קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעה לדמי תאונה באיחור: 1. במכתבו מיום 17/5/01, הודיע הנתבע לתובע כי הוא דוחה את תביעת התובע לתשלום דמי תאונה, וזאת - על סמך טענת הנתבע כי התביעה בענין זה הוגשה לו באיחור. כנגד כך הגיש התובע את התובענה שבפנינו. 2. בהחלטה מיום 16/1/02, התבקשו הצדדים להודיע אם הם הגיעו להסכמה על עובדות המקרה או אם הם מסכימים לכך שהעובדות תיקבענה על סמך מסמכים שיוגשו. משלא הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה כאמור - היה עליהם להגיש תצהירי עדות ראשית, בהתאם לאותה החלטה. אכן, התובע הגיש תצהיר עדות ראשית והתיק נקבע להוכחות ביום 2/7/02, אלא שבמועד זה התברר כי ב"כ הנתבע איננו מעוניין לחקור את התובע בחקירה נגדית, כך שלא היינו צריכים לשמוע עדויות. עם זאת, הצדדים הגישו סיכומים בכתב, וכעת אנו נותנים את פסק דיננו זה על סמך החומר שבתיק. אלה העובדות העולות מתצהיר התובע ומהמסמכים שבתיק 3. התובע הוא עובד עצמאי (עורך דין), תושב קרית שמונה. 4. בשעות הערב של יום 9/1/01, השתתף התובע בשמחה באולמי "ארמונות אליה" בראשון לציון. 5. בעת היותו באולם, נתקל התובע בקרטון שהיה על הרצפה מתחת לשולחן, ולט החוצה. התובע נפל ונחבל. שברים נגרמו בכף רגלו השמאלית של התובע. 6. התובע פנה לטיפול רפואי. רגלו השמאלית הושמה בגבס. על התובע היה לנוח כשרגלו מורמת למעלה. מצב זה נמשך עד ליום 20/2/01. 7. ביום 20/2/01 הוסר הגבס מרגלו של התובע, אך רגלו נחבשה בתחבושת אלסטית והיה עליו להמשיך לנוח עם רגל מורמת למעלה. מצב זה נמשך עד ליום 9/3/01. 8. ביום 10/1/01 ניתן לתובע, בקופת חולים לעובדים לאומיים בבני ברק, אישור מחלה עד ליום 20/2/01. חופשת המחלה המאושרת הוארכה שוב (פעמיים) עד ליום 31/3/01. 9. במהלך תקופת המחלה של התובע, היתה שביתה של עובדי הנתבע, שבגינה לא היתה קבלת קהל בסניפיו. מועדי השביתה לא הובררו (לגרסת הנתבע - השביתה היתה מיום 28/1/01 ועד ליום 31/1/01. אין חולק שהשביתה הסתיימה בטרם סיום תקופת המחלה. 10. לרגל חג הפסח תשס"א, היו סניפי הנתבע סגורים מיום ששי, י"ג בניסן תשס"א (6/4/01) ונפתחו שוב רק ביום ראשון, כ"ב בניסן תשס"א (15/4/01). 11. ביום רביעי, 18/4/01, קיבל התובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע בתאונה, שלפיה התובע לא היה מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה מתאימה אחרת מיום 10/1/01 ועד ליום 31/3/01. 12. באותו יום (18/4/01), מילא התובע טופס תביעה לתשלום דמי תאונה. 13. למחרת (ביום חמישי, 19/4/01), הכניס התובע את טופס התביעה לתיבת הפניות המוצבת בכניסה לסניף הנתבע בקרית שמונה. לטופס התביעה צירף התובע את התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בתאונה, וכן נספח שמטרתו היתה להסביר את הסיבה שבגינה התביעה לא הוגשה בתוך 90 הימים שלאחר התאונה. בנספח האמור, שנרשם ביום 19/4/01, נכתב כך: "תביעתי זו, המצ"ב, מוגשת אליכם 100 ימים לאחר האירוע מהנימוקים הבאים: עד 31.3.01 הייתי בחופשת מחלה ולא ניתן היה לדעת עד מתי היא תוארך. בימים 1.4.01 - 5.4.01 היינו עסוקים בהכנות לפסח. משרדכם היה סגור בתקופה 6.4.01 - 14.4.01 כולל. אתמול מולאה תעודת רופא והיום הבקשה מוגשת. לאור האמור אבקש כי למרות האיחור - בהתחשב באמור לעיל - תקבלו את הבקשה.". 14. כאמור כבר לעיל, הנתבע הודיע לתובע, במכתב מיום 17/5/01, על דחיית התביעה, בשל טענת הנתבע על האיחור בהגשתה. במכתב הדחיה נאמר כי התביעה הוגשה לנתבע ביום 22/4/01 (כפי הנראה, ביום ראשון, 22/4/01, נפתחה תיבת הפניות שבה הושמה התביעה והתביעה הוחתמה בחותמת "נתקבל" בתאריך 22/4/01). 15. ביום 26/6/01, לאחר קבלת מכתב הדחיה, שלח התובע מכתב לפקידת התביעות, וביקש ממנה לשנות את החלטתה. הנתבע לא הגיב על מכתבו זה של התובע (ולא הסביר מדוע לא הגיב). קיצור טענות הצדדים בסיכומיהם 16. תמצית טענות התובע א. במנין 90 הימים אין למנות את הימים שבהם לא היה ניתן, מבחינה אובייקטיווית, להגיש את התביעה, והם - יום התאונה עצמה (לאור שעת התאונה), יום 10/1/01, לאור העובדה שהתובע קיבל טיפול רפואי בבני ברק והגיע בחזרה לקרית שמונה רק בשעות הלילה, 4 ימי עיצומים שהיו אצל הנתבע. על כן - יש להוסיף 6 ימים למנין 90 הימים. ב. 90 הימים הסתיימו ביום 8/4/01 ואז היו משרדי הנתבע סגורים, כך שיש להוסיף 3 ימים לתאריך, ואם מוסיפים לכך את ששת הימים האמורים לעיל - מגיעים לכך שהמועד להגשת התביעה הסתיים רק ביום 23/4/01. ג. לחלופין, יש להביא בחשבון את המניעה האובייקטיווית להגשת התביעה, לאור העובדה שהתובע היה אמור לשכב עם רגל מורמת, ולא היה יכול להגיש את התביעה. ד. הנתבע לא הפעיל את שיקול דעתו בענין סיבות האיחור להגשת התביעה, אלא פעל באורח אוטומטי, ולכן יש לבטל את החלטתו. ה. ביה"ד מוסמך להתערב בשיקול דעתו של הנתבע. 17. תמצית טענות ב"כ הנתבע א. לפי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, ימי מנוחה, פגרה או שבתון, אמורים לבוא במנין התקופה, אלא אם הם חלים בסוף התקופה. לפיכך, יש להביא בחשבון את ימי העיצומים, ומנין 90 הימים הסתיים אמנם בתוך חופשת הפסח, אך יש להאריך אותו רק עד ליום 15/4/01, מועד בו חזרו עובדי הנתבע לעבודה לאחר הפסח. ב. בית הדין איננו מוסמך להאריך את המועד להגשת התביעה לנתבע. ג. התובע לא הסביר מדוע לא הגיש את התביעה עם סיום מחלתו ומדוע לא שלח אותה בדואר. התובע לא איבד את כושר התפקוד שלו והיה יכול לשלוח את התביעה בדואר. ד. המחוקק רצה לקצר את המועד להגשת תביעה בגין דמי תאונה. אי-ידיעת החוק איננה מהווה טעם להארכת המועד. ה. אין להשוות בין פסיקה שניתנה על שיהוי בהגשת תביעה אחרת לבין שיהוי בהגשת תביהע לדמי תאונה, שבה יש הוראת חוק מיוחדת. גורל התביעה 18. ביטוח נפגעי תאונות מוסדר בפרק ו' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). 19. בסעיף 157 לחוק, נאמר: "על אף הוראות סעיף 296 תוגש תביעה לגמלה לפי פרק זה למוסד תוך 90 ימים מיום התאונה; ואולם המוסד יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את הגמלה אם נתבעה אחרי המועד האמור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד, ובלבד שהתביעה הוגשה תוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה.". 20. התאונה - כזכור - ארעה ביום 9/1/01. מנין 90 הימים ממועד זה, איננו אמור להביא בחשבון את יום התאונה עצמו (ראו את האמור בסעיף 10(א) לחוק הפרשנות), ועל כן - אין משמעות לטענת התובע על כך שהתאונה ארעה בשעות הערב; ממילא יום 9/1/01 איננו נכלל במנין 90 הימים. לפיכך, 90 הימים הסתיימו ביום 9/4/01 (אם הספירה מתחילה ביום 10/1/01, הרי שהיו 22 ימים בחודש ינואר, 28 ימים בחודש פברואר, 31 ימים בחודש מרץ ועוד 9 ימים בחודש אפריל, כך ש-90 הימים מסתיימים, כאמור, ביום 9/4/01). 21. אין חולק כי ביום 9/4/01 התובע לא היה יכול להגיש את תביעתו, וזאת לאור חופשת הפסח. טענת הנתבע כי לאור זאת יש לקבוע שמנין 90 הימים הסתיים ביום 15/4/01 (עם תום חופשת הפסח), על סמך סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות - איננה מקובלת עלינו. ראשית (כפי שנסביר להלן), אין אנו בטוחים שנכון לראות את ימי חופשת הפסח של עובדי הנתבע, כ"ימי מנוחה, פגרה, או שבתון שעל פי חיקוק", שעליהם חל סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. (אמנם ימי חול המועד פסח הם פגרה - על פי חיקוק - בבתי המשפט ובבית הדין לעבודה, אך אין אוו סבורים שהם בבחינת "פגרה" לעבודת עובדי הנתבע, אין חיקוק המורה זאת. על כן, נראה לנו שממילא לא חלה על הענין הוראת הסיפא לסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. אולם, לצורך הדיון, נלך בדרכו של הנתבע ונראה את ימי חופשת הפסח של עובדי הנתבע כאילו חל עליהם האמור בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. במקרה כזה, לא יהיה זה נכון לראות את 90 הימים כמסתיימים ביום 15/4/01, שכן במקרה כזה כל ימי חופשת הפסח (שהם הימים האחרונים של תקופת 90 הימים) לא היו אמורים לבוא בחשבון מנין ימי התקופה. על כן, כל התקופה שמיום 6/4/01 ועד ליום 15/4/01 - לא היתה צריכה להיספר במנין 90 הימים. מכאן, שאם הולכים לשיטתו של הנתבע, ורואים את חופשת הפסח של עובדי הנתבע ככלולה בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, אזי צריך לעצור את מנין 90 הימים ביום האחרון שלפני תחילת החופשה - כלומר ביום 5/4/01 (כאשר נשארו עוד 4 ימים למנין 90 הימים), ולחדש את הספירה ביום 15/4/01 (עם תום תקופת חופשת הפסח). מאחר שבעת עצירת המנין נותרו עוד 4 ימים עד לתום 90 הימים, הרי שיש להוסיף אותם עם חידוש הספירה -כך שמנין 90 הימים היה מסתיים ביום 19/4/01 - המועד שבו הוגשה התביעה. מכאן, שדווקא על פי פרשנותו של הנתבע, הנסמכת על סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, יש לדחות את טענתו של הנתבע על כך שהתביעה הוגשה באיחור. 22. מעבר לאמור לעיל, לדעתנו, ההוראה הייחודית שבסעיף 157 לחוק, שונה מההוראה בדבר מנין תקופה בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. סעיף 157 לחוק איננו קובע שאם היתה מניעה מהגשת התביעה בתוך 90 הימים, יש להאריך את התקופה בפרק זמן נוסף שאורכו במשך הזמן שבו היתה המניעה מהגשת התביעה. הסעיף קובע שאם נבצר מהמבוטח להגיש את התביעה בתוך 90 הימים, אזי רשאי הנתבע לשלם דמי תאונה גם אם התביעה הוגשה לאחר מכן, ובלבד שהיא הוגשה תוך 90 ימים מיום שחלפה המניעה. כאמור לעיל, 90 הימים הראשונים הסתיימו ביום 9/4/01, מועד שבו התובע לא היה יכול להגיש את תביעתו, לאור חופשת הפסח של עובדי הנתבע. מכאן, שהיתה מניעה מלהגיש את התביעה בתוך 90 הימים. מניעה זו הסתיימה ביום 15/4/01. מכאן, שהחל מיום 15/4/01, על פי סעיף 157 לחוק - היו לתובע שוב 90 ימים שבהם אילו היה מגיש את תביעתו, היה על הנתבע להפעיל את שיקול דעתו ולבחון את התביעה לגופה (זו הפרשנות הנכונה לדעתנו של המונח: "תוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה"). 23. ברור שנגד האמור בסעיף 22 לעיל, ניתן היה לטעון שהתובע לא היה חייב להמתין דווקא לרגע האחרון והוא היה יכול להגיש את תביעתו בתוך 90 הימים אף לפני חופשת הפסח של עובדי הנתבע. אולם, אנו סבורים שאם היתה מועלית טענה כזו - היה מקום לדחות אותה. לדעתנו, כאשר יש הוראת חוק דווקנית הקובעת תקופה קצובה וקצרה במפגיע להגשת תביעה, וכאשר שיקול הדעת של הנתבע בהארכת התקופה הוא מוגבל בלבד, ולבית הדין אין כל סמכות להאריך את אותה תקופה, הרי שאין ללכת בשיטה הדווקנית רק לטובתו של צד אחד, אלא יש לעשות זאת הדדית. כשם שאם מבוטח מאחר אפילו יום אחד בהגשת התביעה אין - על פי הסעיף - לתת לו את הגמלה, הרי שמאידך - אין מקום לבוא למבוטח בדרישה להגיש את תביעתו דווקא לפני היום ה-90. המבוטח זכאי לנהוג באורח דווקני, כפי שהמחוקק נהג באורח דווקני, ולהחליט להגיש את תביעתו ביום ה-90. מכאן, שגם התובע היה זכאי להגיש את תביעתו ביום 9/4/01 ולא היה חייב לעשות זאת לפני כן. ביום 9/4/01, התובע היה מנוע מהגשת התביעה, לאור חופשת הפסח, מניעה זו נמשכה עד ליום 15/4/01. לכן - על פי סעיף 157 לחוק, כאמור בסעיף 22 לעיל - החל מיום 15/4/01 (היום שבו חדלה להתקיים הסיבה למניעה) - יש שוב 90 ימים שבהם התובע היה יכול להגיש את תביעתו והנתבע היה חייב לשקול אם לתת לתובע את הגמלה. 24. הנתבע לא הפעיל את שיקול דעתו כלל לא עם הגשת התביעה (למרות מכתבו של התובע שנספח לתביעה כמצוטט בסעיף 13 לעיל), וכנראה - גם לא לאחר שהתובע שלח מכתב שבו ביקש לשקול את עניינו מחדש (מכתב שמשום מה הנתבע לא מצא לנכון להגיב עליו כלל). משהנתבע לא הפעיל את שיקול דעתו, נעשה זאת אנחנו. לדעתנו, לאור המועדים האמורים לעיל, העובדה ש-90 הימים מיום התאונה הסתיימו בחול המועד פסח והתובע הגיש את התביעה 4 ימים לאחר שהסתיימה חופשת הפסח (כאשר אם חופשת הפסח איננה מובאת במנין, ואם היה חל האמור בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות הרי שהוא הגיש את תביעתו ביום ה-90), מוצדק יהיה שלא לדחות את תביעתו של התובע בגין שיהוי. 25. מהאמור לעיל עולה כי יש לקבל את התביעה אף מבלי להידרש לשאלת מצבו הרפואי של התובע. ל ס י כ ו ם 26. דינה של התביעה להתקבל, משני טעמים: א. אם הולכים לשיטתו של הנתבע, על חלות סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות בענין חופשת הפסח - אזי התביעה הוגשה ביום ה-90, וכלל לא היה מקום לדחותה בטענת שיהוי. ב. אם אין מתחשבים בהוראה שבסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, הרי ש-90 הימים הראשונים האמורים בסעיף 157 לחוק תמו במועד שבו נמנעה מהתובע האפשרות להגיש את התביעה (בשל חופשת הפסח), ועל כן, משתמה המניעה (ביום 15/4/01), החל מנין של 90 ימים נוספים שבהם היה התובע יכול להגיש את תביעתו ולנתבע היה שיקול דעת אם לקבל אותה. התובע הגיש את תביעתו 4 ימים לאחר תחילת תקופת 90 הימים הנוספים, ועל הנתבע היה לשקול אם לקבל את התביעה. הנתבע לא שקל זאת, גם לא לאחר שהתובע שב וביקש ממנו, ולפיכך, שקלנו זאת אנו, והחלטנו (תוך היקש לסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות), שמועד הגשת התביעה איננו מצדיק את דחייתה בשל שיהוי. 27. לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי מועד הגשת התביעה על ידי התובע (19/4/01), איננו מצדיק את דחייתה של התביעה בגין שיהוי ועל כן, התובע זכאי לדמי תאונה, אם התקיימו התנאים האחרים האמורים בפרק ו' לחוק. 28. על הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,750 ש"ח בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/02, אם לא ישולמו קודם לכן. בסכום ההוצאות הבאנו בחשבון את דעתנו על כך שהנתבע לא נהג כשורה בכך שלא הגיב על מכתבו של התובע מיום 26/6/01. 29. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. דמי תאונה