתה לקיומו של הסכם. התביעה התנהלה כתביעת פינוי לכל דבר וענין. גם לאחר מתן פסק-דין בתביעה, בבית משפט שלום (9.99), שבמסגרתו נדחתה תובענת המבקש, ואף לאחר דחיית הערעור (12.00), לא נעשה דבר ע"י המבקש, למימוש ההסכם שאכיפתו מבוקשת כעת. התובענה דנן הוגשה רק בנובמבר 2002. דהיינו, כ-6.5 שנים לאחר חתימת ההסכם, כ-4.5 שנים לאחר שנדחתה בקשה לביטולו ולמעלה מ-3 שנים לאחר מתן פסק-דין בתביעה הקודמת. לו סבר המבקש שההסכם תקף, סביר להניח שהיה נוקט צעדים מצעדים שונים במהלך אותן שנים למימוש ההסכם מטעמו. הצדדים עצמם, בהתנהגותם, זנחו את ההסכם על-פי תנאיו המקוריים, וניסו למצוא מסלול חילופי של רכישה זה מזה, אך מסלול זה נכשל. בסיכומי ב"כ המבקש, נצמד הוא דווקא להסכם חילופי זה, אותו הוא מכנה "הסכם התמחרות" (עמ' 11 שורה 18), אלא שאין זה ההסכם שאת אכיפתו מבקש המבקש, ובתובענה ובתצהיר התומך בה אין זכר להסכם זה.   4. התנהגותם האמורה לעיל של הצדדים להסכם, מגיעה כדי הודעת ביטול הדדית של ההסכם. "הסכמת הנפגע לביטול החוזה איננה חייבת ללבוש לבוש פורמלי מוגדר ומפורש (אם כי רצוי, כמובן, למען הבהירות ומניעת התדיינות כי תהיה ברורה וחד-משמעית ככל האפשר). לענין זה דומה הודעת בטול על ידי הנפגע להסכמה מטעמו לביטול. על כן ניתן להסיקה מהתנהגות הנפגע המופנית אל המפר, אשר יש בה כדי להעביר למפר את המסר בדבר סיום היחסים החוזיים בין הצדדים. (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221, 247; ע"א 704,701/88 שיף נ' עזבון המנוח אברהם גינדי, פ"ד מה(5) 759, 774; ע"א 306/85 DATALAB MANAGEMENT PTY, LTD נ. פולק אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד מג(2) 309, 314; ע"א 442/83 קם נ. קם, פ"ד לח(1) 767 ,777). " (דברי הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 2702/92 אהרון גינזברג נ' יוסף בן יוסף , פ"ד מז (1), 540 , סעיף 4(א) לפסק הדין). בנסיבותיו של המקרה דנן, איני נצרכת לשאלה, מי הוא הנפגע כתוצאה מביטול ההסכם. די לי בכך שקבעתי, שהצדדים ביטלו את החוזה בדרך התנהגותם, כדי להגיע למסקנה, שדינה של עתירת המבקש, לאכיפת ההסכם, להדחות.   5. לפיכך, אני דוחה את התובענה. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. חוזהביטול חוזה