קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום שכר עבודה בשבת: זהו פס"ד בתביעה התובעת לתוספת שכר בגין עבודה בשבת, הפרשי שכר עבודה (בגין תוספת תמריץ שקוזזה משכרה) ודמי הודעה מוקדמת. הדיון התקיים במסגרת דיון מהיר להוכחות לפי סעיף 31לחוק בית הדין לעבודה. מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה, ובן זוגה מר ברוך ילינקוב. מטעם הנתבעת העיד מנהל הסניף מר אורי לברטוסבקי. התביעה כללה שלושה מרכיבים עליהם אדון אחת לאחת: .1הפרש שכר בגין עבודה בשבתות. .2הפרש תשלום במשכורת חודש מרץ 96שקוזז ממנה. .3אי קבלת הודעה מוקדמת לאחר פיטוריה. כמו כן התעוררה שאלת הלנת שכר לענין משכורת מרץ .96 .1עבודה בשבתות: אין מחלוקת כי הועמד לרשות התובעת חדר עם מיטה בו רשאית היתה לישון, וכי מראש סוכם עם התובעת על כך שבשבת תשמש ככוננית. התובעת העידה לענין זה כי: א. בפועל כמעט ולא יכלה לישון כי החדר שימש גם עובדת נוספת (עם משפחתה). ב. העבודה היתה אותה עבודה כמו בימי חול ועל כן לא היה מקום לתת לה פחות מהשכר הרגיל, אלא להיפך - לתת לה תוספת בגין עבודה בשבת. נציג הנתבעת מר לברטובסקי, העיד כי החדר אכן הועמד לרשותה והיא היתה רשאית לעשות בו שימוש, (ולדבריו אם הרשתה לאחרים להכנס אליו זהו ענינה בלבד ואין בכך כדי לגרוע מהעובדה שהחדר הועמד לרשותה). לענין הכוננות טוען מר לברטובסקי כי התפקיד בשבת הוא אך ורק להיות כוננית לצורך טיפולים דחופים בלבד (ללא מקלחת וכד'), וכי רוב העבודה נעשית ממילא ע"י המטפלות, וכי העבודה בשבת מצומצמת מזה של ימי חול. עד נוסף שהעיד, הינו מר ילנקוב, חברה לחיים של התובעת. לדבריו ראה כי עבדה בשבתות כאחות לכל דבר, כולל חלוקת תרופות, האכלה ונקיון חולים. אין העד יודע (מכיון שלא היה ביום חול), האם זוהי עבודה רגילה כמו של יום חול אם לאו. יצוין כבר עתה כי בית-הדין מתייחס לעדות זו בזהירות רבה, לאור קירבתו לתובעת, מה גם שכאמור עדותו משקפת תמונה חלקית בלבד מבלי יכולת להשוות לעבודת התובעת בימי חול. המצב המשפטי: בפסק דין פד"י מד"י נ. רון ראובן (דב"ע ש"ן/84- 3פד"ע כ"ב בעמ' 43) השווה בית הדין הארצי לעבודה את כמות העבודה המבוצעת על ידי מדריכים בפנמיה בשעות העבודה הרגילות, לעומת אותן משימות שהם נדרשו לבצע מדי פעם בשעות הלילה המאוחרות. בית הדין קבע כי השוני בהיקף השעות ואופין יכריע לענין קביעתו של שעות הלינה בשעות עבודה, וכי במקרה זה לא היו זכאים המדריכים לקבל שכר עבודה בגין שעות לינה אלא יהיו זכאים לפיצוי בגינו. בית המשפט העליון הוסיף ופסק כי חובת ההימצאות במקום עבודה אין פירושה כי שעות ההימצאות תיחשבנה תמיד כשעות עבודה, הכל תלוי במהות העבודה (ע.א. 566/70, מחוטטי נ. חב' קו צינור איילה, פד"ע כ"ה (2) 623,625). מכל מקום בית הדין נתן דעתו גם לגבי כוננות אחיות ופסק כי בגין שעות כוננויות ניתן לשלם סכום גלובאלי שאינו מהווה תשלום בשיעור של שכר עבודה רגיל (וממילא לא תשלום של -. 150אחוז לשעת עבודה בשבת). טענת התובעת כי לא יכלה לישון כלל בכוננויות ומאידך כי עבדה בכל שעות עבודתה בשבת כמו בכל יום עבודה רגיל, איננה מתקבלת על דעת בית הדין. בית הדין מעדיף לענין זה את גירסת מנהל הנתבעת כי בכוננות הועמד לרשותה חדר וכי יכלה לישון בו, וכי העבודה במתכונת שבת מצומצמת מעבודת יום רגיל. יצוין כי לדברי התובעת, ידעה מראש כי מדובר בכוננות בלבד. אין זה אומר שלא חל עליה כל תפקיד במועד הכוננות (שהרי אחרת מדוע עליה להיות בכוננות), אלא שטיבה של הכוננות היא שנעשים דברים שאינם סובלים דיחוי ובהתאם לצורך, וכי מטבע הדברים העבודה בכוננות שבת מצומצמת מעבודת יום חול. הנתבעת שילמה לתובעת את התשלומים עליהם סוכם בין הצדדים בגין הכוננות, ואין בית-הדין סבור כי יש מקום לפסוק מעבר לכך, כטענת התובעת. 2קיזוז התמריץ: מוסכם על הצדדים כי התובעת ידעה עם קבלתה לעבודה כי מקובל אחרי שנה לתת תמריץ לעובדות וכי מטעמי נוחות חולק הסכום על פני כל השנה. השאלה שנשאלת היא האם הנתבעת היתה רשאית לקזז את התמריץ משכר עבודתה האחרון. הן בשל העובדה שהתובעת עבדה פחות משנה, והן בשל העובדה שפוטרה בשל בעיות משמעת (כטענת הנתבעת), והאם אין בכך כדי לעמוד בסתירה לאמור בס' 25לחוק הגנת השכר תשי"ח-.1958 מעיון בהסכם העבודה עליו חתמה התובעת אין התיחסות לנושא התמריץ, ועל פי האמור בתלושי המשכורת הדבר נכתב כמפורש כתמריץ (ולא במקדמה כטענת התובעת). השאלה שנשאלת היא האם ניתן היה לקזז תמריץ זה לאחר שניתן שלושה חודשים ומבלי שסוכם עימה מראש ובמפורש, שבמידה ולא תשלים התובעת שנת עבודה או תפוטר מסיבות משמעת יקוזז התמריץ משכרה האחרון. אין ספק כי מלכתחילה לא היתה התובעת זכאית אוטומטית לתמריץ וכי העובדה שהתמריץ חולק על פני כל השנה נעשה מנוחות של הנתבעת, על מנת שלא לשלם בתום שנה סכומים גבוהים לכל העובדים. יחד עם זה הגיון זה פועל גם באופן הפוך: אין הגיון לקזז משכרה האחרון של התובעת את כל התשלומים ששולמו לה עד כה בגין תמריץ, ולגרום לה לשאת בבת אחת את מלוא הנטל של הורדת סכומים אלו שהצטברו לזכותה משך מספר חודשי עבודתה. משהנתבעת שלמה לה את התמריץ מלכתחילה, רשאית היתה התובעת לראות בסכום זה ששולם לה כתמריץ הניתן לה בזכות ולתכנן את צעדיה הכלכליים על סמך תמריץ זה. לא יהיה זה הוגן כלפיה להעמידה במצב (שכאמור לא סוכם עליו במפורש ובכתב) שבתום מספר חודשים (עד שנה) תעמוד במצב בו תאלץ להחזיר את התמריצים ששולמו לה בפועל. הגיון זה עומד גם מאחורי פסיקה אחרת של בית הדין, הקשורה אומנם להעדרויות אך ניתן להסיק ממנו גם לענייננו: בדב"ע נ"ד/48- 3מזרה נ. ימין מיום 2.5.94(לא פורסם) נקבע כי אין המעביד רשאי, לאחר מעשה, ועקב סכסוך שהתעורר, לחזור בו מהסכמות שהסכים בעבר ולנכות במועד הפיטורין את שעות ההעדרות שלא ניקבע כי יחשבו כהעדרות. וכלשון פס"ד: "מעביד אינו יכול מחד גיסא לשלם לעובד שכר מלא גם אם הוא מאחר, ומאידך גיסא לשמור על הזכות לנכות בשלב מאוחר יותר את האיחורים (פרט למקרים שהוא הודיע על כך במפורש בעת התשלום), ובהעדר הודעה בזאת יש לראות את המעביד כמי שמוותר על הזכות לנכות בגין העדרות". בית הדין גורס איפא כי הנתבעת לא היתה רשאית לקזז את התמריץ שניתן בחודשים קודמים, מתשלום שכר עבודתה האחרון, וכי קיזוז זה עומד בניגוד לאמור בס' 25לחוק הגנת השכר תשי"ח-.1958 .3הודעה מוקדמת: בית הדין שמע את גרסאות הצדדים לענין נסיבות פיטוריה של התובעת. התובעת מודה כי פעם אחת אכן החתימה כרטיס לא לה, אולם טוענת שבסופו של דבר פוטרה שלא בגלל סיבות הקשורות להחתמת הכרטיס. בית הדין מעדיף לענין זה את גרסת מנהל הנבתעת כי התובעת פוטרה בשל החתמת כרטיס לא לה, וכי די בכך כדי לפטרה לאלתר. מעבר לכך, התובעת העידה כי הוצע לה לחזור ולעבוד תקופת מה אך היא זו שסרבה. מכל מקום בנסיבות פיטוריה לא היתה זכאית לדמי הודעה מוקדמת, (דבר העולה גם מן ההסכם עליו חתמה). .4הלנת שכר: כפי שנאמר לעיל בית הדין גורס כי הנתבעת לא היתה רשאית לקזז משכרה של התובעת את התמריץ שניתן לה (אם כי כאמור לא היתה חייבת לשלם לה תמריץ בעד החודש האחרון לעבודתה). יחד עם זאת, מאחר שהתובעת ידעה מראש שמדובר בתמריץ הניתן רק בסוף השנה, ומשקיבלה סכום זה מעבר למה שנרשם במפורש בהסכם העבודה, הרי שבקיזוז סכום התמריץ היה משום טעות ו/או מחלוקת כנה מצד הנתבע 1המצדיקה הפחתת פיצויי ההלנה לכדי ריבית והצמדה. .5סוף דבר: התביעות לשכר עבודה בגין עבודה בשבת והתביעה לדמי הודעה מוקדמת נדחות. התביעה בגין השבת סכומי התמריץ שקוזזו משכרה - מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכום שקוזז מהתובעת בגין תמריץ בסך של -.703, 1ש"ח, בצרוף ריבית והצמדה מיום 1.4.96ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעת תשלם לתובעת סכום של -. 100ש"ח הוצאות. ערעור על פסק דין ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15יום מיום קבלת המצאת פסק דין זה לידי הצד המבקש לערער.שכר עבודהעבודה בשבת / חג