קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בעבודה או מחלה ''טבעית''- ביטוח לאומי: 1. מדובר בתביעה להכיר בפגיעה מיום 20.4.94 כ"תאונת עבודה". התובע טוען בכתב תביעתו, כי ביום 20.4.94, בשעה 00: 07 בבוקר בעת שעסק בהחלפת גלגלי ה"טיולית" בגין "פנצ'ר" חש לפתע כאב גב בגבו ובמיוחד בעמוד השדרה הצווארי ומבקש להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה". 2. הנתבע בכתב ההגנה טוען, כי לא ארע לתובע כל ארוע ב- 20.4.94 ואין קשר בין אי כושרו לעבודה המפורטת בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה לבין עבודתו אלא מדובר ב שהתפתחה על רקע מצב בריאות בסיסי. לפיכך מבקש הנתבע לדחות התביעה. 3. התובע הגיש תצהיר במקום עדות ראשית והעיד בפני בית הדין. הנתבע הגיש לבית הדין הודעת התובע בפני חוקר המוסד (נ/1), מסמכים רפואיים (נ/ 2עד נ/4). הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב. 4. התובע בהודעותו בפני חוקר המוסד ומיום 19.7.94 העיד, כי הינו עובד עצמאי ומשמש כנהג ב"טיולית". ביום 20.4.94 בשעה 00: 07 בבקר ראה ששני צמיגים ב"טיולית" "מפונצ'רים והתחיל להחליף את הצמיגים. התובע פתח את הגלגלים ולא היה לו בעיה בשלב זה אולם כשרצה להוציא את הגלגל הרגיש מן טרן בצוואר אולם המשיך בהרכבה של הגלגל, כי היה לקראת סוף החלפת הגלגל, אולם המשיך תוך כדי כאבים. לאחר מכן ניגש לרופא, קבל כדורים ומשחה אולם זה לא עזר לו ומאז הוא במנוחה בבית. התובע מציין, כי אשתו היתה בבית ושמעה את הכאבים שהיו לו. בתביעתו לנתבע שהוגשה ב- 6/94 מתאר התאונה וטוען, כי הרים גלגלים בצורה לא נכונה והצוואר נתפס. שתי חוליות בצוואר נפגעו, קיבל כדורים והוראה למנוחה בבית. בכתב התביעה טוען, כי במהלך הוצאת/הרמת גלגל הטיולית (המפונצ'ר) חל לפתע כאב חד בגבו ובמיוחד בעמוד השדרה הצווארי. בעדותו בפני בית הדין העיד, כי בטיולית היו שני פנצ'רים בשני הגלגלים כאשר מדובר בגלגלים צמודים בצד האחורי. התובע פרק והוציא הגלגל הראשון ורק כשהוציא את הגלגל הפנימי הרגיש כאב בגב ובצוואר ושמע "תק". התובע מפרט, כי הוצאת הגלגל הראשון היתה קלה אולם לצורך הוצאת הגלגל השני היה צריך להתאמץ ולמשוך אותו. התובע המשיך להוריד הגלגלים, החזיר אותם במקומם והלך לרופא באותו יום (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 24.1.96). התובע מעיד כי סיפר לרופא כי הרגיש כאבים ואין לו הסבר מדוע אין כל רישום בנושא. גם בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה אין לתובע כל הסבר מדוע לא מפורט המקרה. כל שיכול היה להסביר, כי הלך לרופא והוא אמר לו לנוח בבית עד שיגיע תורו לצילום (עמ' 3 לפרוטוקול). לתובע אין כל הסבר מדוע לא נרשם בכרטיס קופת חולים ביקורו ביום התאונה והפניה לצילום. בחקירתו החוזרת פרט, כי הגלגל שוקל 150 עד 200 קילו אבל לא שקל אותו אף פעם. ב"כ התובע ציין בפני בית הדין, כי נתקבל הרושם, כי החומר הרפואי שהוגש לבית הדין אינו מהווה כל המסמכים הרפואיים שבתיק. אין מחלוקת, כי במאי נערך לתובע צילום רנטגן ואין כל פרוט על כך בתיק הרפואי ומדובר בצילום שנערך בטרם הוצאה התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה ומיום 1.6.94. ב"כ התובע הגיש ביום 14.2.96 (על פי החלטת בית הדין מיום 24.1.96) אישור מאת ד"ר בוטנר (אשר חתם על התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה) בו מציין הרופא, לטענתו, כי התובע פנה אליו לראשונה ב- 20.4.94 ואחר כך הופנה לצילום רנטגן ואחר כך הוצאה תעודת אי כושר (ראה הודעת ב"כ התובע מיום 14.2.96). ב"כ הנתבע הגיבה למסמך הרפואי הנ"ל וטענה, כי לא מצויין בתעודה הרפואית כי התובע פנה לראשונה ב- 20.4.94 ולפיכך אין כל שינוי בעמדת הנתבע. 5. על פי הפסיקה, התקף של כאבי גב לא יוכר כ"תאונת עבודה" אלא אם יוכח קיומו של ארוע פתאומי במהלך העבודה, הקשור מבחינה סבתית לבוא ההתקף, כגון הרמת משא, תנועה סיבובית וכד'. באין "ראשית ראיה", כי כך היה, דין התביעה להיכשל. כלל הוא שצריך שתהיה "ראשית ראיה" שאכן קרה "ארוע תאונתי" בעבודה, בין שהפגימה הינה כתוצאה מגורמים הנראים לעין (תפיסה או הרמת משא כבד) ובין מגורמים שאינם נראים לעין (כגון תנועה לא נכונה) אשר בגינה נתפס הגב. (ראה סוגיות בדיני עבודה/רמ"ח/שס"ה/מאת ד"ר ש. קובובי, בעמ' 42). "נסיון החיים לימד את בית הדין שהכרה בפגיעה בעמוד השדרה כתאונת עבודה תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה אירע משהו שבגינו 'נתפס' גבו של המבוטח או שפקדוהו לפתע כאבים עזים שמנעו ממנו להמשיך לעבוד. ביסודם של דברים עומדת שאלת אמינות גרסתו של התובע". (דב"ע מה/24-0, אברהם אזולאי נ. המוסד, לקט 33, 46; דב"ע נא/-205 0, המוסד נ. שחדה סעיד, פד"ע כד 222 ודב"ע נא/218-0, המוסד נ. משה דרור, פד"ע כד 545). בהוכחת הארוע יש ליחס משקל רב לרשומי בית החולים ולאנמנזה, מתוך ידיעה שהיא פרי הנסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים, שכן יש להניח, כי אדם המאושפז בבית חולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטפול הנכון (דב"ע מב/160- 0 אבו ערב עלי נ. המוסד, פד"ע ט"ו 281; דב"ע מט/23- 0 המוסד נ. שמעון הירשהורן, פד"ע כ' 349). ברוב המכריע של המקרים נקבע, כי ברור שהגב "נתפס במהלך העבודה, לא יכחיש המוסד לבטוח לאומי זכאות לדמי פגיעה, בין שהגב נתפס בעת הרמה ובין אם בעת התכופפות" (דב"ע/מח-167, נסראללה בשארה נ. המוסד, פד"ע כ' 132). 6. לאחר עיון בטענות הצדדים לרבות בסכום טענותיהם להלן החלטת בית הדין: (1) התובע הינו עובד עצמאי ועל כן בהתאם לסעיף 83לחוק הבטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995, על התובע עול ההוכחה, כי נתקיים "ארוע תאונתי" תוך כדי עבודתו. (2) התובע לא השכיל להוכיח "ארוע תאונתי" חד פעמי אשר ארע לו ביום .20.4.94 לתובע מספר גרסאות לאופן הארוע באותו יום, אם היה כזה. בהודעתו בפני חוקר המוסד העיד, כי בזמן שרצה להוציא את הגלגל הרגיש מן טרן בצוואר אולם המשיך בעבודתו ובהרכבת הגלגל. התובע מפרט, כי זה קרה לו בזמן ההוצאה של הגלגל. בתביעה לתשלום דמי פגיעה מפרט, כי הרכיב גלגלים בצורה לא נכונה והצוואר נתפס. כאשר היה מיוצג על ידי עורך דין מפרט, כי במהלך הוצאת/הרמת גלגל "טיולית" חש כאב חד בגבו ובעמוד השדרה הצווארי. בשלב זה אין כל פרוט, כי מדובר בהרמה או בהרכבת גלגלים בצורה לא נכונה ולא מדובר בעובדה, כי נתפס לו הצוואר. התובע, אשר עול ההוכחה מונח על כתפיו, לא הביא אשתו לעדות בפני בית הדין, עובדה אשר היתה מסירה אולי, ספק בדבר ארוע התאונה באותו יום. יתירה מזו בכל הרישומים הרפואיים שהוצגו בפני בית הדין אין כל פירוט בדבר ארוע ביום 20.4.94 אשר בגינו פנה התובע לטפול רפואי. התובע אמנם טוען, כי ביום הארוע פנה לרופא המשפחה וזה נתן לו כדורים אולם אין כל רישום על פירוט ארוע מסוים מאותו יום. התעודה הרפואית שהמציא בא כוחו מיום 26.1.96 הינה בלתי קריאה לחלוטין, בית הדין אינו חייב לשער באיזה תאריך מדובר בתעודה ומה נאמר בה אולם מקריאתה עולה, כי התובע התלונן על ארוע מסוים סמוך ליום המקרה בפני הרופא שחתם על התעודה. אין בפני בית הדין כל ראיה נסיבתית חיצונית אשר יש בה לסייע על מנת להגיע למסקנה, כי לתובע ארע "ארוע תאונתי" בבחינת "ארוע פתאומי" שניתן לאתרו במישור הזמן ובמישור השטח, כפי שטוען התובע בפנינו. 7. במצב דברים זה כאשר אין עדות מטעם מי שהיה נוכח בזמן הארוע או סמוך מיד לאחריו ואין עדות משכנעת במסמכים רפואיים ואשר עול ההוכחה מוטל על שכמי התובע, לא נותר לבית הדין אלא לקבוע כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, לא שכנע את בית הדין בקרות ה"ארוע התאונתי" ביום 20.4.94 ולפיכך דין תביעתו להידחות. 8. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.רפואהתאונת עבודהביטוח לאומי