סוגית השיהוי, בכללה איננה חד חד ערכית. הפסיקה מלמדת כי אין דוחים עתירה ואין מוחקים אותה מטעמים של שיהוי בלבד, אלא מציבים על כף המאזניים, כנגד השיהוי, שיקולים נוספים, כגון: טיבה ומהותה של העתירה, מידת הפגיעה שנפגע הפרט העותר, נזקים שנגרמו לצדדים אחרים לעתירה ושאינם ניתנים לריפוי אם העתירה תתברר על אף השיהוי וכן האינטרס הכללי של הגנה על שלטון החוק (ראה, בג"צ 180/77 אסולין נ' ראש עירית קרית גת, פ"ד מב[1] 678 מפי הנשיא ברק, ע"מ 16/97 דוד ארזי נ' הועדה המקומית, מפי כב' נשיא גורן). מאחורי העניין דנן עומד אינטרס חשוב של העותר שמנגדו לא נפגע שום אינטרס פרטי או ציבורי. להיפך מבחינת האינטרס הציבורי יש חשיבות גדולה לברר טענות כנגד כפיפותה של הרשות להשפעה של אדם פרטי הסכמים במסתרים שעורכת הרשות עם גורם זה והחלטות שניתנות על ידה בלי לקיים את כללי הצדק הטבעי. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת שיהוי: העתירה ונסיבותיה העותר הוא בעל זכויות של דייר מוגן ביחידה בקומת הקרקע של בניין בן שתי קומות ברח' בובר 20 בתל אביב (להלן: "המבנה"). היחידה שבה מחזיק העותר, מצויה בקומת הקרקע של המבנה, והיא לפי טענתו חנות. לפי טענת המשיבים זהו שטח שאמור היה להיות סגור בשלושה קירות ולשמש כחניה מקורה (להלן "היחידה" או "היחידה שבמחלוקת"). העותר משתמש ביחידה שבמחלוקת כחנות והדבר אינו עולה בקנה אחד עם היתר הבניה שניתן למבנה ביום 16.7.79. על כן, ננקטו נגד העותר הליכים פליליים בקשר לשימוש החורג. נוסף לכך ננקטו נגד העותר ונגד המשיבים 3 ו4- שהשכירו לו את היחידה הליכים פליליים בשל סגירת פתח היחידה במסגרות אלומיניום וקיר זכוכית. במסגרת פסקי הדין במשפטים הללו נתנו צווים, כנגד העותר לרבות צו הריסה וצו הפסקת השימוש החורג. העותר לא מילא אחר הצווים הללו. בעתירה דנן טוען העותר, כי הוועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א מסרבת לקבל את בקשותיו להיתר בניה, היתר שיכשיר את הבניה והשימוש הנעשים ביחידה שבמחלוקת. עוד מסתבר, כי ביום 1.12.92 מונה המשיב מ' 2, עו"ד שלמה ובר, להיות כונס נכסים לניהול מימוש ומכירת זכויות הנתבעים מס' 3 ו4- לאדונים סבג שלפי טענת העותר רכשו מאותם משיבים חנות במבנה. העותר טוען כי עו"ד ובר, עומד מאחורי סרוב הועדה המקומית לקבל את בקשותיו להיתר בניה. עו"ד ובר, לפי הטענה, הנחה את הועדה המקומית שלא לקבל כל בקשה הנוגעת למבנה שאיננה מוגשת על ידו או מטעמו. העותר מוסיף וטוען, כי ביום 4.3.96, הגיעו הועדה המקומית ועו"ד ובר לכלל הסכם ולפיו "כל החנויות שנבנו בקומת הקרקע נבנו לאחר תום תוקף היתר ולכן הבניה שנעשתה בקומת הקרקע לא היתה חוקית וכי הנתבע (עו"ד ובר) יגיש בקשה למתן צו הריסה על ידי הנתבעת מס' 1 (הועדה המקומית) לגבי חנות התובע (העותר) שכונתה באותו הסכם 'החניה שנסגרה בקומת הקרקע'". העותר טוען כי זהו הסכם בלתי חוקי וכי על בית משפט זה להורות לבטל אותו. בפברואר 97, הגיש עו"ד ובר בקשה לועדה המקומית להיתר בניה ושינויים במבנה. הבקשה כללה, בין היתר, סגירת מרפסות מקורות, הריסת יציעים בחנות ובחניה, הריסת גדר וקיר עם דלת כניסה לחניה וחדר בקומה השניה שנבנו ללא היתר. הבקשה אושרה והותנתה בהריסת המבנים הלא חוקיים שבתוך המבנה. העותר טוען, כי עו"ד ובר ציין בבקשתו כתובת לא נכונה של המשיבים 3 ו4-, כדי למנוע מהם אינפורמציה על הבקשה וכן נמנע ממנו מידע על כך. בכל זאת משנודע לעותר דבר הבקשה, הגיש התנגדות והיה משוכנע כי יוזמן לדיון בהתנגדותו. "רק באחרונה לאחר שהוגשו נגדו כתבי אישום", כך טוען העותר, נודע לו כי ביום 9.9.97, התקיים דיון בהתנגדויות שהוגשו, לרבות התנגדותו הוא, בהעדרו, וכאמור, הבקשה אושרה. ההחלטה המאשרת את הבקשה, היא לכן חסרת סמכות, משום שנתקבלה תוך פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. העותר מוסיף כי באותה החלטה נקבע שייערך ביום 14.9.97 ביקור במבנה "בנוכחות הצדדים" והביקור אמנם נערך, אך בהעדרו ובו במקום אושרה הבקשה. בפברואר 1999 עתר העותר לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 1132/99) וביקש את הסעדים המפורטים בעתירה דנן. ביום 2.3.99 דחה בג"צ את העתירה בקובעו כי אין הוא מוסמך לתת את הסעדים הנתונים לסמכותו של בימ"ש זה. על כן, ביום 31.5.99, הוגשה העתירה דנן. לסיכום ובכפיפה אחת אלה הסעדים המבוקשים: א. להורות לועדה המקומית לנמק מדוע היא מסרבת לקבל את בקשותיו של העותר להיתר בניה ביחידה, ולהסביר מדוע היא מתעלמת מן הבקשות האמורות; ב. להורות לוועדה המקומית להסביר את פשר הסכם עם עו"ד ובר מיום 4.3.96 ולהורות על ביטולו; ג. להורות לבטל את הליכי הבקשה שהגיש עו"ד ובר ואשר הוחלט בה ב14.9.97-, ככל שהבקשה וההחלטה בה נוגעת ליחידה שבמחלוקת; ד. להורות על עיכוב ההליכים בתיקים פליליים המתנהלים נגד העותר בגין אי ציות לפסקי דין קודמים נגדו. טענות סף בתגובה לעתירה שניתנה על ידי המשיבים, הועדה המקומית ועו"ד ובר, נכללו מספר טענות שתכליתן לגרום לדחיית העתירה או מחיקתה על הסף. טענה אחת, עיקרית למעשה, היא כי העתירה נגועה בפגם של שיהוי בלתי סביר בהיקפו. טענה שניה, היא שהעתירה הנוגעת לבקשה להיתר בניה היא תאורתית. טענה שלישית, היא שבית המשפט היושב לדין כבית משפט לענינים מנהליים אינו מוסמך לדון בישיבת הועדה לתכנון ובניה שנערכה ביום 4.3.96. טענה רביעית, היא שהעותר לא צרף תצהיר לעתירתו וטענה חמישית, היא שהעותר נגוע בהעדר נקיון כפיים. טענת השיהוי טענת השיהוי מורכבת משניים: א. מן האחור בהגשת העתירה ביחס להוראת תקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בעתירות לבית משפט לענינים מנהליים) המורה כי עתירה תוגש לא יאוחר מתום 45 ימים מהיום שנוצרה עילת העתירה; ב. השתהות בלתי סבירה גם ללא קשר לפרק הזמן הפורמלי הקבוע בתקנות האמורות. העותר השיב לטענה, באלה: ראשית, אמנם עתירתו הוגשה לאחר שחלפו עברו 45 ימים מן המועד האחרון שהוא טוען שהקים את עילתו, אולם קביעת המועד שבתקנה אינה נוקשה. ניתן, אם יש נסיבות המצדיקות את הדבר, לדון בעתירה גם אם היא הוגשה באחור ביחס למועד הקבוע בתקנה. שנית, סוגית השיהוי, בכללה איננה חד חד ערכית. הפסיקה מלמדת כי אין דוחים עתירה ואין מוחקים אותה מטעמים של שיהוי בלבד, אלא מציבים על כף המאזניים, כנגד השיהוי, שיקולים נוספים, כגון: טיבה ומהותה של העתירה, מידת הפגיעה שנפגע הפרט העותר, נזקים שנגרמו לצדדים אחרים לעתירה ושאינם ניתנים לריפוי אם העתירה תתברר על אף השיהוי וכן האינטרס הכללי של הגנה על שלטון החוק (ראה, בג"צ 180/77 אסולין נ' ראש עירית קרית גת, פ"ד מב[1] 678 מפי הנשיא ברק, ע"מ 16/97 דוד ארזי נ' הועדה המקומית, מפי כב' נשיא גורן). מאחורי העניין דנן עומד אינטרס חשוב של העותר שמנגדו לא נפגע שום אינטרס פרטי או ציבורי. להיפך מבחינת האינטרס הציבורי יש חשיבות גדולה לברר טענות כנגד כפיפותה של הרשות (הועדה המקומית) להשפעה של אדם פרטי (עו"ד ובר), הסכמים במסתרים שעורכת הרשות עם גורם זה והחלטות שניתנות על ידה בלי לקיים את כללי הצדק הטבעי. שלישית, הלכה למעשה לא היה שיהוי רב. העתירה לבג"צ הוגשה בפברואר 99. בעתירה לבג"צ ציין העותר כי המעשים, המחדלים וההחלטות שכנגדם עתר נודעו לו "רק לאחרונה". ההחלטה בבג"צ ניתנה במרס 99 והעתירה דנן הוגשה במאי 99. מכאן שהעתירה לבג"צ לא הושהתה זמן רב לאחר שעילתה נודעה. והעתירה לבימ"ש זה לא הושהתה זמן רב לאחר שהסתבר שבג"צ אינו מוסמך לדון בעתירה שהוגשה אליו. המשיבים גורסים כי עובדות הבסיס עליהן מושתתת העתירה נודעו לעותר לפני זמן רב מאוד. על כן, השיהוי שנגרם הוא לחלוטין בלתי סביר. הבקשה שהוגשה על ידי עו"ד ובר, ואשר את החלטת הרשות בה העותר תוקף, הובאה לידיעת העותר. העותר התנגד לבקשה ביום 22.7.97. ביום 30.7.97, נשלחה הודעה לעותר, על ידי הוועדה המקומית, על כך שהתנגדותו תובא לדיון. נשלחו לעותר הודעות רבות על מועדי דיון ועל מועד הסיור שנקבע במבנה וכן נשלחה לו ההחלטה שהתקבלה. כל אלה בוצעו באמצעות שליח או בדואר רשום. העותר מודה כי קיבל הודעה על קבלת התנגדותו, אך טוען כי שאר ההודעות (שהוועדה שלחה לאותה כתובת ממש) לא הגיעו עדיו. באי כח המשיבים אומרים כי טענת העותר בדבר אי קבלת ההודעות הללו אינה סבירה. אילמלא ביצעו השליחים את שליחותם היו מחזירים את ההודעות המשודרות לשולחיהם. יתר על כן, המשיבים טוענים, כי המנעותו של העורר מלברר במשך כשנה וחצי מה עלה בגורל התנגדותו, מעידה על כך שהוא למעשה ידע את אשר מתחולל והיתה זו החלטתו שלו שלא להתערב בהליך עד לקבלת ההחלטה. אף גם זאת, המשיבים מוסיפים כי טענת העותר כאילו בסיסי העובדות שבעקבותיהם הגיש עתירה לבג"צ נודעו לו, רק סמוך לפני העתירהל בג"צ עת הוגשו נגדו כתבי אישום, נסתרת על פניה מפני שכתבי האישום הוגשו האחד בנובמבר 97 והשני בינואר 98 ואילו העתירה לבג"צ הוגשה רק בפברואר 99. אפילו יתקבלו תירוציו השונים והמשונים של העותר בעניין מועד התוודעותו לפרטים המקימים את יסוד עתירתו לבג"צ, גם אז תוותר טענת ההשיהוי על עומדה, משום שהעתירה לבג"צ מעידה על כך שלפחות סמוך לפני פברואר 99 נודעו העובדות לעותר. העתירה לבימ"ש זה, הוגשה בסוף מאי 99, היינו 3 חודשים של שיהוי בלתי מוצדק. טעותו של העותר, טעות שבדין, שסבר כי בג"צ הוא הכתובת הנכונה לעתירתו אינה יכולה להוות צידוק לשיהוי האמור. המשיבים מוסיפים וטוענים כי בעניין השיהוי הפורמלי, חרג העותר מהוראות התקנות גם לפי מניין הזמנים שהוא טוען לו. לשון אחר. גם אם תמנה התקופה הקבועה בתקנות מיום החלטת בית המשפט העליון בבג"צ ועד למועד הגשת העתירה, מסתבר כי חלפו חודשיים. אין לדבר כל הצדקה. אין לדבר כל הסבר. והרי העותר לא עמד בפני שום קושי טכני או אחר, שעה הסתבר לו שעליו לעתור לבית משפט זה. הוא יכול היה להחליף את הכותרת של עתירה לבג"צ בכותרת של עתירה לבימ"ש זה ותו לא (ראה, ה"פ (חיפה) 41/98 נגרית גנטוס נ' ועדת הערר [לא פורסם]). לבסוף, בסוגיית השיהוי האוביקטיבי, אין העותר צודק בכל הקשור ליישום ההלכה על עניינו. שכן, השיהוי הרב עלול לגרום לשיבוש ולנזקים, אם תינתן רשות לברר את העתירה לגופה. המשיבים פעלו על סמך ההחלטות המשמשות בסיס לעתירה. בוצעו פעולות הריסה, בוצעו שינויים פנימיים במבנה. החזרת הגלגל לאחור פירושה גרימת הוצאות למשיבים. טענת השיהוי - הכרעה טענת השיהוי בעניין דנן נראית לי מוצדקת. על פני הדברים מסתבר כיבסיסי העובדות שעליהן סבה עתירת העותר נודעו לו כשנה וחצי ואולי יותר, לפני שהגיש את העתירה דנן. אין לי ספק שלא חוסר ידיעת הפרטים גרם להשתהות שבעתירה. העותר נזעק לפנות לערכאות (לבג"צ ולאחר מכן לבימ"ש זה) שעה שנוכח לדעת כי מכבש המשפט הפלילי מאיים ללחוץ אותו חזק. הוא החליט להשתמש בעתירה ככלי מגן כנגד אותם משפטים. כל עוד אימת המשפט הפלילי היתה ממנו והלאה לא טרח כלל להביא את סוגיות העתירה הזאת לברור. נח היה לו בשימוש שעשה ביחידה שבמחלוקת. בפרק הזמן שחלף למן קבלת ההחלטות של הרשות התכנונית ועד לעתירה לא נותר כחלל זמן ריק. בזמן הזה נקבעו עודות בשטח. מאזן האינטרסים בנסיבות העניין הוא נגד העותר. לא למותר לציין כי ביני לביני קבעו ערכאות שיפוט מוסמכות, שהשימוש שהעותר עושה ביחידה שבמחלוקת הוא שימוש חורג ושיש עמו גם הפרה של צווי בית משפט. אינו דין, שבית משפט זה, ישמש בידי העותר מכשיר לנטילת עוקצו של המשפט הפלילי הכל, תוך השתהות חסרת כל הצדקה. די בכך כדי לסלק את העתירה על הסף. למעלה מכך הייתי מוסיף שגם השיהוי הטכני, שעתירה זו לוקה בו איננו מוצדק. איני יכול לקבל כמוצדקת את הטענה ששיגגת תלמוד של העותר שמכוחה פנה לבג"צ במקום לבית משפט זה, היא הצדקה לעתירה המאוחרת. ולבסוף, גם לאחר שנתנה החלטת בג"צ לא הוגשה העתירה במועד וללא כל סיבה. על כן, אני מקבל את טענת הסף הנדונה ובעטיה אני דוחה את העתירה. טענות הסף הנוספות לנוכח הכרעתי, לעיל, בטענת השיהוי, אין צורך, למעשה, לדון ביתר טענות הסף. למעלה מן הצריך אעיר, כי לא הייתי מוחק או דוחה את העתירה רק בשל כך שהעותר נכשל בעניין טכני של אי צרוף תצהיר מפני שהדבר ניתן לתיקון והייתי יכול לקבל את התצהיר שהוגש במאוחר. כיוצא בזה, אינני סבור, שהיה מקום למחוק את העתירה בשל הטענה שחלקה תיאורטי. אם נכונה טענת העותר שהוועדה המקומית מסרבת לקבל בקשות שהוא מגיש לה, כי אז מן הראוי לברר את פשר הדבר. "הדבר" בהקשר זה איננו תיאורטי. זהו מעשה של רשות תכנונית שיש מקום לברר אותו במסגרת עתירה מנהלית. לעומת זה, נראה לי, שיש טעם בטענה שחלק מן העתירה אינו נתון כלל לסמכותו של בימ"ש זה. כוונתי להסכמה שנטען שהיתה בין עו"ד ובר לבין הועדה המקומית. הסכם זה או יותר נכון סיכום הדיון בין הצדדים האמורים איננו החלטה תכנונית שאפשר להמעידה לבירור בעתירה מנהלית. כללו של דבר על פי האמור לעיל טענת הסף בדבר שיהוי מתקבלת והעתירה נדחית. העותר ישלם למשיבים 1 (הועדה המקומית) ו2- (עו"ד ובר), סך 2,000 שקל בצרוף מע"מ כדין, לכל אחד, הוצאות העתירה. שיהוישאלות משפטיות