קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שתי צוואות לאדם שנפטר: .1המנוחה ז"ל (להלן - המנוחה) נפטרה ביום 15.6.94בהותירה אחריה שתי צוואות, לגביהן הוגשו בקשות קיום והתנגדויות הדדיות כמפורט להלן: א. הצוואה הראשונה מיום 27.5.83אותה מבקשים המתנגדים לקיים. בצוואה זו התייחסה המנוחה לזכויותיה בשתי דירות: (1) דירה ברח' אמציה בירושלים (להלן - הדירה ברח' אמציה) לגביה קבעה המנוחה תנאי מיוחד והוא: שהדירה תשאר ברשות בתה אסתר (להלן - אסתר) שתוכל להשכיר אותה או לגור בה עם כל מי מאחיה/אחיותיה שיהיה מוכן לגור עמה ולהחזיק אותה עד אחרית ימיה. במות אסתר תחולק הדירה בין יתר ילדי המנוחה (להלן - יתר הילדים). (2) דירה ברח' התקוה 18בשכ' ימין משה בירושלים (להלן - הדירה בימין משה) אותה הותירה בחלקים שוים ליתר הילדים ובהם המבקשת והמתנגדים. ב. הצוואה השניה, מיום 9.9.92, אותה מבקשת המבקשת לקיים. בצוואה זו מתייחסת המנוחה אך ורק לדירה ברח' אמציה. אין בה איזכור לזכויותיה של אסתר וגם ההוראות המיוחדות שנקבעו לגביה בצוואה הראשונה, בוטלו. .2טענות הצדדים כתב ההתנגדות לצוואה הראשונה אותו הגישה המבקשת הוגבל לסעיף 1שבה, בנימוק שסעיף זה בוטל או או שונה בצוואה השניה. בפתח הדיון וגם בסיכומיו (ס' 13) חזר בא כחה והודיע כי לא יתנגד לקיום הצוואה הראשונה בכפוף לתיקון בצוואה השניה שלגרסתו הוא תקף. בנסיבות אלה איני רואה מקום להתיחס לפגמים פורמליים אותם מנה ב"כ המבקשת בסיכומיו בהקשר לצוואה הראשונה כעילה לפסילתה. עיקר המחלוקת התמקדה בצוואה השניה לגביה טוענים המתנגדים כי היא נעשתה ונחתמה תוך לחץ והשפעה בלתי הוגנת מצד המבקשת שהיתה מעורבת בעריכתה ולא שיקפה את רצונה האמיתי של המנוחה. על כך חולקת המבקשת, הטוענת כי הצוואה השנייה כשרה למהדרין. .3לגופו של ענין: אין מחלוקת שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב. בשתי הצוואות נפלו פגמים פורמליים שאיני רואה מקום לייחס להם משקל. בעיקר איני רואה מקום לייחס משקל לפגמים אותם מנה ב"כ המבקשת לראשונה בסיכומיו, בשים לב לאמור בסעיף 2לעיל. המבקשת כלל לא כפרה באמיתות הצוואה הראשונה, חרף העובדה שלא צורפו, לבקשת המתנגדים, תצהירי העדים לעריכתה. נסיבות עריכתה של הצוואה השניה מטות את הכף לקבל את גירסת המתנגדים בעיקר מן הטעם שהצוואה השניה אינה משקפת את רצונה של המנוחה להבטיח את זכויותיה של אסתר כפי שהעידו על כך הן הגב' אסולין סימונה (להלן - אסולין), שאישרה את חתימת המנוחה על הצוואה השניה, והן מר אליהו ספרבי, המבקש את אישור הצוואה הראשונה. אסולין העידה ברוב הגינות כי היא חברתה של המבקשת והיתה בקשרים טובים עם כל בני משפחת ספרבי. היא הכירה היטב גם את המנוחה. לבקשת המבקשת, להיות עדה לצוואת המנוחה, סירבה אך לאחר שהמנוחה פנתה אליה מספר פעמים לשמש עדה לחתימתה, נעתרה לה. מדברי אסולין עולה כי במהלך ביקוריה בבית המנוחה היא עמדה על דאגתה הרבה של המנוחה לאסתר ואצטט להלן מדבריה בעמ' 5- 4לפרוטוקול: "הבת אסתר היתה מאוד מאוד חשובה לאמה. היא היתה חשובה לה יותר מכל דבר אחר. היה חשוב לה לדאוג לבת... הבת הזאת היות והיא מאוד תלותית ואין מי שידאג ויכוון אותה לאחר שהיא [המנוחה] תלך לעולמה, אז היא דאגה לקיומה והיא ידעה שהבת היחידה שיכולה באמת לקחת את הנטל הזה והיא יכולה לסמוך עליה זאת יהודית, היות ויהודית [המבקשת] היא רווקה וגם גילתה רצון כשהאם היתה בבית עם כל האחיות שלה... כשהאמא עשתה את הצוואה הזאת היא ציוותה ואמרה ליהודית שהיא מעוניינת שיהודית תגור בבית עם אסתר ושאסתר תגור ולאף אחד אסור להוציא את אסתר מהבית הזה ולא למכור את הבית הזה. זה דובר גם על החלק הכללי וגם על החלק שלה אישית, שבזמן שאסתר חיה אסור למכור את הבית והכוונה שאסתר תגור שם. זה מה שהיא רצתה שיהיה כתוב בצוואה...". ובעמ' 6רישא: "היא סומכת על יהודית והיא רצתה שיהודית תטפל באסתר ושאף אחד לא יוכל להוציא אותה. הבנתי שהיות והיא לא רצתה שהדירה תימכר ואף אחד לא יוציא אותה. אז יכול להיות שהיא רצתה שזה יירשם בשם יהודית... האמא פשוט דאגה מאוד לאסתר וידעה שיהודית היא זו שיכולה להמשיך ולהיות במקום האמא שלה והיא תדאג לכל הצרכים שלה והיא תהיה איתה בבית כל הזמן...". אלא שרצונה הנ"ל של המנוחה כלל לא קיבל ביטוי בצוואה השניה וזכויותיה של אסתר לא נזכרו בה. גם נסיבות חתימת הצוואה השנייה מוזרות. שמענו מפי אסולין ומפי המבקשת כי הצוואה נחתמה בחדר המדרגות, המוביל למשרדו של עורך דין סוירי (להלן - עורך הדין). המבקשת אישרה את דברי האסולין לפיהם, המנוחה הגיעה עם המבקשת במונית למשרדו של עורך הדין. שם, בחדר המדרגות, הביא לה עורך-הדין כיסא והושיבו אותה. המבקשת עמדה בצד כאשר חתמה המנוחה בטביעת אצבע על צוואה שהיתה מוכנה מראש. "הטקס" נמשך דקות ספורות. על השאלה אם הצוואה הוקראה למנוחה, השיבה אסולין בשלילה, ואילו המבקשת השיבה בחיוב. אני מעדיפה את עדותה של אסולין בהקשר זה. לדברי אסולין, כל מה שנאמר באותו מעמד היה אם המנוחה יודעת את מטרת בואה, אם היא מסכימה לחתום ואם היא חותמת מרצון. לא מיותר לציין כי בצוואה אין זכר להקראתה לפני חתימת המנוחה. מעדותה של המבקשת התרשמתי כי מערכת יחסים קשה ועכורה בינה לבין יתר הילדים וטעונה כעס רב בגין כספים ורכוש שנטלו מהמנוחה בחייה, למרות שהודתה כי גם לה העניקה המנוחה לא מעט. מדברי המבקשת התרשמתי כי היא בדיעה שהיא זכאית לקבל את זכויות המנוחה בדירה ברח' אמציה משום שהיא זו שסעדה את המנוחה בחייה ותבל"א אחותה אסתר. אין לי ספק לקבוע, כי המבקשת היתה זו שהניעה את המנוחה לערוך את הצוואה השנייה, דאגה לניסוחה מראש על ידי עורך הדין, בלא ליתן ביטוי לרצונה האמיתי של המנוחה. בנסיבות אלה אני קובעת, כי לצוואה השנייה אין תוקף. הצוואה הראשונה עולה בהחלט עם רצונה של המנוחה, ואותה יש לקיים לאחר השלמת ההליכים הפורמליים (פרסום, תצהירים וכו'). אני מחייבת את המבקשת לשלם למשיבים את הוצאותיהם וכן 000, 3ש"ח שכ"ט עו"ד + מע"מ.צוואה