קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר: עניינה של עתירה זו בטענת העותר, אשר מרצה עונש מאסר עולם בישראל, כי יש להורות על שחרורו לאלתר נוכח חלוף תקופת המאסר שהושתה עליו בבית המשפט בבריטניה. 1. העותר נעצר ביום 12.6.1998 והורשע ביום 29.3.1999 על ידי בית משפט בבריטניה בביצוע רצח. העותר נידון למאסר עולם ובהתאם לשיטה שהייתה נהוגה אז בבריטניה, נקבע לעותר tariff לתקופת המאסר, לפיו העותר לא יוכל להשתחרר ממאסר בטרם תחלופנה לפחות 13 שנות מאסר. ביום 2.3.2000 ביקש העותר לאפשר לו לעבור לישראל, על מנת לרצות בישראל את יתרת מאסרו, לפי חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 (להלן: חוק לנשיאת עונש מאסר). ביום 6.1.2002 נתן שר המשפטים צו מכוח סמכותו לפי סעיף 8 לחוק לנשיאת עונש מאסר, להעברתו של העותר לריצוי יתרת מאסרו במדינת ישראל. ביום 30.1.2002 הגישה המדינה בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי סעיף 10 לחוק לנשיאת עונש מאסר (ב"ש 1103/02). בבקשה נכתב, כי המדינה התחייבה בפני הרשויות האנגליות כי העותר ירצה בבית הכלא לפחות 13 שנה. בדיון קצר שנערך ביום 1.2.2002 בפני כבוד השופט מ' גל, הצהיר המשיב, שלא היה מיוצג, כי הוא מסכים לרצות את עונש המאסר במדינת ישראל וכי "הבטיחו לי שהעונש כאן ייקצב כפי שנקצב באנגליה. אם יהיה צורך, אעורר נושא זה בהמשך". בא כוח המדינה הבהיר בתגובה, כי לא הובטח לעותר דבר לעניין הקציבה, זולת התחייבות המדינה שאם ייקצב העונש הוא לא יופחת מ-13 שנה, וכי שאלת קציבת העונש אינה חלק מהשלב הנוכחי של ההליך. בתום חילופי דברים קצרים אלה, ניתנה החלטתו של כבוד השופט גל, לפיה המשיב ישא את עונש המאסר בישראל וכי "המאסר הוא מאסר עולם, ותקופת מניינו מיום המעצר. גזר הדין ניתן ביום 29.3.1999". 2. ועדת השחרורים המיוחדת לפי סעיף 29(א) לחוק שחרור על תנאי, תשס"א-2001, המליצה בחודש דצמבר 2005 לנשיא המדינה לקצוב את עונשו של העותר ל-30 שנות מאסר (פרק הזמן המינימאלי עליו יכולה הועדה להמליץ על פי החוק במקרה של מאסר עולם). כנגד החלטת ועדת השחרורים הגיש העותר ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים, אשר דחה את הערעור, בקובעו, בין היתר, כי הערעור מוקדם שכן הסמכות הסופית להקל בעונש נתונה לנשיא המדינה (עע"א 11155/06 מיום 13.9.2006). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, שבהחלטתו מיום 24.3.2008 (רע"ב 7985/06) קבע כי הדיון בבקשה יידחה "עד למתן ההחלטה על ידי כבוד הנשיא בבקשה לקציבת העונש (שנסמכת מצידה גם על ההוראה הבריטית)". ביום 10.8.2011 החליט נשיא המדינה להעמיד את עונשו של העותר על 30 שנות מאסר בהתאם להמלצת ועדת השחרורים. משום מה, הסוגיה לא הוחזרה לפתחו של בית המשפט העליון על ידי באי כוחו הקודמים של העותר או על ידי הפרקליטות, ובקשת רשות הערעור נותרה "פתוחה". 3. רק לאחר שחלפו 13 שנות המאסר הגיש העותר את העתירה דכאן, אותה כינה עתירה מסוג "הביאס קורפוס". הוא עתר להורות על שחרורו המיידי בטענה כי יש לקבוע שעונשו עומד על 13 שנות מאסר, בהתאם ל-tariff שנקבע לגביו באנגליה. המדינה טענה כי ה-tariff אינו גזר דין אלא שהוא קובע תיחום מינימאלי של הזמן אותו חייב לרצות אסיר בבריטניה לפני שיוכל לפנות לוועדת השחרורים בבריטניה, וממילא לא מחייב את שחרור האסיר בחלוף 13 שנה. וועדת השחרורים בבריטניה לא הייתה רשאית לשחררו בחלוף 13 שנה אלא אם השתכנעה שלא קיים עוד צורך מבחינת אינטרס ההגנה על הציבור להחזיקו במשמורת, וככל שהוועדה הייתה מורה על שחרורו - היה נותר אסיר ברשיון למשך כל ימי חייו. 4. הצדדים טענו זה בכה וזה בכה בשאלה כיצד יש להמיר את הנתונים שבדין האנגלי לריצוי עונש מאסר בישראל. מכיוון שאין בכוונתנו להכריע במחלוקת שבין הצדדים מטעמים שיובהרו, אין צורך לפרט את טענותיהם. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 17.10.2012 הסכימה המדינה להצעתנו כי עניינו של העותר יוחזר לבית המשפט המחוזי, וכי תוגש בקשה נוספת לנשיא המדינה לקציבת עונשו של העותר. ביום 6.12.2012 התקבלה החלטת נשיא המדינה להקל במאסרו של העותר, כך שבמקום 30 שנה תיגזר עליו תקופת מאסר של 28 שנה. החלטתו של נשיא המדינה לא פתרה את עניינו של העותר והוא מבקש הכרעה בעתירה. 5. המחלוקת בנושא ההמרה של הדין באנגליה לדין הישראלי לא נדונה כאמור לגופה במהלך השנים. נעיר כאן כי אנו תמימי דעים עם עמדת הסנגוריה הציבורית, שהצטרפה להליך כ"ידיד בית המשפט", שראוי היה שבהליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי יהיה לעותר, הנאשם דאז, סנגור. העותר, שלא היה מיוצג, היה מודע לצורך ללבן את השאלה כיצד יש להמיר את העונש, אך החליט, מטעמיו שלו לעורר את הנושא רק "בהמשך". התביעה מצידה ציינה כי השאלה איננה חלק מהשלב הנוכחי של ההליך בדבר נשיאת העונש בישראל. כך, התעוררה המחלוקת למעשה רק כעבור שנים רבות ולא לובנה במועד בו צריכה הייתה להתברר. 6. העותר טוען בעתירתו כי הוא אסור שלא כדין. האם יש מקום לדון במחלוקת בבית המשפט הגבוה לצדק אליו הוגשה העתירה הנושאת כאמור את הכותרת "הביאס קורפוס"? תשובתנו על כך בשלילה. מאז תיקון פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, והוספת סעיפים 62א-ד בשנת 1980, הטוען כי הוא אסור שלא כדין זכאי לפנות בהליך של עתירת אסיר המוגשת לבית המשפט המחוזי. סמכות מקבילה קיימת לבית המשפט הגבוה לצדק, אולם משקיים סעד חלופי בדמות הגשת עתירת אסיר, אך במקרים חריגים ונדירים ייעתר בית המשפט הגבוה לצדק לעתירה מהסוג הנזכר (רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' סויסה, פ"ד ס(2) 57 (2005), וכן ראו: רע"ב 4017/08 אליהו נ' שרות בתי הסוהר (טרם פורסם, 9.9.2008); בג"ץ 7822/11 אוסטינוב נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם, 28.10.2011); בג"ץ 1716/12 סלהב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.6.2012)). עם זאת, לא ראינו מקום להפנות את העותר להליך של עתירת אסיר, אף שזכותו להגיש עתירה כזו אם רצונו בכך. בענייננו, המקום הנכון בו ראוי היה מלכתחילה לדון במחלוקת הנזכרת הוא בית המשפט המחוזי, וזאת במסגרת הבקשה לאשר את נשיאת מאסרו של העותר במדינת ישראל, שהתבררה ב-ב"ש 1103/02. המדינה הסכימה כאמור להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. העותר מתנגד ועומד על הכרעה דווקא בבית המשפט הגבוה לצדק. ואולם, לדרישה להכרעה דווקא במסגרת בית המשפט הגבוה לצדק אין, כמבואר, מקום נוכח קיומו של סעד חלופי. בעינינו עדיף הפתרון המוסכם על המדינה לדון במחלוקת בבית המשפט המחוזי, כחלק מההליך ב-ב"ש 1103/02. זהו המקום הטבעי והראוי בו צריכה הייתה המחלוקת להתברר. זאת אף זאת: במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי, לשאלה אם מדובר דווקא בפגם של חוסר סמכות, שתוצאתו היא שחרור ממאסר לא תהיה עוד נפקות. המחלוקת תתברר לגופה. 7. בפן הפרוצדוראלי, ניתן לקיים דיון כזה בבית המשפט המחוזי באופן הבא: אנו מאריכים, בהסכמה, את המועד לערעור על ההחלטה ב-ב"ש 1103/02; אנו דנים בעתירה שלפנינו כבערעור ומחליטים, במסגרתו, להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לבירור המחלוקת שלא התבררה (ראו והשוו: ע"פ 536/70 קסיר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 281, 283-282 (1971)). גם במסגרת הדיון שלפנינו ניתן להורות, בהסכמת המדינה, כי בית המשפט המחוזי יזקק למחלוקת במסגרת ב"ש 1103/02. כך או כך, בית המשפט יזקק למחלוקת רק אם העותר יחליט לפנות אליו תוך 30 יום מהחלטתנו זו. בית המשפט יקיים דיון כהלכתו בכל השאלות העובדתיות והמשפטיות הצריכות לעניין שלא לובנו במסגרת בקשת המדינה לפי סעיף 10 לחוק לנשיאת עונש מאסר ויחליט כאשר יחליט. על החלטתו יש היום זכות ערעור כעל פסק דין בפלילים (סעיף 10(ד) לחוק לנשיאת עונש מאסר, כפי שתוקן בשנת תש"ס). אין אנו מביעים כל דעה במחלוקת לגופה, ובמידת הצורך היא תובא על ידי מי מהצדדים להכרעת בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. 8. לאור טענת העותר כי הוא נמצא במאסר בלתי חוקי מזה כשנה וחצי, חזקה על בית המשפט המחוזי בירושלים כי יחיש הדיון וייתן ההחלטה בעניינו של העותר בהקדם ככל שניתן. 9. בכך מסתיים הדיון בעתירה. אנו מורים גם על מחיקת ההליך ב-רע"ב 7985/06 שנותר, כמבואר, "פתוח". בית סוהר / כלאאסיריםמשרד הפניםמאסראזרחות