אחריות "איש קש" בפשיטת רגל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות ''איש קש'' בפשיטת רגל: מבוא פסק-דין זה עוסק בתופעה של אנשי קש, המשמשים כחזית לפושטי רגל ומקימי חברות סדרתיים. אנשי הקש מאפשרים להם להמשיך ולעסוק במעשי מירמה וצבירת חובות שאין כל כוונה לשלמם. בסופו של דבר, לאחר שהנוכלים נעלמים, נותרים אנשי הקש מאחור והשאלה היא האם יש מקום לחייבם לשלם את החובות. הרקע 1. הנסיבות המתגלות בתיק זה הן חריגות מעט. לטענת הנתבעת 2 התחתנה עם נוכל כריזמטי, אשר התחזה לנכה נפגע פעולת טרור, שישב בכיסא גלגלים, עולה חדש וציוני נלהב. הנתבעת חשה מוקסמת ומאוהבת שמזל גדול נפל בחלקה להיות בת-זוגו של גבר עולה חדש מצרפת שרמנטי ומצליח. אותו "גבר מצליח" היה פושט רגל במעמדו המשפטי, ולכן סייעה לו לפתוח חשבונות בנק, ולהפעיל חברה, כדי לעקוף את המגבלות המשפטיות שהוטלו על בעלה, עקב היותו פושט רגל. 2. לטענת הנתבעת 2, האמינה לבעלה, "במשך כשנתיים של חיים משותפים התחזה מר דן בפני הנתבעת - אשתו כאדם נכה, נפגע פעולת טרור, ככל שהדבר נשמע לא יאמן". אולם לאחר תקופה מסוימת שינה הבעל את עורו, התנהג באלימות והכה אותה. "בסופו של דבר, לאחר חייה המשותפים עם בעלה, בהיותה אישה מוכה, שבורה ומפוחדת, אשר נוצלה באופן מחפיר ע"י בעלה, נמלטה ממערכת היחסים בעור שיניה ממש". כך לטענת הנתבעת בסיכומיה. 3. מתברר כי כבר בתחילת הקשר עם בן-זוגה, למרות שידעה כי הוא פושט רגל הסכימה להירשם כבעלת מניות ומנהלת החברה, וכן פתחה חשבונות בנק כדי לאפשר לבעלה פעילות עסקית למרות מצב פשיטת הרגל שהיה נתון בו. הנתבעת 2 תכונה להלן - הנתבעת. 4. במסגרת הפעולות העסקיות הוזמנו קווי טלפון רבים, אולם נותרו חובות משמעותיים לחברת בזק. בזק מבקשת להטיל על הנתבעת 2 אחריות אישית, כדי שזו תשלם את החשבונות בעצמה, לאחר שסייעה לבעלה הנוכל לעסוק בפעילות עסקית, כשהיא משמשת כאיש קש וכחזית לפעילות זו. 5. בתיק זה יש לקבוע האם יש ממש בטענת האישה שלא הייתה מודעת למעשי המירמה של בעלה, ופעלה בתום-לב ובתמימות, ללא שהייתה לה כל מעורבות בפעולות בן-זוגה. טענות התובעת 6. התובעת טוענת כי הנתבעת שימשה ביודעין כ"איש קש" של פושט רגל - בעלה, ואפשרה לו לנהל את החברה הנתבעת 1 ולעשות בה כרצונו. התובעת טוענת כי הסכמת הנתבעת לשמש כסות לעסקי בעלה אפשרה לו גם להמשיך ולעבוד עם בנקים שונים. לטענת התובעת הנתבעת פתחה חשבון בנק על שם החברה יחד עם בעלה ובאמצעות חשבון זה אפשרה לבעלה להלבין כספים אישיים שלו. 7. לטענת התובעת על-מנת לתרץ את מעשיה טענה הנתבעת כי סברה שהבעל הוא נפגע טרור ברם התובעת טוענת כי אין הדבר מתקבל על הדעת שכן כאשתו בוודאי באה עמו בקשרים אינטימיים ולא סביר כי לא ידעה שהוא מתחזה לנכה. 8. לטענת התובעת הנתבעת נתנה לבעלה יד חופשית לפעול לרבות הזמנת קווי הטלפון נושא התביעה וכי ברור כי הנתבעת שיתפה פעולה עם בעלה על-מנת שימשיך בעסקיו למרות היותו פושט רגל. 9. התובעת טוענת כי הנתבעת יכולה להלין רק על עצמה בכך שאפשרה לבעלה לנהל את החברה הגם שידעה כי הוא מנוע מלעשות כן. לטענת התובעת אף אם פעלה מתוך אמון לאדם לו הייתה נשואה הרי שפעלה ברשלנות בכך שלא התעניינה במצב החברה שבה שימשה כבעלת מניות עיקרית וכמנהלת. 10. התובעת טוענת כי לנתבעת הייתה ידיעה על המתרחש בחברה וכי היא עבדה בחברה ואף קיבלה משכורת. התובעת טוענת כי הנתבעת אחראית לחוב של החברה באופן אישי גם כמי שהסכימה לשמש כאשת קש של פושט רגל גם מכיוון ששימשה כדירקטורית בחברה והיה עליה להפעיל מערכת של בקרה. טענות הנתבעת 11. הנתבעת טוענת כי היא קורבן וכי נפלה קורבן למירמה של בעלה שהיה בן-זוגה במועדים הרלוונטיים לתביעה. לטענתה התחוור לנתבעת כי מצגיו של בעלה היו מעשי רמייה. 12. הנתבעת טוענת כי בתאריך 14.12.1999 נישאה לבעלה וכי החברה הוקמה כחודשיים לפני נישואיה ללא ידיעתה ומעורבותה. לטענתה, במהלך חייהם המשותפים, מספר חודשים לאחר הקמת החברה, הסכימה להירשם כבעלת מניות וכמנהלת בחברה. הנתבעת טוענת כי הוסבר לה שלא מתקיימת בחברה כל פעילות והעברת המניות היו לצורך פעילויות עתידיות אם יהיו כאלה. 13. הנתבעת טוענת כי בעת העברת המניות על שמה ציין הבעל בפניה כי בחברה אין כל פעילות וכי היחידה שתוכל לפעול במסגרת החברה היא הנתבעת וכי מכיוון שמר דן הוא פושט רגל הוא מנוע מלעשות כל פעילות בחברה. 14. הנתבעת טוענת כי לא התרשלה כלל בכך שלא ביצעה בדיקות לגבי פעילות החברה מכיוון שבעלה ובא-כוחו הסבירו לה כי לא קיימת אפשרות לפעול בחברה שלא באמצעותה. 15. הנתבעת טוענת כי גם התובעת התרשלה בהתנהגותה. התובעת לא טרחה להקטין נזקיה לאחר שראתה כי לא שולמו חובות החברה. לא טרחה להבטיח נתונים מדויקים לגבי מזמין הקו והיכולת לעמוד בתשלומי החשבונית. 16. לטענת הנתבעת רק לאחר שקשרי בני-הזוג נסתיימו התחוור לה כי בעלה ביצע פעולות זיוף ומירמה ועקב פעולות אלה היא שקעה בחובות כבדים, בין היתר גם בחובות נושא תביעה זו. הנתבעת טוענת כי פנתה למשטרה ודווחה על פעולות הזיוף שנעשו. דיון 17. השאלות המתעוררת הן אם ידעה הנתבעת על מעשיו של בעלה ונתנה להם גיבוי והייתה שותפה למעשי המירמה או שמא נפלה קורבן למעשיו. יש לבדוק אם יש מקום לחיוב אישי של הנתבעת, או להרמת מסך ההתאגדות. 18. הנתבעת עצמה מודה בגירסתה כי ידעה שבעלה פושט רגל ומגדירה בכתבי-טענותיה את התייחסותה לגירסתה במילים "לא ייאמן". אכן קשה להאמין שבני-זוג נשואים חיו יחד שנה-שנתיים, ללא שהאישה הבחינה שבעלה אינו באמת נכה בכסא גלגלים. ברור שבקירבה אינטימית של חיי נישואין, במסגרת חיי יום-יום, חייבת בת-הזוג להבחין בכך שבעלה מסוגל לבצע פעולות אלמנטריות, הדורשות קימה מכסא הגלגלים. אנשים המרותקים לכסא גלגלים נזקקים לעזרה מתמדת לביצוע פעולות יום-יומיות בסיסיות. לא ייתכן שהנתבעת לא הבחינה במשך חודשים רבים שבעלה מסוגל לבצע את הפעולות, חלקן או כולן בעצמו עניין זה מעמיד בספק את אמינות גירסתה, גם בנושאים אחרים. 19. מכאן שהמסקנה היא שהנתבעת ידעה על מצבו של בעלה, הן מבחינה אישית והן מבחינה עסקית, אולם העלימה עין ושיתפה פעולה כל עוד היה הדבר נוח. הדבר מערער באופן מהותי את מהימנות גירסתה גם לעניין מכלול פעולותיה במסגרת הפעלת וניהול החברה, מול הבנקים, ומול הספקים השונים כגון בזק. 20. מכאן שהמסקנה היא שכל עוד שהיה הדבר נוח והביא הכנסה, שיתפה הנתבעת פעולה ביודעין עם בעלה כדי לעקוף את ההגבלות שהוטלו עליו בהיותו פושט רגל. רק משהורעו היחסים ביניהם, והתפתח סכסוך, חדלה משיתוף הפעולה העסקי. לחלופין, מתוך אדישות ואי-איכפתיות הסכימה לשמש כ"אשת קש" לעסקי בעלה. נשאלת השאלה האם מצדיקות פעולות הנתבעת הרמת מסך והטלת אחריות אישית לפירעון חובות החברה, גם אם יתברר כי לא שימשה אלא כ"אשת קש" וכחזית לפעולות בעלה. תרמית בדיני חברות והרמת מסך, הרקע הנורמטיבי 21. לכלל המפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה יש חריגים - "חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבות עם אופייה וטבעה כגוף מואגד. לפיכך על דרך הכלל קם חוצץ בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי מניותיה. לעיקרון זה בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נלווה תכופות עיקרון נוסף - עקרון הגבלת האחריות. על פי עיקרון זה, אין בעלי המניות חבים בחובות החברה מעבר לסכום שהשקיעו בה. לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ישנם חריגים אשר נועדו למנוע מצב דברים שבו משמש המסך המפריד בין החברה לבעלי מניותיה מסתור לפעילות שלילית, להונאת נושים, להתחמקות מן הדין או להתחמקות מחיובי החוזה. בהתקיים חריגים אלה ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולהתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד" (ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1998) בע"מ (להלן - עניין קריספי [1]), בעמ' 132). 22. תרמית בדיני החברות אינה תרמית במובן הרגיל המקובל בדיני עונשין. במונח תרמית אין הכוונה דווקא למירמה בוטה אלא די בשימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות באופן החורג מאופן ניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק. 23. שאלת ניהול עסקים בתרמית, מתעוררת בדיני חברות בדרך-כלל בשלב פירוק החברה. סעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 שקדם לחוק מאפשר קביעת אחריות אישית של דירקטור שהיה שותף ביודעין לניהול עסקי החברה. אולם, הבעיה עלולה להתעורר גם שלא במסגרת פירוק אלא תתייחס לתקופת ניהול העסקים, ללא קשר לפירוק או אי-פירוק החברה. סעיף 373 הנ"ל לא בוטל על-ידי חוק החברות, תשנ"ט-1999, ונותר בתוקפו. 24. עניין אחריותם של נושאי משרה לפעולות התאגיד נדון בע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר [2], בעמ' 201 שבו קבע השופט טירקל כי תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסוימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על-ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו. 25. יש לבחון את התנהגות בעל התפקיד בחברה כדי לברר האם התנהגות זו עומדת בקריטריונים הנדרשים כגון הגינות אלמנטרית, תום-לב מינימלי והיעדר הטעיה בוטה או מירמה. 26. בחוק החברות החדש נקבעו העילות להרמת מסך בסעיף 6. הסעיף קובע כי - "בית המשפט רשאי להרים את מסך ההתאגדות אם יתקיים תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן". סעיף קטן (ג) קובע כי בית-המשפט רשאי במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים להרים את מסך ההתאגדות אם יש חשש לסיכול כוונתו של כל דין או להונאה או קיפוח של אדם, או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן כאשר ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. 27. הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות פורטו בהמ' (נצ') 377/94 (פירוק 315/92) עו"ד גולדשטיין כמפרק ס. עויסאת נ' עויסאת [11]. בפסק-הדין הנ"ל קבע השופט ג' גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית. לדבריו: "במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא". 28. בספרו של י' גרוס דירקטורים ונושאי משרה בחברה [12], ציין המחבר כי בעל מניות עשוי להיות אחראי מכוח הסעיף הנדון, רק אם יוכח כי הוא נטל חלק פעיל בהחלטות ניהוליות של החברה, אשר נעשו למטרת מירמה. 29. אחד השיקולים בשאלת הרמת מסך הוא מבחן הקירבה. כאשר מי שפעל בשם החברה הוא המנהל ובעל המניות, משפיעות פעולותיו לא רק על החברה אלא בעקיפין גם עליו באופן אישי, כיוון שהרווח הבלתי הוגן שיצר עבור החברה אינו אלא הרווח שלו עצמו. במקרה כזה תהיה נטייה להרמת מסך יותר מאשר במקרה שבו המנהל פועל עבור החברה שאין הוא בעליה ובעלי המניות הם זרים, שאין להם קשר למעשי המנהל. 30. על הרמת המסך בחברה ראה גם ספרה של ד"ר א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א) [13]. המחברת מציינת כי בית-המשפט הרים את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות. ההנחה של מערכת המשפט היא כי על היזם לכבד את ההפרדה בין כיס העושר של החברה לבין כיס העושר הפרטי שלו. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בחברה על-מנת להיפרע את חובותיהם. ערוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן יותר, יחס מינוף גדול במיוחד והברחת נכסים מהחברה לבעלי המניות ללא תמורה ראויה, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך (ראה גם עניין קריספי [1]). 31. חיוב אישי בחובות החברה הוא צעד מרחיק לכת המתבקש במקרים מסוימים כאשר נפל דופי בפעולות בעלי המניות או המנהלים בחברה. כפי שפורט לעיל, הרמת מסך אפשרית במקרים של תרמית, חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק, במקרים שבעלי מניות עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות. עד כאן הרקע הנורמטיבי לסוגיית הרמת המסך, התרמית בדיני חברות והטלת אחריות אישית. הסיכון בניהול עסקים מול חברות 32. לדיני החברות ולעקרון האישיות הנפרדת חלק חשוב ותרומה מהותית לחיי המסחר בכלל. עקרון האישיות הנפרדת עומד בבסיס קיום החברה ולא על נקלה יורם המסך. "הלכה היא, כי הסרת מסך, אינה עניין שבשגרה, אלא חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" (ראו ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ [3], בעמ' 361; ראה גם עניין ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חב' לבניה בע"מ [4]). 33. הקמת חברה וניהול עסקים באמצעות חברה לא רק שהם לגיטימיים אלא אף מתבקשים, ומועילים לפיתוח חיי כלכלה ומסחר בארץ ובעולם, מזה שנים רבות. גם נטילת סיכון מחושב במסגרת עסקי החברה אין בו פגם כל עוד הסיכון אינו בלתי סביר. נטילת סיכונים סבירים במסגרת העסקים היא מאפיין מובהק של חיי המסחר והכלכלה. ברוב המקרים קיים סיכון בהקמת עסק חדש ובהפעלתו, בוודאי מעבר לסיכון שנוטל על עצמו שכיר הבא לעבוד אצל מעביד. נטילת הסיכונים על-ידי היזמים תורמת לחיי המסחר והכלכלה, על-ידי פיתוח עסקים, ויצירת מקומות עבודה, והנעת גלגלי הכלכלה באופן המביא לרווחת הכלל. ראה: O.E. Williamson The economic institutions of capitalism: firms, markets, relational contracting [16]; F.H. Easterbrook, D.R. Fischel The economic structure of corporate law [17]. 34. אדם המנהל עסקיו מול חברה מביא בחשבון כי אין מולו אדם אחר בשר ודם, ומודע לכך כי ברוב המקרים יפרעו החובות כלפיו רק על-ידי החברה, ולא על-ידי בעלי המניות והמנהלים. אותו אדם נוטל סיכון מחושב בעסקיו עם החברה, במקרים אחרים מחתים הספק את המנהלים על ערבות אישית. הדבר מקובל בייחוד בבנקים המעניקים אשראי לחברות, ואצל ספקים גדולים שיש להם עצמה המספקת כדי לאלץ את המנהלים לחתום על ערבות אישית. 35. ראה א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל [14], בעמ' 64 המציין כי חלק מעלויות העסק הוא החשש שהפירמה תסתבך בהפסדים. מי שמתקשר עם חברה בעלת מימון דק לוקח את הסיכונים הצפונים בהתקשרות כזו בחשבון, ונותן להם ביטוי במערכת המחירים המוסכמת בינו לבין החברה, על-ידי העלאה מסוימת במחיר הטובין או בשינוי הריבית. 36. כדברי Gower - הגבלת האחריות מהווה תמריץ חזק להשקעה בעסקים, בעוד שביטולה של הדוקטרינה הזו מפנה את כספם של היזמים לאפיקים חלופיים כגון צריכה, שאינם מאפשרים צמיחה כלכלית ושגשוג כלכלי. ממשיך פרוקצ'יה בספרו הנ"ל [14]: התועלת שבקיום החברה אינה ייחודית ליזמיה, אלא היא משותפת לכלל. מן הראוי שהכול יהיו שותפים בנטל הסיכונים הנובעים מעשיית עסקים עם חברות. 37. לדוגמה, בתקופת תפיחת בועת ההיי טק, בשנים 2001-1996 הוקמו וקרסו אינספור חברות היי טק על-ידי יזמים אשר קיוו לפתח מוצר חדש, ולמכור את המוצר או החברה במיליונים רבים. ברוב המקרים לא נתממשו הציפיות, החברות קרסו, והותירו נושים אשר לא קיבלו את כספם. למרות האמור אין בדרך-כלל מקום לחיוב אישי של יזמים כאלה היות שהיזמים פעלו בתום-לב והיו להם ציפיות לגיטימיות להצלחה ולרווחים גדולים, כפי שאירע בחלק מהמקרים. אופוריה זו לא הייתה נחלתה של היזמים בלבד, אלא חלק ניכר מהציבור בארץ ובעולם נתפס לסברה שניתן לייצר ערך בקלות, ושווי החברות הרקיע שחקים, עד שקרס לבסוף. 38. גם הספקים שסיפקו סחורות ושירותים לחברות ההיי טק היו מודעים לכך שמלבד היוזמה, האינטליגנציה וההמצאות של היזמים אין לחברת היי טק תוכן מוחשי. מכאן שהיו מודעים לכך כי אין וודאות שהחברות יצליחו, ומכאן שאין וודאות שיקבלו את כספם. 39. דווקא העוסקים והספקים הקטנים, בעלי עסקים מן השורה, הנאבקים יום יום כדי לשווק את סחורתם, הם הראשונים הנפגעים מקריסת חברות, בהיעדר כל ביטחונות או ערבויות לחובות החברה כלפיהם. מגזר נוסף הנפגע מקריסת חברה הוא אותו מגזר שאינו נוהג או שאינו רשאי להחתים על ערבויות אישית כגון ספקים של שירותים, שאספקתם מוסדרת על-פי כל דין, כגון בזק וחברות אחרות. 40. אמנם, אותם ספקים מביאים בחשבון חובות אבודים בשיעור מסוים, אולם משמעות הדבר היא שהחובות מוטלים למעשה על שאר לקוחות הספק, במסגרת התחשיב הכולל. מצד אחד ניתן לטעון כי חלוקת הנזק במקרים מסוימים והטלתו על כלל הציבור היא הדרך הנאותה כדי להתמודד עם סיכונים אינהרנטיים המאפיינים יזמות והקמת עסקים וחברות, היות שאותו ציבור נהנה מהיוזמות והעסקים בסופו של דבר ומכאן שבחשבון הנזק והתועלת גוברת התועלת. במילים פשוטות, עצם קיומם של חובות אבודים במגזר העסקי, ובמגזר החברות אין בו כדי לשלול את הלגיטימיות של ניהול עסקים באמצעות חברות. 41. אכן כל עוד פועלים היזמים והמנהלים בצורה רגילה, ללא שיש בפעולתם דופי מוסרי או מירמה יחול הכלל הרגיל, והחובות יגבו מהחברה בלבד, אולם במקרה של שימוש לרעה במסך ההתאגדות יש לשקול חיוב אישי. מקימי חברות סדרתיים וניהול חברות על-ידי אנשי קש 42. לכלל האישיות הנפרדת יש חריגים. אחד החריגים המובהקים הוא שימוש לרעה במסך ההתאגדות על-ידי נוכלים ורמאים, המקימים ומפילים חברות באופן סדרתי, ללא כוונה מראש לנהל עסק בצורה מסודרת, וללא כל כוונה לפרוע אי פעם את החובות. 43. הדין נוקט שתי שיטות בסיסיות לטיפול בבעיה זו. האחת היא הרמת מסך ההתאגדות להטלת אחראיות אישית על בעלי המניות. השנייה היא הטלת אחריות ישירה על אורגניה של החברה בגין עבירות ועלויות נזיקיות וחוסר תום-לב מכוח תורת האורגנים. בבית-המשפט העליון בע"א 9916/02 הנ"ל [4] מיום 5.2.2004 נקבע: "יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס. אוטולנגי 'הרמת מסך אחד מהנימוקים לה' הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרד של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחור המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או 'משבט זעמו' של החוק (ראו ע.א 4606/90 מוברמן ואח' נ. תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353)". 44. בבית-המשפט העליון, נקבע כי הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה אפשרית בין השאר כשהאורגן ביצע עוולה נזיקית או פעל בחוסר תום-לב מובהק. ראה ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ [5], בעמ' 42 שם נקבע: כך הוא לגבי עבירות פליליות שאורגן מבצע בתאגיד (ע"פ 137/79 גלנט נ' מדינת ישראל). כך הוא לגבי עוולות נזיקיות שהאורגן קיים את יסודותיהן (ע"א 308/59 שימקין נ' רומנו; ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן) וכך הוא לגבי הפרת החובה לנהוג בתום-לב במשא ומתן (ע"א 230/80 פנידר בע"מ נ' קסטרו; ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו). השאלה היא, ככלל, אם ביצע בעל התפקיד בתאגיד, באופן אישי, את יסודות העילה המקימה חבות. שאם התשובה לכך היא בחיוב, לא ישמש המעטה התאגידי אצטלה לבעל התפקיד להתכסות בה (ראו גם סעיף 54(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, המורה כי 'אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס'". 45. למרבה הצער, תופעת מקימי החברות הסדרתיים אינה תופעה נדירה. אנשים שונים הבינו כי בדרך זו יוכלו לעשות לביתם, על-ידי הקמת חברה, צבירת חובות, נטישת החברה, הקמת חברה חדשה, צבירת חובות וחוזר חלילה. אותם אנשים אינם יזמים ועוסקים הפועלים במסגרת הלגיטימית של חיי המסחר. אותם גורמים אינם מתכוונים מראש לפרוע את חובותיהם. כבר בעת הקמת החברה ידוע להם כי סופה של החברה שתקרוס לאחר שתשמש כאמצעי להעברת נכסים מכיס העושר של הציבור והספקים, לכיס העושר הפרטי שלהם. פעולותיהם במסגרת החברה אינן אלא כסות למעשי מירמה, ואין בהן משום נטילת סיכון סביר במסגרת פעולות יזמות וניהול עסקים. 46. בע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ (בפירוק) נ' ביטי [6], נקבע כי פעולת דירקטור הרואה כיצד עסקי החברה מדרדרים והולכים ונעשית לקידום האישי שלו תוך קיפוח אינטרסים של נושי החברה מבטאת לא רק חוסר תום-לב אלא עשויה להעיד על כוונת מירמה. כמו כן נקבע שם כי סחרור אין סופי של "גלגול כספים" תוך הרחבת מעגל ההתחייבויות והמשכת העסק תוך גלגול הכספים עשוי לעתים להצדיק מימצא של כוונת מירמה. עוד נקבע כי מעשים הטומנים בחובם יסוד של אי-יושר ממשי, לפי המושגים של מסחר הוגן, המקובלים אצל אנשי המסחר. הווה אומר שכוונת הדברים היא להתנהגות שיש בה משום דופי מוסרי. 47. במקרה זה, ברור מתוך מכלול הנסיבות כי אותו נוכל, בעלה של הנתבעת, פעל מראש בדרכי מירמה. כבר בעת הקמת החברה היה בסטטוס של פושט רגל, כלומר מנוע מלנהל עסקים. מניעות זו לא הייתה מקרית אלא על רקע חובות שצבר בעבר ולא שילם. היות שהיה מנוע מלחזור על מעלליו שנית, ולא יכול היה לשוב ולצבור חובות, החליט לעקוף את המגבלה על-ידי שימוש באיש קש, או בשותף. 48. למרבה הצער, גם תופעה זו נפוצה במקומותינו. מקימי חברות סדרתיים ופושטי רגל, אנשים שלהם חובות רבים לגורמים שונים, חוזרים ומקימים עסקים על-ידי שימוש באנשי קש הנרשמים כבעלי מניות וכמנהלים בתאגידים חדשים המוקמים למעשה על-ידי פושט הרגל. לפושט הרגל עצמו אין כל רכוש הרשום על שמו ומכאן שלא ניתן לקחת ממנו דבר, כדי לפרוע את החובות החדשים שיצר. נשאלת השאלה האם יש מקום לחיוב אישי של אותם אנשי קש אשר שימשו כחזית, ככסות וכמסווה לפעולות פושט הרגל או מקים ומפיל החברות הסדרתי. התשובה לשאלה זו אינה אחידה ותלויה בנסיבות. 49. במקרים מסוימים אין אנשי הקש מודעים כלל לשימוש שנעשה בשמם: לדוגמה במקרה מסוים שנדון לאחרונה השתמש פושט רגל בעובד, צעיר עולה חדש, שלא הייתה לו ידיעה בשפה העברית, החתימו במירמה על מסמכים שונים והקים בשמו לכאורה חברות ועסקים. לאחר שקרסו אותם עסקים פנו הנושים לעולה החדש וביקשו את כספם. התביעה לא נתקבלה היות שהעולה לא היה מודע כלל לשימוש שנעשה בו על-ידי אותו נוכל, ולא הפיק כל תועלת מהפעולות העסקיות שנעשו בשמו. במקרים אחרים נעשה שימוש בקרובים או בבני-זוג, כפי שנעשה במקרה זה. כאן השאלה היא אם הייתה מודעות של הנתבעת לפעולות ואם הייתה שותפות ברווחים. מי שמשתף פעולה במודע עם מעשי מירמה יחויב לשלם את החובות מכיסו, וכמובן מי שהיה שותף לפעולות אלה, והפיק תועלת מהמעשים. 50. בעניין אחר נתעוררה שאלה הנוגעת לפעולות של בני-זוג. ברע"א 7580/01 בן עמי נ' עו"ד מיכאל קידר בתפקידו כמפרק חברת יורם בן עמי בניה ופיתוח (1990) [7] נקבע כי "בעלה של המבקשת נטל את כספי החברה, רכש בהם נכס, ורשם את הנכס על שם המבקשת, אשתו, כך שהרישום נועד 'למראית עין' בלבד. כך גם עשה בעלה של המבקשת ביחס לכספים של החברה שהפקיד בחשבון הבנק של המבקשת". 51. באותו עניין אישרה השופטת דורנר כי "בחשבון הבנק של המבקשת נעשה שימוש עבור החברה, וכי הופקדו בו כספים בסכומים של מאות אלפי ₪, העולים לאין שיעור על הכנסותיה של המבקשת, וזאת ללא שהמבקשת הציגה הסבר לכך. בנסיבות אלו יש לקבל את בקשת המפרק, ולהורות על הטלת עיקול זמני על דירת מגורים הרשומה על שם המבקשת". עוד נקבע שם כי קיימת אפשרות כי המפרק יגיש תביעה נפרדת נגד האישה, אשר באותו מקרה לא הייתה דירקטורית בחברה אלא מורה במקצועה, אולם אין מניעה לפעול גם במסגרת תיק הפירוק. עקיפת פשיטת רגל על-ידי שימוש באנשי קש 52. במקרה דנן שיתפה האישה פעולה כדי לאפשר לבעלה פושט הרגל לנהל עסקים. יש לזכור שבעלה של הנתבעת לא רשאי היה לנהל עסקים בהיותו במצב פשיטת רגל; הליך פשיטת הרגל נפתח כנגד בעלה של הנתבעת על רקע היותו במצב של חדלות פירעון, שבו חובותיו עלו בהרבה על נכסיו. ההליך מפקיע את בעלותו והחזקתו של פושט הרגל בנכסיו לטובת נושיו. הנאמן בפשיטת רגל תופש את הבעלות בנכסי החייב על-מנת לממשם בערך המקסימלי לטובת הנושים. 53. במהלך תקופת פשיטת הרגל, החייב אינו יכול לרכוש בעלות בנכסים חדשים, ולא כל שכן שאין הוא רשאי להקים ולנהל חברות ועסקים. זאת הייתה הסיבה לכך שפושט הרגל השתמש בנתבעת על-מנת להקים ולפעול בחברה באמצעותה (ראה ספרם של ד"ר ש' לוין וד"ר א' גרוניס פשיטת רגל [15], בעמ' 25). 54. התופעה של שימוש ב"אנשי קש" על-מנת לעקוף את האיסורים שנקבעו בדיני פשיטת הרגל, היא תופעה שאינה תקינה ואין להקל בה ראש. במקרה דנן הייתה הנתבעת בעלת מניות ומנהלת בחברה. סעיף 227 לחוק החברות החדש קובע, כי "לא ימונה לדירקטור מי שהוכרז פושט רגל כל עוד לא הופטר...". סעיף 84 לפקודת החברות שקדמה לחוק, קבע כי "מי שהוכרז פושט רגל אינו קשור לפעול כדירקטור של חברה - לרבות חברה לא רשומה... או להשתתף במישרין או בעקיפין בניהולה, או להיות מעורב בה אלא ברשות בית המשפט המוסמך לעניין פשיטות רגל". 55. מתברר כי האישה אשר ידעה כי בעלה פושט רגל, אפשרה לו להפר הוראות אלה ולשמש כמנהל למעשה של החברה, בעוד שהיא נרשמה כבעלת מניות ומנהלת. מכוח סעיף 231 לחוק החברות חייבת הייתה האישה להביא לסיום כהונתו של בעלה מרגע שידעה כי הוא פושט רגל, ובפועל חייבת הייתה להימנע מלאפשר לבעלה, פושט הרגל לשמש כדירקטור דה פקטו. סעיף 1 לחוק החברות מגדיר "דירקטור" לא רק מי שנתמנה פורמאלית, אלא "כל מי שמשמש בפועל התפקיד דירקטור". 56. כל האמור מטיל אחריות אישית גם על האישה עקב הפרת ההוראות הנ"ל, שבחוק החברות ופקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980. הנתבעת פעלה ביודעין. היא ידעה כי בעלה מנוע מניהול עסקים, עקב פשיטת הרגל וסייעה לו לעקוף מגבלה זו. הנתבעת הפיקה תועלת בלתי מבוטלת מהפעולות המשותפות שעשתה יחד עם בעלה. בני-הזוג ניהלו חיים משותפים, נהנו במשותף מההכנסות שהניבו העסקים. הנתבעת קיבלה משכורת באופן שוטף. מכאן הנתבעת נופלת לקטגוריה של האנשים הפועלים בצורה מודעת, ומשתפים פעולה עם נוכלים ואף נהנים מכך מבחינה כלכלית. 57. קשה להתייחס באמון לטענה שהבעל משך משכורת מהחברה על שמה בלא ידיעתה. בכל מקרה מעצם החיים המשותפים ברור שגם האישה נהנתה מהכספים שנמשכו מהחברה. הבעל ברח מהארץ. אילו לא נמלט, ניתן היה לעכב את יציאתו מהארץ. 58. ממכלול הראיות ומעדות הנתבעת עולה כי הנתבעת ידעה לפני חתונתה כי בעלה הוא פושט רגל וכי אסור לו לפעול בחברה אך בשל "האהבה", לטענתה, היא הסכימה לחתום על העברת המניות ועל חשבון הבנק. וכאמור הנתבעת טוענת כי בעת פתיחת חשבון הבנק הייתה בעלת זכות החתימה הבלעדית בחשבון ולכן לא חששה. מתברר כי בוצעו פעולות עסקיות רבות במסגרת הפעלת החברה, ובסופו של דבר הגיעה הנתבעת להסדר עם הבנקים לאחר קריסת העסקים. מכאן שקשה לקבל את התמונה שמבקשת הנתבעת להציג כאילו הייתה קורבן חסר אונים בידי מניפולטור ונוכל. התמונה האמיתית המצטיירת היא שהנתבעת שיתפה פעולה כל עוד היה הדבר נוח ונושא רווחים. רק משקרסו העסקים והבעל נמלט לחו"ל ניסתה ליצור לעצמה אליבי כאילו פעלה ללא מודעות, הוטעתה ורומתה על-ידי בעלה. 59. בעדותה לא ידעה הנתבעת להסביר על איזה מסמכים היא חתמה ולא הציגה את המסמכים. אדם החותם על מסמך לא ישמע בדרך-כלל בטענה כי אינו יודע על מה חתם וכי לא קרא את המסמך (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור [8] ראה גם ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו [9]; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [10]). אמנם ייתכן במקרים מסוימים שאדם מוחתם על מסמך כשאין לו כל מודעות למשמעותו, אולם במקרה זה הייתה בוודאי מודעת לכך כי בחתימותיה אפשרה לבעלה לפעול בשמה ללא סייג. כמו כן חזרה וחתמה בעניינים שונים, כגון לבנקים, אצל עורך-הדין לצורכי החברה וכו'. 60. הנתבעת הגישה תלונה במשטרה בגין גניבת שיקים ומעשי מירמה כביכול, אולם קיים חשש כי תלונה מאוחרת זו לא נעשתה אלא כדי ליצור אליבי לעצמה, וכדי לנתק עצמה מפעולות בעלה. הנתבעת לא פעלה על-מנת לצמצם את הנזקים שגרם בעלה. חיוב הנתבעת, בעלת מניות ומנהלת בחברה, מכוח חוק החברות החדש 61. סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות מאפשר הרמה של מסך ההתאגדות כאשר: "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". הסעיף הנ"ל עוסק בייחוס זכויות וחובות של חברה לבעל מניה בה (סעיף 6(א)(1) לחוק). 62. סעיף 54(ב) קובע כי "נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית משפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג), בשינויים המחויבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור". הסעיף מאפשר הטלת חובות החברה על מנהלי החברה. במקרה זה הייתה הנתבעת בעלת מניות, וכן שימשה כמנהלת, מכאן שניתן להטיל עליה אחריות אישית הן בכשירותה כבעלת מניות על דרך הרמת מסך לפי סעיף 6 הנ"ל והן בכשירותה כמנהלת במסגרת הטלת אחריות על נושאי משרה בחברה. 63. המסקנה היא שיש להטיל על הנתבעת את האחריות לחובות החברה בין מכוח סעיף 6(א)(2) לחוק החברות והן מכוח סעיף 54(ב) לחוק הנ"ל וכל זאת על רקע החובה האישית שחלה על האישה ולהימנע מלאפשר לבעלה פושט הרגל לכהן בחברה (סעיף 231 לחוק החברות). לא רק שאסור היה לאישה לשמש כ"איש קש", אלא גם מוטלת הייתה עליה חובה פוזיטיבית למנוע מפושט הרגל לנהל בפועל את החברה. 64. הנתבעת בסיכומיה מלינה על כך שהתובעת התרשלה ולא נקטה אמצעי זהירות, התקינה את הקווים, ולא מיהרה לנתק אותם משנתברר כי החשבונות אינם משולמים. 65. החובות המוטלים על הנתבעת במקרה זה, מכוח החוקים שפורטו לעיל, עולים לאין שיעור על רשלנות התובעת אם הייתה כזאת. הנתבעת היא שאפשרה במעשיה את פעולות המירמה. אין לבוא בטענות לתובעת אם זו הניחה כהנחה בסיסית שהמתקשרים עמה פועלים בצורה תקינה ובתום-לב. המצב התקין והרצוי הוא שיתקיים אמון הדדי בסיסי בין עוסקים בחיי המסחר. אין זה רצוי שיתהפכו היוצרות והספקים יהיו חייבים להניח מראש כי מזמיני השירותים הם נוכלים ורמאים ולא ישלמו עבור השירותים והמוצרים. יש צורך בנסיבות חריגות כדי לשלול תשלום מספק, כאשר אין מחלוקת שהשירות סופק. במקרה זה לא נתגלו נסיבות חריגות כאלה. סיכום 66. תביעה זו הוגשה נגד חברה, ונגד נתבעת אשר הייתה בעלת מניות ומנהלת החברה, אולם לטענתה הסכימה להירשם ככזו כדי לאפשר לבעלה שהיה פושט רגל, לנהל עסקים. פקודת פשיטת הרגל אינה מתירה לפושט רגל לנהל עסקים בעצמו או באמצעות חברה. גם חוק החברות אינו מתיר לפושט רגל לנהל חברה במישרין או בעקיפין. כדי להתחמק מהגבלות הנ"ל, השתמש הבעל באישתו, כ"אשת קש" והפעיל את עסקיו באמצעותה, ובאמצעות החברה שלה. בסופו של דבר, כשקרסו העסקים נמלט לחו"ל. נשאלת השאלה מתי יחויב "איש קש" שהיה בעל תפקיד בחברה בחובות החברה באופן אישי. 67. הכלל הרגיל הוא שאין בעלי מניות ומנהלים חבים בחובות החברה. לחברה יש אישיות נפרדת, אולם מי שמשתמש בחברה למעשי מירמה, יחויב באופן אישי לשלם את חובות החברה, אלא שבמקרה זה טענה האישה שבעלה הוא שפעל בחברה והרישום שלה בחברה היה רק פורמאלי. 68. אכן יש להבדיל בין אנשים תמימים שרומו, ונרשמו ללא ידיעתם כבעלי מניות ומנהלים בחברה, לבין מי שנרשמו ביודעין, ואף נהנו מהכנסות החברה. במקרה זה האישה פעלה ביודעין, ידעה כי בעלה פושט רגל ואפשרה לו לנהל עסקים באמצעותה ואף נהנתה ממשכורת והכנסות של החברה יחד עם בעלה. מכאן שאף אם לא הייתה פעילה בחברה והעסקים נוהלו למעשה על-ידי בעלה, עדיין תחויב בחובות החברה. 69. מטרת דיני החברות היא לסייע לחיי המסחר, אולם אין לאפשר לנוכלים להקים ולהפיל חברות באופן סדרתי, תוך השארת חובות כל פעם מחדש, ובוודאי שאין לאפשר לנוכלים שמעלליהם כבר נודעו, והוכרזו פושטי רגל, להמשיך במעשיהם על-ידי שימוש ב"אנשי קש". אותו "איש קש" חייב לדעת כי אם יסייע לנוכל, יחויב גם הוא במלוא החובות של החברה. התוצאה 68. התוצאה היא שיש לחייב את הנתבעות בסכום התביעה (23,996 ש"ח), בצירוף הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. בנוסף, יש לחייב באגרת משפט וכן שכר טרחה בסך 3,000 ש"ח + מע"מ. הסתפקתי בהוצאות נמוכות, עקב טענות הנתבעת לגבי מצבה הכלכלי. פשיטת רגל