קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות על נזילה בצינורות הבניין: 1. הנתבעת היא הבעלים של בניין הנמצא ברח' האומן 12 בתלפיות בירושלים. הבניין כולל שטחים שונים המיועדים למלאכה, תעשייה, אחסנה, מסחר ושירותים.   2. בתאריך 8.7.97 נחתם הסכם בין הנתבעת לתובעת לפיו שכרה התובעת מהנתבעת יחידה בשטח של 280 מ"ר בקומת החניה והאחסון של הבניין. (להלן: המושכר).   3. על פי סעיף 10(ב) להסכם התחייבה התובעת לבטח את עצמה בפני נזקים של צד ג' וביטוח בפני שריפה ולכלול את הנתבעת בפוליסה. כמו כן, הוסף בכתב יד כי התובעת לא חייבת לבטח את המבנה.   4. הצדדים חתמו גם על נספח להסכם לפיו התחייבה התובעת להשתתף בהוצאות הכרוכות בהחזקת הבניין ושירותיו בהתאם לקבוע בחוזה, ועל פי האמור בסעיף 13 לנספח.   5. בסעיף 13(א) לנספח נאמר כי הנתבעת תדאג לניהול והחזקה שוטפת של המבנה וכל שירותיו ומתקניו וכי התובעת מוסרת לנתבעת באופן בלעדי את ניהול המבנה, החזקתו, תפעולו, שמירת סדר ניקיון, תיקון והחלפה של כל מתקני המבנה לרבות מעליות, חשמל, אינסטלציה, ותאורה.   6. התובעת טוענת כי אחסנה במבנה רהיטים שונים לצורך מכירתם, וכי בשני מועדים שונים חדרו מים למושכר וגרמו נזקים לרהיטים. התובעת טוענת כי האחריות לנזק רובצת על הנתבעת וזאת מתוקף האמור בחוזה כפי שהובא לעיל הואיל והנתבעת נטלה על עצמה את החובה לדאוג באופן בלעדי לאינסטלציה של המבנה.   7. הנתבעת אינה מכחישה את האמור בהסכם השכירות והנספח לו, אולם טוענת כי אין מדובר בחובה או באחריות מוחלטת אלא יש לבחון את התנהגותה והאם פעלה באופן סביר כדי למנוע את הנזקים.   8. הצדדים הגישו כתבי טענות מסמכים שונים, ותצהירים, ובדיון שנערך הסכימו כי לאחר הגשת סיכומים ינתן פסק דין על סמך המסמכים שהוגשו, והתצהירים מטעם הצדדים.   9. מטענות הצדדים עולה כי למעשה אין חולק שחדרו מים למושכר שמוחזק על ידי התובעת בשני מקרים.   10. התובעת צירפה שתי חוות דעת של שמאים כאשר כל אחת מהן מתייחסת לאירוע שונה.   11. חוות דעתו של השמאי אמנון חסון מתייחסת לאירוע שהיה בתאריך 11.11.98. השמאי היה במקום וערך בדיקה וחקירה באשר לסיבת חדירת המים. לפי חוות הדעת הוא מצא בלאי בצינורות הספקת המים מתחת לאספלט שנמצא מעל המושכר. המים דלפו וחדרו למושכר. השמאי מציין כי בדק ומצא שהצינורות שדלפו שייכים למבנה עצמו ולא למושכר.   12. גם הנתבעת עצמה אינה מכחישה שמדובר בצינורות השייכים למבנה. לטענת הנתבעת פעלה להחלפת הצינורות כאשר לקחה חברה קבלנית בשם תידהר, אולם לטענת הנתבעת, אותה חברה גרמה נזק נוסף לצינורות וכתוצאה ממנו חדרו המים. לטענת הנתבעת, לאחר שהדבר נודע לה היינו לאחר אירוע הנזק לקחה חברה קבלנית אחרת ותיקנה את התקלה ומאז לא היו יותר חדירות של מים. לפיכך, טוענת הנתבעת כי פעלה באופן סביר ולא ניתן לייחס לה אשם כלשהו.   13. לעניין זה, יש להתייחס למוסכם בין הצדדים על פי ההסכם. נוסח ההסכם הוא ברור וחד משמעי וממנו עולה שהנתבעת לוקחת על עצמה אחריות בלעדית להחזקת המבנה לרבות האינסטלציה.   14. זאת ועוד, על פי המוסכם היה על התובעת לבטח את עצמה אך ורק כנגד נזקים לצד ג', וכן נזקי שריפה. שילוב הוראות אלה היינו בדבר אחריות הנתבעת לתחזוקת המבנה, וחובת התובעת לבטח עצמה כאמור לעיל, מלמד כי כוונת הצדדים היתה שכל נזק שיגרם עקב חדירת מים תישא בו הנתבעת.   15. לפיכך, היה על הנתבעת, אם רצתה להבטיח את עצמה, לערוך פוליסה שתכסה נזקי חדירת מים.   16. זאת ועוד, הואיל ומדובר בחדירת מים מצנרת שהיא באחריות ובשליטת הנתבעת, יש להכיל את האמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין הואיל ומדובר בנכס שהיה בשליטת הנתבעת, לתובעת אין ולא היתה יכולה להיות ידיעה באשר לנסיבות שגרמו לדליפת המים, ובנוסף נראה לי כי האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה מאשר עם המסקנה שנקטה בזהירות סבירה הואיל והיה עליה לוודא ולבדוק שהצנרת שבבניין תקינה.   17. באשר לאירוע השני, הגישה התובעת חוות דעת של השמאי יצחק וסאל. על פי חוות הדעת מדובר באירוע שהיה ביום 5.6.00. השמאי בדק את סיבת חדירת המים ומצא שמדובר בצינור דלוחין שממוקם בתקרת המחסן, המושכר, וכי כתוצאה מחלחול מים מאותו צינור נגרם הנזק. על פי חוות הדעת אותו צינור שייך לבית עסק שנמצא מעל המושכר והיה בשלבי שיפוץ. יוצא אפוא, כי שוב מדובר בצנרת שאינה באחריות התובעת ואינה שייכת למושכר אלא שייכת לחלקים אחרים במבנה. מאותם נימוקים שהעליתי לעיל רובצת האחריות המלאה על כתפי הנתבעת.   18. באשר לגובה הנזק, הרי במקרה הראשון על פי חוות דעת השמאי חסון הכיר השמאי בסכום של 25,310 ₪ כאשר הפחית סכום מסויים מדרישת התובעת הואיל וסבר כי לחלק מהריהוט לא נגרם נזק מוחלט כטענת התובעת. אני מקבל את הערכתו של השמאי חסון, כאשר הנתבעת לא טרחה לשלוח שמאי מטעמה ולא בדקה את גובה הנזק.   19. באשר לאירוע השני, קיבל השמאי וסאל את טענת התובעת כי נגרם נזק של 18,010 ₪, אולם ראה לנכון להפחית חלק ניכר מהנזק בקובעו שחלק מהריהוט (ארונות) היה מונח על הרצפה, ועל כן אין להכלילם בחובת המבטחים לפצות את התובעת. יודגש, כי שתי חוות הדעת נערכו על ידי המבטחים של התובעת, אולם בסופו של דבר תביעותיה נדחו על ידי המבטחים מסיבות שונות בין היתר מהטעם שמקום הנזק היה ברח' האומן 16, ואילו הפוליסות שהוציאה התובעת היו בקשר לנכס ברח' חרוצים 6.   20. במאמר מוסגר, ולאור הוראות ההסכם, לא היתה חובה על התובעת כלפי הנתבעת לבטח עצמה כנגד נזקי מים. התובעת עשתה כן מטעמים שלה ועובדה היא כי הפוליסות לא התייחסו כלל למושכר הנדון.   21. הנתבעת טוענת כי יש לקבל את דברי השמאי וסאל ולהפחית את סכום הנזק בקשר לארונות שהיו מונחים על הרצפה.   22. אינני סבור כך, וזאת מן הטעם שלא היתה חובה על התובעת לצפות כי יחדרו מים למחסן ויגרמו נזק לריהוט שמונח על הרצפה. נראה לי כי הטלת חובת התנהגות על התובעת לפיה עליה לאחסן ריהוט במקום שנועד לכך, כך שיהיה מעל הרצפה היינו שימוש במתקנים נוספים היא חובה בלתי סבירה.   23. לאור כל זאת, אני קובע כי על הנתבעת לפצות את התובעת בסכומים הבאים:   א. סך של 25,310 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.11.98 ועד התשלום המלא בפועל.   ב. סך של 18,010 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.6.00 ועד התשלום המלא בפועל.   ג. הוצאות המשפט, וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. נזקי מיםנזילהבניין