תביעה קטנה בבית הדין לעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה קטנה בבית הדין לעבודה: .1התובע הגיש תביעה לבית הדין ובה ביקש לחייב את הנתבע לשלם לו הפרש שכר בסך של -.400, 1ש"ח בגין עבודתו באוגוסט 94; שכר עבודה בגין ימי עבודתו בחודש ספטמבר 94בסך של -.923, 1ש"ח ופדיון 6ימי חופשה בסך של -. 576.92ש"ח. .2הנתבע לא הופיע לדיון שהתקיים בבית הדין ביום 21.4.96, ולא הגיש כתב הגנה, ולפיכך ניתן באותו מועד פסק דין בהעדר הגנה, ובשל אי התייצבות. פסק דין זה בוטל בהסכמת ב"כ התובע בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 21.4.96, והתיק נקבע להוכחות. .3בכתב הגנתו טען הנתבע כי שכרו של התובע לא היה -.500, 2ש"ח לחודש, כפי שנטען בכתב התביעה; כי התובע קיבל את כל המגיע לו, ואף יותר מכך; וכי עבד ארבעה חודשים בלבד שהם "שליש שנה ומגיעים לו שלושה ימי חופשה בלבד". .4המחלוקת בין הצדדים מתמקדת אם כן בשתי שאלות: א. מה היה שכרו של התובע, והאם קיבל את מלוא שכרו? ב. מה היתה תקופת עבודתו לצורך חישוב ימי החופשה? .5א. הנתבע הכחיש מכל וכל את טענת התובע כי שכרו היה -.500, 2ש"ח לחודש. בכתב ההגנה טען הנתבע כי שכרו של התובע היה כאמור בתלושי השכר המצורפים, ואולם לכתב ההגנה לא צורפו תלושי שכר כלשהם והתלושים אינם מצויים בתיק בית הדין, פרט לתלוש שכר של חודש יוני שהוצג ע"י ב"כ התובע (ת/1); ב. בסיכומיו ביקש הנתבע להסתמך על האמור בתלושי השכר ובשני תצהירים שהגיש לבית הדין. ב"כ התובע התנגד להגשת התצהירים משום שהמצהירים לא הובאו להיחקר על תצהיריהם. זאת, אף כי לנתבע הובהר עם תום הדיון בבקשה לביטול פסק-דין כי עליו להביא את המצהירים לדיון הקבוע להוכחות, כדי להיחקר על תצהיריהם. הנתבע גם לא הגיש את התצהירים לבית-הדין מבעוד מועד, כדי לאפשר לב"כ התובע לבקש כי המצהירים יבואו להיחקר על תצהיריהם. יתר על כן, הנתבע הודה בסיכומיו כי העדיף "להביא הוכחות לבית המשפט בצורת תצהירים מהעדים ולא לזמן אותם על-מנת שגם הם לא יטרחו ולא יפסידו ימי עבודה" (ע' 13ש' 27-26). משמע, שהנתבע שקל אם להביא עדים מטעמו אם לאו, והגיע למסקנה כי הוא מעדיף שלא להביא את העדים כדי להיחקר על תצהיריהם, אף כי היה ידוע לו שעליו לעשות זאת. לפיכך, איני רואה מקום לייחס משקל כלשהו לתצהירים שניתנו; ג. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי נטל ההוכחה עבר אל הנתבע משום שהודה שהתובע עבד אצלו בשני החודשים האחרונים וכי שילם את שכרו, לפיכך יש בכך משום הודאה והדחה, ועל הנתבע להוכיח את טענתו. עוד טען ב"כ התובע, כי הנתבע לא ניהל פנקס שכר כחוק או שניהל פנקס כזה ולא הציג אותו בפני בית הדין; וכי האמור בתלושי השכר אינו נכון, שכן בתלושי השכר מצויין שהתובע עבד 17יום והתובע עבד 25יום; ד. מכל האמור לעיל עולה כי בתיק זה מתעוררת השאלה האם עמד מי שעליו מוטל נטל הראיה בנטל המוטל עליו, והוכיח את תביעתו. זאת כאשר לפני בית הדין נמצאות עדויות שני הצדדים ותלוש שכר של חודש יוני 94ותו לא. .6א. בעניין נטל הראיה עסק פסק-דין שניתן לא מכבר בבית הדין הארצי לעבודה (בדב"ע נו/149- 3רוזנבויים - עמישב שרותים בע"מ, ניתן ביום 21.5.96). בפסק-דין זה חזר בית הדין הארצי, מפי השופט אליאסוף, על דברים שנקבעו בהלכות קודמות לעניין נטל ההוכחה. ואלה הדברים שאמר בית הדין בפסק הדין הנ"ל: "נזכיר כאן את הוראת סעיף 32לחוק, על-פיה בית דין לעבודה אינו קשור בדיני הראיות בהליכים אזרחיים. אף על פי כן, ההלכה היא שבית הדין קשור בעקרונות שבדיני הראיות. בין עקרונות אלה נמנה הכלל ש"המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה נפסק כי "נטל ההוכחה, מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד ומהו גובה שכרו מוטל על העובד-התובע" (דב"ע נד/23- 3חיים פרינץ - נתי גפן ואח’, פד"ע כו 547, 553)"; ב. מכאן שעל התובע להוכיח את טענתו כי שכרו היה -.500, 2ש"ח, ולא כפי שטוען הנתבע, וכעולה מתלושי השכר. עם זאת, כבר נפסק כי מעביד הטוען כי שילם לעובד את המשכורת במלואה, עליו חובת ההוכחה (ע"א 219/57מאיר - גרינשטיין, פ"ד יא 1352). .7א. נשאלת השאלה האם עמד התובע בנטל המוטל עליו, והוכיח כי שכרו היה -.500, 2ש"ח לחודש. התובע לא הצביע על סיכום כלשהו בינו לבין הנתבע בעניין שכרו. כל שאמר התובע הוא כי "השכר החודשי שלי היה -. 500, 2ש"ח בחודש חוץ מנסיעות" (ע' 6ש' 29). עוד אמר התובע בחקירתו הנגדית כי יש לו עדים שיכולים להוכיח כי זה היה שכרו וכי עובד נוסף ששמו יחיא קיבל אף הוא -.500, 2ש"ח בחודש (ע' 8ש' 14-13). בתלוש השכר שהציג ב"כ התובע, אמנם נכתב כי התובע עבד 17יום בלבד, בעוד שלטענת ב"כ התובע עבד התובע לפחות 25יום (ע' 13ש' 9-5), ואולם השכר הכתוב בתלוש השכר הינו -. 63ש"ח ליום, ובשכר זה עבור 25ימי עבודה היה שכרו של התובע מגיע ל- -.575, 1ש"ח בלבד; ב. בכתב התביעה נאמר כי בחודש אוגוסט קיבל התובע סך של -.100, 1ש"ח. בחקירתו הנגדית אמר התובע כי קיבל בספטמבר מפרעות ע"ס -.400, 1ש"ח (ע' 8ש' 12-8). ראשית, קשה להתעלם מן הסתירות שנתגלעו בעדותו של התובע לעניין חודשי עבודתו. תחילה טען כי התביעה היא לגבי אוגוסטספטמבר וכי ספטמבר היה חודש עבודתו האחרון. כך עולה אף מכתב התביעה. ואולם בחקירה הנגדית אמר שעבד אף באוקטובר, והשתמע ממנה כאילו אוקטובר היה חודש עבודתו האחרון. זאת ועוד, התובע לא נתן הסבר כלשהו לכך שכשלושה שבועות לפני שסיים לעבוד, קיבל -.400, 1ש"ח בלבד. גובה המקדמות, שהתובע עצמו פירט אותן, תומך בגרסת הנתבע. התובע אמר אמנם שביקש מן הנתבע את ההפרש, אולם אינני מקבלת את גרסתו לעניין זה. לא שוכנעתי כי אכן היה שכרו של התובע -.500, 2ש"ח כפי שהוא טוען. לפיכך איני מקבלת את טענת התובע כי שכרו היה .500, 2ש"ח בחודש. לעניין זה מקובלת עלי גרסת הנתבע. מכאן שלתובע שולם מלוא שכרו בחודש ספטמבר (?) 94, ונותרה רק מחלוקת לגבי תשלום השכר בחודש עבודתו האחרון. .8כאמור לעיל נטל ההוכחה לעניין תשלום השכר אם נטען כי שולם, מוטל על המעביד, ובענייננו לא הרים הנתבע את הנטל המוטל עליו לגבי תשלום שכרו של התובע בחודש עבודתו האחרון. מעדותו של התובע ומחקירתו הנגדית עולה כי קיבל את מלוא שכרו בחודש אוגוסט, משמע שלא שולם לו שכרו 24ימי עבודתו האחרונים בחודש ספטמבר. לעניין זה מקובלים עלי דברי התובע בחקירה הנגדית כי "על החודש האחרון לא שילם לי שום דבר" (ע' 8ש' 20). טענת הנתבע כי בחודש ספטמבר קיבל התובע מקדמה לצורך קבלת טיפולים רפואיים אינה משכנעת, ולא הובא אף שמץ ראיה התומך בה. יתר על כן, הנתבע טען בחקירתו הנגדית (ע' 11ש' 30-24) כי רוב הזמן, פרט ליום או יומיים עבד התובע עפ"י אישור עבודה (ע' 12ש' 5-4). משמע, שהתובע שהינו תושב דורא-חברון עבד דרך שירות התעסוקה. מדוע אם כן לא הציג הנתבע מסמכים של שירות התעסוקה התומכים בגרסתו? הנתבע טען עוד כי בחודש ספטמבר לא עבד התובע כל יום שכן עבר טיפולים רפואיים (ע' 12ש' 11-6). ואולם הנתבע לא ציין מה היו ימי עבודתו של התובע בפועל וכמה ימים נעדר מן העבודה. לפיכך, נותרת בעינה גרסת התובע כי עבד 24יום. מכל האמור לעיל עולה כי לתובע לא שולם שכרו ימי עבודתו בחודש ספטמבר. לאחר שעפ"י תלוש השכר היה שכרו של התובע -. 63ש"ח ליום, ישלם הנתבע לתובע סך של -. 512, 1ש"ח. סכום זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.94ועד ליום התשלום המלא בפועל. אינני מחייבת את הנתבע בתשלום פיצויי הלנה כיוון שלא היה מיוצג, וייתכן שסבר בטעות כי אינו חייב בתשלום הסכום הנ"ל (ראה דב"ע נד/31- 2רוזנטל - שמירה ובטחון בע"מ, ניתן ביום 28.12.95). זאת אף כי אין קביעה זו נקיה מספקות, וכפי שטען ב"כ התובע עם תום הדיון קיבל הנתבע ייעוץ מקצועי. אולם, מאחר שכאמור לא היה הנתבע מיוצג בעת הדיונים, אתן לו ליהנות מן הספק בעניין זה. .9פדיון חופשה: א. הנתבע לא טען כי התובע קיבל חופשה, אולם מכתב הגנתו עולה כי הוא חולק על מספר ימי החופשה שהתובע זכאי להם. הנתבע אמנם טען כי התובע לא עבד בימי שישי, אולם לא נטען כי ימים אלה הינם ימי חופשה. גם לו נטענה זו, ספק רב אם היתה מתקבלת; ב. התובע טען כי עבד "מחודש רביעי עד חודש עשירי" (ע' 6ש' 20). זאת, בניגוד לאמור בכתב התביעה כי חודש עבודתו האחרון היה ספטמבר .94לפיכך איני רואה מקום לקבוע על סמך עדותו של התובע ממצא עובדתי לעניין תקופת עבודתו. מכאן שלעניין תקופת העבודה מתקבלת גרסת הנתבע כי התובע עבד ארבעה חודשים בלבד. לפיכך, ישלם הנתבע לתובע פדיון 4ימי חופשה בסך של -. 252ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.94ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבע ישלם הוצאות התובע, ובכלל זה הוצאות בגין ביטול פסק-הדין, אשר לא נפסקו באותו מועד בסך של -. 450ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. ערעור על פסק דין זה הוא ברשות בית הדין הארצי לעבודה בלבד. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15יום מיום שיומצא לצדדים פסק דין זה. תביעות קטנותבית הדין לעבודה