קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אספקת שתילים פגומים: מבוא התובעים, אב ובתו, חקלאים ממושב חמרה, התקשרו ביום 10.1.2002 עם נתבעים 1-2 בהסכם להחלפת חוטרי תמרים, במסגרתו התחייב כל אחד מהצדדים לספק לצד השני חוטרי תמרים מזן אחר. חוטרי התמרים שהיה על התובעים לקבל, מקורם בשתילים שספקה הנתבעת 3 לנתבעים 1-2. הנתבעים 1-2 לא קיימו את מלא התחייבויותיהם בהסכם, וביום 23.10.04 נחתם בין התובעים לנתבע 2 הסכם נוסף, שנועד להשלמת התחייבויות הנתבע 2 כלפי התובעים, ובמסגרתו קיים סעיף ויתור על תביעות וטענות מצד התובעים. התובעים טוענים להתנהלות שלא בתום לב מצד הנתבעים בכריתת ההסכמים, ומייחסים לנתבעים עוולה של גזל ו/או תרמית ו/או הונאה ו/או עשיית עושר שלא במשפט, וזאת בנוסף לעצם הפרת ההסכמים, ובגינם עתרו לפיצויים בסך 1,903,466 ₪. תביעת התובעים הוגשה כנגד הנתבע 1, יעקב כהן (המכונה במסמכים שונים "קובה'לה"), אשר היה במועדים הרלוונטיים לתביעה מזכיר קיבוץ גלגל. במהלך ניהול התביעה נפטר מר כהן והתביעה תוקנה כך שעזבונו נתבע במקומו [להלן - "כהן"]; נתבע 2 הינו קיבוץ גלגל [להלן - "הקיבוץ"]; נתבעת 3, תרביות רה"ן (1998) בע"מ מקבוץ ראש הנקרה, הינה חברה העוסקת בריבוי צמחים וביוטכנולוגיה, ואשר סיפקה לנתבע 2 את השתילים נשוא התביעה [להלן - "רה"ן"]; ונתבעת 4, ביטוח חקלאי אגודה שיתופית בע"מ, הינה חברה לביטוח אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים לאירוע את נתבעת 3. הרקע לתביעה זו עניינו בשתילי תרבית רקמה מזן מג'הול אשר סופקו ע"י רה"ן למגדלים שונים, ואשר לימים ולאחר שניטעו במספר משקים שונים, התגלה כי קצב התפתחותם איטי ביותר. נעשו נסיונות רבים במטעים השונים לשפר את התפתחות השתילים ע"י שיפור ההשקיה והדישון, אולם למרות נסיונות אלה השתילים נותרו מפגרים בהתפתחותם. בסופו של דבר, נוכח מצבם של השתילים, יצאה בשנת 2005 המלצה מטעם משרד החקלאות לעקור שתילים אלה. כתוצאה מהיותם של השתילים פגומים, נגרמו למגדלים נזקים שונים בגין עלויות רכישת השתילים אשר כאמור לא הניבו פרי, בגין ההשקעה בשתילים ובגין הפסדי הרווחים אשר היו צפויים להם לו היו השתילים מתפתחים כמתוכנן. רה"ן הכירה בהיותם של השתילים פגומים והגיעה להסדרי פשרה עם מרבית המגדלים לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו להם כתוצאה מרכישת השתילים הפגומים. מתווה הפשרה עולה מהמסמכים אשר הוגשו מתיק השמאי, דב סמפולינסקי, אשר ייצג את נתבעות 3-4 בניהול המו"מ מול המגדלים השונים, ולפיו פוצו המגדלים בשני אופנים: האחד, שולם פיצוי עבור כל שתיל שנרכש כאשר סכום הפיצוי נע בין 300$ ל- 600$ בהתאם לשנה בה נשתל ומשך הזמן שחלף ממועד השתילה ועד למועד הפיצוי, כאשר שתילים שנרכשו מוקדם יותר זכו לפיצוי גבוה יותר. (המפתח השנתי שנקבע ע"י השמאים הינו: 300$ עבור שתיל שנשתל בשנת 2003, 400$ עבור שתיל שנשתל בשנת 2002, 500$ עבור שתיל שנשתל בשנת 2001 ו-600$ עבור שתיל שנשתל בשנת 2000). מלבד הפיצוי, ניתן למגדלים זיכוי לרכישת שתילים מרה"ן לפי מכפלת כמות השתילים שרכשו במחיר הרכישה. במסגרת מתווה הפשרה האמור, הושגה בחודש 07/2005 פשרה בין הקיבוץ לבין נתבעות 3-4 ולפיו שולם לקיבוץ סך של 1,440,000$ בגין 2,400 שתילים שנרכשו על ידו, חלקם לשימוש הקיבוץ עצמו וחלקם (311 שתילים) אשר שווקו על ידי הקיבוץ לתובעת. בנוסף, ניתן לקיבוץ זיכוי לרכישת שתילים אשר לא נוצל על ידו. תביעת התובעים שבפניי הינה לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו להם כתוצאה מאספקת שתילים פגומים אשר אשר סופקו להם ע"י נתבעים 1-2 במסגרת ההסכם ביניהם, כאשר עיקר טרונייתם של התובעים מופנית כלפי הנתבעים 1-2 אשר פוצו ע"י נתבעות 3-4 בסכום כספי משמעותי מאד, כאשר לטענת התובעים, הנתבעים 1-2 העלימו מהם את המידע בדבר הפיצוי שהם עומדים לקבל מרה"ן ובמרמה וכפייה, ומבלי ליידע את התובעים בדבר המו"מ המתנהל מול הנתבעת 3, החתימו את התובעים על ההסכם הנוסף שהינו לטענתם הסכם מקפח. כבר עתה יצויין כי עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בסעיף סילוק תביעות אשר נכלל בהסכם השני, כאשר לטענת הנתבעים, נוכח סעיף זה מנועה התובעת מלהגיש תביעה נגדם בגין נזקיה כתוצאה מאספקת השתילים הפגומים ומשכך דין תביעתה להידחות. עניין זה ידון באריכות בהמשך. להלן השתלשלות האירועים כעולה מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט על ידי הצדדים: ביום 10.1.02 התקשרה התובעת 1 [להלן - "התובעת"] עם הקבוץ, אשר יוצג על ידי מזכירו יעקב כהן ז"ל, בהסכם להחלפת חוטרי תמרים, לפיו התובעת תספק לקיבוץ בסתו 2002-2003, 300 חוטרי תמרים מזן בהרי ובתמורה יספקו יעקב כהן/הקבוץ לתובעת 425 חוטרים או תרביות רקמה מזן מג'הול. בנוסף, התחייב הקיבוץ לממן רכישה של 45 שתלי תרביות רקמה נוספים בעלות של 2,475 דולר, אותם תרכוש התובעת ממשתלת פרדקין. סה"כ התחייב הקיבוץ לספק לתובעת 470 חוטרים. בהתאם לסעיף 2 להסכם הראשון, 425 חוטרי מג'הול אותם התחייבו הנתבעים 1-2 לספק לתובעת, אמורים היו להיות מסופקים בשני מועדים: 300 חוטרים בסתיו 2002 ו- 125 חוטרים בסתיו 2003. [ההסכם מיום 10.1.2002 יקרא להלן - "ההסכם הראשון"]. התובעת סיפקה לנתבעים 1-2 את 300 החוטרים מזן בהרי, בהתאם להתחייבותה בהסכם הראשון והנתבעים סיפקו לתובעת 311 [מתוך 425] שתילים מזן מג'הול שנרכשו על ידי הקיבוץ מרה"ן. בנוסף, קיבלו התובעים מהקיבוץ 45 שתילים תחת השתילים אשר אמורים היו לרכוש ממשתלת פרדקין. 114 שתילים נוספים אותם היה אמור הקיבוץ לספק לתובעת, לא סופקו במועד אשר נקבע בהסכם הראשון. התובעת בתצהירה מפרטת את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת ההסכם הראשון. התובעת מציינת כי עמדה בחיוביה בהתאם להסכם הראשון אולם הנתבעים לא עמדו בהסכם וסיפקו 311 שתילים בלבד מתוך 425 להם התחייבו. בנוסף מציינת התובעת כי הקיבוץ סיפק 45 שתילים נוספים בהתאם להסכם. בהתייחס ל-311 השתילים שסופקו, מציינת התובעת כי עם קבלתם שתלו התובעים את השתילים בחלקה השייכת להם תוך שהם משקיעים בהם ממרצם והונם, אך שתילים אלה נחלו כשלון מוחלט ולא התפתחו. התובעת טוענת כי משראתה שהשתילים אינם מתפתחים פנתה לקיבוץ בדרישה לפצותה ומר כהן ז"ל השיב לה כי הנושא בבדיקה. התובעת מתייחסת בתצהירה להסכם השני ולמו"מ שקדם לו וטוענת כי המו"מ לא ארך זמן רב אלא שלושה שבועות, במהלך תקופת הנטיעה של סתיו 2004. התובעת אינה מרחיבה בתצהירה בעניין המו"מ שהתנהל בין הצדדים קודם לחתימת ההסכם השני ואינה מתייחסת לתכתובות שהועברו בין הצדדים, כפי שיפורט בהמשך. פרק נרחב בתצהירה של התובעת מתייחס להתנהלות הקיבוץ ומר כהן ז"ל במהלך המו"מ לקראת חתימת ההסכם השני, כאשר התובעת טוענת כי נתבעים 1-2 ידעו שהם צפויים לקבל פיצוי משמעותי מרה"ן נוכח היותם של השתילים שרכשו פגומים ומשכך החתימו אותם על ההסכם השני שהינו הסכם מקפח כהגדרתה. התובעת מעלה טענות קשות ביחס להתנהלות מר כהן ז"ל בכל הנוגע לחתימת ההסכם השני כאשר לטענתה נהג בחוסר תום לב בהסתירו ממנה את המידע בדבר המו"מ שנוהל עם נתבעות 3-4 לקבלת פיצוי בגין השתילים הפגומים. גירסת הנתבעים לנסיבות ההתקשרות בין הצדדים מפורטת בתצהירו של מר אבי שמאע, מזכיר הקיבוץ [להלן "שמאע"]. שמאע מתייחס בתצהירו לרכישת השתילים מרה"ן כאשר הוא מציין שנרכשו 2,400 שתילים, מתוכם 311 שתילים סופקו לתובעת ואת היתר רכש הקיבוץ לשימוש שלו. כשנה לאחר רכישת השתילים התברר שהם פגומים ואינם מתפתחים כשורה. מר שמאע מציין כי התובעת פנתה למר כהן ז"ל בדרישה לפצותה בגין השתילים הפגומים וכי בספטמבר 2003 נפגשה עם מר כהן ז"ל בעניין זה. שנה לאחר פגישה זו החלה התכתבות באמצעות דואר אלקטרוני בין התובעת למר כהן ז"ל בנוגע לעיכוב באספקת השתילים בהתאם להסכם הראשון ובנושא השתילים הפגומים. להלן פירוט חילופי הדברים באמצעות הדוא"ל, אשר צוטטו בתצהירו של שמאע וצורפו אליו כנספחים: ביום 26.9.03 שלחה התובעת ליעקב כהן ז"ל דואר אלקטרוני בעניין השתילים שטרם סופקו לה ובעניין העיכוב בהתפתחות השתילים, אשר זו לשונו: "בסיכום לפגישתנו- יש למצוא פתרון חלופי ליתרת החוטרים אשר גלגל חייבת לי בסה"כ 125 עד אביב 2004, לצערי... ראה מצורף המכתב אשר קיבלתי מבוקי, המכתב של חנן בזק מנהל המחלקה למטעים אשר מדבר על עיכוב של לפחות שנתיים. בהתאם לכך אני מבקשת שתפעל להחלפת כל החוטרים אשר נמסרו לי במסגרת העסקה שלנו סה"כ 300 חוטרים אשר יוצרו ע"י רה"ן. לדעתי אין טעם לבקש מהם מכתב אני יכולה להעיד מתוך ניסיון כי השתילים היו בקרקע מעבר לשנה והשינוי היחידי היה שהם הפכו לירוק כהה מאוד ולא נוסף אף לא עלעל אחד קטן. גם להבחנתו של בוקי השתילים אשר אצלי ומרבית מהשתילים שלכם יובאו מאותו המקור. אני רואה בזה כשל רציני ביותר- עיכוב של למעלה משנתיים בפוריות מהווה פקטור מאוד משמעותי שאני לא מעוניינת להתפשר בו. אבקש לדרוש דרככם החלפה של כל החוטרים לחוטרים אשר יוצרו ברה"ן..." כשנה לאחר מכן, ביום 7.9.04 שלחה התובעת ליעקב כהן ז"ל דואר אלקטרוני נוסף אשר זו לשונו: "אני עדיין ממתינה לתשובתך. להזכירך סוף ספטמבר (החודש) זהו מועד הנטיעה האחרון לסתיו 2004...בנוסף נפגשתי עם בוקי במטע שלי בשבוע שעבר, להגדרתו באשר לתרביות הרקמה- "לא יצא מטע מהשתילים האלה"!... אני מבקשת ממך לדאוג לענייני הראשוניים במסגרת ההתקשרות בינינו באותה התכליתיות אשר אני נהגתי כלפיכם..." ביום 14.10.04 הוסיפה התובעת ושלחה לכהן, מזכיר הקיבוץ דוא"ל בו הודיעה לו כי: "בהמשך לשיחתנו- מקבלת את הצעתך בנוגע ל-300 שתילים חלופה לשתילי תרבית הרקמה מראש הנקרה. תעביר אליי ניסוח של ההצעה כזיכרון דברים...". למחרת, ביום 15.10.04 שלחה התובעת ליעקב כהן ז"ל דוא"ל נוסף: "... הבנתי שאתה קמצן, אבל גם אני יודעת לעשות מתמטיקה ואתה יכול להיות מאוד מבסוט גם אם תיתן לי 400 שתילים בתמורה לוויתור על תביעה...מחכה לזיכרון דברים ממך להמשך תהליך". ביום 20.10.04 שלח כהן ז"ל לתובעת דוא"ל אליו צורף קובץ הקרוי: "עידית אלבז הסכם", המהווה לטענת שמאע, טיוטת הסכם לבדיקה על ידי התובעת. שמאע טוען כי עו"ד רן פרנקל, עורך דינה של התובעת במועד האמור, החזיר את הטיוטה בפקס. לקיבוץ לאחר שערך בה שינויים אשר אינם נוגעים לעניין נשוא התביעה וכי הקיבוץ סירב לקבל חלק מהשינויים שהציע עו"ד פרנקל ולכן מר כהן ז"ל תיקן בכתב ידו את הנוסח ששלח עו"ד פרנקל, והנוסח של עו"ד פרנקל, בצירוף תיקונים ידניים של מר כהן ז"ל שנעשו על ידו, הוא הנוסח שנחם על ידי שני הצדדים. שמאע מציין כי בתקופה של חילופי המיילים בין התובעת לקיבוץ, נראה היה שהקיבוץ יקלע לעימות משפטי מול רה"ן שסיפקה את השתילים הפגומים ומבטחתה, מאחר ולא היתה באותו שלב נכונות מצד רה"ן ומבטחתה לפצות את הקיבוץ, פנה הקיבוץ לעורכי דין שונים במטרה לקבל הצעות שכ"ט לטיפול בעניין זה. בהקשר זה, מציין שמאע כי ביום 5.9.04 קיבל הקיבוץ הצעת שכ"ט גם מעו"ד רן פרנקל לייצוגם בהליך מול רה"ן ומבטחתה. כאמור, לאחר חילופי תכתובות דוא"ל כאמור, שתחילתם אמנם במשלוח מייל ראשון ביום 26.9.2003 אך מהלכם האינטנסיבי היה קצר, מיום 7.9.2004 ועד ליום 21.10.2004, נחתם ביום 21.10.04 הסכם נוסף בין התובעת לבין מר כהן ז"ל, אשר זו לשונו [להלן - "ההסכם הנוסף" או "ההסכם השני"]: "הואיל:- א. וביום 10.1.2002, או בסמוך לכך, התקשרו הצדדים בהסכם לפיו התחייבה עידית לספק לקיבוץ 300 חוטרי בהרי בסתיו 2002, ואילו הקיבוץ מצידו התחייב לספק לעידית במועדים שונים 470 חוטרים מסוג מג'הול/תרבית מג'הול (להלן: "החוטרים המקוריים"), ממקורות שונים (להלן: "ההסכם המקורי"); ב. והקיבוץ טרם השלים את אספקת החוטרים המקוריים שלא מחמת מעשה או מחדל של הקיבוץ. ג. והצדדים מבקשים לקיים את ההתקשרות בכל הקשור לחיובי הקיבוץ, והכל כאמור בהסכם זה להלן; לפיכך הוסכם הוצהר והותנה בין הצדדים כדלקמן:- מוסכם כי במקום חיובי הקיבוץ שבהסכם המקורי לאספקת חוטרי מג'הול/תרבית מג'הול (סעיפים 2.2, 2.3, 2.4 ו-2.5 להסכם המקורי) הקיבוץ יספק לעידית 470 חוטרי מג'הול מאורגזים, מהם 172 חוטרים סופקו קודם לחתימת הסכם זה, ואת היתרה, 298 חוטרי מג'הול מאורגזים, יספק הקיבוץ לעידית עד ללא יאוחר מיום 31.10.2004. עידית מוותרת על כל טענה, תלונה או תביעה כנגד הקיבוץ ומשתלת רה"ן ביחס לאי קיום תנאי ההסכם המקורי על ידי הקיבוץ, על כל הנזקים שנגרמו לה בגין זאת, אם נגרמו". כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים העומדת בבסיס תביעה זו מתייחסת לפרשנות שיש לתת לסעיף 6 להסכם השני, סעיף הויתור על התביעות, כאשר הנתבעים טוענים כי בחתימתה על ההסכם השני ויתרה התובעת גם על תביעה עתידית בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מאספקת שתילים פגומים, ומשכך דין תביעה זו להידחות. לתובעת מנגד טענות קשות כלפי נתבעים 1-2 אשר נהגו כלפיה לטענתה בחוסר תום לב כשלא יידעו אותה בדבר המו"מ שהם מנהלים מול רה"ן וכי החתימו אותה על ההסכם השני, שתנאיו גרועים בהרבה מהסדר הפיצוי אליו הגיע הקיבוץ עם רה"ן, במרמה ובכפיה תוך עושק וניצול מצוקתה עד כי יש להכריז על בטלותו. לגופו של עניין, טוענת התובעת כי סעיף הויתור על תביעות מתייחס לתביעות הנובעות מאיחור באספקת השתילים בהתאם לחוזה הראשון ואין בו כדי לוותר על תביעה עתידית הנובעת מהיותם של השתילים פגומים. בראש ובראשונה, יש לבחון אם סעיף 6 להסכם השני מקים מחסום מול תביעתה זו של התובעת, מחמת ויתור על הגשת תביעות עתידיות נגד הנתבעים או מי מהם, על יסוד הפרת ההסכם המקורי. פרשנות סעיף 6 להסכם במועד כריתת ההסכמים קבע נוסחו של סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 [להלן - "חוק החוזים"] כדלקמן: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". ההלכה שנהגה לעניין פירוש חוזה, כפי שבאה לידי ביטוי בדנא 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל קבעה כי :"אין חולק, כי מטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו. אין גם חולק, כי נקודת המוצא לפרשנותו של כל חוזה היא לשונו... אולם מלאכתו של הפרשן איננה מלאכת הבלשנות. "בפירושו של חוזה אין אנו מעסיקים עצמנו במחקר לשוני גרידא, וידענו כי הפירוש מכוון עצמו לאומד דעתם של הצדדים" (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען, פ"ד מו(5) 811, 818). בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה השופט אינו בוחן דברים שבלב. הוא מנסה לאתר את רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים עת שכרתו את החוזה ביניהם, כפי שהוא משתקף ב"סיפור" שהם מספרים, מתחילתו בשלב המשא-ומתן והרקע שקדם לו ועד לסופו (ע"א 4541/91 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד מח(3) 397, 407-408; ברק בספרו פרשנות תכליתית במשפט הנ"ל, בעמ' 388; ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה) 417-416). כך מתחייב מעקרון תום-הלב". בינתיים, השתנה נוסחו של סעיף 25(א) לחוק החוזים וכיום נקבע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". בין על פי הדין הקודם ובין על פי הדין הקיים, התוצאה אליה מוליכה אותנו פרשנות סעיף 6 להסכם השני הינה, כי קם מחסום בפני התובעת בפני תביעות עתידיות הנובעות מהפרת תנאי ההסכם המקורי. מבחינה לשונית דווקנית, מכיל ההסכם השני ויתור גורף של התובעת על כל "טענה, תלונה או תביעה כנגד הקיבוץ ומשתלת רה"ן ביחס לאי קיום תנאי ההסכם המקורי על ידי הקיבוץ, על כל הנזקים שנגרמו לה בגין זאת, אם נגרמו". הויתור הינו כללי וגורף ["כל הנזקים"] והוא רחב ומקיף את הצדדים הקרובים להסכם, אך לא רק אותם, אלא משתרע גם כלפי רה"ן. טענת התובעת, כאילו לשון ההסכם מתייחסת רק להפרת ההסכם כתוצאה מאי אספקת כל כמות השתילים - לא עומדת בהלימה מול נוסח ההסכם, שכן, המחדל של אי אספקת מלא כמות השתילים, אינו יכול להתייחס לרה"ן אלא לקיבוץ גלגל בלבד. הרחבת הויתור על תביעות, ידועות ושאינן ידועות ["אם נגרמו"] כלפי רה"ן משמעה ויתור על נזקים שרה"ן לכאורה אחראית להם, דהיינו: כשלון השתילים כולם, והנזק הכלכלי הנובע מאבדן הפדיון בשל הפרי. כך, שאומד דעת הצדדים העולה מלשון ההסכם השני מלמדת על ויתור כללי וגורף מצד התובעת, על כל טענה, תלונה או תביעה, קיימת או עתידית, בגין נזקים ידועים וכאלו שאינם ידועים, כלפי הקיבוץ וכלפי רה"ן, בגין חילופי שתילי התמרים. ובכלל זה, הנזקים הנובעים מאי אספקת מלא כמות השתילים, כשלון השתילים שסופקו ואבדן רווחים קיים ועתידי. לתוצאה זו נגיע גם דרך התחקות אחר אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מנסיבות כריתת החוזה השני. לחתימת ההסכם השני קדמו חילופי הודעות דואר אלקטרוני בין התובעת למר כהן ז"ל, כפי שפורטו באריכות בתצהירו של שמאע. תחילת המו"מ בדוא"ל ששלחה התובעת לכהן ביום 26.9.2003 ובו הלינה על שלושה נושאים: הנושא האקוטי - יתרת 125 החוטרים שהקיבוץ טרם סיפק לתובעת. הנושא השני - העיכוב בפוריות של השתילים שכן סופקו, לגביהם מציינת התובעת במפורש כי "עיכוב של שנתיים בפוריות מהווה פקטור מאד משמעותי שאני לא מעוניינת להתפשר בו", והנושא השלישי, הוא החלפת החוטרים הפגומים, כשהיא מציינת מפורשות אבקש לדרוש דרכם החלפה של כל החוטרים לחוטרים אשר יוצרו בברה"ן." כלומר, המו"מ בין התובעת לקבוץ, שתחילתו בתכתובת הדוא"ל מיום 26.9.03, השתרע על מלא חזית המחלוקת: גם אי קיום ההתחייבות לספק את מלא כמות החוטרים, גם הצורך להחליף את החוטרים שכן סופקו והתגלו כפגומים ולא מניבים וגם הנזק הנובע מאבדן פרי במשך שנתיים, ממועד השתילה ועד להחלפת החוטרים, כאשר התובעת רומזת על תביעה שיש לה בעניין זה שאין היא מעוניינת להתפשר בגינה. גם שמעא, אשר כיהן כמזכיר הקבוץ במועד שמיעת הראיות, העיד בחקירתו כי בחלק השני של שנת 2003 התחילו להבין שיש בעיה עם התרביות [עמ' 37 שורה 13]. יחד עם זאת, באותה עת עוד לא נודעו להם היקפי הנזק ועוד לא היה ברור אם מדובר בנזק בלתי הפיך. המו"מ בין הצדדים נכנס לתרדמת למשך כשנה, והתחדש באינטנסיביות בעונת הנטיעה של סתיו 2004, במייל ששלחה התובעת ביום 7.9.2004 למזכיר הקיבוץ. גם במייל זה חוזרת התובעת ומזכירה את נושא כשלון השתילים שנטעו ודורשת כי ענייניה יטופלו בהקדם, תוך הדגשה כי מועד הנטיעה האחרון לסתיו 2004 בפתח. ואכן המו"מ בין הצדדים התחדש כנראה בעל פה, במסגרתו הוצעו לתובעת 300 שתילים כחלופה לשתילים שניטעו, והתובעת מודיעה לכהן ביום 14.10.2004 כי היא מקבלת את הצעתו, ולמחרת היא שולחת דוא"ל נוסף, ממנו ניתן ללמוד כי ההצעה למשלוח 300 שתילים היא בתמורה לויתור על תביעה עתידית עליה רמזה עוד במייל הראשון, שהרי נכתב, במידה מסויימת של הומור ציני: "הבנתי שאתה קמצן, אבל גם אני יודעת לעשות מתמטיקה, ואתה יכול להיות מאד מבסוט גם אם תתן לי 400 שתילים בתמורה לויתור על תביעה..", ומציינת כי היא ממתינה לזכרון דברים. הסכמות אלו הועלו על הכתב ונשלחו לתובעת ביום 20.10.04 במייל שאליו צורף קובץ שכונה "עידית אלבז הסכם". בהנחה שטיוטת ההסכם אשר צורפה לראיות הנתבעים כנספח ז' היא אכן המסמך אשר צורף לדוא"ל אשר שלח מר כהן ז"ל לתובעת ביום 20.10.04, השוואת נוסח מסמך זה עם נוסח ההסכם הסופי מצביעה על קיומם של הבדלים מינוריים בין הטיוטא שהועברה לכאורה לתובעת יום קודם לחתימה לבין המסמך המודפס עליו בוצעו תיקונים בכתב ידו של כהן ואשר על גביו חתמו הצדדים בסופו של דבר, שהוא לטענת הנתבעים מסמך הכולל תיקונים שביצע עו"ד מטעמה של התובעת. ההבדלים הקיימים הינם בעניינים שוליים שאינם רלוונטיים לתביעה, כגון מספר חוטרים שסופקו קודם לחתימת ההסכם השני ומשך תקופת האחריות. התובעת טענה בחקירתה כי ראתה את ההסכם השני לראשונה במעמד החתימה במשרדו של כהן וכדבריה (עמ' 24): "את זיכרון הדברים ראיתי לראשונה וחתמתי עליו במשרד של קובה'לה כשהייתי בין הובלה של שתילים כשאבי בשטח מחכה לשתילים. אני לא זוכרת אם ראיתי את זכרון הדברים קודם במייל". במענה לשאלת בית המשפט האם לא ביקשה לקבל טיוטה קודם לחתימה על ההסכם השיבה: "אני לא ציפיתי למסמך עו"ד. אני זוכרת שכל התיקונים נעשו במקום ובקשת חתימה". בהמשך עדותה ציינה כי מהמיילים שנשלחו עולה כי בקשה לקבל טיוטא, אך לא זכרה אם בקשה להתייעץ בקשר עם הטיוטא עם מאן דהוא. כשהתבקשה לתת הסבר לטענתה שהגיעה וחתמה במקום למרות שביקשה לקבל טיוטה בטרם החתימה השיבה: "הדברים היו סגורים ברמה העקרונית ולעיני רוחי לא ראיתי שום מוקש שיכול להיות יותר גדול מהמוקש הזה". התובעת אישרה כי ההסכם השני מתאים עקרונית למה שסוכם בינה לבין כהן: "אם רואים את ההסכם הראשון-זה הסכם שעשינו בינינו כדי לראות מה ההתחייבויות והאחריות של כל אחד. כשהגעתי אליו למשרד ראיתי הסכם שערך עו"ד...הוא משקף ברמה העקרונית את ההסכמה העקרונית שהגענו אליה בזמן הנתון הזה עם כל המכלול שהיה מסביב". התובעת נשאלה לגבי הבדלים שקיימים בין טיוטת זיכרון דברים שהעביר לה כהן במייל לעומת הנוסח שנחתם בסופו של דבר (בזיכרון הדברים נכתב כי סופקו 176 חוטרים קודם להסכם זה ובהסכם שנחתם בסופו של דבר נכתב כי סופקו 172 חוטרים) והשיבה: "אין לי הסבר לזה. אני רק זוכרת שהתחילו טפטופים של אספקת חוטרים. ההסכם הזה נחתם במשרד של קובה'לה וכל התיקונים נעשו בכתב ידו בעט, ואם אני לא הערתי על זה וגם הוא לא העיר - אז כנראה היתה טעות בטיוטה שהם ערכו קודם..." ביחס לתיקונים בכתב יד שנעשו על גבי ההסכם הסבירה התובעת כי כהן ביצע את השינויים בנוכחותה וכי מדובר בהערות שהן "שיפור עמדות לטובתו". התובעת שתקה נוכח השינויים כאמור, שהיו לטובת הקבוץ, ואת שתיקה הסבירה כך: "בנקודת זמן זו לא היתה לי ברירה- זה או לסגור את המטע ולאבד המון כסף או לקחת את החלופה כשהדקויות כבר לא היו משמעותיות בעיניי. אני ויתרתי על תביעה בגין אבדן הכנסה בגין 125 שתילים שלא סופקו לי ב-2003". מהשוואת נוסח הטיוטה שהועברה לתובעת יום קודם לחתימת ההסכם השני לעומת נוסח ההסכם המודפס אשר הוכנסו בו שינויים שהינם "לטובת" התובעת, מתבקשת המסקנה כי התובעת, או מאן דהוא מטעמה, ראו את טיוטת ההסכם קודם למועד החתימה ואף ניסו להכניס בו שינויים, אשר רובם לא התקבלו בסופו של דבר ומר כהן ביצע על גבי הטיוטה המתוקנת שינויים בכתב ידו, כך שנוסח ההסכם חזר להיות כנוסח הטיוטה שנשלחה אליה יום קודם לכן. הנתבעים טענו כי בתקופה שקדמה לחתימת ההסכם השני היתה התובעת מיוצגת ע"י עו"ד פרנקל והוא אשר הכניס את השינויים בטיוטת ההסכם. התובעת הכחישה כי בתקופה הנ"ל הייתה מיוצגת על ידי עורך דין כלשהו, אך הודתה כי עו"ד פרנקל ראה את ההסכם השני, לטענתה לאחר חתימתו: "עו"ד פרנקל מעולם לא ייצג אותי בשום התנהלות מול קיבוץ גלגל. עו"ד פרנקל ראה את זה"ד או ההסכם הזה יום אחרי החתימה, רק מתוך סקרנות... בתור ידיד שסיפרתי לו על כל הצרות.. על זה שאני אמורה לקבל סחורה..סיפרתי לו ברמה חברית ללא שום ייצוג. הדבר היחיד שהיה זה כשקובה'לה אשר לי שאולי הם יתבעו אז אמרתי לו שידבר עם מכר שלי, אולי הוא יעזור להם". התובעת הופנתה לעותק המקורי של ההסכם השני [מוצג נ'2] שעליו מופיעה כותרת הפקס של עו"ד פרנקל, ולמרות זאת, לא זכרה כי טרם החתימה הועביר ההסכם בפקס לעו"ד פרנקל. בהמשך ביקשה לחדד: "אני רוצה להבהיר שלא זכור לי במהלך כל אותו בוקר או יום קודם או יום אחרי זה שבמהלך הדיונים בינינו היתה איזושהי התערבות של רן פרנקל. עו"ד פרנקל לא יעץ לי לכל אורך ההתנהלות שלי עם קובה'לה". ההסבר שנתנה לקיום לכותרת הפקס של עו"ד פרנקל על ההסכם השני עשוי להיות קשור לכך שנתנה למר כהן את פרטיו של עו"ד פרנקל והיא יודעת שנפגש עימו. הכחשתה של התובעת את דבר מעורבתו של עו"ד פרנקל בניסוח טיוטת ההסכם השני לקראת כריתתו, אינה מקובלת עלי. יתכן ועו"ד פרנקל לא ייצג אותה במובן המשפטי המקובל של מתן ייפוי כח, אך התובעת העידה כי ערבה אותו ברמה החברית, ואף מסרה למר כהן את מספרו של עו"ד פרנקל, והיא גם ידעה על פגישה שנערכה ביניהם. התובעת העידה כי ראתה את ההסכם השני רק ביום חתימתו, וכי בנוכחותה תיקן מר כהן תיקונים מינוריים בכתב יד על הנוסח המודפס, שהיו "לטובתו". מה טעם היה לתקן את נוסח ההסכם, לטובת הקיבוץ, אם מדובר היה בטיוטה המקורית שהועברה על ידו? הטעם לתיקונים נבע מכך, שהטיוטא שונתה, כנראה על ידי עו"ד פרנקל, אליו הועברה מלכתחילה. עו"ד פרנקל הכניס לטיוטא תיקונים שונים שנועדו לטובת התובעת, ואף הדפיס מחדש את נוסח ההסכם, אך תיקונים אלו לא היו מקובלים על כהן, ומכאן התיקון בכתב ידו במעמד החתימה, על הנוסח המודפס. כך או כך, התובעת הודתה כי היא לא התעמקה בתוכן ההסכם טרם הוסיפה את חתימתה, וכי ההסכם השני שיקף את עקרונות ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, בכל מכלול הטענות. התובעת הייתה מודעת לכך, שההסכם מכיל ויתור על תביעות, ומעידה במפורש כי כנגד חתימה על ההסכם, ויתרה על פיצוי בגין אבדן הכנסה. אמנם התובעת הוסיפה, כי הויתור התייחס לאבדן הכנסה מ-125 השתילים שלא סופקו בשנת 2003, אך אינני רואה מקום לאבחנה זו. התובעת, חרף העובדה שקבלה סיוע משפטי בבדיקת טיוטת ההסכם השני, לא דרשה לתקן את סעיף הויתור כך שיאמר בו מפורשות, כי הויתור מתייחס לאבדן ההכנסה מאותם 125 שתילים שלא סופקו בלבד. התובעת גם לא בקשה, בעצמה או באמצעות מי מטעמה שבדק עבורה את טיוטת ההסכם, ואשר היה קרוב לודאי עו"ד רן פרנקל, לשנות את סעיף הויתור ולמחוק ממנו את רה"ן. הרחבת הויתור גם כלפי רה"ן מלמדת על היקף הויתור המשתרע גם על תביעה עתידית בגין אבדן הפרי בגין השתילים הפגומים שכבר סופקו בעבר. למעשה, עם חתימת ההסכם השני, שכלל החלפת כל השתילים שסופקו בשתילים חדשים, והשלמת האספקה של השתילים שטרם סופקו, נדחה מועד שתילת המטע בשנתיים. התובעת הייתה מודעת היטב לכך, שנגרם לה אבדן הכנסה בשל איחור של שנתיים בפריון - הן לגבי השתילים שכן נשתלו והן לגבי אותם 125 שתילים שטרם סופקו. האבחנה שעשתה בעדותה, לגבי ויתור על אבדן הכנסה בגין 125 שתילים בלבד, הינה מלאכותית ובלתי אמינה. מתחילת המו"מ, התובעת הלינה על הנזק הצפוי לה בגין אבדן הכנסה, ואף כללה "איום" מרומז בתביעה ["אינני מתכוונת להתפשר בו"..]. הנתבעים 1-2 ללא ספק, היו מודעים לנזק זה ולדרישה הבלתי מתפשרת של התובעת לפיצוי בגין אבדן הפריון, ועל כן נאותו להגיע עם התובעת לכלל הסכם ולספק לה שתילים חדשים, למרות שבאותה עת, טרם הגיעו לכלל הסדר עם רה"ן. הנתבעים יכלו ל"גלגל" על רה"ן את הנזק, שכן ממנה רכשו את השתילים. גם התובעת בחרה לראות בקיבוץ גלגל את יריבה, ולא פנתה ישירות לרה"ן. בנסיבות אלו, לנטילת האחריות מצד גלגל כלפי התובעת היה "תג מחיר" - ויתור על תביעה עתידית, כאשר התובעת הייתה היטב מודעת לויתורה, כפי שציינה בציניות באחד מחילופי המיילים שלה עם כהן, טרם החתימה. אשר על כן, אומד דעת הצדדים כפי שהיא עולה מן הנסיבות מוליכה אף היא למסקנה, כי יש לתת תוקף מלא לסעיף הויתור על תביעות בהסכם השני, ואשר על כן סעיף 6 מקים מחסום מול תביעת התובעת, ככל שהיא נוגעת לטענות או תביעות שיש לתובעת כלפי הקיבוץ וכלפי רה"ן, בשל הפרת החוזה המקורי. אך אין במסקנות אלו כדי לייתר את הצורך לבחון את התנהלות הנתבעים במסגרת המו"מ לכריתת ההסכם, את תום ליבם ואם ההסכם המקורי אינו נגוע בעושק או במרמה. השאלה המרכזית שיש לשאול הינה, האם במועד חתימת ההסכם השני ידעו נתבעים 1-2 כי הם צפויים לקבל פיצויים מנתבעים 3-4, וכיצד השפיעה ידיעה זו על תנאי ההסכם השני שנחתם עם התובעת? מר שמעא התייחס בתצהיר עדותו הראשית לאינפורמציה שהיתה בידי נתבע 2 במועד חתימת ההסכם השני באשר לפיצויים הצפויים להתקבל מנתבעת 4 (סעיף 8 לתצהיר): "באותה עת נראה היה שהקיבוץ ייקלע לעימות משפטי מול משתלת רה"ן שסיפקה לקיבוץ את כל השתילים הפגומים ומול חברת הביטוח שלה (ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ), שכן לא היתה באותו שלב כל נכונות של הנ"ל לפצות את הקיבוץ. הקיבוץ החל לקבל הצעות מעורכי דין, שייצגו אותו בתביעה הנ"ל..." ובהמשך: "באותה עת הקיבוץ לא נראה היה כי יימצא פתרון של הסכמה בין הקיבוץ לבין משתלות רה"ן או מהביטוח החקלאי, והקיבוץ גם לא צפה לקבל פיצוי כזה בטווח נראה לעין. גם לאחר חתימת הסכם סילוק התביעות עדיין נראה היה שהקיבוץ ייאלץ לנקוט הליך משפטי ארוך ויקר כנגד משתלות רה"ן. כך למשל, ביום 22.11.04- חודש לאחר חתימת הסכם סילוק התביעות- פנה הקיבוץ לעורך דין נוסף וקיבל הצעת שכ"ט ממשרד עו"ד לביא מיכלין ושות'". בחקירתו נשאל מר שמאע מתי נוהל המו"מ בין הקיבוץ לנתבעים 3-4 והשיב כי בחודש 9/04 נפגש יעקב כהן ז"ל לראשונה עם עו"ד בקשר לעניין זה. בהמשך התברר כי מדובר בעו"ד רן פרנקל. בהתייחס למו"מ עצמו ציין מר שמאע כי הוא התקיים בשנת 2005 והוא ארך כחודש ימים כאשר בחודש 06/2005 נחתם ההסכם בין הקיבוץ לרה"ן. מר שמאע לא צירף לראיותיו את ההסכם שנחתם בין קבוץ גלגל - נתבע 2 למשתלות רה"ן - נתבעת 4 ותרץ זאת בכך ש"ההתייחסות שלנו היתה שלנו יש הסכם עם התובעת ולכן כשנשאלנו נתנו את הפרטים, אמרנו איזה גודל של פיצוי קיבלנו אבל לא ראיתי סיבה למה אנחנו צריכים לצרף מסמך שאינו נוגע בכלל לקשר של התובעת מולנו". תשובה זו של מר שמאע הינה תשובה מתחמקת כאשר ברור כי להסכם עם נתבעת 4 ובמיוחד למועד שבו נחתם, יש רלוונטיות רבה לבירור שאלת תום הלב של הנתבעים 1-2 במו"מ מול התובעת, לקראת חתימת ההסכם השני. בניגוד לתשובתו של מר שמאע לגבי התקופה בה נוהל המו"מ, השיב מר און ברזילי, מנכ"ל רה"ן, במסגרת תשובות שאלון שהועבר אליו (מוצג ת'5) כי התנהלו מגעים החל מאמצע שנת 2004. מלבד תשובתו של מר ברזילי, הוצגו מסמכים שונים המלמדים על כך שבשלב בו נחתם ההסכם השני כבר נוהל מו"מ, בניגוד להצהרות מר שמאע בעניין זה. כך למשל, במכתב ששלח מר כהן ז"ל ביום 9.4.04 לרון דינר מטעם רה"ן הוא מציין: "בהתאם לממצאים של הסיור שהתקיים בתאריך 12.1.04 במטע התמרים בקיבוץ גלגל: התפתחות השתילים איטית... סוכם בינינו שהנושא יועבר בדחיפות למחלקת הביטוח לבחינת המשא (צ.ל.- המשא ומתן) ותוך מספר שבועות תוגש המלצתכם... סבור אני שהדרך הטובה ביותר להסדר הבעיה היא באמצעות הידברות ישירה וללא "מתווכים". מכתב זה מצביע, ללא ספק, על כך שבחודש 04/04 ואף קודם לכן כבר היו מגעים בין הקיבוץ לבין רה"ן בנוגע לכשלון השתילים ומציעת פתרון לבעיה. זאת ועוד, שמביט-טוסמן שמאים וסוקרים מטעם רה"ן, העלו ביום 18.4.04 על הכתב התייחסות להתקדמות המו"מ עם המגדלים השונים: "קבלנו היום את פנייתו של צבי צוקר אח' ביטוח תביעות רה"ן (שהעתקו הועבר לידכם) אשר על פיו קיבוץ גלגל וכנראה גם גשר יסכימו לסילוק דרישתם ע"י קבלת שתילים (חוטרים) חלופיים. מאחר ושני תובעים אלו מהווים (לפחות) 25% מהתביעה, נכון יהיה לסיים עמם את הפשרה בדרך זו, במחיר נוח יחסית..." (ההדגשה אינה במקור). גם מנוסח מכתב זה עולה בבירור כי בחודש 04/04 כבר נוהל מו"מ בין הקיבוץ לבין בטוח חקלאי בהתייחס לשתילים שספקה משתלת רה"ן, כאשר ההסדר שהסתמן היה החלפת השתילים הפגומים. מתשובתו של מר ברזילי כמו גם המכתבים של כהן ושל שמביט טוסמן עולה כי בניגוד לגרסתו של מר שמאע, במועד בו נחתם ההסכם השני בין התובעת לבין הקיבוץ, כבר התנהלו מגעים בין הקיבוץ לבין רה"ן, אך טרם סוכם המתווה לקביעת הפיצוי שיקבל הקיבוץ, והמתווה שהסתמן היה באמצעות החלפת החוטרים הפגומים. זו אולי הסיבה לניסוחו של סעיף 6 להסכם השני, לפיו "עידית מוותרת על כל טענה, תלונה או תביעה כנגד הקיבוץ ומשתלת רה"ן" (ההדגשה אינה במקור). הרחבת סעיף הויתור גם כלפי רה"ן מרמזת ומלמדת על מגעים שכבר התנהלו בין הקיבוץ לנתבעים 3-4 ובהתאם לכך, במבט צופה פני עתיד ומתוך רצון להגן על רה"ן אשר היתה צפויה לפצות את הקיבוץ על כשלון השתילים, נוסח סעיף ויתור על תביעות כך שהוא כולל גם את משתלת רה"ן אשר לא הייתה צד להסכמים עם התובעת, לא בהסכם הראשון ולא בהסכם השני. אינני מקבלת את גירסת התובעת כי במועד חתימתה על ההסכם השני, כלל לא ידעה ולא צפתה כי הנתבע 2 יקבל פיצוי מהרה"ן. התובעת טענה כי עו"ד פרנקל לא היה מעורב מטעמה במו"מ עם כהן לקראת כריתתו של ההסכם השני, ואת קיומו של הפקס הנושא את מספר משרדו מייחסת לפגישה שקיימו כהן ועו"ד פרנקל, לשם ייצוג קבוץ גלגל כלפי רה"ן. יחד עם זאת, התובעת לא הכחישה כי ערבה את עו"ד פרנקל בעניינה, והודתה כי הראתה לו את ההסכם השני, אך לאחר חתימתו. כאמור, גירסה זו לא התקבלה על ידי, אך גם לפי שיטתה של התובעת, משידע עו"ד פרנקל למחרת חתימת ההסכם השני על קיומו, ובמקביל שוחח עם מר כהן לצורך ייצוג הקיבוץ בתביעה נגד רה"ן, אך טבעי היה שיסב תשומת ליבה של התובעת לכך. התובעת ידעה כי הקיבוץ מחפש פתרון לבעיית העיכוב בהתפתחות השתילים, וכי נזקי הקבוץ עולים עשרות מונים על נזקיה, שכן מתוך 2400 השתילים שנרכשו מרה"ן, רק 311 שתילים הגיעו אליה, ובשאר השתילים הפגומים עשה שימוש הקיבוץ. הגיוני שהיו פערי מידע בין התובעת לבין מר כהן ז"ל באשר להסדר המסתמן בין קבוץ גלגל לבין רה"ן, אך לא היה בכך כדי להשפיע על תנאיו באופן קיצוני העולה כדי עושק, כטענתה. התובעת בחרה במודע בפתרון המהיר והמיידי, ואולי הקל יותר מבחינתה, כאשר ראתה בקבוץ גלגל את יריבה הבלעדי, והסכימה לקבל את החוטרים החילופיים, כדי להספיק ולשתלם בסתו 2004 ולהרוויח שנת שתילה, תחת לתבוע את רה"ן, לבדה או ביחד עם קבוץ גלגל, ולהפסיד עוד שנת שתילה. בפועל, ההסכם בין קבוץ גלגל לרה"ן נחתם 8 חודשים לאחר חתימת התובעת והקבוץ על ההסכם השני. פרק זמן זה אמנם לא ארוך, אך אין בו לכשעצמו ללמד על כך, שכבר בעת החתימה על ההסכם השני, ידע הקיבוץ כי הוא עתיד לקבל - בנוסף לשתילים חילופיים - גם פיצוי כספי משמעותי בגין אבדן הפריון בשתילים הפגומים שסופקו לו. התובעת טוענת לקשרים בין מר לויטה, מנכ"ל הנתבעת 4 לקיבוץ, בגינם לטענתה, הובטח לקיבוץ פיצוי כספי משמעותי, ועל כן הזדרז הקיבוץ להחתימה על ההסכם השני, אך טענות אלו לא לוו בראיות כלשהן, והרושם שנותר מעדותה של התובעת ומחילופי הדוא"לים שקדמו לחתימת ההסכם השני היו כי הדחיפות לסיום המו"מ עם הקיבוץ, נבעה דןןקא מן התובעים, אשר ביקשו לנצל את אפשרות השתילה של השתילים החילופיים כבר בסתיו 2004. אינני סבורה, כי התובעת הוכיחה קיומה של עילה לביטול ההסכם השני, בעטיים של עושק ומרמה. נטל ההוכחה בעילות אלו הוא כבד, והתובעת לא הרימה אותו. נותר איפוא לבדוק, אם קיימת לתובעים עילת תביעה כלפי הנתבעים, או מי מהם, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. לטענת התובעת, הנתבעים 1-2 קיבלו פיצוי מהנתבעים 3-4 בגין השתילים הפגומים שסופקו לה, ועל כן הם מחזיקים בכספים המגיעים לה, דבר המהווה עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". אכן, חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע עקרון כללי של השבה שנועד למנוע התעשרות שלא כדין של אדם על חשבון רעהו. היסודות שיש להוכיח לפי סעיף 1 הינם: קבלת נכס, שירות או טובת הנאה אחרת ע"י הזוכה, אותה זכיה - התעשרות - באה לזוכה מהמזכה על חשבונו של המזכה, והתעשרות הזוכה נעשתה שלא על פי זכות שבדין. לטענת התובעת, כל שלושת יסודות העילה מתקיימים כאן, שכן הנתבעים קבלו פיצוי בגין נזקים שלא נגרמו להם אלא לתובעים, ועל כן מוצדק לחייבם להשיב לתובעים את התמורה שהייתה צריכה להשתלם להם. באשר לרכיב השלישי "שלא על פי זכות שבדין", מפנים התובעים למבחן שמזכיר פרופ' פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט, [מהדורה שניה כרך א עמ' 84] לפיו אם ההתעשרות היא בלתי צודקת, הרי שהיא אינה על פי זכות שבדין. אינני סבורה כי לתובעת קמה עילת תביעה כלפי הנתבעים 1-2 בגין עשיית עושר ולא במשפט, שכן זכותם של הנתבעים 1-2 לקבלת פיצוי מרה"ן בגין מלא כמות השתילים שנרכשו על ידם הינה על פי זכות שבדין. בחלק הארי של השתילים, השתמש הקיבוץ, וחלק מזערי מסר לתובעים במסגרת עסקת החליפין נשוא ההסכם המקורי. יחד עם זאת, אין בכך כדי להפוך את הפיצוי שקבל הקיבוץ גם בגין שתילים אלו להתעשרות שלא כדין. הקיבוץ, בעשותו את עסקת החליפין עם התובעים, נטל על עצמו אחריות כלפי התובעים באשר לשתילים שהוחלפו. גם התובעים ראו בקיבוץ את מי שנושא באחריות כלפיהם לטיב השתילים, והראיה - שהתובעים לא ניהלו את המו"מ לפיצויים בגין כישלון השתילים עם רה"ן אלא עם הקיבוץ. אחריות זו שנטלו הנתבעים 1-2 על עצמם כלפי התובעים, היא ההופכת את זכייתם בפיצוי מרה"ן בגין כישלון השתילים לזכייה על פי זכות שבדין. ויוער, כי גם אם צמחה לנתבעים טובת הנאה המזכה בהשבה לתובעים, הרי שהתובעים בהתקשרותם בהסכם השני, ויתרו מראש על כל תביעה כאמור, כפי שפורט בהרחבה דלעיל. אשר על כן, הנני סבורה כי דין תביעת התובעים להידחות. מעבר לנחוץ, למקרה שהיה מקום לקבל את תביעת התובעים, אקיים דיון קצר בסוגיית גובה הנזק: התובעת צירפה לתביעתה את חוות דעתו של אייל שפירא, אגרונום, בהתייחס לנזקיה. על אף שהנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית מטעמם והסתפקו בחקירת המומחה, אינני סבורה כי חוות הדעת הייתה צריכה להוות התשתית לקביעת גובה הנזק, והתשתית שהיה מקום להתייחס אליה היתה מתווה ההסדר שבין רה"ן למגדלים השונים. בהתאם למתווה זה, היה מקום לחשב את הפיצוי כדלקמן: עבור 300 שתילים שנשתלו בשנת 2002 * 400$ = 120,000 $ עבור 125 שתילים שאמורים היו להשתל בשנת 2003 * 300$ = 37,500 $. סיכומו של דבר תביעת התובעים נגד כל הנתבעים - נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים 1-2 בסך 20,000 ₪ כולל ובהוצאות הנתבעים 3-4 בסך 20,000 ₪ כולל. שתיליםאספקה