קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להפרשי שכר של שלושה חודשים: .1 התובעת הגישה לבית הדין תביעה ובה עתרה לחייב את הנתבע לשלם לההפרשי שכר בגין החודשים יולי, נובמבר 94, וספטמבר 95, גמול שעות נוספות, חופשה שנתית ודמי הבראה. .2 בכתב הגנתו טען הנתבע כי התובעת קיבלה את כל המגיע לה; כי קיבלה חופשה בתשלום מעבר למגיע לה, ועל כן יש לקזז זאת מדמי ההבראה להם היא זכאית או מכל סכום שייפסק לטובתה; וכי עזבה את העבודה במפתיע, ובלא מתן הודעה מוקדמת. .3 ואלה העובדות כפי שהן עולות מחומר הראיות: א. התובעת עבדה אצל הנתבע מינואר 94ועד ספטמבר 95; ב. שכרה של התובעת היה 000, 1ש"ח בחודש עבור 5שעות עבודה ביום; ג. בראשית ספטמבר החלה התובעת לעבוד בחברת "בבית" בתפקיד מנהלת חשבונות. .4 גדר המחלוקת בין הצדדים מתמקד בשאלות: א. האם קיבלה התובעת את מלוא השכר בחודשים יולי ונובמבר 94? ב. האם עבדה התובעת בספטמבר 95? ג. האם קיבלה התובעת ימי חופשה ביתר כטענת הנתבע, או שלא קיבלה את כל המגיע לה כטענת התובעת? ד. האם זכאי הנתבע לקזז מדמי ההבראה להם זכאית התובעת או מכל סכום אחר את ימי החופשה שקיבלה ביתר, אם אמנם כך הדבר? ה. האם זכאית התובעת לגמול שעות נוספות? .5 שכר נובמבר ויולי 94: א. התובעת טוענת כי לא קיבלה משכורת מלאה בחודש יולי 94כיוון שמשרדו של הנתבע יצא לחופשה בת 9ימים, ובנומבר 94לא עבד המשרד במשך 4ימים (פ' ע' 1ש' 25-20). לטענת התובעת ימי החופשה או "אי-העבודה" האלה נעשו ביוזמת הנתבע ולא ביוזמתה, ולפיכך היא זכאית לתשלום שכר בגינן; ב. הנתבע לא הכחיש כי התובעת לא עבדה בימים אלה, וכי הדבר נעשה ביוזמתו, אולם לטענתו הוסכם בינו לבין התובעת כי ימי החופשה העודפים שקיבלה התובעת לאורך כל התקופה יוחזרו לו או יקוזזו מדמי ההבראה. .6א. הנתבע המציא לבית-הדין לאחר שנסתיים הדיון העתקי מסמכים המאשרים את טענתו כי התובעת חתמה מדי חודש בחודשו על מסמך המאשר כי קיבלה את משכורתה. התובעת לא הכחישה כי חתמה על מסמכים אלה; ב. מהמסמכים שהומצאו מתברר כי בחודש נובמבר 94קיבלה התובעת 850ש"ח בלבד, בעוד שבשאר החודשים קיבלה התובעת כ- 000, 1ש"ח (כך באוקטובר ובדצמבר 94). מכאן שאכן נכונה טענת התובעת, כי בחודש נובמבר 94לא קיבלה את מלוא השכר. הנתבע לא הכחיש כי במשך תקופה זו לא עבד המשרד במשך 9ימים, וכי הדבר נעשה ביוזמתו. זכאות העובד לשכר קמה שעה שהיה מוכן ומזומן לבצע את עבודתו, ולא דוקא משביצעה בפועל. כך היה הדין מכוח החוק החרות טרם ביטול המג'לה, וכך הוא היום מכוח ההלכה הפסוקה (דב"ע מז/10- 3טרוסט ואח' - מ"י ואח’, פד"ע יח 442, 447-446). זאת ועוד, אם טוען הנתבע כי ימים אלה נחשבו לימי חופשה עפ"י חוק חופשה שנתית, הרי גם מכוח טענה זו זכאית התובעת לתשלום בגינם. לפיכך, זכאית התובעת לתשלום 150ש"ח נוספים עבור חודש נובמבר 94(השאלה אם ניתן להתייחס לימים אלה כאל ימי חופשה תידון להלן). סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.94ועד ליום התשלום המלא בפועל; ג. הנתבע לא המציא מסמך כלשהו לגבי תשלום חודש יולי 94, ולפיכך מתקבלת גרסת התובעת גם לעניין זה. בכתב התביעה טוענת התובעת כי קיבלה עבור יולי 500 94ש"ח בלבד, לפיכך היא זכאית לתשלום 500ש"ח נוספים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.94ועד ליום התשלום המלא בפועל. .7 שכר ספטמבר 95: א. התובעת טענה כי לא קיבלה תשלום עבור 7ימים עבודה בחודש ספטמבר 95, הוא חודש עבודתה האחרון אצל הנתבעת. הנתבע טוען בכתב ההגנה כי התובעת עזבה את העבודה בתחילת ספטמבר 95, לאחר שהתחילה כבר 10ימים קודם לכן לעבוד אצל מעביד אחר, ללא כל הודעה מצידה; ב. מעדותה של התובעת עולה, כי התחילה לעבוד במקום עבודה אחר ב-1.9.95, אך הודיעה על כך לנתבע, והבטיחה כי תעבוד עד ה- 15.9אם יש צורך בכך (פ' ע' 2ש' 30-24). יש לציין כי עדותה של התובעת היתה מהימנה ומשכנעת ביותר וניכר בה כי היא דוברת אמת. גם העדה מטעם התובעת, הגב' חיימוביץ אישרה את גרסתה זו של התובעת ועשתה רושם אמין ביותר (ע' 4ש' 30-19). לפיכך מקובלת עלי גרסת התובעת כי עבדה אצל הנתבע עד 7בספטמבר .95עובדה זו עולה אף ממסמך שהציג הנתבע (נ/1). במסמך זה מודיעה התובעת על התפטרותה ומאשרת כי התפטרה וכי קיבלה תשלומים שונים. מסמך זה נושא את התאריך 7.9.95, משמע שזה היה יום העבודה האחרון של התובעת אצל הנתבע. הנתבע ישלם לתובעת סך של 275ש"ח עבור ימים אלה בצירוף ריבית והצמדה מיום 1.10.95ועד ליום התשלום המלא בפועל. .8קיזוז ימי החופשה שניתנו ביתר: א. הנתבע מודה כי התובעת זכאית ל- 23ימי חופשה עבור תקופת עבודתו אצלה. לטענתו קיבלה 37ימי חופשה. הנתבע לא הציג מסמך כלשהו או פירוט כלשהו של ימי החופשה שקיבלה התובעת, ולפיכך לא ברור על מה מבסס הנתבע את קביעתו כי התובעת קיבלה למעלה מ- 23ימי חופשה. מעדות התובעת עולה, כי לא עבדה 9ימים בנובמבר 94ו- 4ביולי 94, כמו כן, מ- נ/ 1עולה שקיבלה 3ימי חופשה באוגוסט 95, היינו, 16ימי חופשה. אינני מקבלת את טענת הנתבע כי התובעת נעדרה ימים רבים, והוא לא ניכה משכרה. מכל מקום לא הוצג תחשיב כלשהו של ימי ההעדרות, וטענה כללית בעניין זה אין לה כל משקל, מה שגם שספק רב אם ניתן בתום תקופת העבודה לנכות בגין כל ימי ההעדרות הקודמים (דב"ע )נד/481- 3מזרה ימין, ניתן ביום 2.5.94); ב. לפיכך אני דוחה את טענת הנתבע כי הוא זכאי לקיזוז סכומים כלשהם בגין ימי חופשה עודפים. משלא הוכחש כי התובעת לא קיבלה דמי הבראה ישלם הנתבע לתובעת דמי הבראה בסך של 100, 1ש"ח ( 3ימים עבור 94ו- 5.2ימים עבור 95), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. .9 פדיון חופשה: א. התובעת טוענת בכתב התביעה כי היא זכאית ל- 17ימי חופשה עבור שנה ו- 8חודשים, כי שולם לה עבור 12יום בלבד, ולפיכך היא זכאית ל- 5ימים נוספים עפ"י חישוב של 50ש"ח ליום; ב. כאמור לעיל עולה בבירור מחומר הראיות (סעיף 8א' לעיל), כי התובעת קיבלה 16ימי חופשה. לפיכך לאור תביעתה, היא זכאית ליום חופשה אחד בלבד. בעדותה (פ' ע' 2ש' 17-16) העלתה התובעת טענה כי ימי החופש שניתנו לה לא היו ביוזמתה. לעניין זה קבע בית-הדין הארצי לעבודה כי: "אין כופרים בכך שקביעת לוח המועדים שבהם יצאו עובדים לחופשה היא מסמכויות המעביד כשם שאין כופרים בכך שסמכות זו יש להפעילה תוך תיאום עם העובד והתחשבות בצרכיו" (דב"ע לו/5- 4גיסנסטלר ואח' - מ"י, פד"ע ח 3, 30-31). התובעת לא טענה כי סירבה לצאת לחופשה במועדים שבהם המשרד לא עבד, ולפיכך אין כל פסול בכך שהוצאה לחופשה במועדים שהיו נוחים לנתבע. לפיכך זכאית התובעת לתשלום עבור יום חופשה נוסף בסך של 50ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל; ג. התובעת ביקשה לפסוק לה תשלום עבור עבודה בשעות נוספות. בית הדין הארצי לעבודה קבע לא אחת כי על התובע גמול שעות נוספות להוכיח את תביעתו (באחרונה: דב"ע נה/28- 3בוהדנה - בזק בע"מ ואח’, ניתן ביום 14.6.95). התובעת לא נתנה פירוט כלשהו של הימים והשעות שבהן עבדה שעות נוספות ולפיכך נדחית תביעתה זו; ד. יש לציין עוד כי הן בכתב ההגנה והן במהלך הדיון ניסה הנתבע להעלות טענות וטענות שונות נגד התובעת ובהן: לקיחת צ'ק לא לה, הגשת דו"ח כוזב למס הכנסה ועוד. כאמור להלן הציגה התובעת גרסה משכנעת ואמינה והבהירה היטב טענות אלה, מה גם שאין להן כל רלבנטיות לעניינים הנדונים בתביעה זו. גם טענת הנתבע כי התובעת עזבה "ללא כל הודעה מצידה" (ס' 1לכתב ההגנה) אין לה על מה שתסמוך. בעניין זה מקובלת עלי עדותה של התובעת והעדה מטעמה כי הודיעה בתחילת ספטמבר 95כי היא עוזבת, והמשיכה לעבוד עד ל- 7.9.95(סעיף 7ב' לעיל). יתר על כן, טענה סתמית כי התובעת "עזבה בתחילת החודש... לאחר שגרמה לי נזק עצום", אין לה כל משמעות. הנתבע ישלם הוצאות התובעת בסך של 250ש"ח. ערעור על פסק דין זה הוא ברשות בית הדין הארצי לעבודה בלבד. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15יום מיום שיומצא לצדדים פסק דין זה.הפרשי שכר