קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התחמקות מתשלום מכס: השופט ז' המר: 1. ערעור על הכרעת דינו של בימ"ש השלום ברמלה (כב' השופט ש' ברוך, סג"ן), בת"פ 272/97, בו הורשע המערער בהשתמטות מתשלום מכס, התחמקות מתשלום מס ערך מוסף ואי הצהרה למכס. המערער הורשע בשל כך, שבתאריך 8.8.98 הבריח על גופו, באפוד שמתחת לבגדיו, 7.61 ק"ג תכשיטי זהב ו- 5 ק"ג מטילי זהב. המערער הגיע בטיסה מחו"ל, נעצר בתוך תחום "המסלול הירוק" ובחיפוש על גופו נמצאו הטובין הנזכרים. המערער התכוון להונות את האוצר ולהשתמט מתשלום מסים בסך -. 12,157 ש"ח. 2. בימ"ש קמא הרשיע אותו, כאמור, לאחר מכלול הראיות שהובאו לפניו ודחה את גירסתו של המערער, שהועלתה לראשונה במהלך הראיות, לפיה הוא נתפס ליד מסוע המזוודות לפני ורחוק ממתחם המסלול הירוק של המכס. כן דחה בימ"ש קמא, כלא מהימנות, את עדויותיהם של שני עדי הגנה, שהיו לכל הדעות, עדויות כבושות. 3. עיקר הערעור מוקדש כנגד הקביעה העובדתית של בימ"ש קמא, בדבר מקום תפיסתו של המערער; וממילא גם נגד קביעות המהימנות של ביהמ"ש, בדבר מהימנותו של עד התביעה העיקרי, השוטר שי שריג, ובדבר העדר מהימנותם של המערער ושני עדי ההגנה. 4. הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, כגון: שהממצאים אינם עומדים במבחן ההגיון, או שהקביעות אינן מבוססות כיאות על חומר הראיות. בימ"ש קמא השתית את ממצאו העובדתי, לא רק על עדותו של השוטר שי שריג, שהיה מהימן בעיניו - על אף שחצנותו של העד ואי אלו אמירות מיותרות שלו - לפיה, נתפס על ידו המערער כ- 2-3 מטר בתוך מתחם המסלול הירוק, כמטר אחד לפני מכונת השיקוף. בימ"ש קמא מנה עוד מספר ראיות שחיזקו את מהימנות גירסתו של השוטר ואת היעדר מהימנותה של גירסת המערער. 5. הראיות הנוספות הללו, הן: א. עפ"י דו"ח העיכוב (ת/ 2), תגובתו של המערער היתה: "זה שלי", בלי להעלות כל טענה שנתפס מחוץ לאולם המכס ולפני שהגיע אליו; ב. ההודעות שמסר המערער לחוקרי המכס, בו בלילה וכעבור ימים אחדים (ת/ 5, ת/ 6, ות/ - 7), בהן שמר באופן חלקי, לגבי שאלות מסויימות, על זכות השתיקה. גם בהודעות הללו לא העלה כל השגה או טענה, כי טרם הספיק להגיע למתחם המכס. אני מוסיף ומציין, כי בתשובה לשאלה מפורשת: "כמה פעמים העברת זהב מבלי לדווח עליו למכס?" השיב המערער: "פעם אחת היום פעם ראשונה". ג. בעת הדיון בהארכת מעצרו בבימ"ש השלום (ת/ 11), בו היה מיוצג ע"י סניגור, טען ב"כ המכס, כי "החשוד נעצר.... בעת שעבר במסלול הירוק...". החוקר לא נחקר על טענה עובדתית זו והיא לא הוכחשה כלל ע"י הסניגור, דבר שהיה מתבקש; ד. בתשובה לקצין המשטרה בעת הוצאת האסמכתא לכליאה, אמר המערער: "אני הברחתי את הזהב ולמכור בארץ לכל מיני אנשים" (ת/ 12), אך לא אמר, כי נתפס באולם הנוסעים, לפני שהחליט לאיזה מסלול יפנה, כפי שטען בעדותו בביהמ"ש; ה. בשום שלב, איש מאנשי המשטרה או המכס, לא שמע ממנו טענה זו; ו. אני מוסיף, כי הטענה גם לא נטענה בתשובה לאישום, כפי שהיה מתבקש, בתשובה לעובדה 3 שבכתב האישום. 6. בימ"ש קמא גם לא האמין לגירסתם של שני עדי ההגנה שטענו, כי ראו את השוטר שריג עוצר את המערער ליד מסוע המזוודות. שני העדים יצאו אותו בוקר בטיסה לציריך שווייץ וחזרו בערב בטיסה של המערער. בימ"ש קמא קבע, כי סיפורם, לנסיעתם וחזרתם אותו יום, "פשוט בלתי סביר" - ואין לי אלא להצטרף לקביעה זו. למותר לציין, כי המערער לא הזכיר בשום שלב את קיומם של העדים הללו, למרות שבמידה רבה היו עדי "אליבי". הרי המערער טוען למעשה, "במקום אחר הייתי": לא במתחם המסלול הירוק, אלא במרחק ניכר משם, ליד מסוע המזוודות. על החשיבות שבהעלאתה של טענת אליבי בהזדמנות הראשונה, כדי לאפשר למשטרה את בדיקתה המיידית - מיותר להכביר מלים. המערער אף חייב היה לטעון אותה בתשובתו לכתב האישום, לפי סעיף 152(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. 7. אין ספק, כי צדק בימ"ש קמא בקביעתו, כי עדויותיהם (כמו גם הגירסה אותה באו להציג) הן עדויות וגירסה כבושים, ומכאן שהן חסרות משקל, בהעדר הסבר סביר ואמין לכבישת העדויות. על עדויותיהם אמר בימ"ש קמא: "בין הנאשם לעד גרינבאום קיימת הכרות מוקדמת... והנאשם אמור היה לקחת את גרינבאום ואולמן "טרמפ" לירושלים. למרות זאת, ולמרות שהנאשם נעלם להם לפתע, לא טרחו כל המעורבים לחפש איש את רעהו. הנאשם לא הזכיר, בשום שלב שהוא את שמותיהם. גרינבאום אישר בעדותו כי ידע למחרת היום שהנאשם נעצר... בחשד להברחה "וידע" שהנאשם לא יכול היה להבריח, שהרי נעצר ליד המסוע. למרות זאת לא נקף אצבע, לא יצר קשר עם הנאשם, לא מסר עדות ואפילו לא ניסה לראות אם ובמה יוכל לסייע, ורק פגישה "אקראית" עם הנאשם בחג השבועות, עובר לעדותו לפני, הובילה לזימונו... לא האמנתי למילה אחת מן הסיפור האמור, אין ספק ששני עדי ההגנה טסו באותה טיסה עם הנאשם לישראל, אלא שגירסתם ביחס לנסיבות נותרה לוט בערפל והינה בלתי סבירה בעליל, כך גם בלתי סבירה גירסתם בדבר המנעותם מלהעיד על פני כל פרק הזמן שחלף מאז שובם ארצה והופעתם יש מאין, למסירת עדות בשלב ראיות ההגנה". לא מצאתי כל טעות בשיקוליו של בימ"ש קמא, שהם ומסקנתו מקובלים עלי. 8. נימוק ערעור נוסף, משפטי, שהעלה המערער, הוא, כי: "כוונת המחוקק הראשי בחוקקו את סעיף 30א לפקודת המכס וכוונת מחוקק המשנה בחוקקו את הפרק התשיעי לתקנות המכס, התשכ"א- 1965 (תקנה 30 על חלופותיה) היתה כי רק מעבר במסלול הירוק, להבדיל מכניסה ו/או דריכה על המסלול, מהווה הצהרה לעניין דיני המכס". המערער מדגיש את המילה "מעבר" על נטיותיה (לעבור, יעברו ועוברים), שמשמעה לדעתו, "הולך ובא אל עברו השני של המסלול, נע מצד אחד לצד השני." 9. לפי תקנה 30ב(ב) לתקנות המכס הנזכרות, כל מסלול מכס, האדום והירוק, מזוהה ע"י "השלט שבפתחו". הפתח הוא הכניסה לתוך המסלול. מי שעבר וחלף על פני הפתח (עם השלט) נכנס אל תוך המסלול. את המילה "מעבר" על נטיותיה יש לפרש לענין זה, עפ"י תכליתן של התקנות ומטרתן: "הליכה אל מעבר למקום מסויים" (או "התחלה לפעול בכיוון אחר") (א' אבן שושן, המילון העברי המרוכז), היינו: מהלכה של פעולת המעבר, לאו דווקא סיומה או השלמתה. ועוד: הכניסה לתוך המסלול הירוק, וההתקדמות לכיוון עברה השני - מהווה הצהרה של הנכנס, לפי תקנה 30ד' לתקנות האמורות. לפיכך, דעתי היא, שיש לדחות גם נימוק זה. 10. עוד נימוק שנטען, בחצי פה, מתייחס להרשעתו של המערער בהברחה של מטילי הזהב. מטילי הזהב - להבדיל מתכשיטי הזהב - אינם חבים בתשלום מכס. לכן סבור המערער, שלא ניתן היה להרשיעו בהברחתם, שכן "במונח "בכוונה להונות את האוצר" התכוון המחוקק לכוונה שלא לשלם מכס ובוודאי שלא התייחס לכוונה להמנע מתשלום מע"מ". גם נימוק זה, דינו להדחות. ראשית - המערער כלל לא הורשע בעבירה של הברחה לפי סעיף 211 לפק' המכס. חיקוק זה צויין רק כחיקוק חילופי בכתב האישום; שנית - תכשיטי הזהב חבים בתשלום מכס וממילא ההרשעה היא כדין; שלישית - הטענה כבר נדחתה על ידינו בע"פ 70814/99 אברהם כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). 11. סיכומו של דבר, דעתי היא שיש לדחות את הערעור. אין ערעור על גזר-הדין. ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ד' ברלינר, שופטת אב"ד השופט א' בייזר: אני מסכים. א' בייזר, שופט לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ז' המר, לדחות את הערעור. מכס