השעיית עורך דין בגלל עבירות אתיות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש השעיית עורך דין בגלל עבירות אתיות: כללי בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי"), מיום 23.6.09, בתיקים בד"א 51/06 ו-62/06, במסגרתו, דחה בית הדין הארצי הן את ערעור המערער דנן והן את ערעור המשיב דנן והותיר על כנו את פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (להלן: "בית הדין המחוזי"), מיום 28.6.06, בתיק בד"מ 23/06, אשר הרשיע את המערער בשורת עבירות אתיות וגזר את עונשו, כפי שיפורט להלן. רקע תחילתה של הפרשה דנן, בהליך משמעתי שהתקיים כנגד המשיב בתיק בד"מ 77/02. במסגרתו, הורשע המשיב על ידי בית הדין המחוזי בעבירות של הפרת חובות נאמנות ומסירות, לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן: "החוק"); מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, לפי סעיף 53 לחוק; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק; ועבירה על הפרת חובת נאמנות ללקוח, לפי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו - 1986. המשיב הגיש ערעור על פסק הדין בתיק בד"מ 77/02 לבית הדין הארצי. ערעורו התקבל חלקית, כך שבסופו של דבר נגזרו על המשיב העונשים הבאים: השעיה על -תנאי לתקופה בת שישה חודשים, למשך 3 שנים, במקום השעיה בפועל שנגזרה על ידי בית הדין המחוזי. תשלום של 5,000 ₪ למתלוננת נשוא תיק בד"מ 77/02. תשלום סך של 2,500 ₪ למערער. יצוין, כי המשיב לא הגיש ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית הדין הארצי, ולפיכך הפך זה חלוט. פסק דינו של בית הדין המחוזי לאחר שהמערער נמנע מלשלם את החיובים הכספיים שהושתו עליו במסגרת פסק הדין בתיק בד"מ 77/02, הוגשה נגדו קבילה נוספת ע"י המערער , על כך שלא פרע חיובים אלה ואף התעלם מפניות שנעשו אליו בעניין זה מטעם המשיב (תיק ד"מ 23/06). המשיב הואשם בפני בית הדין המחוזי בעבירות הבאות: ביצוע מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, על פי סעיפים 53 ו- 61(1) לחוק והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק. עד למועד הדיון בתיק ד"מ 23/06, פרע המשיב מקצת הקנס שהושת עליו, במסגרת הליכי הוצל"פ שננקטו כנגדו. המשיב הורשע בבית הדין המחוזי, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בקובלנה. ביום 28.6.06 נגזר דינו של המשיב, כדלקמן: הפעלת עונש השעיה על- תנאי של 6 חודשים שהוטל על המשיב בתיק 77/02 (ו- בד"א 104/02). הפעלת עונש השעיה על- תנאי של 4 חודשים שהוטל עליו בתיק בד"מ 131/02 מיום 11.11.02. עונש השעיה של 9 חודשים, מתוכם 6 בפועל, ו-3 חודשים על -תנאי, לתקופה של שנה. קנס כספי בשיעור של 1,500 ₪. תשלום הוצאות למערער בסך של 500 ₪. עונשי ההשעיה בפועל שהושתו על המשיב, נקבעו לריצוי חופף, באופן שבסה"כ יְרָצה המשיב עונש של 6 חודשי השעיה בפועל. פסקי הדין של בית הדין הארצי שני הצדדים עתרו לבית הדין הארצי. המשיב ערער על חומרת העונש, ואילו המערער - על קוּלָתו. יוער, כי למעשה התקיימו שני "סיבובים" בבית הדין הארצי וניתנו על ידו שני פסקי דין. תחילה, ניתן ביום 20.1.08 פסק דין, במסגרתו, קיבל בית הדין הארצי, באופן חלקי, את עמדת המערער, והורה, כי עונשי ההשעיה שנגזרו על המשיב, יְרוּצוּ במצטבר ולא בחופף, כך שבסופו של דבר יְרָצה המשיב 10 חודשי השעיה בפועל. ואולם, בעת מתן פסק דין זה, אבדה כשירותו של אחד מחברי המותב לישב בדין, ובעקבות כך, עתר המשיב לביטול פסק הדין. בית הדין הארצי נענה לבקשה, והדיון הועבר למותב אחר. בהסכמת הצדדים, לא נערך דיון מחודש בערעורים, והוחלט כי פסק הדין יינתן על יסוד המצוי בפני בית הדין. בפסק הדין השני שניתן על ידי בית הדין הארצי, ביום 23.6.09, הוחלט, ברוב דיעות, לדחות את שני הערעורים, ולהותיר את גזר דינו של בית הדין המחוזי, על כנו. על כך, הגיש המערער את הערעור שלפניי. הערעור דנן ראשית, יוער, כי בהחלטתו של כב' השופט סובל (אשר לפניו נקבע התיק בתחילה), מיום 24.9.09, נתבקשו הצדדים להגיש עיקרי טיעון. המערער נתבקש לעשות כן עד 30 יום קודם מועד הדיון, שנקבע ליום 2.12.09, והמשיב, עד 10 ימים קודם מועד הדיון. ביני וביני הועבר התיק למותב זה, ולבקשת המערער נדחה מועד הדיון ליום 24.1.10. עיקרי טיעון מטעם המערער הוגשו ביום 9.12.09. לא הוגשו עיקרי טיעון מטעם המשיב. לדיון שהתקיים ביום 24.1.10, לא התייצב המשיב. לבקשת המערער, בהסתמך על תקנה 10 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין) התשמ"ט - 1989, ולאחר שהתברר כי המשיב זומן כדין לדיון (קיים אף אישור מסירה), קבעתי, כי הערעור יידון בהיעדרו של המשיב. עיקר טענות המערער ב"כ המערער ,עו"ד וייצמן, טען, כי העבירות בהן הורשע המשיב הן חמורות ביותר, שכן, יש בהן פגיעה קשה באמון הציבור בעורכי הדין בענייני כספים. הוסיף וטען המערער, כי בין הרשעותיו הקודמות של המשיב, ישנן גם הרשעות בעלות אופי דומה. לשיטת המערער, בתי הדין נתנו משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב, בעוד שהשיקול העיקרי אשר היה צריך להנחותם היה שמירה על אינטרס הציבור. לטענתב"כ המערער, נוצר מצב שבו המערער לא יְרָצה עונש נפרד בגין הרשעתו בעניין דנן, שכן, נקבע כי העונשים יחולו בחופף. לשיטתו, יש בכך פגיעה בתכלית הענישה המשמעתית. עוד טען ב"כ המערער, כי על בתי הדין היה לתת משקל להרשעותיו הקודמות של המשיב, בבחינת "הכמות הופכת לאיכות" ולהחמיר בענישתו של המשיב ולא להפך. דיון והכרעה דין הערעור להידחות. הנימוקים לכך יפורטו להלן. כאמור המשיב לא התייצב לדיון בערעור ולא הגיש עיקרי טיעון ,ללא כל נימוק, כך שההכרעה בערעור הינה על סמך טענות ב"כ המערער בפניי וטיעוני הצדדים בפני הערכאות קמא . למעשה, הערעור שלפניי נסוב סביב עניין אחד בלבד, והוא, בקשת המערער להחמיר בעונש שהוטל על המשיב, על ידי בתי הדין קמא. כידוע, אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בענישה שנקבעת בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, אלא אם כן סבור הוא כי קיימת חריגה (לחומרא או לקולא) ממדיניות הענישה הראויה (רא' לדוגמא: על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' גדעון חיים (לא פורסם), 08/07/2007, פסקה ח' לפסק הדין). השאלה אם כן, הינה, האם בענייננו חרגו בתי הדין קמא לקולא מאותו מתחם סבירות ? לטעמי, התשובה על כך היא בשלילה. אין חולק ,כי העבירות בהן הורשע המשיב הצדיקו נקיטת אמצעי משמעת של השעיה בפועל כפי שסברו הערכאות קמא. פנים לחומרא יש לראות גם בהרשעותיו הקודמות של המשיב בעבירות משמעת. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהתנהלותו של המשיב, אשר לא טרח להגיב לפניות המערער אליו בעניין הקבילות שהוגשו כנגדו. למעלה מכך, דומה, כי המשיב המשיך בהתנהלותו, גם בכל הקשור בהליך דנן, שעה שלא הגיש עיקרי טיעון ואף לא התייצב לדיון.לפיכך בדין נדחתה עתירת המשיב בפני הערכות דלמטה להסתפק בעניינו בקנס או בהשעיה על תנאי בלבד. אולם השאלה שבפניי איננה עצם ההשעיה אלא משכה. בענייין זה, כפי שציין בית הדין הארצי בפסק דינו השני (מיום 23.6.09), לא ניתן ,לדעתי, להתעלם מנסיבותיו האישיות של המערער: גילו המתקדם (בן 69, נכון להיום, על סמך התיעוד הרפואי שהוגש לפני בתי הדין קמא), מצב בריאותו הרעוע וכן הטראומה אותה חווה שעה שבת זוגו נפגעה קשות בפיגוע טרור ונזקקה לאשפוז וטיפול ממושך. בנסיבות אלה, ובפרט לאור קושי כלכלי בו מצוי המערער, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית הדין המחוזי, דומה כי השעיה של 6 חודשים בפועל, איננה דבר של מה בכך וסביר להניח כי תפעל את פעולתה בכל הקשור ביישור אורחותיו של המשיב והרתעתו, כמו גם הרתעת אחרים. זאת ועוד, יש לזכור , כי לנוכח גילו המתקדם ,יחסית , של המשיב ומצב בריאותו , ניתן להניח, כי עיקר פעילותו המקצועית כבר מאחריו. לכן, יש למשכו של עונש ההשעיה בפועל שנגזר עליו משמעות חמורה יותר, מבחינתו, לעומת מצב שבו היה נגזר אותו עונש , באותן נסיבות, על עו"ד צעיר יותר , שעיקר פעילותו המקצועית עודנה לפניו . כמו - כן, יש לזכור, כי נגזר על המשיב גם עונש השעייה -על - תנאי, שגם בו יש כדי להרתיעו. אכן צודק ב"כ המערער בטענתו,כי סעיף 68 ג לחוק לשכת עורכי הדין,תשכ"א-1961 מורה ,כי מי שנידון לעונש השעיה בפועל בשל עבירת משמעת ,שההרשעה בה גרמה גם להפעלת עונש של השעיה על- תנאי שהיה תלוי נגדו ,יישא את שני עונשי ההשעיה במצטבר ,אלא אם ציווה בית הדין המשמעתי, "מטעמים שיירשמו" , על חפיפת העונשים זה לזה ,כולם או מקצתם. לפיכך, הכלל הוא הצטברות ולא חפיפה. והנה, בעניינו של המערער, החליטו בתי הדין למשמעת-הן הערכאה הדיונית והן ערכאת הערעור ,בדעת רוב- על חפיפה מליאה בין עונשי ההשעייה על - תנאי שהופעלו נגד המשיב לבין עונש ההשעיה בפועל שנגזר עליו, וזאת כחריג לכלל. אולם, דומני, בהקשר זה ,ולא בלי התלבטות ,כי השיקולים שפורטו בפסקאות 24 ו-25 לעיל , יש בהם כדי לספק את אותו טעם מיוחד המצדיק את חפיפת העונשים בענייננו . עֵר אני לפסיקה אליה הפנה ב"כ המערער ,בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו, על פיה, יש ליתן, במסגרת קביעת העונש בהליך משמעתי אצל המשיב, משקל נמוך יחסית לנסיבותיו האישיות של נאשם, בהשוואה לשיקול השמירה על אינטרס הציבור. אולם , סבורני , כי במקרה דנן, העונש שנגזר על המשיב ע"י בית הדין הארצי מאזן כראוי את מכלול השיקולים. זאת ועוד, הנסיבות שנדונו באותם פסקי דין שצורפו כאסמכתאות שונות וחמורות בהרבה מאלה שבמקרה שלפניי ואין בהם כדי ללמד על ענייננו. כך , למשל ,בעל"ע 2758/09 (נספח א'), מדובר היה בעו"ד שערך הסכמי מכר פיקטיביים ובדרך זו הוצאו כספים במרמה ממשרד השיכון מעבר למה שהגיע לזכאים. בעש"מ 5282/98 (נספח ב'), דובר בלקיחת שוחד על ידי עובדת ציבור (אשר דומה כי כלל לא הייתה עורכת דין). עם זאת אין לדעתי מנוס מלחייב את המשיב בהוצאות המערער בגין התנהלותו בערעור זה ,אף כי לנוכח מצבו כמתואר לעיל, אמנע מלמצות עמו את הדין . סוף דבר הערעור נדחה. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 1,500 ₪ ,בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.אתיקההשעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)השעיהעורך דין