קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עובד שלא מסוגל לחזור לעבודה לאחר תאונת דרכים: התביעות בתיקים אלה הן לפ"פ בגין תקופת עבודה של שנה ו- 9 חודשים מ- 4/94 ועד 12/95 בסך כולל של 000, 5 ש"ח, זאת לאחר שהתובע מציין כי בעקבות תאונת דרכים עבר טיפולים ובדיקות ולא היה מסוגל לחזור לעבודה. תביעתו הנוספת היא להשלמת שכר חודש 9/95 ב-000, 1 ש"ח, זאת משקיבל רק 200, 1 ש"ח, פדיון חופשה בגין שנה אחרונה בסך 720 ש"ח, יתרה בגין חופשה לשנה הראשונה בסך 440 ש"ח, כמו גם דמי הבראה בסך 900 ש"ח וביגוד בסך 000, 1 ש"ח. בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבע נטען כי שכרו של התובע שולם מידי שבוע במזומן באופן מלא. כמו כן, אין ממש בטענתו כי עבד עד 12/95, זאת משעבד סה"כ מ- 4/94 עד 9/95. התובע קיבל את דמי החופשה בגין שנת עבודתו הראשונה בעת שיצא לטיול במצרים וקיבל במזומן 200, 1 ש"ח. הוא זכאי ליתרה בגין 6 חודשי עבודה נוספים בסך 634 ש"ח, זאת כששכרו האחרון ברוטו עמד על סך 333, 2 ש"ח. באשר לבגדי העבודה, התובע קיבל בזמן עבודתו סה"כ 3 חליפות ולכן אינו זכאי לכל תשלום עבור ביגוד. באשר לדמי ההבראה, הנתבע מציין כי יש לקזז מכל סכום שהתובע זכאי לו עבודות פרטיות שביצע ברכבים של בני משפחתו בסכום כולל של 500, 1 ש"ח. באשר לפ"פ, נטען כי התובע עזב את העבודה מרצונו ולא היתה מניעה שיחזור לעבודה ולכן אינו זכאי לפ"פ. בדיון במעמד הצדדים חזר התובע על תביעתו, תוך שהוא מדגיש את מצבו הרפואי הקשה ואת הנכות הזמנית שנקבעה לו, תחילה בשיעור % 100 ואח"כ בשיעור %50, שכתוצאה מכך לא יכול היה לחזור לעבודה. התובע הכחיש את הטענה בדבר ניצול חופשה, וחזר על טענתו כי שכרו עמד על 120 ש"ח ליום עבודה. כמו כן חזר על תביעתו לדמי הבראה ולביגוד. הנתבע מצידו חזר על האמור בכתב ההגנה, כאשר בח.נ. טען כי נשאר חייב לתובע בגין שני ימי חג סכום של 200 ש"ח. באשר לדמי ההבראה והביגוד, טען כי כנגדם קיבל התובע הטבות בצורת ביצוע עבודות צביעה לו ולמשפחתו בחומרים של הנתבע וע"ח זמן העבודה. ניתנה אורכה לתובע להמציא אישורים רפואיים המעידים על מצבו בעקבות התאונה. להלן החלטתנו: לאחר שהתובע המציא לתיק ביה"ד את האישורים הרפואיים המעידים על קרות תאונת הדרכים ב- 2.10.95 ועל ימי אי הכושר שנקבעו לו בעקבות זאת ואחוזי הנכות שהוענקו לו ע"י המל"ל, ולאחר עיון בכתבי הטענות ובעדויות הצדדים, אנו מחליטים כדלקמן: באשר לפ"פ: התובע טען כי הפסיק את עבודתו ב- 12/95. מעדות הנתבע, שנתמכת במסמכים הרפואיים שהתובע המציא לתיק ביה"ד, עולה באופן חד-משמעי כי התאונה קרתה ב- .2.10.95 התובע, כפי שעלה מהעדויות, לא עבד אצל הנתבע לאחר קרות התאונה; ולכן אנו קובעים כי מועד ניתוק יחסי העבודה הינו ב-2.10.95, כך שתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע היתה משך שנה וחצי. באשר לשכר הקובע - התובע טוען כי שכרו עמד על 120 ש"ח ליום, לעומתו טוען הנתבע כי השכר עמד על 100 ש"ח ליום, כאשר השכר האחרון ברוטו לחודש מלא עמד על סך 333, 2 ש"ח. מאחר ואין בפנינו כל ראיה לתמוך את גירסת התובע, ומאחר ותלושי המשכורת שהומצאו על ידו לתיק ביה"ד מעידים אכן על המשכורת החודשית שהנתבע ציין בפנינו, אנו קובעים כי שכרו האחרון הקובע של התובע עמד על סך 333, 2 ש"ח. התובע ציין כי לא היה מסוגל לחזור לעבודה לאחר התאונה, וטענתו נתמכת במסמכים הרפואיים שהמציא לתיק ביה"ד, כמו גם באישור הרפואי שקבע כי אין הוא מסוגל במצבו לחזור לעבודה פיזית הזקוקה לתנועה ולמאמץ. נוכח אישורים רפואיים אלה, מתקיים בתובע האמור בחוק פ"פ, כי עובד העוזב את העבודה עקב מצבו הבריאותי זכאי לפ"פ כדין מפוטר. התובע דרש סכום של 000, 5 ש"ח בגין פ"פ מבלי ליתן פירוט לגבי אופן החישוב. משקיבלנו את גירסת הנתבע לגבי שכרו החודשי הקובע ולגבי תקופת עבודתו, אנו קובעים כי התובע זכאי לסך 305, 3 ש"ח בגין פ"פ. באשר לפדיון חופשה: באשר לתביעת התובע לפדיון חופשה לגבי שנת העבודה הראשונה - התובע טען בעדותו כי לא ניצל חופשה כלל, אך הוא מאשר כי קיבל 000, 1 ש"ח ע"ח חופשה. לעומתו טען הנתבע כי התובע יצא לחופשה במצרים וקיבל 200, 1 ש"ח בגין פדיון חופשה. נראית לנו גירסת הנתבע משאף התובע מאשר כי קיבל תשלום בגין חופשה עבור השנה הראשונה, ועל-פי תלושי השכר שצורפו - השכר שולם באופן מלא לכל התקופה. התובע דורש פדיון חופשה ל- 6 חודשים האחרונים בסך 720 ש"ח. הנתבע מאשר כי הוא זכאי לפדיון חופשה לתקופה זו בסך 634 ש"ח, ואנו קובעים כטענת הנתבע משקיבלנו את טענתו לגבי השכר הקובע. הנתבע ישלם לתובע 634 ש"ח בגין 6 ימי פדיון חופשה. באשר ליתרת השכר: התובע טען כי לא קיבל יתרה של 000, 1 ש"ח בגין חודש 9/95. הנתבע לעומתו טען כי מידי שבוע שילם לו את מלוא השכר. לעומת זאת, הודה ביתרה של 200 ש"ח שעומדת לזכות התובע בגין 2 ימי חג. מאחר והתובע הוא זה "הבא להוציא מחברו" ואין בפנינו כל ראיה לתמוך בגירסתו, והוא לא הכחיש כי ככלל קיבל מידי שבוע את שכרו במזומן, ולעומתו הנתבע מודה אף בחוב שלא נתבע לגביו, נראית לנו גירסת הנתבע ואנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובע תשלום בגין שני ימי חג בסך 200 ש"ח. באשר לביגוד: עפ"י הפסיקה, זכות זו הינה זכות נלווית לעבודה, ומשנסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים - אין התובע זכאי לתבוע פדיון בגין ביגוד שלא קיבל לטענתו. מה גם שהנתבע פירט בכתב ההגנה את בגדי העבודה שסיפק לתובע מעת לעת. באשר לדמי ההבראה: הנתבע טען כי לא שילם לתובע דמי הבראה משהוסכם ביניהם כי, כנגד זכאותו זו, מאפשר לו הנתבע לבצע עבודות צביעה לכלי רכב של בני משפחתו. התובע לא הכחיש את העובדה כי אכן ביצע עבודות צביעה לכלי רכב שפורטו בכתב ההגנה וכי החומרים היו ע"ח הנתבע וע"ח זמן העבודה; ולכן מקבלים אנו את גירסת הנתבע הוסכם בין הצדדים כי עלות עבודות אלה יופחתו כנגד זכאות התובע לדמי הבראה. לסיכום: הנתבע ישלם לתובע: 1) פ"פ בסך 305, 3 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה (14.10.96) ועד הפרעון תוך 30 יום. לא מצאנו לחייב את הנתבע בפיצויי הלנת פיצויי פיטורין נוכח המחלוקת הממשית שהיתה בין הצדדים לגבי זכאותו של התובע לפ"פ, משהוא זה שעזב את העבודה. היה וסכום זה לא ישולם תוך 30 יום ממועד קבלת פס"ד זה, ישא פיצויי הלנת פ"פ כחוק מיום מתן פס"ד ועד הפרעון. 2) פדיון חופשה בסך 636 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 14.10.96 ועד הפרעון. 3) תשלום בגין 2 ימי חג בסך 200 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 14.10.96 ועד הפרעון. 4) הוצאות משפט בסך 200 ש"ח. תאונת דרכיםחזרה לעבודה