זכויות עובד שעבד חודשיים

לתובעת לא שולם עבור פדיון חופשה. ב"כ התובעת ויתרה על התביעה לתשלום דמי הבראה, שכן התובעת עבדה כחודשיים וחצי בלבד. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות עובד שעבד חודשיים: .1התובעת הגישה לבית-הדין בקשה, ובה עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה הפרשי שכר עבור החודשים דצמבר ינואר 95, הפרשי שכר אשר נוכו משכרה שלא כדין, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה, פדיון חופשה ודמי הודעה מוקדמת של שבועיים. .2א. הנתבעת הגישה כתב הגנה מפורט ביותר, ובו נטען כי רוב העובדות שפורטו בכתב התביעה אינן נכונות. יתר על כן, לטענת הנתבעת מעלה התובעת באימון הנתבעת, ובמשך חלק גדול מזמן עבודתה עסקה בשיחות פרטיות. לכתב ההגנה צורפו מסמכים רבים התומכים בגרסת הנתבעת. ב. לכתב ההגנה צורפה בקשה להעביר את הדיון מהליך של דיון מהיר להליך של דיון רגיל, כדי שלצדדים תעמוד זכות ערעור. ב"כ התובעת לא התנגד לבקשה, ולפיכך התנהל תיק זה בהליך של דיון רגיל כמבוקש. .3ואלה העובדות שלא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים: א. התובעת עבדה אצל הנתבעת מיום 8.12.94ועד יום .28.2.95 ב. לתובעת לא שולם עבור פדיון חופשה. ב"כ התובעת ויתר על התביעה לתשלום דמי הבראה, שכן התובעת עבדה כחודשיים וחצי בלבד, ועל התביעה להחזר הוצאות נסיעה משום שמתלושי השכר שצורפו לכתב ההגנה הובהר כי התובעת קיבלה החזר הוצאות נסיעה. .4גדר המחלוקת בין הצדדים התמקד בשאלות הבאות: א. האם סוכם עם התובעת על שכר חודשי כטענתה או על שכר לפי שעות כטענת הנתבעת. ב. האם זכאית התובעת להפרשי שכר בגין הסיכום הנ"ל, אם היה כזה? ג. האם בדין נוכה משכרה של התובעת סך של 319, 1ש"ח. .5מה היה הסיכום עם התובעת לעניין שכרה: א. בכתב התביעה טענה התובעת כי סוכם עמה על שכר חודשי בסך של 800, 1ש"ח נטו לחודש, אולם בפועל שולם לה עבור החודשים דצמבר 94, ינואר 95סך של 400, 1ש"ח בלבד. ב"כ התובעת הודה כי אמנם במשך תקופת עבודתה שולם לה שכר לפי שעות, אולם טען כי בפועל סוכם עמה על שכר חודשי. ב. בעדותה טענה התובעת כי סיכמה עם מנהל הנתבעת עוזי מזרחי ועם שותפו באותה עת על שעות העבודה ועל גובה השכר - 800, 1ש"ח. משהוצג לפני התובעת טופס עליו היא חתומה (מ/5), ובו נכתב: "שעות עבודה 17.00-8, שכר 9ש"ח שעה", טענה התובעת כי היא אמנם חתומה על טופס זה, וכי המלים הנ"ל נכתבו ע"י עוזי מזרחי, אולם בצידו האחר של הדף כתב השותף אלי בכתב ידו סיכום אחר לגבי שכרה (ע' 2ש' 28-24). ג. מנהל הנתבעת עוזי מזרחי סתר בעדותו את דברי התובעת מכל וכל. ראשית, טען כי לא היה לו מעולם שותף, וכי אותו אלי שבו מדובר הינו חבר שאמנם היה עמו בעת שהתובעת התקבלה לעבודה, אולם מעולם לא סיכם עמה דבר ביחס לתנאי עבודתה. לעניין טענתה של התובעת כי בצידו האחר של הטופס (מ/5) שעליו חתמה נכתבו תנאי שכר שונים הציג מנהל הנתבעת את הטופס עצמו, והתברר כי צידו האחר של הטופס הנ"ל הוא "שאלון אישי - מועמד/ת לעבודה", ומופיעים עליו פרטים שונים על התובעת כגון: מקומות עבודה קודמים, שירות צבאי וכו'. אין בו דבר וחצי דבר על תנאי שכרה של התובעת. מכאן שלטענת הנתבעת כאילו על צידו האחר של הטופס נכתבו תנאי שכרה - אין כל בסיס. ד. יש לציין כי במהלך הדיון כולו הציג מנהל הנתבעת עוזי מזרחי גרסה משכנעת, אמינה ומהימנה הנתמכת בראיות רבות, כפי שיפורט להלן. עדותה של התובעת, לעומת זאת, לא היתה משכנעת כלל ועיקר, ונתגלו בה סתירות רבות, כפי שפורט בהרחבה בסיכומי מנהל הנתבעת (ע' 7וע' 8). ה. הן מעדותו של מר מזרחי והן מהחקירה הנגדית עולה בבירור כי לא סוכם עם התובעת מעולם על שכר חודשי, כי מתחילת עבודתה היא מילאה כרטיסי עבודה המפרטים את שעות עבודתה, וכי שכרה שולם לה לפי שעות. לפיכך לא מצאתי סימוכין כלשהם בחומר הראיות לטענת התובעת כי סוכם עמה על שכרה חודשי בסך של 800, 1ש"ח לחודש. התובעת לא טענה כי לא קיבלה את מלוא התשלום עבור שעות עבודתה בחודשים דצמבר-ינואר, לפיכך נדחית תביעתה להפרשי שכר עבור חודשים אלה. .6האם בדין נעשה ניכוי משכרה האחרון של התובעת? א. עיקר טענתו של מנהל הנתבעת לעניין זה הינה כי התובעת ניהלה במשך מרבית שעות היום שיחות טלפון פרטיות לביתה ולמקומות אחרים. במשך תקופת עבודתה הקצרה קיימה התובעת כ- 400שיחות לביתה, ובימים 7ו 8בפברואר אף הגדילה התובעת לעשות, היא לא הופיעה לעבודה במשרד, והעבירה את כל השיחות הטלפון שהגיעו למשרד לביתה. מנהל הנתבעת תמך את כל טענותיו במסמכים ובהם פירוט שיחות של בזק, המגלה כי למשל ביום 11.1.94, היינו, שלושה ימים לאחר תחילת עבודתה, טילפנה התובעת לביתה 17(!!) פעמים. גם ביתר ימי עבודתה לא סטתה התובעת ממנהגה כהוא זה, והמשיכה לנהל שיחות טלפון פרטיות רבות ממשרדה של הנתבעת. ב. ב"כ התובעת לא הכחיש כלל את טענותיו אלה של מנהל הנתבעת: לא הוכחש כי התובעת ניהלה שיחות טלפון ממשרד הנתבעת. ההיפך הוא הנכון, בכתב התביעה אף נטען כי "כל נסיונות התובעת להסביר לנתבעת מדוע ביצעה את שיחות הטלפון ולהראות לנתבעת כי מדובר אך בסכום כסף קטן שעל הנתבעת לקזז לא הועילו" (סעיף 6ב). יש לציין כי הסברים כלשהם לא ניתנו, לא במהלך הדיון ולא במהלך הסיכומים. התובעת לא הכחישה בעדותה את טענותיו של מנהל הנתבעת לעניין שיחות הטלפון, ובחקירה הנגדית לא חקר ב"כ התובעת את מר מזרחי כלל על נושא זה. גם לא נטען דבר וחצי דבר לעניין הסכום שנוכה. יתר על כן, מאחר שעבודת התובעת היתה לענות לטלפונים (ע' 6ש' 16) ו"להתקשר לכל מיני מקומות" (עדות התובעת ע' 3ש' 10-9), ברור לחלוטין כי בעת ששוחחה התובעת בטלפון שיחות פרטיות, לא יכלה לעבוד כפי שנדרש ממנה. משכך הם פני הדברים הרי עומדת בעינה לעניין זה גרסתו האמינה והמשכנעת של מנהל הנתבעת הן לעניין שיחות הטלפון שנעשו, והן לעניין הסכום שנוכה בגינן. .7בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת כי אין הוא צריך להוכיח דבר מהנטען ע"י הנתבעת שכן אין מדובר בתביעה שכנגד. ב"כ התובעת התמקד בשאלה המשפטית האם בדין נוכה משכרה של התובעת הסכום הנ"ל. לטענתו הסכום שנוכה משכרה של התובעת נוכה ממנה שלא כדין שכן: א. הנתבעת לא הגישה תביעה שכנגד; ב. סעיף 25לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958מפרט אילו ניכויים ניתן לנכות משכר עבודתה, וניכוי זה אינו מופיע בסעיף; ג. אין לנתבעת זכות קיזוז שכן זכות זו תלויה בדין המהותי, ואין כל הוראת דין המעניקה לנתבעת זכות כזאת. .8סעיף 25לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958דן בניכויים שניתן לנכותם משכרה עבודתה. ניכוי מן הסוג הנדון בענייננו אכן אינו נופל בגדר אחד הסעיפים הנ"ל, אף לא בגדר סעיף 25(ב) (ראו לעניין זה דב"ע נד/101- 3עמנואל - שופרסל, ניתן ביום 28.3.95). אף כי בענייננו מדובר בסכום קצוב ומוכח, אין מדובר בסכום בלתי שנוי במחלוקת שהעובד התחייב לשלמו. .9א. אשר לטעות הקיזוז: הזכות לקיזוז היתה קבועה בתקנה 26לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט - 1969(כיום - תקנה 34לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991). תקנות אלה דומות לתקנה 52לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, בתוספת הסיפה המתנה את העילה לתובענה שכנגד בהיותה בתחום סמכותו של בית-הדין לעבודה. הזכות הדיונית לקיזוז נשענת על הדין המהותי, וכך נאמר בנושא זה בספרו של י' זוסמן: סדרי הדין האזרחי, בע' 306: "הקיזוז אינו אלא הגנה, ונתבע המצליח בטענת קיזוז, כולה או מקצתה, מסלק בדרך זו את החוב המגיע ממנו, כאילו פרע אותו... מבחינת סדרי הדין מותר לנתבע להעלות טענת קיזוז כנגד התביעה. אבל הטענה לא תצליח, אם לא היתה לנתבע זכות קיזוז. אם היה נתבע רשאי לקזז או לא, אינו תלוי בסדרי הדין, כי אם בדין המהותי, כי הרי זו אחת מדרכי פקיעת החוב, כגון פרעון או ויתור. לא היה הנתבע, על-פי הדין המהותי זכאי לקיזוז, לא יועילו לו סדרי הדין..." (דב"ע נב/49- 3רוזנבאום - ב.י.פ. בע"מ ואח’, פד"ע כד 135, 139-140). ב. אינני מסכימה עם טענת ב"כ התובעת כי אין לנתבעת בענייננו זכות קיזוז. ראשית, כפי שאכן טען נציג הנתבעת עצמו בסיכומיו הודתה התובעת הן בכתב התביעה והן בשיחות שנעשו עם לשכת הסיוע המשפטי כי אכן זכאית הנתבעת לקזז סכום כלשהו משכרה של התובעת (ע' 8), מכאן שהמחלוקת הינה ביחס לגובה הקיזוז, אך לא ביחס לעצם הזכות. ג. זאת ועוד, בית-הדין הארצי לעבודה קבע לא לא אחת כי לא רק על המעביד מוטלות חובות שונות כלפי העובד, גם על העובד מוטלות חובות במסגרת חוזה העבודה שנכרת בינו לבין המעביד. חובות הצדדים ליחסי העבודה עולות מתניות מפורשות בחוזה העבודה, אולם ברוב המכריע של ההתקשרויות לא נקבעים בחוזה העבודה, בין אם נעשה בכתב ובין בע"פ, אלא תנאים בסיסיים ביותר ובהם שכר עבודה, מהות העבודה וכד', כל השאר נותר לנוהג ולחוק (דב"ע מד/40- 3סולץ פזגז, פד"ע טו 376, 348), ועל הצדדים מוטלות חובות זה כלפי זה, שהינן בגדר תניות מכללא בחוזה העבודה, ובהן חובת תום הלב והנאמנות. בעניין זה אמר בית המשפט העליון: "במה שנוגע לדיני החוזים... כל עובד חב חובות מסוימות למעבידו כתנאי מכללא של חוזה העבודה, ביניהן בולטות החובות לציית להוראות חוקיות של המעביד, לנהוג ביושר ובחריצות בשירות המעביד" (ע"א 257/59מ"י נ' ברזינר, פ"ד טו 1057, 3-1802, ההדגשה הוספה ד.פ). .10א. אין כל ספק כי בענייננו הפרה התובעת את חובת האימון וחובת תום הלב המוטלת עליו, ולא עבדה ביושר ובחריצות כאמור לעיל. התובעת ניהלה מאות שיחות טלפון פרטיות בתקופה עבודתה הקצרה, ובכך מעלה באימון שניתן בה, גרמה למעביד להוצאות נכרות, ולא מילאה את החובה העיקרית המוטלת על העובד, והיא - לבצע את עבודתה. ב. התובעת הפרה כאמור לעיל את החובות המוטלות עליה מכוח חוזה העבודה בין הצדדים, ומאחר שהוכחה הפרת החוזה והסכומים הנתבעים בגינה (תב"ע נד/477- 35גרינשפן - מ.ע.ב.ד. בע"מ, בע' 7-8), הרי אין כל סיבה שלא יקוזז הסכום שהוכח משכרה של התובעת. אכן, טענת קיזוז אינה תביעה שכנגד, ואין בכוחה לפסוק לנתבעת סכומים נוספים מעבר לסכום שבו זכאית לכאורה התובעת (דב"ע נב/78- 3ביסקר בינימיני, פד"ע נד 110, 113), אולם די בה כדי לקזז מתביעתה של התובעת את סכום הקיזוז. לפיכך אני קובעת כי בדין נוכה משכרה של התובעת הסכום שנוכה, ותביעתה בעניין זה נדחית. .11א. הנתבעת מודה כי לתובעת מגיעים 2.5ימי חופשה, לפיכך תשלם הנתבעת לתובעת 180ש"ח פדיון חופשה. ב. הנתבעת ביקשה לפסוק לתובעת הוצאות גבוהות במיוחד כיוון שפירוט שיחות הטלפון גרם לה להוצאות נכבדות, ובנסיבות העניין נראית לי הבקשה מוצדקת בהחלט. לפיכך תשלם התובעת לנתבעת הוצאות בסך של 500ש"ח.זכויות עובדים