קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התאבדות שוטר: נתוני רקע ועובדות 1. המערערת, אשתו של המנוח ז"ל (להלן :"המנוח") אשר נמצא ירוי ומת ביום 1.2.06 בחדר הכושר ביחידתו כתוצאה מירייה בראשו (דו"ח רופא-מסמך מס' 120 בתיק הרפואי)(להלן:"האירוע" או "האירוע הטראגי"), הגישה תביעה למשיב להכרה בזכויותיה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950 (להלן: "חוק המשפחות") בגין מות המנוח. 2. המנוח שירת במשטרת ישראל החל משנת 1987 בתפקידים שונים. בתפקידו האחרון שימש כראש מנהלה ביחידת הסיור המיוחדת (יס"מ) במרחב העמקים של משטרת ישראל. ביום 1.02.06 בשעה 08:00 בבוקר הגיע המנוח כהרגלו למקום עבדותו ביס"מ עמקים וזאת לאחר שעבד בשכר בשעות הלילה עד השעה 03:00 לפנות בוקר. בסביבות השעה 12:00 בצהרים, בהיות במשרדי היס"מ, נפגע המנוח מפגיעת קליע בראשו. חברי יחידתו מצאו אותו במצב של חצי ישיבה חצי שכיבה, למרגלותיו אקדחו מסוג יריחו. המנוח פונה מחוסר הכרה לבית החולים רמב"ם, בו נקבע מותו. 3. בעקבות מות המנוח מונה ביום 7.2.06 קצין בודק לבחינת נסיבות מותו. לפי חוות דעת פתולוגית מיום 7.2.06 מות המנוח נגרם מירי ממעבר קליע דרך הראש כאשר הירי בוצע מטווח מגע (להלן: "הדו"ח הפתלוגי" - מסומן 4 בתיק משפחות). לפי עדותו של מפקד המנוח, המנוח היה נתון בלחץ כלכלי בעטיו הרבה לעבוד בשכר. על פי חוות דעת פסיכיאטרית של פרופ' משה קוטלר, מיום 9.8.06 (להלן: "חוות דעת פסיכיאטרית" - מסומן 89 - 90 בתיק משפחות), למרות שלא ניתן לקבוע זאת בוודאות, הסבירות הגבוה מכוונת לכך שהמנוח שלח יד בנפשו על רקע של מצב דיכאוני ששמר בתוך תוכו, למרות שחבריו לשירות ראו סימנים שכללו סגירות, ירידה במצב רוחו ואובדן משקל. מחוות הדעת עולה כי נסיבות הדחק הקשורות לדיכאון אינן מכוונות לשירות שם היה אהוד, מקובל ומוערך ביותר, וייתכן ונסיבות דחק כלכליות ועומס עבודה כבד הם אלה שגרמו להתפתחות ההליך הדיכאוני. 4. אשת המנוח הגישה כאמור תביעה להכרה בזכויות בני משפחה לפי חוק המשפחות. ביום 12.11.06 הודיע קצין התגמולים למערערת על דחיית תביעתה מהנימוקים כי בהתאם למסמכים ולחומר הראיות שהובאו בפניו, אין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין השירות. טענות המערערת 5. לטענת המערערת לא ניתן להצביע על סיבה כלשהי שהביאה את המנוח לשים קץ לחייו (בהנחה שכך מצא את מותו), והנסיבות שהובילו למותו הינן בגדר תעלומה מוחלטת. בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 2ב' לחוק המשפות על המשיב מוטל הנטל להוכיח היעדר קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין השירות. נטל זה יורם באמצעות ראיות המוכיחות שלא היה בשירותו של המנוח דבר המצביע לכאורה על קשר סיבתי. לכך יש לצרף ראיות המצביעות לכל הפחות על אפשרות סבירה מאוד שהמוות אכן נגרם בנסיבות שאינן קשורות בשירות, ומכל מקום על המשיב להצביע על אפשרות שתהא סבירה יותר מכל אפשרות אחרת. המערערת סבורה כי המשיב לא עמד בנטל מצטבר זה. בנסיבות הטראגיות והעלומות של המקרה דנן, המערערת סבורה כי לעולם לא נוכל לדעת מהי הסיבה האמיתית למותו של המנוח. כל ניסיון של מי מהצדדים לשער את סיבת מותו של המנוח והסיבה למעשה האובדני, ככל שהיה כזה, אינה אלא בגדר ניחוש ולא יותר מכך. חיזוק לכך מוצאת המערערת בחוות דעתו ובמיוחד בעדותו של פרופ' משה קוטלר (להלן: " פרופ' קוטלר") שאישר כי אין לדעת בוודאות את הסיבה לירי של המנוח שגרם למותו. 6. המערערת ממשיכה וטוענת כי בראיות שהוגשו הוכח כי טענת המשיב לפיה המנוח התאבד בשל תהליך דכאוני הנעוץ ככל הנראה בלחץ כלכלי, אינה מבוססת כלל. טענה זו מבוססת על חוות הדעת הפסיכיאטרית, אשר התערערה בעדותו של פרופ' קוטלר. זאת ועוד, חוות הדעת הפסיכיאטרית נכתבה רק על סמך המסמכים שעמדו בפני פרופ' קוטלר ועל סמך שביבי מידע לא מבוסס. פרופ' קוטלר לא שוחח כלל עם המערערת, לא התייחס להודעתה כי מצבם הכלכלי שלה ושל המנוח היה תקין, ואף לא ביקש לקבל את פירוט בנוגע מצבם הכלכלי כגון: פרטי חשבונות בנק וכו'. המערערת ממשיכה וטוענת כי פרופ' קוטלר אף התעלם מההודעות של חברי המנוח הקרובים, השוטרים: חיים כהן, ציון שרף ורפי כהן, אשר העידו כי לא ראו במנוח כל סימן ו/או שינוי התנהגות, או עצבות. פרופ' קוטלר אף התעלם מעדות השוטר יהודה פינטו, אשר ציין כי דקות ספורות לפני האירוע מצב רוחו של המנוח היה טוב והוא אף התחבק עם מפקדו וצחק עימו. מפקדו של המנוח שטען לפני הקצין הבודק כי המנוח סבל מבעיות כלכליות העיד בבית המשפט כי הטענה בנושא הקשיים הכלכליים הייתה השערה בלבד. המפקד לא ידע את היקף עבודתו בשכר של המנוח. בנוסף בעיות רווחה, ככל שהיו, טופלו ע"י קצינת הרווחה המרחבית (כפי שקרה בעבר). במקרה דנן, למנוח לא הייתה כל בעיה כלכלית הידועה לה במועד האירוע. מעדותם של שני שוטרים נוספים, השוטר חג'אגרה והשוטר יוסף עולה כי טרם האירוע לא נראה כל שינוי אצל המנוח וכן לא דובר על בעיות כלכליות. המערערת טוענת כי ההפרש בין עלות מכירת דירתם הישנה ורכישת ביתם החדש עמד על 16,000 ₪ בלבד. לפער בשיעור כה קטן קשה להתייחס כהתחייבות כספית כבדה שעולה כבד ומטריד. היקף עבודתו בשכר של המנוח ב - 8 החודשים עובר לאירוע עמד על 11 פעמים כלומר פחות מפעם וחצי בחודש בממוצע. לא מדובר בהיקף עבודה נרחב ואף מדובר בהיקף עבודה קטן משמעותית מהיקף העבודה שביצע בעבר. חשבונו של המנוח היה מאוזן בחודשי חייו האחרונים, בנוסף הוא לא היה מפרנס יחיד, שהרי מלבד משכורתו של המנוח, משכורתה של המערערת (דמי מחלה) נכנסה גם היא לחשבון מדי חודש. 7. המערערת ממשיכה וטוענת כי סמוך למותו התגלע סכסוך קשה בין המנוח לקצין צעיר שהגיע ליחידה, סכסוך שהגיע עד לאיום של מפקד היחידה כי "יזרוק" את המנוח מהיחידה. המנוח היה מתוסכל מאוד עקב הכנסת מערכת מחשוב חדשה לתחנה וכן היה מוטרד מסוגיית פינוי עמונה, פינוי בו נטלה היחידה חלק. בזמן מותו ישב המנוח וצפה בטלביזיה היחידתית בתמונות מפינוי המאחז. באותה תקופה המנוח "ניפח" את ממידה של פציעה קלה באצבע על מנת שלא לחזור ליחידה לפרק זמן לא סביר. המערערת מפנה לחוות הדעת הנגדית מטעמה, חוות הדעת של פרופ' קנובלר (ראה: ת/5), אשר ממנה עולה כי אם בכל זאת מדובר בירי עצמי מכוון, אין לשלול מצב דחק רגעי ביחידה - היכן שהמנוח נמצא באותה העת, עם נשקו האישי. במקרה כזה הגורם המובהק ביותר הוא עצם הימצאות הנשק האישי. הקשר בין מותו של המנוח לבין שירותו כשוטר הינו מובהק, והניסיון לקשר בין מותו לבין גורמים מחוץ לשירות כגון לחץ כלכלי, מקורו בטעות. זאת ועוד, פרופ' קנובלר קבע כי ברמת וודאות של 99% המנוח לא סבל מדיכאון, כמו כן אין מדובר בהתאבדות מתוכננת אלא במעשה אימפולסיבי. בנסיבות הללו, לטענת המערערת יש לקבוע כי חוות דעתו של פרופ' קוטלר לא הייתה מבוססת עוד במועד כתיבתה, ולא הוכיחה ברמת הנטל המוטל על המשיב כי האפשרות הסבירה יותר הינה כי האירוע התרחש בנסיבות שאינן קשורות לשירות. טענות המשיב 8. לטענת המשיב חומר הראיות מצביע כי אין קשר בין שירותו של המנוח במשטרה לבין התאבדותו. לטענת המשיב, מחומר הראיות עולה בבירור כי המנוח מצא את מותו בעקבות ירי עצמי מכוון. המשיב סבור כי המנוח היה נתון בתהליך דכאוני סמוי בעטיו ראה צל הרים כהרים. אין קשר כלשהו בין המעשה האובדני לבין השירות, אותו אהב המנוח והיה מרוצה ממנו. המשיב מתייחס לטענותיה של המערערת בנוגע למצבם הכלכלי וטוען כי מהראיות אותן המציאה המערערת עולה דווקא תמונה הפוכה מזו שרצתה לצייר. המשיב מפנה למסמך שנערך ע"י קצינת הרווחה שטיפלה במנוח בחודש ינואר 2003, המדבר על מצוקה כלכלית אליה נקלע המנוח ואשר בגינה מבקש לעבוד בשכר בהיקף של 70 שעות. בנוסף צוין במסמך כי המצוקה הכלכלית נבעה בין היתר מהעובדה שהמנוח היה מפרנס יחיד. מצבה הבריאותי של המערערת לא היה תקין ולמנוח היו הוצאות רבות בהן היה עליו לשאת, כגון משכנתא, הלוואות בנקאיות שונות ועוד. הוצאות אלו היו אל מול משכורתו לא גבוהה יחסית. במהלך שבעת החודשים האחרונים לחייו, המנוח הרוויח ממוצע חודשי של 5,000 ₪ לחודש בלבד והוצאותיו הסתכמו בסך חודשי של 15,732 ₪. יש בעובדה זו אינדיקציה לתזרים מזומנים בעייתי, בלשון המעטה ולמצוקה כלכלית בה היה שרוי המנוח. לטענת המשיב, המערערת חשפה טפח והסתירה טפחים בכל הנוגע למצבם הכלכלי. היא לא ספקה פרטים אודות היקף ההתחייבויות בה היה כרוך המנוח ולאיזה צורך נמשכו מחשבונותיו סיכומים נכבדים ביותר מידי חודש. בעדותה הודתה המערערת כי היא עקרת בית מזה כ - 5 שנים, בעקבות אירוע מוחי שעברה בשנת 2004. מכאן שבמועד פטירת המנוח הוא היה המפרנס היחידי, כאשר על שולחנו היו סמוכים שניים מילדיו, בת אחת עמדה להינשא ובת נוספת עמדה ללדת. מעדותה של המערערת עולה כי היא לא בקיאה בנעשה בחשבונותיו של המנוח. עובדה זו תומכת בהשערה כי הם היו נתונים בקשיים כלכליים, ובאפשרות המסתברת שהמערערת כלל לא הייתה מודעת למצוקה הכלכלית בה היו. בנסיבות אלה יש אפוא לתמוך בסברה אותה העלה פרופ' קוטלר, כי לפחות סובייקטיבית מצבו הכלכלי הוא שהוביל את המנוח בסופו של יום לאקט הטראגי בו נקט. 9. לטענת המשיב, המערערת זנחה בצדק בסיכומיה את הטענה כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מתאונת נשק. שינוי חזית זו מלמד, כך סבור המשיב, על המגמתיות של חוות הדעת מטעם מומחה המערערת, פרופ' קנובלר. גם בהנחה שהחלטת המנוח לשלוח יד בנפשו הייתה ספונטאנית, אי בכך כדי לשלול שמקורה בהליך דכאוני סמוי, כפי שהציע פרופ' קוטלר, וממלא אין בכך כדי לקשור בינה לבין השירות. מומחה המערערת, פרופ' קנובלר, הבהיר בעדותו כי הוא אינו פתולוג או מומחה בבליסטיקה בהכשרתו. מכאן שלא היה בעל הכישורים לקבוע כי ישנה אפשרות שהמנוח מצא את מותו בתאונת נשק. יש בהערתו זו כדי לפגוע באמינותו וללמד על המגמתיות של חוות הדעת. זאת ועוד, חוות הדעת של פרופ' קנובלר הסתמכה רובה ככולה על מידע שנמסר לו מבני משפחתו של המנוח , מכאן שיש להתייחס אליה בזהירות המתחייבת בוודאי כאשר היא ניצבת אל מול הראיות האחרות בתיק. פרופ' קנובלר אף הודה בעדותו כי חלק גדול מהלוקים בדיכאון אינם מטופלים וכן בהנחה כי מדובר באקט אימפולסיבי, אזי אין זה ברור מה מקורו וממילא לא ניתן להצביע על קשר כלשהו בינו לבין השירות. עצם העובדה כי המנוח ביצע את האקט האובדני באמצעות הנשק שניתן לו לצורך שירותו, אין בה כדי לקשור בין המוות לשירות. 10. עוד לטענת המשיב לא ניתן לקבוע בוודאות את נסיבות המוות וההליך דנן בוודאי שאינו מתיימר לעשות זאת. כל עניינו של ההליך הנוכחי הינו בשאלה מהי האפשרות המסתברת ביותר למות המנוח והאם יש קשר אפשרי בינה לבין השירות. בהקשר זה, חוות דעתו של פרופ' קוטלר הינה המתקבלת ביותר על הדעת, קרי המנוח סבל מדיכאון סמוי, ללא אינדיקציה לקשר כלשהו לשירות. גם בהנחה שמדובר בהתאבדות אימפולסיבית אין כדי לשלול שמדובר בהתאבדות פרי תהליך דיכאוני. הסכסוך אליו הפנתה המערערת עם קצין צעיר ביחידה, התרחש כשנה וחצי לפני פטירתו של המנוח. סופו של הסכסוך היה בהעברתו של אותו קצין מהיחידה, עובדה לה הייתה מערערת מודעת והסתרתה מהווה דוגמה לחוסר תום לבה. המנוח היה יכול להשתתף בפינוי מאחז עמונה אם רצה בכך ודווקא העובדה כי בחר שלא להצטרף לפעילות אלא להתבודד במשרדי היחידה, מתוך כוונה להוציא לפועל את תוכניתו המוקדמת להתאבד. כוונתו של המנוח, כמו גם מצוקתו לא הייתה ידועה לסביבתו הקרובה. מעדויות חבריו עולה כי המנוח היה אדם מופנם, אשר עובר למותו היה שרוי במצב רוח ירוד. הוא התבודד יותר, צחק פחות והיה מסוגר. בעובדה זו יש לחזק את הסברה כי המנוח היה שרוי בדיכאון סמוי בטרם מותו. המשיב ממשיך וטוען כי הנטל החל עליו לפי סעיף ב.2 לחוק המשפחות הוא להראות כי הגורם הדומיננטי למוות אינו קשור בשירות. במידה והמשיב עמד בנטל זה, והמשיב סבור כי אכן עמד בו, הנטל יעבור אל הטוען אחרת. במקום בו לא מתקיים בנוסף ליסוד הסובייקטיבי היסוד האובייקטיבי הנוגע לייחודיות ומיוחדות השירות, כי אז נשלל הקשר בין המוות לבין השירות ונסתרת חזקת סעיף 2ב לחוק המשפחות. במקום בו מתקבלת המסקנה כי הגורם העיקרי למוות איננו קשור בשירות, כי אז נסתרת חזקת סעיף 2ב לחוק המשפחות ודין הערעור לדחייה. במקרה שלפנינו המשיב סבור כי אין ולא יכול להיות ספק כי בנטל זה לפחות עמד בהקשר הנדון. לפיכך המסקנה המתחייבת היא שהתאבדותו של התובע אינה קשורה בשירות כל עיקר, בוודאי לא כגורם ראשי ואף לא כגורם משני. דיון 11. חוק המשפחות מגדיר "חייל שנספה במערכה" ו"נספה" כדלקמן: "חייל או חייל משוחרר, שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו". אימתי יראו חבלה שגרמה למותו של חייל או שוטר כחבלה שאירעה בתקופת שירותו , עקב שירותו? מדובר בדרישה לשני תנאים במצטבר: א. תנאי הזמן "בתקופת שירותו": הפגיעה חייבת שתהא בתקופת שירותו של החייל. ב. תנאי הקשר הסיבתי "עקב שירותו": חייב שיתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה שהחייל נפגע בה לבין שירותו בצבא. מדובר בשני תנאים נפרדים ומצטברים ובהיעדרו של אחד מהם לא תזכה משפחת הנספה בתגמולים. המושג "עקב שירותו" אינו ברור בייחוד משבאים לדון בתוצאה שנראית מרוחקת במידת-מה מהמצב או מהפעולה המהווים את השירות. במהלך השנים בתי המשפט נדרשו פעמים רבות לפירושו של הביטוי "עקב שירותו". הטיב לתאר זאת כב' השופט מישאל חשין בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן פ"ד נו (5), 732 בעמ' 738-739): "...ושוב אנו נדרשים לפרש את הביטוי 'עקב שירותו' שבסעיף 1 לחוק הנכים..." ארבעים וחמש שנים עברו מאז נאמרו הדברים, והצופן לפענוח החידה לא נמצא לנו...ואולם החידה היא אותה חידה וממשיכים אנו לסוב את ה"עקב שירותו" כבימים עברו....דנו ושקלנו וביררנו והעמקנו, אך נוסחת-הקסם לא נמצאה לנו. חוששני כי גם זו הפעם לא יימצא לנו הצופן לפיתרון...". הדברים שנאמרו יפים גם למקרה המצער שלפנינו. נטל ההוכחה: 12. לרוב, הכלל בדבר נטל ההוכחה והרמתו החל על התובע במשפט האזרחי הרגיל, חל גם בתביעות לפי חוקי השיקום. והעיקרון של "המוציא מחברו עליו הראיה" חל גם בתביעות לפי חוק המשפחות, באופן שהתובע תגמולים, עליו הנטל להוכיח בדרגה העולה על 50%, את הקשר הסיבתי בין חבלה שהחייל או השוטר נפגעו בה בעת שירותם לבין השירות קרי; "עקב שירותו" (בהתאמה לחוק המשפחות, ההתייחסות לחיילים חלה גם על שוטרים ולפיכך מעתה, ההתייחסות לחיילים מכוונת גם לשוטרים). יחד עם זאת ההלכה היא כי את הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין השירות לצורך הקמת זכאות לפי חוקי השיקום יש לפרש באופן רחב וליברלי, כמתבקש מרוחם הסוציאלית של חוקי השיקום (ראה: ד"ר ע' אזר וד"ר א' נירנברג רשלנות רפואית (מהדורה שניה) 2000, 609-610). עוד נקבע בפסיקה כי הקשר הסיבתי הנדרש לצורך זכאות לפי חוקי השיקום יש לפרש לאור מבחן קונקרטי, במסגרתו נלקחות בחשבון כלל נסיבות הפגיעה, ונשאלת השאלה אם הפגיעה שנגרמה הינה מיוחדת לשירות הצבאי (במובן של קשר סיבתי) בהתחשב בתפקידו של החייל הנפגע, בסוג הפעילות שבה עסק ובכלל נסיבותיו של השירות הצבאי זאת, להבדיל, ממבחן דווקני ומצומצם המתמקד בשאלת הייחוד הצבאי שבסוג הפעילות הספציפית שבה היה נתון החייל בשעת הפגיעה (ראה: ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510. וראו גם ר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז4) 361). על פי מבחן זה, תגבר הנטייה לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין השירות, גם לגבי פגיעות אשר יכולות להיגרם גם למי שאינם חיילים. למשל, נזק שנגרם לחייל שניסה להרים משא כבד תוך התכופפות יכול להיגרם גם למי שאינו חייל, אך בחינת מכלול הנסיבות של קרות הנזק עשויה להביא למסקנה שאותה פעולת התכופפות, על אף שכשלעצמה אינה נושאת סממנים מובהקים של פעילות צבאית, הייתה חלק מהשירות הצבאי של אותו חייל, על נסיבותיו השונות, כמו למשל, נשיאת מטען כמו ציוד צבאי או תחמושת, לצרכי אימונים. המשמעות היא כי האירוע שאירע בעת השירות בצבא או מצב שהחייל היה נתון בו, הם אלה שגרמו בעצמם או בצירוף גורמים אחרים, לפגיעה שהחייל נפגע בה. היפוך הנטל לפי חוק המשפחות 13. לפי חוק המשפחות קיים הסדר מיוחד המקים חזקות בעניין היפוך נטל ההוכחה והוא הקבוע בסעיף 2ב. לחוק שזו לשונו: "לענין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר...".   הרציונאל העומד מאחורי החזקה של מוות בשירות כמוות עקב השירות הוא כי היעדר ידיעה בדבר הגורם הספציפי לחבלה ממנה נפטר חייל בעת שירותו הצבאי, חייב להתפרש לטובת משפחת הנספה התובעת תגמולים ולרעת קצין התגמולים. יש כאן רצון להעניק פיצוי למשפחות ששכלו יקיריהן בצבא, וכן ההכרה בדבר הקושי לבני המשפחה להוכיח את נסיבות הפטירה שכן אין בידן מידע מדויק על אשר אירע לחייל בעת שירותו. זו משמעות הטלת החובה על קצין התגמולים להוכיח "היפוכו של דבר" (ראה: ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד (3) 646, 654). מבחינת מידת הנטל הרובץ על ק' התגמולים, מקום בו נהפך הנטל, יש לציין כי קצין התגמולים אינו חייב להוכיח בראיה פוזיטיבית כי חבלה כמו מחלה או פגיעה בנספה נגרמה ע"י גורם ספציפי מחוץ לצבא. גם ראיות נסיבתיות פחות החלטיות עשויות להספיק להרמת הנטל שהוטל על קצין התגמולים. מדובר בנטל הוכחה החל במשפט אזרחי רגיל ולא בסטנדרטים חמורים במיוחד ביחס אליו ובוודאי לא ביחס לנטל הראשוני, שדי בהרמתו כדי להעביר את נטל הראיה אל הצד השני (לעניין נטל ההוכחה והעברתו ראו; ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203, 214). הרציונאל כפי שנקבע בפרשת הכט הנ"ל (ראו שם בעמ' 658) הוא כי קצין התגמולים נתקל לא אחת בקושי לשכנע את בית המשפט בקיום עובדה שלילית, היינו באי-קיום הקשר הסיבתי האמור. כך למשל יכול קצין התגמולים להרים את נטל ההוכחה האמור על-ידי הבאת ראיות, המוכיחות, מצד אחד, שלא היה בשירותו הצבאי של החייל דבר המצביע לכאורה על סיכון למותו של החייל בצירוף ראיות, המצביעות, מצד שני, לפחות על אפשרות סבירה מאוד שהמוות אכן נגרם על-ידי אירוע או סיבה אשר אינם קשורים בשירות הצבאי. על סמך ראיות כאלה, ובהתחשב בניסיון החיים הכללי ובכללי השכל הישר, רשאי בית המשפט לקבוע, כי ניתן להניח במידת הוודאות המספקת במשפט אזרחי, שמותו של החייל לא היה קשור בשירותו הצבאי (ראה: פרשת הכט עמ' 658- 659). דא עקה, זאת יש לדעת כי תוצאה נגזרת מהטלת הנטל הנ"ל על מי מהצדדים עשויה להכריע במשפט/בערעור באותם מקרים בהם גרסאות הצדדים שקולות ושוות. במקרה כזה תוכרע הכף כנגד מי שנטל ההוכחה עליו. 14. ומן הכלל אל הפרט; אין מחלוקת כי בעת מותו המנוח היה בתפקיד, כראש מנהלה ביחידת הסיור המיוחדת (יס"מ) במרחב העמקים של משטרת ישראל ואף שהה ביס"מ (בחדר הכושר) בעת האירוע הטראגי. לפיכך התנאי הראשון מתקיים. כעת יש לבחון האם מתקיים גם התנאי השני - תנאי הקשר הסיבתי "עקב שירותו". ראשית לעניין הנטל, במקרה שלפנינו הוא מוטל על המשיב. על המשיב להוכיח, על פי החזקה שבסעיף 2ב' לחוק המשפחות כי מותו של המנוח לא נגרם עקב שירותו. האם המשיב עמד בנטל זה? אנו סבורים כי לנוכח חומר הראיות המשיב לא עמד בנטל זה. לאחר שעיינו בחומר הראיות וכן בחנו בעיון את העדויות הרבות שנשמעו לפנינו, הגענו למסקנה כי אין להוציא מכלל אפשרות כי מותו של המנוח נגרם עקב השירות. נבהיר מסקנתנו זו. 15. כאמור ההלכה היא כי את הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין השירות לצורך הקמת זכאות לפי חוקי השיקום יש לפרש באופן רחב וליברלי, כמתבקש מרוחם הסוציאלית של חוקי השיקום. יש בחשבון כלל נסיבות הפגיעה, את תפקידו של החייל או השוטר הנפגע, את סוג הפעילות שבה עסק ובכלל נסיבותיו של השירות הצבאי או המשטרתי. כל זאת, להבדיל, ממבחן דווקני ומצומצם המתמקד בשאלת הייחוד הצבאי או המשטרתי שבסוג הפעילות הספציפית שבה היה נתון החייל או השוטר בשעת הפגיעה. בענייננו נראה כי ישנה אפשרות ממשית לכך כי יש סיבה כל שהיא, גם אם נסתרת כרגע, שאירוע התרחש עקב סיבה הקשורה לשירות. במקרה שלפנינו רב הנסתר מהגלוי. נפשו של אדם פנימה, צופנת סודות כמוסים שאינם גלויים לכל. בני אנוש אינם בוחני לב וכליות ולכן מנסים אנו ללמוד מהתנהגות חיצונית של אדם על הלך נפשו. אולם במקרה שלפנינו, נראה כי גם דרך זו לא תביאנו לפתרון השאלה, מדוע ארע האירוע הטראגי. נראה כי מותו של המנוח הפתיע רבים, והגיע כרעם ביום בהיר לחבריו ולמשפחתו. הסיבה או הגורם לקרות האירוע הטראגי לוטה בערפל ונראה כי לעולם תישאר שאלה זו ללא פתרון. 16. המשיב, טען כי המנוח התאבד עקב סיבות שלא קשורות בשירותו. המשיב הסתמך בעיקר על חוות הדעת הפסיכיאטרית של פרופ' קוטלר מיום 9.8.06 (מסומן 89 - 90 בתיק משפחות). מחוות הדעת עולה כי למרות שלא ניתן לקבוע זאת בוודאות, הסבירות הגבוה מכוונת לכך שהמנוח שלח יד בנפשו על רקע של מצב דיכאוני ששמר בתוך תוכו. כמו כן נטען כי ייתכן ונסיבות דחק כלכליות ועומס עבודה כבד הם אלה שגרמו להתפתחות ההליך הדיכאוני. מהראיות שהובאו לפנינו לא ניתן לקבוע בצורה ברורה כי המנוח ומשפחתו היו נתונים בלחץ כלכלי חריג. המשיב לא הציג חשבונות בנק או עדויות לבעיות כלכליות מיוחדות. מפקדו של המנוח שטען לפני הקצין הבודק כי המנוח סבל מבעיות כלכליות העיד בבית המשפט כי הטענה בנושא הקשיים הכלכליים הייתה השערה בלבד (ראה עמ' 59 לפרוטוקול הדיון מיום 13.4.11). המפקד לא ידע את היקף עבודתו בשכר של המנוח כמו גם את העובדה כי בתקופה הסמוכה למותו המנוח אף הוריד מלחץ העבודה ועבד פחות שעות בשכר. בנוסף בעיות רווחה, ככל שהיו, טופלו ע"י קצינת הרווחה המרחבית (כפי שקרה בעבר). במקרה דנן, למנוח לא הייתה כל בעיה כלכלית הידועה לה במועד האירוע וזאת ניתן לראות מהאישור שצורף לתיק המשפחות (ראה מסומן 11 בתיק המשפחות). למרות שקצינת הרווחה המרחבית לא נחקרה על המסמך והמשקל שניתן לו אינו גדול, לא ניתן להתעלם מקיומו. מעדותם של שני שוטרים נוספים, שהיו חברים של המנוח, השוטר חג'אגרה והשוטר יוסף עולה כי טרם האירוע לא נראה כל שינוי אצל המנוח וכן לא דובר על בעיות כלכליות. השוטר זאב יוסף אף טען בעדותו (בעמ' 47 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.10) כי אם היו למנוח בעיות כלכליות הוא היה מספר לו על כך. זאת ועוד, נראה כי המנוח, הצליח למכור את ביתו ברחוב ירושלים דבר שהקל עליו ואף גרם לו שמחה. בעמ' 41 לפרוטקול הדיון מיום 10.11.10 טען השוטר זאב יוסף כדלקמן: "... הוא ידע עלי הכל. הוא רצה למכור את הדירה שלו בעפולה ברחוב ירושלים ואחרי זה הוא בישר לי שהוא מצא דירה מול קצין העיר בעפולה ושהוא מבסוט. הוא לא סיפר לי על בעיות כלכליות בכלל..." לאור האמור, אנו סבורים כי המשיב לא הצליח להוכיח שהמנוח היה שרוי בלחץ כלכלי חריג. 17. כאמור השערה זו הייתה מרכזית בחוות דעתו הפסיכיאטרית של פרופ' קוטלר. אולם אין די בהשערות כמו שגם אין די להעלות טענות לעניין רמת השתכרותו של המנוח מול הוצאות שהוציא באותה תקופה. אין בכל אלה כדי להחליף נתונים של ממש שהיה על המשיב להביא בראיותיו. לא זו אף זו; מעדותו של ד"ר קוטלר ביום 23.6.10 עולה כי למעשה אין לדעת מהי הסיבה לקרות האירוע. פרופ' קוטלר נשאל על עניין זה בהרחבה ולאור חשיבות תשובתו מצאנו לנכון להביא את הדברים בהרחבה: פרופ' קוטלר נשאל (בעמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 23.6.10) האם יכול להיות שהמצב הכלכלי לא היה כה בעייתי, כפי שעולה מחוות מהדעת. פרופ' קוטלר ענה: "..ת.        יכול להיות, אני לא נלחם בעובדה הזו, אני לא בניתי את התזה הזו על מצב כלכלי. ... ש.        אתה לא נפגשת עם משהו מהמשפחה. ת.        לא. זה לא הפרקטיקה המקובלת. ש.        לא בדקת נתונים על המכירות של הדירה. ת.        אני יכול לתרום מהחלק הסגולי של הראייה המקצועית. אתה מנסה להכניס אותי לדיני ראיות ואני לא מומחה לדיני ראיות. אני עוסק בפרקטיקה בה אני מומחה מעל 15 שנים ואני דווקא הולך לקולא אם אני מוצא קשר כלשהו לשירות אני בדרך כלל הולך לקולא אולם במקרה זה רב הנסתר על הגלוי,(ההדגשה שלנו; י.ו.) לא מצאתי קשר. כמו שכתבתי מאוד בהסתייגות את נסיבות הדחק כתבתי שגם לא מצאתי את נסיבות דחק הקשורות לשירות. מדובר באיש משכמו ומעלה שהיה אהוב ואהוד. אבל הוא עוסק במקצוע שיש בו חלקים מאוד טראגיים אנו יושבים ונסתובב סביב העבודות האובייקטיביות אולם הדבר החשוב הוא מה שמסתובב במוחו מבחינה סובייקטיבית של האדם . לא ראינו מיליונרים שמתאבדים עם מחשבות שמשפחתם תגווע ברעב. לשוות לאירוע הזה נסיבות של תאונת נשק הוא בלתי סביר לחלוטין. לי היה חשוב שפרופ' היס יישמע כאן. 18. למטה מזה פרופ' קוטלר נשאל (בעמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 23.6.10): ש. אתה לא יודע מה היה הטריגר. ת.        כתבתי את זה בחוות הדעת הכל היה בחזקת היפותזה או השערה. מה שאנו רואים זה סיום טראגי של החיים באקט שנראה בוודאות כמו התאבדות. למה? 40 אחוז מהמקרים אנו לא יודעים למה. ש.        גם במקרה זה אתה לא יודע למה. ת.        אני לא יודע למה. הסברתי בצורה ברורה. חוות הדעת הפסיכיאטרית של פרופ' קוטלר נכתבה רק על סמך המסמכים שעמדו בפני בפניו. פרופ' קוטלר לא שוחח כלל עם המערערת, או אם שאר בני המשפחה. כמו כן חוות הדעת נכתבה תחת ההנחה כי למנוח היו קשיים כלכליים לא קלים. עם זאת, אישור המומחה בעדותו, בכנות ראויה לציון, כי למעשה לא ניתן לדעת מה גרם לאירוע הטראגי. ניתן רק לשער אולם נכונות השערות אלה הינה מוגבלת. פרופ, קוטלר אף טען בעדותו כי המנוח עסק במקצוע שיש בו חלקים מאוד טראגיים. 19. לעומת זאת; חוות הדעת מטעם המערערת, של פרופ' קנובלר (ראה: ת/5) מעלה אפשרות סבירה אחרת ולפיה במידה ואכן מדובר בירי עצמי מכוון, אין לשלול מצב דחק רגעי ביחידה - היכן שהמנוח נמצא באותה העת, עם נשקו האישי. במקרה כזה הגורם המובהק ביותר למה שקרה הוא עצם הימצאותו הנשק האישי. זאת ועוד, בניגוד לקביעת מומחה המשיב, פרופ' קנובלר קבע כי ברמת וודאות של 99% המנוח לא סבל מדיכאון, כמו כן אין מדובר בהתאבדות מתוכננת אלא במעשה אימפולסיבי. ראיות נוספות שהובאו ע"י המערערת והן רבות, תארו את המנוח כאדם, כאב וכשוטר בריא ומתפקד כראוי (ראו תצהיר בתו מע/12 וכן עדותה עמ' 22 ואילך לפרוטוקול מיום 23.6.10). לא ניתן לקבוע על יסוד ראיות המשיב כי דווקא לחץ או בעיות כלכליות הן אלה שהכריעו את המנוח וגרמו לו למעשה האובדני. לא ניתן גם לקבוע האם מדובר במעשה מתוכנן, ובכך למעשה הערים המנוח על מי שנפגש עימו באותו יום גורלי או אף בימים שקדמו לו שכן לא הראה כל סימני מצוקה או סימנים אחרים. לא ניתן לקבוע גם אם מדובר במעשה אובדני אימפולסיבי, הנובע מדחק של רגע, שהתאפשר ומומש רק בשל הסיבה כי למנוח היה כלי נשק זמין עליו. על תפקודו הרגיל של המנוח בשירותו ומחוצה לו העידו גם חבריו לעבודה בפני הקבו"ד (עמ' 30 ואילך) ומפקדו סנ"צ בן שאבו שמעון, (עמ' 55-62 לפרוטוקול מיום 13.4.11 והשוטרים אלון שוסטר (עמ' 36) וזאב יוסף (עמ' 41) חגאגרה (עמ' 49) לפרוטוקול מיום 10.11.10). לא למותר לציין כי על פי אישור בכתב / מזכר מיום 16.2.06 נרשמה ע"י סנ"צ מרמרלשטיין כי קצינת הרווחה במרחב העמקים מסרה כי לא ידוע לה על בעיות כלכליות מיוחדות שהיו למנוח. ידוע לה כי בעבר מצבו הכלכלי היה הרבה יותר קשה והוא יצא מזה. המשיב ביקש להביא את קצינת הרווחה להיחקר אולם בסופו של יום הדבר לא הסתייע והוא ויתר עליה. עם כל זאת מדובר במזכר שנמצא בתיק המשפחות ויש לתת לו משקל כלשהו גם לתוכנו. 20. הנה כי כן ניתן לסכם ולומר כי הגענו לסוף הדיון ולמעשה הסיבה למותו של המנוח בין אם מדובר במעשה אובדני מתוכנן או אימפולסיבי לא ממש הובהרה. קיים ספק גם בשאלה אם מדובר במעשה אובדני. בהקשר זה נציין כי מעיון באישור בנק הפועלים (מש/2) צוין כי חברת הביטוח כלל, סילקה למעשה את ההלוואות המובטחות במשכנתא שלקח המנוח וזאת מכוח חוזה הביטוח שהיה למנוח כלווה. כידוע חברת ביטוח אינה מתנדבת לשלם כספים למבוטח אשר שם קץ לחייו במתכוון ועובדה זו יש בה כדי לחזק את מסקנתנו כי למעשה המשיב לא הבהיר ולא הביא ראיות ברמה הנדרשת כדי להוכיח כי המנוח מצא את מותו בחדר הכושר ביחידה שלא בקשר עם שירותו. למעשה כפי שכתב גם מומחה המשיב, פרופ' קוטלר בחוות הדעת (מש/3) לא ניתן לקבוע בוודאות מוחלטת את נסיבות מותו של המנוח. הביטוי בהמשך לפיו יתכן והיו סיבות הנעוצות בלחץ כלכלי, לא הוכחו להנחת דעתינו. הובאו ראיות לפיהן המנוח היה מתוסכל של המנוח ממערכת המחשוב החדשה שהוכנסה ליחידה וכן ייתכן ופינוי היישוב עמונה שהיה מתוכנן לאותו היום, תרם במידה מסוימת למצבו הנפשי או שמא מדובר בדיכאון סמוי מהעין שסיבותיו אינן ידועות. את התשובה כנראה לעולם לא נדע. 21. בנסיבות הללו, נראה כי כפות המאזניים שקולות. לא ניתן לדעת מה גרם למנוח לשים קץ לחייו. האם היה זה דיכאון סמוי מן העין או האם היה מדובר במעשה של ירי אימפולסיבי שביצע המנוח בעצמו או דבר אחר. לפיכך, מאחר ואין ראיות חד משמעיות, יש אפשרות שנתמכת בראיות הנסיבתיות הקיימות בתיק, שמותו של המנוח נגרם כתוצאה ועקב שירותו. מכל מקום החזקה שניתנת לסתירה כי מוות בשירות נגרם גם עקב השירות, לא נסתרה במקרה זה. המשיב, כאמור, לא עמד בנטל הבאת הראיות, המוכיחות שלא היה בשירותו של המנוח כדי להביא לתוצאה הטראגית וכי מותו נובע בשל סיבות "אזרחיות" שאינן קשורות לשירותו. שקילת חומר הראיות יכולה להצביע כי שתי האפשרויות עומדות זו בצד זו ולמעשה הן שוות במשקלן. לא מצאנו מניע או סיבות חד משמעיות לכך שהמנוח ביצע את המעשה האובדני, בקשר עם השירות וגם שלא בקשר עם שירות. מומחי שני הצדדים לא הצביעו על דבר מה מפורש וברור שיכול לתמוך בהתאבדותו של המנוח מסיבה "אזרחית" או "משטרתית" והתעלומה נותרה בעינה. אי הבהירות הקיימת לגבי כל אחת מהאפשרויות, באופן שראיות המערערת מאיינות את ראיות המשיב, מובילה למעשה לתוצאת "תיקו ראייתי" דהיינו שיווין בין האפשרויות. משכך הם פני הדברים ומשאירע מותו של המנוח בעת השירות, בזמן השירות, עת שהה בחדר הכושר ביחידתו יש מקום ליישם את החזקה שמציב החוק ולקבוע כי המשיב, שנטל ההוכחה עליו, לא הרים את הנטל המוטל עליו ע"י הוכחת "היפוכו של דבר", ועל כן דין הערעור להתקבל ודינה של החלטת דחיית תביעתה של המערערת להתבטל. . 22. סיכומו של דבר המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו לפי סעיף 2ב' לחוק המשפחות והוכיח ברמה הנדרשת (במשפט אזרחי) את "היפוכו של דבר" דהיינו כי לא היו גורמים בשירות אשר גרמו לירי ולמותו של המנוח. אשר על כן, אנו מקבלים את ערעורה של המערערת וקובעים כי מותו של המנוח נגרם בזמן השירות ועקב השירות ועל כן המערערת זכאית לתגמולים על פי חוק המשפחות. המשיב ישלם למערערת הוצאות המשפט (שכ"ט המומחה כנגד המצאת קבלה) ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ כולל מע"מ. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משטרהשוטרהתאבדות