קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ההבחנה בין משכורת חו"ל לבין משכורת רגילה בארץ: 1. התביעה שבפנינו היא לתשלום פדיון חופשה, הפרשות לקרן השתלמות ותשלום פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה וריבית.   2. התובע הינו עורך דין בהכשרתו, ובתקופה הרלבנטית לתביעה הועסק ע"י הנתבעת כקצין הבטחון של שגרירויות ישראל בקפריסין וביפן. התובע הועסק על ידי הנתבעת במשך כ- 4 שנים בתקופה שתחילתה בתאריך 11.6.90 וסיומה בתאריך 8.9.94 (להלן - תקופת העסקה). העסקת התובע נעשתה על פי שלושה הסכמים כמפורט להלן: הסכם מתאריך 28.6.90 לתקופת העסקה 30.6.92 - 11.6.90 (ת/1). הסכם מתאריך 6.4.92 להארכת תקופת העסקה עד 30.6.93 (ת/2). הסכם מתאריך 31.5.93 להארכת תקופת העסקה עד לתאריך 30.6.94 (ת/3). תקופת העסקתו בחו"ל הוארכה פעם נוספת - ללא הסכם בכתב - עד לתאריך 8.9.94. במועד זה נסתיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין הנתבעת.   3. העובדות המוסכמות בין הצדדים (כמופיע ברשימת המוסכמות והפלוגתאות שהציגו במשותף ביום 10.3.98 בבית הדין) הן: א. התובע הועסק אצל הנתבעת כעובד בחוזה מיוחד, מיום 11.6.90 ועד 8.8.94.   ב. תנאי עבודתו של התובע הוסדרו ע"י התקשי"ר והודעות נציבות שרות המדינה.   ג. התובע שובץ בדירוג מנהלי אחיד.   ד. בין התובע לנתבעת נחתמו הסכמים שונים (נספחים 1-3 לכתב התביעה).   ה. מיום 11.6.90 ועד יום 4.7.90 שהה התובע בארץ ושולמה לו "משכורת ישראל".   ו. בהמשך שירת התובע כקצין בטחון בניקוסיה, וקיבל מהנתבעת "משכורת ניקוסיה".   ז. ביום 10.8.92 מונה התובע כקצין בטחון בשגרירות ישראל בטוקיו (נספח 6 לכתב התביעה) ובגין עבודתו הנ"ל שולמה לו "משכורת טוקיו".   ח. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו עקב סיום חוזה העסקתו של התובע.   ט. הנתבעת העבירה לקרן ההשתלמות 7.5% (חלק מעסיק) ו- 2.5% (חלק עובד), וחישבה את הפרשות הצדדים לקרן לפי "משכורת ישראל".   י. עם סיום עבודתו של התובע, שילמה לו הנתבעת 2,883.57 ₪ ברוטו בגין פדיון 26.5 ימי חופשה. פדיון החופשה כאמור שולם לו עפ"י תחשיב דמי שערכה הנתבעת לעובד בדרגת התובע, למשכורת רגילה שהיה מקבל בישראל, אילו היה מועסק על ידי הנתבעת בישראל (להלן - משכורת ישראל), כמפורט במסמך הנושא את הכותרת "סיום חשבון משכורת" המצורף לתצהיר התובע ומסומן ת/8. יא. במידה ויקבע כי התובע זכאי לחישוב פדיון ימי חופשה עפ"י "משכורת טוקיו" יש לקזז מהסכום את פדיון ימי החופשה ששילמה הנתבעת כאמור בסעיף י'.   4. השאלות השנויות במחלוקת בתיק זה הן: א. האם זכאי התובע, כמי ששירת כקצין בטחון בשגרירות יפן וכמי ששולמה לו "משכורת יפן", לתשלום פדיון חופשה של 26.5 ימים נוספים, לאחר שתשלום עבור חודש ימים של חופשה נפדה כבר לפי "משכורת יפן", על פי "משכורת יפן" או על פי "משכורת ישראל".   ב. מהי המשכורת הקובעת לצורך הפרשות לקרן השתלמות עבור התובע - האם משכורת חו"ל הרלוונטית או שמא "משכורת ישראל".   5. להלן טענות התובע בתמצית: א. לטענת התובע, עפ"י החוק ו/או עפ"י התקשי"ר הוא זכאי לתשלום פדיון חופשה, עבור יתרת ימי החופשה המגיעים לו, עפ"י משכורת חו"ל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לטענתו, הוראות התקשי"ר הקובעות כי חלק מדמי החופשה ו/או פדיון החופשה יקבל התובע בשווה ערך משכורתו הרגילה בארץ, נוגדת את הוראות סעיפים 10 ו/או 13 לחוק חופשה שנתית.   ב. עוד טוען התובע כי התבססות הנתבעת על הוראות פרק 33.14 לתקשי"ר בטעות יסודה, שכן פרק זה, שכותרתו "חופשת מנוחה לעובדים המועסקים בחו"ל", מסדיר וקובע תשלום דמי חופשה למי שממשיך להיות עובדה של הנתבעת, ואילו במועד סיום העסקתו חדל התובע לעבוד אצל הנתבעת ולפיכך התגבשה זכותו לפדיון מלא של ימי החופשה הצבורים לזכותו, לפי הוראות פרק 33.18 לתקשי"ר העוסקות בפידיון חופשה. בסעיף משנה 33.181 לתקשי"ר נקבע - "(א) חדל העובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישולם לו פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לו, אילו יצא לחופשה ביום בו חדל לעבוד. דמי החופשה בסעיף זה - סכום השווה למשכורתו הרגילה של העובד". לטענת התובע, "משכורתו הרגילה" היא זו שקיבל בחו"ל לפני שחדל לעבוד, ולפיכך הוא זכאי לתשלום פדיון חופשה של 26.5 ימי חופשה צבורים במשכורת חו"ל, ובסך הכל לתשלום של 28,917 ₪.   ג. עוד טוען התובע כי הסכם העסקתו והתקשי"ר הינם חוזים אחידים כהגדרתם בחוק, והוראת התקשי"ר עליה מסתמכת הנתבעת בחישוביה וקובעת את זכאותו לפדיון חופשה הינה תנאי מקפח בחוזה אחיד, שיש להורות על ביטולו או שינויו.   ד. לטענת התובע, נהלי אישור ומתן חופשה לקצין בטחון בשגרירות ישראל בחו"ל כרוך באישורים של גורמים רבים, לרבות הנתבעת, ומותנה בנסיבות בטחוניות משתנות, ולפיכך נמנע מהתובע לממש את זכותו לחופשה שנתית במלואה. בנסיבות אלו, היה על הנתבעת להחיל את הוראת סעיף 33.187 לתקשי"ר הקובעת: "לא היתה אפשרות להעניק לעובד את החופשה עד תום תקופת החוזה, תופסק עבודתו ביום תום תקופת החוזה, והוא יקבל פדיון חופשה בעד ימי המנוחה שלזכותו". לטענת התובע, אימוץ פרשנות הנתבעת להוראת התקשי"ר אינה מתיישבת עם תכלית חוק חופשה שנתית ויש בה משום "הענשה" של התובע, אשר מחד, לא מימש את זכותו לחופשה במלואה ומאידך, קיבל את פדיון החופשה באופן חלקי וחסר.   ה. באשר להפרשות לקרן ההשתלמות, טוען התובע כי הנתבעת הפרישה 7.5% ממשכורתו של התובע לקרן השתלמות וניכתה ממשכורתו 2.5% לאותה הקרן, וזאת ממשכורת דמי של התובע, כפי שהיתה משולמת לו אילו הועסק בישראל. לטענת התובע, על הנתבעת היה להפריש כספים לקרן באחוזים כאמור אך ממשכורתו בחו"ל, כפי ששולמה לו בפועל. משלא עשתה כך, גרמה לו הנתבעת נזק בשיעור הסכומים שהיה עליה להפריש ממשכורתו בחו"ל והרווחים שהיו מצטברים לטובתו בקרן.   ו. התובע טוען כי על הנתבעת היה להפריש לקרן, סכום של 19,810 דולר שהם 64,382 ₪, עבור ארבע שנות עבודתו, ובניכוי סכומי הקרן שהעבירה הנתבעת - הסך הנתבע על יד התובע הוא של 58,015 ₪.   6. להלן טענות הנתבעת בתמצית: א. לטענת הנתבעת, למעביד יש פררוגטיבה לקבוע את תנאי עבודתם של עובדיו ולנהל את מפעלו כטוב בעיניו. במסגרת הפעלת הפררוגטיבה הנ"ל קבעה הנתבעת את תנאי עבודתם של שליחי חו"ל בתקשי"ר, הוראות אגף הכספים של הנתבע, והוראות הועדה הבין משרדית. ההוראות הנ"ל הן בגדר הסדר קיבוצי חד צדדי.   ב. הכלל הוא, שעובד אינו יכול לצבור את פדיון ימי חופשתו, בכפוף למספר חריגים, כאמור בסעיפים 33.132 - 33.137 לתקשי"ר. פרק 33.14 לתקשי"ר קובע כיצד תוסדר חופשתם של עובדים המועסקים בחו"ל. לטענת הנתבעת, המשכורת לפיה יש לחשב את פדיון החופשה היא משכורת הדמי של התובע בארץ, ובאופן זה נהגה הנתבעת ליישם את סעיף 33.148 לתקשי"ר.   ג. עוד טוענת הנתבעת, כי סעיף 33.148 לתקשי"ר אינו נוגד את הוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951, אלא משלים אותו וקובע כיצד יש לנהוג בפדיון ימי החופשה החוזיים שנצברו לזכות העובד בעת סיום עבודתו בחו"ל.   ד. לטענת הנתבעת, סעיף 33.181 לתקשי"ר ופרשנותו של התובע לביטוי "המשכורת הרגילה" בסעיף הנ"ל אינם רלוונטיים, לאור הוראות פרק 33.14 וסעיף 33.148 לתקשי"ר שהינם ספציפיים ביחס לעובדי חו"ל.   ה. לטענת הנתבעת, לא נמנע מן התובע לצאת לחופשה. כאשר היה התובע מעוניין לצאת לחופשה - פנה לגורמים הרלוונטיים בנתבעת, והדבר אושר לו לפי בקשתו.   ו. באשר לשכרו הקובע של התובע לחישוב ההפרשות לקרן ההשתלמות, טוענת הנתבעת, כי זכויותיו וחובותיו של התובע לגבי קרן ההשתלמות מוסדרים על ידי תקנון קרן ההשתלמות לעובדי המדינה בדרוג האחיד בע"מ, תקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל) תשכ"ד - 1964, הוראות התקשי"ר הרלוונטיות, הוראות הועדה הבין - משרדית, הוראות אגף כספים של הנתבעת והסכמי העבודה שנערכו עם התובע.   ז. בסעיף ח' לחוזר אגף הכספים מיום 20.6.82 נקבע במפורש כי ניכוי חלק העובד והפרשת חלק המעסיק לקרן יעשו ממשכורת הדמי שהיה מקבל העובד אילו שרת באותה העת בארץ.   ח. על פי סעיף 6.ב. לעיקרי תקנון הקרן - השכר לחישוב ההפרשות לקרן הינו המשכורת המשולבת וכן כל התוספות שהוכרו כתוספות קבועות לצורך גימלאות.   ט. בתקופת עבודתו של התובע הפרישה הנתבעת לקרן 7.5% (חלק המעביד) ו - 2.5% (חלק העובד) ממשכורת הדמי של התובע, וזאת בהתאם לנהלים ותקנון הקרן.   י. לחילופין, טוענת הנתבעת כי במידה ויקבע כי עליה להפריש לקרן כספים על פי משכורת חו"ל - אזי התובע אינו זכאי לקבל לידיו את הסכום הנתבע על ידיו ו/או כל סכום אחר שיקבע - אלא יש להפריש סכום זה ישירות לקרן, בכפוף לתקנונה, בד בבד עם ביצוע הפרשות 2.5% חלק העובד. כן טוענת הנתבעת, שהתובע לא הוכיח מהו הנזק שנגרם לו עקב אי הפרשת הסכומים הנטענים וכי בחישוב נזקי התובע יש לקחת בחשבון גם את הפסדי הקרן.   יא. עוד טוענת הנתבעת, כי אין התובע זכאי לפיצויי הלנה שכן הזכות לפיצויי הלנה התיישנה, וכי הזכות לתבוע פיצויי הלנה, נתונה, אם בכלל, לקרן ולא לתובע, ובכל מקרה, מדובר בטעות כנה ו/או מחלוקת של ממש לגבי חישוב השכר הקובע לחישוב ההפרשות לקרן.   יב. כמו כן, טוענת הנתבעת כי אין התובע זכאי לפיצויי הלנה בגין פדיון ימי חופשה שכן מרכיב זה אינו נושא פיצויי הלנה במהותו משמועד תשלומו אינו ודאי ומותנה במועד סיום יחסי העבודה, כי זכות התובע לפיצויי הלנה התיישנה, ובכל מקרה, מדובר במחלוקת של ממש ו/או טעות כנה לגבי השכר הקובע לפדיון ימי החופשה.   לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, קריאת הפרוטוקול, העדויות והממצאים אנו קובעים כדלקמן:   1. פדיון ימי החופשה - הנתבעת החילה על התובע לענין תשלום ימי החופשה שלא נוצלו את הוראת סימן 33.148 לתקשי"ר, הבא תחת כותרת הפרק "חופשת מנוחה לעובדים המועסקים בחוץ לארץ". הוראה זו קובעת כך - "עובד, המועסק בחוץ לארץ, זכאי למשכורת חוץ לארץ בעד ימי חופשת חוץ לארץ שקיבל בזמן שהותו בחוץ לארץ, או בזמן חופשת מולדת, שבילה בארץ לפני שחדל להיות מועסק בחוץ לארץ. חדל עובד להיות מועסק בחוץ לארץ, הוא זכאי למשכורת חוץ לארץ בעד יתרת ימי חופשת חוץ לארץ, עד לתקופה של חודש ימים אם הוא מקבל אותה חופשה מיד עם סיום העסקתו בחוץ לארץ, בין אם הוא מבלה אותה בארץ ובין אם הוא מבלה אותה בחוץ לארץ. בעד שאר יתרת חופשת חוץ לארץ הוא זכאי למשכורת הרגילה בארץ".   2. התובע הודה בס' 7 לתצהירו כי קיבל, קודם לסיום תקופת העסקתו, חופשה בת חודש ימים על פי הסימן הנ"ל, ובעבור ימי החופשה הנ"ל שילמה לו הנתבעת דמי חופשה על פי "משכורת יפן". המחלוקת בין הצדדים, לפיכך, היא בשאלה, האם זכאי התובע, לתשלום פדיון חופשה של 26.5 ימים מעבר לאלו שניתנו לו על פי סעיף 33.148 , לפי "משכורת ישראל" או לפי "משכורת יפן".   3. על פי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית - חופשה ניתנת לצבירה, בהסכמת הצדדים, לאחר שנטל העובד 7 ימי חופשה, כאשר יתרתה ניתנת לצירוף לחופשה שתינתן בשנות העבודה הבאות. אי לכך, 26.5 ימי החופשה השנויים במחלוקת הם ימי חופשה הניתנים מעבר למכסה בה חייב המעביד על פי חוק, ומדובר איפוא בחופשה חוזית, אשר הוראות חוק חופשה שנתית אינן חלות עליה. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בדב"ע מח/9-2 ד"ר בן ארויה נ' מ"י, פד"ע יט, 497, 499: "סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, מאפשר פדיון ימי חופשה שלא נוצלו, אך ההוראה בחוק מתיחסת לחופשה מכוחו בלבד, וכפי שהובהר לעיל, החופשה הצבורה אינה מכוח חוק חופשה שנתית, כך שההוראה שבחוק אינה ישימה כלל בענייננו."   4. הזכות לימי חופשה חוזיים היא זכות נלווית ליחסי העבודה ואין כל מקור הסכמי או חוקי שקובע את פדיונה. לגבי פדיון זכות הנובעת מהסכם, דרושה הוראה מפורשת לקיומה. כל עוד לא קיימת הוראה מפורשת כזאת, נתון נושא הפדיון להסכמתו של המעביד. אנו מקבלים את טענת הנתבעת, כי משהסכים המעביד לפדות זכות זו, נתונה הדרך לאופן הפדיון לשיקול דעתו.   5. דרך התשלום עבור ימי החופשה החוזיים לגבי התובע קבועה בסימן 33.148 לתקשי"ר, אשר נכתב על ידי הנתבע, והוראותה ברורה - עת מסתיימת עבודתו של עובד בחו"ל, הוא זכאי עבור ימי החופשה שנצברו בחו"ל לקבל תשלום לפי משכורת חו"ל, עד למכסה מקסימלית של חודש ימים. מעבר למכסה זו, יתרת הימים יפדו לפי בסיס החישוב של משכורת רגילה בארץ. כיוון שהתובע קיבל תשלום עבור חודש ימי חופשה לפי משכורת חו"ל, ואת יתרת ימי החופש לפי משכורת ישראל, הרי שאופן פדיון יתרת ימי החופשה מעבר למכסה של חודש הימים שולמה לתובע בהתאם לסעיף 33.148 לתקשי"ר. 6. לטענת התובע סימן 33.148 אינו דן כלל בפדיון ימי חופשה, שכן הוא מתייחס למי שממשיך להיות מועסק בארץ לאחר שירותו בחו"ל ולטענתו, יש להחיל לעניין פדיון יתרת חופשתו את הוראות סימן 33.18, אשר מהווה הוראה ספציפית לעניין פדיון חופשה, ולחילופין את הוראת סעיף 33.187 העוסקת בעובד אשר לא היתה אפשרות להעניק לו את החופשה עד תום תקופת החוזה.   7. וזו לשון סעיף 33.18 לתקשי"ר: "חדל העובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישולם לו פדיון החופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לו, אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד. דמי החופשה בסעיף זה - סכום השווה למשכורתו הרגילה של העובד". לטענת התובע, "משכורתו הרגילה" היא זו שקיבל בחו"ל במשך ארבע שנות העסקתו על ידי הנתבעת, ולפיכך פדיון דמי החופשה צריך להיעשות במשכורת חו"ל. רק באופן זה לא יפגע התובע כלכלית, רק משום שנבצר ממנו לצאת לחופשה בתקופת עבודתו ולממש את זכותו בפועל.   8. באשר לטענת התובע כי יש להחיל עליו את הוראת סעיף 33.187 לתקשי"ר - הסעיף עוסק בעובד אשר לא התאפשר לו לצאת לחופשה. מעדות התובע עולה כי לתובע התאפשר לצאת לחופשה, ואף בשני המועדים בהם אפשרה לו הנתבעת לצאת לחופשה - שולמו לו דמי החופשה במשכורת חו"ל (סעיף 7 לתצהיר התובע). מעדות התובע עולה כי במהלך השנתיים ששירת בקפריסין, ניתן היה לנצל רק 25% מימי החופשה שעמדו לרשותו, מטעמי בטחון, ואילו ביפן היה קל יותר מבחינה בטחונית לצאת לחופשה. התובע אף העיד כי הוא חושב שיצא לחופשה במהלך השנתיים שהיה ביפן ואולי אף יותר מפעם אחת(עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 21, עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 10-11). לאור עדותו זו, לטעמנו, אין להחיל סעיף זה על עניין פדיון ימי החופשה של התובע, שכן לא מדובר בעובד אשר לא התאפשר לו לצאת לחופשה.   9. טענת התובע כי יש להחיל עליו את הוראות סעיף 33.181 ולא את הוראות סעיף 33.148, גם היא אינה מקובלת עלינו וזאת מן הטעמים הבאים: א. המחלוקת בענייננו מתבססת על האבחנה בין משכורת חו"ל לבין משכורת רגילה בארץ. ההוראה שבסימן 33.181 אינה עושה אבחנה כאמור משהיא חלה על כלל עובדי השירות. הוראת סימן 33.148, לעומת זאת, עושה את האבחנה בין משכורת חו"ל לבין משכורת רגילה בארץ והיא זו שחלה על עובדים שהועסקו בחו"ל. לפיכך, לטעמנו, הוראותיה הן הרלוונטיות בעניינו של התובע.   ב. טענת התובע כי סעיף 33.148 אינו עוסק מפורשות ב"פדיון" ימי חופשה אינה מעלה או מורידה לעניין החלת הסעיף על התובע באשר לתשלום ימי החופשה שנצברו לזכותו, שכן המושג "פדיון" הינו מושג מכוח החוק ואינו מתייחס לימי חופשה חוזיים, וכבר קבענו כי 26.5 הימים השנויים במחלוקת הם ימי חופשה חוזיים. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בדב"ע לו/14-3 חגי נ' פרי-גן פד"ע ז 439: "פדיון חופשה" הוא מושג שחוק חופשה שנתית הולידו, ואין הוא בא אלא בהקשר לחופשה שנתית שהחוק מזכה בה ומסדירה... העובדה שהעובד "חדל" לעבוד "לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו", עובדה זאת המזכה ב"פדיון חופשה" מכח חוק חופשה שנתית, היא כשלעצמה לא תמיד תזכה בתשלום עת מדובר ביתרת חופשה חוזית". שם, בעמ' 444-445).   ג. פרשנותו של התובע, לפיה הוראות סעיף 33.148 חלות רק על עובדים הממשיכים לעבוד אצל הנתבעת לאחר שירותם בחו"ל, ולא על עובדים המפסיקים עבודתם כליל, יוצרת הפליה, באשר עובדים המסיימים עבודתם יוכלו לפדות את כלל ימי חופשתם על בסיס משכורת חו"ל, בעוד העובדים הממשיכים עבודתם יהיו זכאים למקסימום חודש ימי חופשה על בסיס משכורת חו"ל, והשאר על בסיס המשכורת הרגילה בארץ. פרשנות זו אינה הגיונית ולא נראה לנו כי לכך התכוונה הנתבעת בנסחה את התקשי"ר.   ד. כיוון שדמי החופשה נגזרים ממשכורת חו"ל המתבססת על יוקר המחיה של המדינה בה משרת העובד, הרי משהסתיימו יחסי עובד - מעביד, ושוב אין העובד נאלץ לצאת לחופשה בחו"ל, אין אנו רואים כל טעם לפדות את דמי חופשתו על פי רמת יוקר המחיה שם, כששליחים במדינות בהן יוקר המחיה נמוך יותר, יזכו לפדיון חופשה המחושב על בסיס נמוך יותר. לו יצא התובע לחופשה בפועל, אכן היה מקבל ימי חופשה לפי משכורת חו"ל כשההנחה היא שיוקר החופשה נגזר מיוקר המחיה במדינת השירות, לא כך הוא כאשר הסתיימו יחסי עובד ומעביד או אם הסתיים השירות בחו"ל - אז אין ימי החופשה מנוצלים בפועל אלא נפדים, ומעבר למכסה של חודש ימים המשולמת לפי המשכורת בחו"ל, לפי סימן 33.148 לתקשי"ר, מן הראוי שיפדו באופן אחיד לגבי כלל המועסקים בחו"ל אשר שירותם הסתיים.   10. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי סימנים 33.181 ו- 33.187 אינם חלים בענייננו וכי סימן 33.148 לתקשי"ר הוא הקובע את דרך התשלום של ימי החופשה החוזיים לגבי התובע, ומשעמדה הנתבעת בהוראות הסימן, ושילמה לתובע חודש ימי חופשה לפי משכורת חו"ל ואת היתרה לפי משכורת ישראל, הרי שהתובע קיבל את הסכומים להם הוא זכאי ואין הוא זכאי לכל סכום נוסף בגין פדיון ימי חופשה.   11. טענת התובע כי הוראות התקשי"ר הן הוראות מקפחות בחוזה אחיד נזנחה בסיכומיו ולפיכך אין אנו נדרשים לה.   12. בסיס ההפרשות לקרן השתלמות - החל מתאריך 7/90 הפרישה הנתבעת 7.5% ממשכורתו של התובע לקרן השתלמות לעובדי המדינה בדירוג האחיד וניכתה ממשכורתו 2.5% והעבירה גם חלק זה לקרן. בחלוף שש שנים ובהתאם לתקנון הקרן קיבל התובע מהקרן את הכספים שהצטברו לזכותו בסך 9,659 ₪.   13. הנתבעת הפרישה וניכתה כספים באחוזים כאמור ממשכורת דמי של התובע כפי שהיתה משולמת לו אילו הועסק בישראל. הנתבעת תמכה את פעולתה זו בהוראת חוזר אגף כספים במשרד החוץ מיום 20.6.82 בסעיף ח' שבו.         סעיף ח' ל"חוזר כספים מספר 11/82" (נספח נ/1) קובע: "1. הניכוי וההפרשה לקרן השתלמות, לעובד החבר בקרן, ייעשו מהמשכורת שהעובד היה מקבל אילו שירת באותה עת בארץ, ובהתאם לדירוג אליו הוא משתייך בארץ. 2. לצורך זה תוכן משכורת דמי, מדי חודש בחודשו אשר תובא לידיעת העובד. 3. על סמך משכורת הדמי, יחושבו שיעורי הניכוי וההפרשה בשקלים…"   14. לטענת התובע, על הנתבעת היה להפריש ולנכות הכספים באחוזים כאמור מ"משכורת חו"ל" ולא ממשכורת הדמי, ואולם, התובע אינו מצביע על כל מקור נורמטיבי התומך בטענותיו. לטענתו, סימן 55.112 לתקשי"ר קובע שהמשכורת לעניין ניכוי והפרשה לקרנות השתלמות היא "המשכורת המשולבת", מבלי שיש הגדרה למונח זה בתקשי"ר. בתלוש המשכורת של התובע מופיע "פירוט מרכיבי שכר לפי דרגה בארץ (לחישוב ניכוי והפרש לקרן השתלמות, פיצויים ופנסיה)" ותחתיו מובא השכר המשולב ותוספת איזון. לפיכך, נראה כי "המשכורת המשולבת" היא אותה משכורת כפי שהיתה משתלמת לעובד בארץ (ללא תוספת חו"ל) כמצוין בתלוש המשכורת של התובע.   15. בתב"ע מט/ 3-1379 (ת"א) אנדרו נ' ההסתדרות הכללית, עבודה אזורי כרך ז, 653, ניתן תוקף מלא לחלוקה המופיעה בתלוש המשכורת לעניין הרכיבים בגינם מפרישים לקופת גמל. גם כאן, עולה באופן ברור מתלוש המשכורת כי הרכיבים מהם נגזרת ההפרשה לקרן ההשתלמות הם שכר משולב + תוספת איזון. לאור זאת, נראה כי ההפרשות לקרן ההשתלמות נעשו בהתאם להוראות התקשי"ר ובהתאם להוראות החוזר.   16. לטעמנו יש משקל גם לעובדה שבמהלך שירותו במשרד החוץ, לא השיג התובע בפני הנתבעת באשר לגובה ההפרשות לקרן ההשתלמות. בעדותו אמנם מציין התובע כי לא ידע את אופן החישוב של הנתבעת(עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 18-19) אולם בסיכומיו, כתב כי כבר במהלך העסקתו נתברר לו כי הנתבעת מפרישה כספים לקרן על פי משכורת הדמי בלבד(עמ' 12 לסיכומים, סעיף 3), ובכל זאת העלה השגותיו רק עם הגשת התביעה.   17. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי ההפרשות לקרן ההשתלמות נעשו בהתאם להוראות החוזר והתקשי"ר ומשידע התובע כבר במהלך העסקתו על אופן החישוב ולא העלה טענותיו במועד, שוב אין מקום להעלות טענות רק כשנתיים לאחר סיום העסקתו. על כן, דין תביעתו בגין רכיב זה - להידחות.   18. סוף דבר - לתובע שולם פדיון ימי החופשה החוזיים במלואו ואין הוא זכאי לכל סכום נוסף בגין רכיב זה. ההפרשות לקרן ההשתלמות נעשו לפי "משכורת ישראל" בהתאם להוראות החוזר והתקשי"ר, ואין התובע זכאי לכל פיצוי בגין אי הפרשת כספים לקרן ההשתלמות לפי "משכורת חו"ל". כיוון שלתובע שולם כל המגיע לו במועד, שוב אין מקום לדון בתביעתו לפיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה וריבית. לפיכך, דין תביעתו של התובע להידחות על כל רכיביה.   19. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ש"ח + מע"מ תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.משכורת