קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בניסיון לא לפגוע בהולך רגל: 1. התובענה דנן, הינה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975. לטענת התובע נהג ביום 17.5.94 במשאית מס' רישוי 29222259 (להלן: "המשאית") שהיתה אותה עת מבוטחת ע"י הנתבעת בהתאם לפק' הביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תמ"ל-1970, בכביש שעובר בתוך הכפר ירקא מתוך כוונה להגיע לבית הורי אשתו, ומשרצה לפנות שמאלה לכביש צדדי, קפץ לפתע ילד מהמדרכה לכביש ותוך כדי נסיונו שלא לפגוע בילד, איבד שליטה על המשאית, אשר סטתה הצידה ופגעה בפינה של בית הגובל עם הכביש, כתוצאה מכך טוען התובע כי נגרמו לו נזקי גוף ומכאן תביעתו זו לחייב את הנתבעת לפצותו על נזקים אלה. 2. הנתבעת אינה חולקת על כך כי ביום 17.5.94 אכן ארעה תאונת דרכים בה פגעה המשאית שהיתה נהוגה על ידי התובע בכף רגלו של הילד, אולם כופרת בטענות התובע כי המשאית פגעה בקיר, ומכל מקום כופרת בטענות התובע כי נגרמו לו נזקי גוף, ומשמעות כל אלה כי לא נגרמה תאונת דרכים במובן החוק משום שחסר האלמנט של נזק גוף שנגרם עקב שימוש כרכב. 3. מטעם התביעה העיד התובע, ובן אחיו, על פי עדות התובע, נהג במשאית בדרכו מהחנות שלו שבכפר ירקא אל בית הורי אשתו, וכאשר עמד לפנות שמאלה לכביש צדדי ירד לפתע הילד ח'יזראן ואיל אל הכביש, לפי עדותו הוא ניסה להימנע מדריסת הילד על ידי עקיפתו אולם לא הצליח וגלגל קדמי של הרכב נגע בילד, כאשר נפל והגלגל האחורי עלה על רגלו, לגירסת התובע כתוצאה מהנסיון "לעקוף" את הילד לא הצליח להשתלט על הרכב וזה סטה הצידה ופגע בפינת בית סמוך הגובל לכביש. על פי עדותו הראשית של התובע שהוגשה בתצהיר הוא פנה מיד לקופת חולים לעובדים לאומיים בכפר ירקא ולאחר מכן הופנה לבית החולים הממשלתי בנהריה. 4. עד התביעה סלאמה מסר בעדותו כי הוא נהג ברכב השייך לאביו והיה בדרכו לכפר יסיף ובקטע מסויים נסע מאחורי המשאית בה נהג התובע, והבחין במשאית לוקחת את הצד השמאלי של הכביש ומנסה להיכנס לכביש צדדי מצד שמאל ואילו הוא המשיך בנסיעה בצד ימין, ואז ראה את הילד ח'יזראן ואיל קופץ לתוך הכביש מול רכבו של התובע, ואת הרכב פוגע בילד ועולה על הרגל שלו. על פי גירסתו של עד זה המשאית לא עצרה אלא סטתה הצידה "והתדרדרה והתנגשה בפינת בית הסמוך לכביש". עד זה בחקירתו הנגדית אישר כי לא ראה באם נגרם נזק למשאית ואינו יודע אם נגרם נזק כזה. 5. ההגנה הגישה תחילה את עדותו הראשית של החוקר הפרטי מר גלבוע אברהם, אולם בהמשך ויתרה על השמעת עדותו, מהסיבה שבינתיים הפסיק חוקר זה את עבודתו ושוהה רוב זמנו באנגליה. הנתבעת הסתפקה בחקירתם הנגדית של עדי התביעה ובהצגת מסמכים בכתב ובין מסמכים אלה הודעה שנתן התובע לחוקר מטעם הנתבעת, מוצג נ/ .1תרשים המראה מקום ארוע התאונה ואשר התובע שרטט עלפי בקשת ב"כ הנתבעים במהלך חקירתו הנגדית מוצג נ/ .2שאלון שנשלח לתובע על ידי הנתבעת מוצג נ/3, ותשובות לשאלון זה מוצג נ/ 4ותשובות משלימות מוצג ת/5, וכן אישור רפואי של שלטונות צה"ל מוצג נ/6. 6. גם אם ההגנה לא השמיעה מטעמה עדים כלשהם, נשארת חובת ההוכחה מוטלת במלואה על שכמו של התובע אשר עליו להוכיח קיומם של כל המרכיבים של תאונת הדרכים במובן החוק לרבות המרכיב של גרימת נזקי גוף. לאחר ששקלתי את עדויות התביעה וכלל הראיות שהובאו בפני הגעתי לכלל דעה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, אין בידי לסמוך על עדות התובע והעד סלאמה, בכל הקשור לטענה כי המשאית פגעה בקיר בית או בגדר בטון ואין בידי על סמך עדויותיהם לקבוע כי התובע נפגע באותו ארוע פגיעות גוף כלשהן; הן התובע והן העד סלאמה השאירו רושם שלילי ביותר על בית המשפט במהלך מתן עדויותיהם בבית המשפט, האופן בו העידו בבית המשפט, חוסר הסבירות הפנימית של עדויותיהם, והסתירות הפנימיות בעדויות אלו, ובינם לבין עצמם והסתירה בין עדות התובע בפני בית המשפט להודעה שמסר לחוקר ועליה חתם, מוצג נ/1, הניעו אותי שלא להאמין לתובע ולעד מטעמו, ולא לבסס על סמך עדויותיהם מימצאים עובדתיים, שיהיה בהם כדי לבסס עילת תביעה מכח חוק פלת"ד. 7. בין יתר הנימוקים והסתירות שהביאו אותי למסקנה הנ"ל ניתן למנות: א. בתצהיר העדות הראשית, מייחס התובע את הסיבה לפגיעת המשאית בפינת בית סמוך הגובל בכביש, לכך "שלא הצליח להשתלט על המשאית, ואילו בחקירתו הנגדית אומר כי הוא לא איבד שליטה על הרכב (עמ' 7 שורה 13 לפרוטוקול). ב. התובע מסר תחילה בחקירתו הנגדית (עמ' 7שורה 24לפרוטוקול) ואומר: "אני לקחתי את הילד לביתו ברכב שלי. יחד איתי היה גיסי בעל אחותי מוראד שחאדה, וכן מאלק והם הגיעו ברכב אחר שנסע מאחור, ברכב שלי היה רק הילד לבדו" (הדגשה שלי ה.ח.). ואילו בהמשך וזמן קצר לאחר מכן ותוך כדי אותה חקירה נגדית אומר התובע בעמ' 8 שורה 16 לפרוטוקול: "אני אומר שבעדות שלי אמרתי שמורד שחאדה, בא איתי עם הילד ברכב שלי אני לא אמרתי שהילד היד ברכב שלי לבד". נכון שחלק זה של העדות אינו נוגע ישירות לטענתו שלתובע כי, נפגע בגופו כתוצאה מהתנגשות המשאית בקיר, יחד עם זאת כאשר עד לא נרתע מלהתכחש לדברים שהוא עצמו אמר ספר דקות לפני כן בבית המשפט, אין עד זה ראוי לאמון כלל וכלל. הסתירות בין עדות התובע כבית המשפט לבין ההודעה נ/ 1 בעיקר בענין יעד הנסיעה עובר לתאונה על פי נ/ 1 נסע לביתו על פי עדותו בבית המשפט לבית הורי אשתו, ובענין טיפול הרפואי הראשוני על פי נ/ 1 פנה לקבלת טיפול רפואי ואושפז רק ביום 24.5.94, דהיינו שבוע אחרי התאונה, ואילו על פי עדותו בבית המשפט מסר תחילה כי פנה מיד טיפול ראשוני לקופ"ח לאומית ובפועל תעודת המחלה שהוגשה מטעמו היתה מתאריך שלמחרת יום התאונה. ד. אין כל סבירות כי אדם שנפגע בתאונה וסובל מכאבים, כפי שהתובע עצמו מעיד על עצמו, לא יבקש להבדק בבית חולים שם הוא היה ממילא ואף המתין עד שהילד שנפגע יקבל את הטיפול הרפואי, נסיון התובע להסדיר התנהגות זו בכך שהחולה לא רגיש. דבר, עומדת בסתירה לעדותו עצמו (בעמ' 7 שורה 17- 16 לפרוטוקול) שם הוא מסר כי "לאחר המכה הרגשתי כאבים בצוואר". ה. העובדה כי התובע לא מסר למשטרת התנועה כי גם הוא נפגע באותה תאונה, וכתוצאה מכך שמו לא צויין באישור המשטרה בענין אותה תאונה. ו. בתעודת המחלה הראשונה שניתנה לתובע ע"י קופת חולים לאומית מיום 18.5.94, צויינה הסיבה לממצא הרפואי, של כאבי ראש וכאבי צוואר, כמחלה, ולא תאונת דרכים. אין כל הגיון בהסברו של התובע כי הוא מסר לרופא כשמדובר בתאונת דרכים אולם זה ביקש אישור מהמשטרה, ומאחר שלא היה ידו, רשם הרופא "מחלה" במקום "ת.ד." רופא רושם את הסיבה לפנייה אליו על פי דברי הפונה ואין הוא חוקר אמיתות טענה זו או אחרת של הפונה. ז. העובדה כי לא נגרם נזק לא לקיר ולא למשאית, דבר שמצא ביטויו באי הגשת תביעה כנגד הנתבעת לפיצוי בין בגין נזקי רכוש למשאית ובין בגין נזקי רכוש לקיר הבית. ח. בגליון חדר המיון מיום 24.5.94 לא צויינה הבחנה של מימצא רפואי כלשהו אלא הוזכרו רק תלונותיו הסובייקטיביות של התובע, ונקבע מפורשות שאין כל מימצא חבלתי דבר שיש בו כדי לתמוך בטענת הנתבעת כי התובע לא נפגע בגופו כלל. ט. התובע מסר בעדותו כי באותו יום אכן הכינה לו אשתו ארוחת צהריים בבית הוריה אולם אינו זוכר באם אכל את אותה ארוחה לפני התאונה או אחריה, אין אף אחת משתי האפשרויות מתיישבות עם עדות התובע כי התאונה ארעה טרם יגיע לבית הורי אשתו ולאחר הפגיעה בילד הסיעו תחילה להוריו, לאחר מכן לקופת חולים ומשם לבית החולים שם המתין זמן רב עד שניתן לילד טיפול רפואי. י. גם עדותו של העד סלאמה אינה עדות מהימנה עד זה הינו בן אחיו של התובע ובודאי שאין מקום לומר עליו כי הוא עד ניטרלי, ובין עדותו לעדות התובע התגלו סתירות לא מעטות שאמנם אין הם נוגעות ישירות לעובדה אם המשאית פגעה בקיר אם לאו, אבל בנקודות די חשובות שהיה מקום להוכיח כי התובע וסלאמה יזכרו אותם היטב. מכל מקום אין בעדותו של סלאמה כדי לעזור לתובע. עד זה מסר כי לא ראה את הנזק שנגרם למשאית ועד היום אין הוא יודע באם נגרם נזק כזה. כמו כן לא ראה את הנזק שנגרם לקיר, ובודאי שלא ראה כי התובע נפגע פגיעה גופנית כלשהי. 8. נוסף לכל הנימוקים הנ"ל ראוי לציין כי התובע אשר העיד כי בעל הבית שבקיר ביתו פגעה המשאית, וכן אנשים רבים אחרים, יצאו וראו את הפגיעה ועל אף זאת בחר התובע שלא להזמין לעדות את אותו בעל בית או אדם אחר שאין לו ענין בתוצאות המשפט, והסתפק בהבאת בן אחיו כעד מטעמו. הלכה היא כי כאשר צד נמנע מלהביא ראיות הנמצאות תחת ידו, יש מקום לפרש זאת נגדו. עיקר המחלוקת בין הצדדים בתיק זה הינה אם המשאית פגעה בקיר, ובעקבות כך נפגע התובע בגופו, לכן היה סביר לצפות מהתובע שיזמין את בעל הבית שהמשאית פגעה בקיר ביתו למתן עדות מטעמו, מה עוד והוא עצמו מסר כי אותו בעל בית יצא לאחר הפגיעה, וראה את אשר התרחש, משלא עשה כן יש מקום למסקנה כי התובע חשש כי עדותו של עד זה לא תהיה לטובתו. 9. לסיכום, התביעה לא עמדה בחובה המוטלת עליה, ולא הוכיחה, במידת ההסתברות הדרושה בהליך האזרחי כי המשאית פגעה בקיר, וכן לא עלה בידה להוכיח כי התובע סבל מפגיעות גוף כתוצאה משימוש ברכב, ועל כן דין תביעתו זו להידחות. התובע ישלם לנתכעת הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך - 3,000 ש"ח + מע"מ. הולך רגל