מה הדין בסוגיית טענת התיישנות בתביעה שכנגד ? הוראות חוק ההתיישנות קובעות כי תביעה לעניין שאינו מקרקעין, מתיישנת בחלוף 7 שנים, וכי מרוץ ההתיישנות חל ביום לידת עילת התביעה (סעיפים 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות). סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות" מלשון הסעיף עולה כי על מנת שלא תישמע טענת התיישנות בתביעה שכנגד צריכים להתקיים שלושה תנאים: הראשון, כי התובענה העיקרית לא התיישנה. השני, באם התובענה התיישנה, לא נטענה נגדה טענת התיישנות. השלישי, כי נושאן של התביעה העיקרית ושל התביעה שכנגד אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות. הנה כי כן, סעיף 4 לחוק מהווה חריג לכלל ההתיישנות, במובן זה שבהתקיים התנאים המפורטים בסעיף, הצדדים רשאים לברר את המחלוקת ביניהם לגופה, חרף התיישנות עילת התביעה. בית המשפט העליון עמד על הגיונו של סעיף 4 בע"א 289/65 צפורה ואריה רובינשטיין נ' רענן רון ואח' פ"ד כ(1) 505, 521 (1966) בקובעו: "הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שוויון בין בעלי הדין, בנוגע לענין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא - לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בעניין המשמש גם נושא התביעה שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד." תביעה שכנגדהתיישנות