בא-כוח המבקש טען כי ראש ההוצאה לפועל חרג מסמכותו כאשר ביטל את החלטותיו הקודמות מיום 15.1.1997 ומיום 29.12.1998, וכי הוא אינו מוסמך לשמש ערכאת ערעור על החלטותיו ואינו מוסמך לדון שנית בשאלה אם בדין ניתן צו מיצוי הליכים, כאשר הוא דן בסוגיה על-פי בקשת המשיב מיום 8.12.1998 ונתן החלטה מנומקת ביום 29.12.1998. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול החלטת ראש ההוצאה לפועל: בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל בחדרה (מר אהוד קפלן) מיום 3.1.2000 שניתנה בתיק הוצאה לפועל 12-13683-98-7. העובדות הצריכות לעניין ביום 1.11.1993 הוגשה תובענה על-ידי המבקש כנגד מר X (החייב העיקרי), וניתן פסק-דין כנגדו ביום 17.3.1994. בעקבות פסק-הדין נפתח תיק הוצאה לפועל בחדרה, שמספרו 12-01320-94-6, אך ההליכים לא הניבו פרי, והחייב הוכרז כמוגבל אמצעים, והמבקש קיבל סך 1,600 ש"ח בלבד על חשבון החוב. ב18.2.1997- הוגשה תובענה על-ידי המבקש בהסתמך על כתב-ערבות מוגבלת בסכום מיום 10.2.1993, כנגד מר חיים נאה (המשיב). המשיב הגיש בקשת רשות להתגונן וטען כי בכוונתו לבדוק נכונות החוב הנתבע ולקבל מסמכים שונים. בבקשה ניתנה החלטה, שלפיה על המשיב להמציא מסמכים ותצהיר משלים. המשיב לא ציית להחלטה, לא המציא תצהיר משלים, ובית-המשפט דחה את הבקשה וקבע: "בנוגע להיותו כערב יחיד של ארנון פוגל, מעיון בכתב התביעה ומסמכים אשר צורפו, אין לי אלא לקבוע שנתמלאו תנאי סעיף 17ג לחוק הערבות ולכן יש לדחות את הטענה". ביום 1.11.1998 נפתח תיק הוצאה לפועל 12-13683-98-7 לביצוע פסק-הדין הנ"ל, וביום 8.12.1998 הוגשה בקשה להשהיית הליכי הוצאה לפועל ולביטול החלטת ראש ההוצאה לפועל, כי מוצו ההליכים כנגד החייב העיקרי. בבקשה צוין כי החייב קיבל כספים מחברת ביטוח, ולכן הוא יכול לשלם את חובו. לאחר קבלת תגובת בא-כוח המבקש נדחתה הבקשה, וראש ההוצאה לפועל קבע בהחלטתו מיום 29.12.1998: "מדובר בהחלטה חלוטה עליה לא הוגש ערעור ולא ניתן לשנות לאחר שנתיים ימים, אבל אפילו היה ניתן לשנות אותה, לא היה בכך כדי להועיל למבקש שבינתיים כבר ניתן נגדו פסק דין וממילא אפילו הייתי מבטל את ההחלטה המתירה הגשת כתב תביעה נגד הערב, לא היה בכך כדי לשנות את תוקפו של פסק הדין שכבר ניתן על סמך החלטה כזו, אשר על כן הבקשה נדחית". המשיב הגיש בקשה "חוזרת" לביטול ההחלטה מיום 15.1.1997, הקובעת כי מוצו הליכי הוצאה לפועל כנגד החייב. ראש ההוצאה לפועל קיבל את הבקשה וביטל את החלטתו מיום 15.1.1997 וקבע, כי: "אומנם אין חולק כי ביום 15.1.97 הכרזתי כי מוצו ההליכים וננקטו הליכי ההוצל"פ הסבירים לגביית החוב בתיק זה, ההכרזה הנ"ל כנראה היתה פגומה מבחינה משפטית... אין ספק שבגלל אי הזמנת המבקש-הערב לדיון בבקשה להכרזה על מיצוי ההליכים לפי פרק ב' לחוק הערבות הנ"ל, נפל פגם בהחלטה... לאור האמור לעיל אני מורה כי טרם מוצו ההליכים נגד החייב העיקרי, ומבטל את ההכרזה שנתתי ביום 15.1.97". החלטה זו הינה נושא בקשת רשות הערעור שבפניי. טענות הצדדים בא-כוח המבקש טען כי ראש ההוצאה לפועל חרג מסמכותו כאשר ביטל את החלטותיו הקודמות מיום 15.1.1997 ומיום 29.12.1998, וכי הוא אינו מוסמך לשמש ערכאת ערעור על החלטותיו ואינו מוסמך לדון שנית בשאלה אם בדין ניתן צו מיצוי הליכים, כאשר הוא דן בסוגיה על-פי בקשת המשיב מיום 8.12.1998 ונתן החלטה מנומקת ביום 29.12.1998. עוד טען בא-כוח המבקש, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל הינה סופית, והדרך הנאותה והיחידה להשיג עליה הינה על-ידי הגשת בקשת רשות ערעור, וכן לפי תקנה 27(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם1979-, לראש ההוצאה לפועל סמכות לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, ועם מתן ראש ההוצאה לפועל את החלטתו מיום 29.12.1998, הדוחה את בקשת המשיב לבטל ההכרזה על מיצוי הליכים, סיים הוא את תפקידו. בא-כוח המבקש טען כי טעה ראש ההוצאה לפועל כאשר השתית את החלטתו על החלטת בית-המשפט המחוזי בבר"ע (ת"א) 20275/99 בנק הפועלים בע"מ נ' רודניק (להלן - הילכת רודניק [3]) וקבע כי החלטתו מיום 15.1.1997 פגומה, הואיל והמשיב לא זומן לדיון שנועד לקבוע אם מוצו הליכי הוצאה לפועל בעניין החייב. בא-כוח המבקש טען כי הילכת רודניק [3] אינה קובעת ואינה מתיימרת לקבוע כי החלטות אשר ניתנו במעמד צד אחד הקובעות כי מוצו הליכים, בטלות. לטענתו, בהילכת רודניק [3] קבע השופט בר-אופיר כי הערב הינו צד חיוני לדיון לקביעת מיצוי הליכים בהתאם לסעיף 27 לחוק הערבות, תשכ"ז1967-, שכן ייתכן כי לערב מידע באשר לנכסי החייב שיכול להביא לפירעון החוב בלי לפנות אל הערב, וכי בהילכת רודניק [3] טרם ניתנה החלטה באשר למיצוי הליכים. ולכן, לטענת בא-כוח המבקש, טעה ראש ההוצאה לפועל כאשר הרחיב את הילכת רודניק [3] וקבע כי אי-הזמנת המשיב לדיון בטרם מתן החלטתו מיום 15.1.1997 מהווה פגם כה יסודי עד כדי כך שיש לבטל את החלטתו. בא-כוח המבקש טען כי לא הייתה לראש ההוצאה לפועל תשתית עובדתית לעגן את החלטתו על-פי העיקרון של בטלות יחסית. עוד טען, כי קביעתו של ראש ההוצאה לפועל למשמעותו של עקרון הבטלות היחסית הינה מוטעית. לדעתו, הבטלות היחסית תיקבע רק כאשר העובדות המובאות בבקשה מצביעות על כך כי אם תידון הבקשה בנוכחות הנפגע, התוצאה תהיה אחרת, ובמקרה דנן העובדות לא היו עדכניות ואפילו לא נכונות. בא-כוח המבקש הוסיף וטען כי היה ידוע היטב למבקש וגם לראש ההוצאה לפועל כי החייב מתקיים מתשלומים תכופים שהוא מקבל מחברת הביטוח "כלל". ראש ההוצאה לפועל הסתמכה על עובדות אלו כאשר הכריזה על החייב כחייב מוגבל באמצעים ונתנה צו חיוב בתשלומים כנגד החייב. בא-כוח המבקש הוסיף וטען, כי החלטת ראש ההוצאה לפועל ד' גינדיק ניתנה לאחר חקירת החייב על-ידי בא-כוח נושיו, ולכן לא ניתן לאיין התרשמותו וקביעתו של ראש ההוצאה לפועל בלי לחקור שנית את החייב, דבר אשר ראש ההוצאה לפועל לא עשה. עוד טען בא-כוח המבקש, כי זכותו של נושה להיפרע מערב תוך זמן סביר, ועל ראש ההוצאה לפועל לשקול בעת מתן החלטה על מיצוי הליכים את ההליכים אשר ננקטו בפועל והזמן שעבר מאז הוגש פסק-הדין לביצוע. במקרה דנן המשיב קיבל הודעה על הגשת תביעה כנגד החייב והוזמן להצטרף להליך בשנת 1994, אך הוא לא עשה מאומה, קיבל תביעה בשנת 1997, התגונן ולא טרח להמציא מידע כלשהו באשר לנכסי החייב, לכן לא ייתכן כי הזוכה בפסק-דין יצטרך להמתין לכספו ויהיה מנוע מלפעול כנגד הערב אשר ישב בחיבוק ידיים ולא גילה מידע באשר לנכסי החייב. בא-כוח המבקש הוסיף וטען, כי ראש ההוצאה לפועל חרג מסמכותו כאשר התעלם מהחלטת בית-משפט השלום בנתניה אשר קבעה שנתמלאו תנאי סעיף 17ג לחוק הערבות בעניינו של המשיב. עוד טען, כי הייתה למשיב הזכות לערער על החלטת בית-המשפט אך הוא בחר לא לעשות כן, וכי פסק-הדין שניתן נגד המשיב גרם מכוח כלל מעשה-בית-דין לסיום ההתדיינות בין הצדדים להליך. ולכן מבקש בא-כוח המבקש לקבוע כי החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 3.1.2000 מהווה חריגה מסמכות ומעמידה כל פסק-דין אשר ניתן כנגד הערב בסימן שאלה. כמו כן הוא מבקש לקבל את הערעור ולחייב את המשיב בהוצאות בקשה זו ושכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ. מנגד, בא-כוח המשיב טען כי בדיון שנערך בבית-משפט זה ביום 8.6.2000 הוסכם, כדלקמן: "אנו מקבלים את הצעת בית המשפט, לפיה ידחה הדיון בתיק זה עד לאחר הפגרה, על מנת שב"כ המבקש תדאג לקבל החלטה של ראש ההוצאה לפועל בבקשת המבקש לחקור את נציג חב' הביטוח, שבה עוקלו הכספים המגיעים לחייב העיקרי". עוד טען בא-כוח המשיב כי מטרת ההסכמה הייתה לקיים חקירת יכולת צד שלישי, מדוע כספי הביטוח לטובת החייב העיקרי, אשר עוקלו לטובת בנק הפועלים, הוצאו מחברת הביטוח אך לא הועברו אל הבנק כאמור. בא-כוח המשיב הוסיף וטען לעניין זה, שחובת הבנק הייתה לבקש חקירת צד שלישי בפני ראש ההוצאה לפועל ו/או לקבל החלטה בעניין כעולה מן ההסכמה, אך ככל הנראה, המבקש עשה דין לעצמו, כיוון שלא זימן את חברת הביטוח לחקירה ולא קיבל החלטה מאת ראש ההוצאה לפועל כאמור. בא-כוח המשיב טען כי המשיב לא קיבל מעולם כל תגובה בעניין חקירת צד ג' למרות כל הבקשות שהוא שלח למבקש, ולכן לדעתו זה מהווה הוכחה שלא מוצו כל ההליכים נגד החייב העיקרי. לטענתו, מדובר בחוסר ניקיון כפיים ותום-לב של המבקש, ודי בכך כדי לדחות את הערעור. עוד טען בא-כוח המשיב, כי המבקש פנה אל צד ג' ביום 21.5.2000, עוד טרם הדיון מיום 8.6.2000, דבר אשר הוסתר מבית-המשפט ומבא-כוח המשיב בדיון האמור, דבר אשר מהווה חוסר ניקיון כפיים ותום-לב. כמו כן טען בא-כוח המשיב כי המשיב מעולם לא קיבל הודעה על "רשות להצטרף להליך משפטי נגד החייב", וכי המבקש לא הציג שום ראיה על כך שהמשיב אכן קיבל הודעה כאמור. לעניין סמכות ראש ההוצאה לפועל טען בא-כוח המשיב, כי בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל לחזור ולעיין בהחלטה שניתנה על-ידיו ואף לבטלה או לשנותה. אין מדובר בערכאת ערעור על אותה ערכאה, אלא סמכות טבועה מכוח העיקרון שראש ההוצאה לפועל עומד בראש "גוף מינהלי" ומתוך הכלל של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" יכול הוא לשנות את החלטתו. עוד טען בא-כוח המשיב, כי תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל מאפשרת לראש ההוצאה לפועל "...בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק, וכן רשאי הוא ליתן הוראות... ובדבר כל ענין אחר, ככל שייראה לו צודק", ולכן לפי התקנה אין הגבלת זמן, אין הגבלה של תיקוני "טעות", ואין הגבלה של הליך כל עוד הוא בכפוף לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-. כתוצאה מכך ראש ההוצאה לפועל פעל על-פי האמור בתקנה, כיוון שהוא תיקן טעות כאשר חיווה את דעתו על הבקשה מיום 9.8.1999. בא-כוח המשיב טען כי הילכת רודניק [3] קובעת כי החלטות אשר ניתנו במעמד צד אחד הקובעות כי מוצו ההליכים, אינן תקפות לגבי אותו צד שנפגע מהן ולא היה צד להליך, אך היה צריך להיות צד. הוא הוסיף וטען, כי ראש ההוצאה לפועל צדק עת קבע שההחלטה מיום 15.1.1997 הייתה "פגומה מבחינה משפטית", שכן די בעובדה שלערב (המשיב) לא ניתנה אפשרות לומר את דברו; זהו פגם שדי בו כדי לגרום לבטלות ההחלטה. עוד טען בא-כוח המשיב, כי עת הכריזה ראש ההוצאה לפועל ב17.2.1997- על החייב העיקרי כמוגבל אמצעים, החומר שהיה מצוי בידיה מעיד על היותו של החייב כמוגבל אמצעים, אך הנסיבות השתנו, ויש מקום לקבוע אחרת עקב שינוי הנסיבות. כמו כן ההכרזה על החייב העיקרי כ"מוגבל אמצעים" הינה "אישית" ולא כלפי "כולי עלמא", אין היא מהווה מעשה-בית-דין כלפי הערב שלא היה צד להליך, אלא רק כלפי החייב העיקרי או כל אחד שהיה צד להליך. בא-כוח המשיב טען כי הוא לא ישב בחיבוק ידיים כטענת בא-כוח המבקש, אלא הוא ניסה להתכתב עם המבקש ולברר פרטים לעניין החוב ולעניין ההליכים. עוד טען בא-כוח המשיב, כי לפי סעיף 17ג(א)(2) לחוק הערבות, הסמכות העניינית לקבוע אם מוצו כל ההליכים כלפי החייב העיקרי הינה בסמכותו הבלעדית של ראש ההוצאה לפועל וכל החלטה שתתקבל מכל טריבונל אחר "בטלה מעיקרה". בא-כוח המשיב הוסיף וטען כי לשונו של סעיף 17ג(א) לחוק הערבות אינה מותירה ספק באשר לכוונת המחוקק, כי קודם כול החוב ייגבה מהחייב העיקרי ורק לאחר שמוצו כל התנאים האמורים בו, מהערב. בא-כוח המשיב מבקש לדחות את בקשת רשות הערעור ולחייב את המבקש בהוצאות לדוגמה. דיון החלטתי לתת רשות ערעור כמבוקש ולדון בבקשה כבערעור לגופו. לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 3.1.2000 ובסיכומי טענות באי-כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. לפני שאני נכנס לדיון עצמו ראיתי לנכון להעיר הערה אחת, והיא: ראש ההוצאה לפועל והצדדים התייחסו לסעיף 17 לחוק הערבות, כאשר ברור שהם התכוונו לסעיף 27 לאותו חוק, ולכן התייחסותי הייתה שהתכוונו לסעיף 27 לחוק הערבות. במוקד ההכרעה בערעור עומדת השאלה אם מוצו כל הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב העיקרי, ואם לאחר שראש ההוצאה לפועל קבע שכן, היה בסמכותו לשנות את החלטתו שהיא נושא בקשת רשות הערעור שבפניי. בשנת תשנ"ב התקבל תיקון לחוק הערבות (חוק הערבות (תיקון), תשנ"ב1992-). מטרת התיקון הייתה להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות ומפני ערבות בלתי מוגבלת. התיקון הוסיף לחוק הערבות פרק שעניינו ערבות היחיד ויש בו כדי לשנות מהגישה שנהגה עובר לשינוי. במסגרת זו ביסס התיקון זיקה צרכנית שהיה בה כדי להיטיב עם הערב, מחד, ולקבוע מגבלות לאפשרות הנושה להיפרע מהערב, מאידך (ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ - סניף ראשון-לציון [1]). כן נקבע כי לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שניתן פסק-דין נגד החייב וכן לאחר שהנושה נקט את כל ההליכים האפשריים להיפרע מהחייב (סעיף 27 לחוק הערבות). תיקוני החוקים מצביעים על מגמה המכירה בקשיים ובעיוותים העשויים להתקיים בקשר המשולש בין הנושה, החייב והערב. בהמשך להכרה זו מנסה המחוקק לקבוע זכויות וחובות שיהיה בהם כדי לתעל את ההתחייבויות לקיום חובו של אחר לאפיקים רצויים כלכלית וחברתית. אמנם אין החוק חל רטרואקטיבית על ערבויות שניתנו טרם התיקונים, אולם יש בו כדי לשקף את הפרשנות שהיה ראוי לתת לאותם חוקים. פרשנות זו, במגבלות לשון החוק, היא התכלית הראויה, שכן היא משתלבת ונעה עם מגמת מכלול החוקים הצרכניים שמעצב המחוקק. על-מנת שנושה יפעל נגד ערב, על ראש ההוצאה לפועל להשתכנע כי הנושה מיצה את כל ההליכים נגד החייב, שהם סבירים בנסיבות העניין. הקושי עולה מזה, שכן יש לקבוע מה הם ההליכים שצריך הנושה לנקוט נגד החייב העיקרי על-מנת לקבל אישור לפעול נגד הערבים. על אופי הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגד החייב העיקרי, כשהם סבירים בנסיבות העניין, עמד כבוד השופט ד' בר-אופיר ברע"א (ת"א) 7392/93 כהן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [4]: "שים לב שהוראת הסעיף עושה שימוש בשני מונחים עוקבים והם: 'באמצעים סבירים בנסיבות הענין', אין די בכך שהאמצעים יהיו סבירים לפי אמות מידה כלליות ואובייקטיביות בלבד, אלא עליהם להיות סבירים בנסיבות המיוחדות של הענין בו אנו דנים. מדובר כאן, אם כן, במונחים בעלי משמעות אובייקטיבית וסובייקטיבית משולבת; האמצעים יהיו הגיוניים ומתקבלים על הדעת לפי אמות מידה כלליות, כשהם עוברים את המבחן העובדתי המסוים לפי הנתונים המיוחדים לכל מקרה, שילוב מונחים זה ('באמצעים סבירים בנסיבות העניין'), בא לעיתים להכביד על הנושה ולעיתים להקל איתו, הכל לפי המסכת העובדתית המיוחדת אשר נפרשת בבית המשפט או בלשכת ההוצאה לפועל". צדק בא-כוח המשיב בטענתו כי הליכי ההוצאה לפועל לא מוצו, וזאת בשל האפשרות של היות החייב העיקרי לא "מוגבל באמצעים" לאחר שהתברר שהוא מקבל כסף מחברת ביטוח, והוא יכול לשלם את חובו, אך המבקש לא עשה את כל מה שהוא היה צריך לעשות בנסיבות העניין, כך שברגע שנודע לו על קבלת החייב כספים מחברת הביטוח, הוא לא שם על כספים אלו יד, נוסף על כך שהוא לא פעל בהתאם להסכמה בפרוטוקול הדיון מיום 8.6.2000, שלפיה באת-כוח המבקש תדאג לקבל החלטה של ראש ההוצאה לפועל בבקשת המערער לחקור את נציג חברת הביטוח, שבה עוקלו הכספים המגיעים לחייב העיקרי. באשר לאי-נוכחותו של המשיב בדיון שבו הוחלט על מיצוי ההליכים נקבע בהילכת רודניק [3] על-ידי כבוד השופט בר-אופיר: "...הגשת תובענה כספית נגד הערבים עלולה להטיל עליהם חובות ניכרים בהיותם ערבים בלבד לפרעון חובות אלה. פסק הדין שיינתן נגדם עלול לגרום להם לקשיים כלכליים ככל שהחוב הפסוק גבוה יותר, ויהיה עליהם להתמודד זמן רב עם תוצאות ערבותם. על כן נכון יהיה להקנות לערבים זכות טיעון בטרם יתן ראש ההוצאה לפועל את החלטתו. זכות זו של הערבים עשויה להביא איתה גם פירות מעשיים: יתכן שבידי הערבים מצוי מידע על יכולתו הכלכלית של החייב, בעוד שהזוכה איננו יודע על כך דבר. וככל שמתבררים פרטים נוספים על יכולתו הכלכלית של החייב - אין לפנות לערבים, ועל הזוכה להמשיך בתהליך מיצוי ההליכים נגד החייבים...". עוד נקבע: "ראוי לזכור כי המחוקק הציב חומת מגן סביב הערבים (לפי התיקונים שבחוק הערבות) ומנע הגשת תובענה נגדם בטרם מוצו כל הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב. חומת מגן זו הוצבה בקו התפר שבין יחסי נושה-חייב-ערב והיא נועדה לתת ביטוי לשינוי המהותי שחל בחוק כלפי מימוש חיוביהם של הערבים. תכליתם המרכזית של התיקונים שחלו בחוק הערבות נועדה להגן על הערבים, משום שההנחה הבסיסית היא שמי שצריך להחזיר הלוואה שהוא נטל, הוא מי שנטל את ההלוואה ולא חברו שעשה לו טובה וחתם על הערבות (רוי בר-קהן, דיני הגנת הערב, עמ' 188, 189)". עיקר הדברים הוא שזכות הטיעון נתונה לכל ערב בפני ראש ההוצאה לפועל, כאשר מוגשת על-ידי הזוכה בקשה שתוצאתה אמורה להביא לפתיחת הליכים משפטיים נגד הערב, ובמקרה שלנו, לפי בקשת רשות הערעור אכן נשלחה למשיב הודעה על פתיחת ההליך נגד החייב, אך אישור לגבי קבלתו של המשיב הודעה זו לא הוצג, ובכך לא הוכח שהוא ידע על קיומו של הליך זה, ולא ניתנה לו כל זכות טיעון בפני ראש ההוצאה לפועל, ובכך נפגעה זכותו היסודית לטעון. בנוסף, הבנק לא נקט את כל ההליכים האפשריים על-מנת לגבות את חובו מהחייב, אף שידע שהחייב אמור לקבל כסף מחברת ביטוח. ולכן, לאור האמור לעיל, אני קובע כי לא מוצו ההליכים נגד החייב העיקרי. נותר לי לבדוק אם בדין ביטל ראש ההוצאה לפועל את החלטותיו מיום 15.1.1997 ומיום 29.12.1998. תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל קובעת: "ראש ההוצאה לפועל רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק, וכן רשאי הוא ליתן הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק שנסגר או שנגנז בטעות ובדבר כל ענין אחר, ככל שייראה לו צודק". לפי תקנה זו ניתנה לראש ההוצאה לפועל סמכות רחבה לתקן, בכל עת, כל פגם או טעות בהליך כלשהו שנעשה לפי חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו. כמו כן רשאי ראש ההוצאה לפועל, על-פי בקשה שהוגשה לו, לבטל החלטה או צו שניתנו או לשנותם, בלא שהצד הנפגע טען בפניו בכתב או על-פה. סמכות ביטול זו נתונה לראש ההוצאה לפועל רק כאשר ההחלטה שאותה מבקשים לבטל ניתנה בהיעדר הצד המבקש את הביטול. ראש ההוצאה לפועל קבע בהחלטתו מיום 3.1.2000, כי: "הבקשה לביטול ההכרזה כי המבקש נקט בכל הליך הוצל"פ סביר לגביית החוב מהחייב בתיק, אינה מתימרת לגרום במישרין לביטולו של פסק הדין, מה שאינו בסמכותו של ראש ההוצל"פ בכלל, אלא לקבוע כי לא מוצו כל ההליכים נגד החייב העיקרי". לכן בענייננו אין מדובר בביטולו של פסק-דין, אלא בשינויה של החלטה שעל-פי דיני ההוצאה לפועל מותר לראש ההוצאה לפועל לשנותה. ראש ההוצאה לפועל קבע כי המניע לשינוי החלטתו הינו פגם שנפל בה כתוצאה מאי-הזמנת המשיב לדיון בבקשה להכרזה על מיצוי ההליכים. לעניין זכות הטיעון נאמר: תכליתה המרכזית של זכות זו היא "...לעשות צדק עם בני אדם שהאינטרס שלהם עשוי להפגע מההחלטה" (דברי השופט א' ברק בע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 364). וכיוון שלא ניתנה למשיב זכות לומר את דברו, ההחלטה הייתה פגומה. לאור כל האמור לעיל, אני מחליט בזה לדחות את הערעור ולחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח + מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין עד לתשלום המלא בפועל.הוצאה לפועל