קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחה להחזקת נכסים בידי צד שלישי: בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל בחיפה (מר מ' קבאני) מיום 25.11.2001 שניתנה בתיק מס' 02-37987-98-7, אשר על-פיה נדחתה בקשת המערער לחיוב המשיבה בחוב הפסוק. העובדות הצריכות לעניין המערער הגיש בקשה בתיק הנ"ל, להטלת עיקול על נכסי החייב (קללי שלום). למערער נתברר כי החייב מועסק כשכיר אצל חברת "ארבל תעשיות מתכת 92 בע"מ" (להלן - הצד השלישי) ומקבל שם משכורת חודשית. לפיכך, ובעקבות בקשה של הזוכה להטלת עיקול על נכסי החייב הנמצאים אצל הצד השלישי, הוטל ביום 23.11.1999 עיקול על כספי פיצויי פיטורין ומשכורת החייב הרשומים אצל הצד השלישי עד לסכום של 306,303.41 ש"ח. ביום 28.11.1999 נשלח לצד השלישי מכתב שצורף לצווי העיקול ובו הוא נתבקש לפעול על-פי הצווים ולשלוח הודעה בדבר רישום העיקול אל לשכת ההוצאה לפועל ואל בא-כוח המערער. לאחר שקיבל הצד השלישי את צווי העיקול ביום 6.12.1999, הגיש למוציא לפועל הודעה על אי-הימצאות כספים כלשהם של החייב בידיו. מאחר והצד השלישי הכחיש כי החייב מועסק אצלו כשכיר, הוא הוזמן לחקירה ליום 23.2.2000 בפני ראש ההוצאה לפועל (להלן - ראש ההוצל"פ), שבמסגרתה התברר כי החייב אכן הועסק אצלו, אולם בדצמבר 1998 הועבר להיות מועסק אצל המשיבה, שהיא חברה בבעלות אותם הבעלים של הצד השלישי, ולכן ראש ההוצל"פ, בהחלטתו מיום 23.2.2000, הורה על עיקול הכספים של החייב המגיעים מהמשיבה, ואסר עליה לקזז כספים כתוצאה מנתינת מפרעות לחייב על חשבון משכורתו. ביום 7.3.2000 הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור על החלטת כבוד ראש ההוצל"פ מיום 23.2.2000. ביום 8.3.2001 נדחה הערעור ונקבע כי החלטת ראש ההוצל"פ מיום 23.2.2000 תישאר על כנה. בין לבין ובעוד ההליכים מתנהלים, ניתן כנגד המשיבה ביום 29.1.2001 צו כינוס בפשיטת רגל על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה בתיק פש"ר 84/01. בעקבות פסק-הדין הנ"ל הגישה המשיבה ביום 2.4.2001 לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק-הדין מיום 8.3.2001. ביום 16.8.2001 נדחתה הבקשה. למרות ההחלטות ופסקי-הדין, לא העבירה המשיבה את כספי העיקול המוחזקים בידיה לתיק ההוצל"פ, לכן ביום 22.11.2001 הגיש המערער ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לחייב את המשיבה בחוב הפסוק. ראש ההוצל"פ, בהחלטתו מיום 25.11.2001, דחה את בקשת המערער וקבע כי בשל עיכוב הליכים שקיים בתיק בעקבות מעשה פש"ר וצו כינוס, אין כל אפשרות או סמכות להורות למשיבה להעביר את הכספים לתיק ההוצאה לפועל ודין הכספים, אם יתברר שטענת בא-כוח הזוכה נכונה, להיות מועברים לתיק הכינוס. החלטה זו היא נושא הערעור שבפניי. טענות הצדדים באת-כוח המערער טענה כי ראש ההוצל"פ טעה בהחלטתו, מאחר ואין בהליכי פשיטת הרגל ובמתן צו כינוס נכסים בפש"ר 84/01 בכדי למנוע מהזוכה-המערער מתן סעד כנגד המשיבה בגין אי-מילוי התחייבויותיה על-פי דין. על אף צווי העיקול וההליכים בהם נקט המערער ועל-אף חובתה על-פי דין, לא העבירה המשיבה כספי עיקולי המשכורות מחודש מארס 2000 ועד פברואר 2001 (היום בו ניתן צו כינוס נכסים במסגרת הליכי פש"ר), וזאת חרף העובדה שצווי העיקול ניתנו למעלה משנה בטרם ניתן צו כינוס הנכסים. באת-כוח המערער הוסיפה וטענה כי ההלכה הפסוקה קובעת כי החובה המותנית הנזכרת בסעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, לפיה יחייב ראש ההוצל"פ צד שלישי בתשלום החוב הפסוק במידה ולא שילמו החייב (ובענייננו אף הצהירה על כך המשיבה), כאשר הפר הצד השלישי חובתו על-פי סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל, מתעוררת רק לאחר שהנושה הוכיח, בין על דרך של חקירה ובין על דרך של הבאת ראיות, שבידי הצד השלישי אכן מצויים הנכסים נושא צו העיקול או שהיו מצויים בידיו. הפסיקה קבעה לאחרונה כי אף כספים עתידיים המשולמים מדי חודש בחודשו, כגון דמי שכירות עתידיים, יש לראות בהם כחלק מנכסי החייב המצויים בידי המחזיק, ובענייננו מדובר בשכר עבודה חודשי המשתלם על-ידי המשיבה, אשר אישרה כי החייב העיקרי עובד אצלה מחודש דצמבר 1998 ועדיין עובד, לפיכך, ובהתאם לנקבע בפסק-הדין מיום 8.3.2001, זכאית המערערת לכספים אלו. עוד טענה באת-כוח המערער, כי המשיבה העבירה לחייב כספים יומיים לפני החקירה בפני ראש ההוצל"פ ולאחר שדבר החקירה היה ידוע לה, מכאן שמעשיה היו בחוסר תום-לב, תוך סיוע לחייב להבריח את נכסיו מנושיו. בנוסף, המשיבה לא צייתה לצווי העיקול ולחיוב בפסק-הדין מיום 8.3.2001. על כן, יש לחייב את המשיבה על-פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, זאת מאחר וגרמה במתכוון ובחוסר תום-לב להברחת הנכסים מן העיקול, ואין לאפשר לה לחסות בצלם של הליכי הפש"ר ולהתחמק מחובתה על-פי דין. באשר לטענות בא-כוח המשיבה הנובעות מהליך פשיטת הרגל, טענה באת-כוח המערער כי אין בעיכוב ההליכים כנגד החייב הנובע מסעיפים 20 ו-22(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - הפקודה), כדי למנוע מהנושה-המערער לפעול נגד צדדים שלישיים, כגון המשיבה בענייננו. זאת ועוד, סעיף 20 לפקודה קובע כי משניתן צו כינוס לא ניתן לפתוח בתובענה או בהליכים משפטיים כנגד החייב בגין חוב בר-תביעה, אלא ברשות בית-המשפט ובתנאים שיקבע, אולם, בהסתמך על הגדרת "חוב בר-תביעה" בסעיף 71(א) לפקודה, נראה כי אין הבקשה לחיוב המשיבה בחוב הפסוק בשל אי-קיום חובתה למסור הכספים המעוקלים כלולה במסגרת "חובות בני-תביעה" בהקשר של פשיטת רגל של החייב שבהם דן הנאמן, ואשר לצורך ריכוזן בפניו לאחר מתן צו כינוס נדרש עיכוב הליכים. לפיכך, הבקשה לחיוב המערערת בחוב הפסוק הינה הליך נפרד, וניתן ללמוד ולהקיש זאת אף מתקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אשר עוסקת בהליך דומה להליך זה המנוהל בפני בית-המשפט במנותק מהליכי התביעה הרגילים. באת-כוח המערער ביקשה לקבל את הערעור, לבטל את החלטת ראש ההוצל"פ ולחייב את המשיבה בחוב הפסוק בהתאם להוראות סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן הצו ועד התשלום בפועל, ובהוצאות משפט, שכר טרחת עורך-דין ומע"מ כחוק. בא-כוח המשיבה טען כי הסכום העומד להכרעה בערעור זה שנוי במחלוקת, אשר לטענתו נוגעת אך ורק לכספים שהיו מגיעים למערערת טרם צו הכינוס. לטענתו, הסכום החודשי הניתן לעיקול הינו 858 ש"ח והמחלוקת מתמקדת בשאלה אם תחויב המשיבה בסך של 2,574 ש"ח או 9,438 ש"ח. עוד טען בא-כוח המשיבה כי מאחר והמשיבה נמצאת בהליכי פשיטת רגל אין המערער יכול לפעול בתיק ההוצאה לפועל כנגדה, מאחר ועוכבו כל ההליכים כנגדה. בנוסף, לטענתו יש לצרף את כונס הנכסים הרשמי להליכי הערעור, שמא היענות לבקשה לחיוב המשיבה בחוב הפסוק תהיה בגדר העדפת נושים ואף תביא להרעת מצבם של שאר הנושים. בא-כוח המשיבה הוסיף וטען לעניין טענות המערער, לפיהן קיימת הפרדה בין הליכים ישירים נגד החייב המעוכבים לבין הליך כנגד צד שלישי על-פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל בגין חובות שלא מעוכבים, כי הן מנוגדות לפסיקה הרלוונטית שהכירה בכך שהליך מכוח סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל עלול לתת עדיפות לא מוצדקת לנושה אחד על פני נושים אחרים. לעניין קיומו של החוב שנתפס בעיקול טוען בא-כוח המשיבה, כי בשל מצבו הכלכלי הקשה של החייב המשיבה הקדימה לו את תשלומי משכורתו ושילמה לו מפרעות (לטענתו, לא הייתה למשיבה כל מניעה לשלם מפרעות על חשבון המשכורת זאת משום שבאותו מועד עמד צו העיקול כנגד חברה אחרת בה עבד החייב), לכן נכון למועד הטלת העיקול לא הייתה המשיבה צריכה לשלם לחייב משכורות, ואין לראות באי-העברת הכספים לתיק ההוצאה לפועל "קיזוז", מאחר והמשיבה לא הייתה חייבת לחייב כספים בגין משכורתו, לכן גם צו העיקול לא הופר כלל. לחלופין טוען בא-כוח המשיבה כי אם יראה בית-המשפט בטענות המשיבה באשר למפרעות כטענת "קיזוז", יש לבחון את תחולת סעיף 74 לפקודה על המקרה מאחר והנסיבות השתנו לאור צו הכינוס בפשיטת רגל. לטענתו, מתקיימים כל יסודות הסעיף בענייננו, היינו המשיבה זכאית לקיזוז על-פי סעיף 74 לפקודה, ומשכך אין מקום להליך על-פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, שכן עומד למשיבה "הצדק סביר" שלא להעביר את הכסף, לאור זכויות הקיזוז שקמו לה בשל מתן צו הכינוס והשלכותיו. זאת ועוד, משניתן צו הכינוס רשאית המשיבה לטעון לזכותה לקיזוז גם מכוח הדין הכללי. בא-כוח המשיבה ביקש לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כחוק. דיון לאחר עיון בהודעת הערעור ונימוקיה, ולאחר שבחנתי את טענות באי-כוח הצדדים ואת החלטתו של ראש ההוצל"פ נושא הערעור, הגעתי למסקנה, על-פי מכלול הנסיבות, כי דין ערעור זה להידחות. עיקר המחלוקת שבפניי מתמקד בשאלת חיובה של המשיבה (היא צד שלישי) על סמך סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, לאור אי-קיום הוראות סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל. כאמור, בפסק-הדין מיום 8.3.2001 קבעתי כי על המשיבה להעביר את כל המשכורות המגיעות ממנה לחייב לתיק ההוצאה לפועל, וכי אין המשיבה רשאית לקזז כל סכום בגין חובות החייב כלפיה מהכספים המגיעים לו והנמצאים בידיה. לאור קביעות אלו, אין מקום לטענת המשיבה לפיה אין לראות באי-העברת הכספים לתיק ההוצאה לפועל "קיזוז" מאחר ולא הייתה חייבת לחייב כספים בגין משכורתו. טענה זו נשמעה בפניי באותו הליך, בשינוי אדרת אמנם, ובחרתי שלא לקבלה. ולענייננו, עיקול נכס של חייב המוחזק בידי צד שלישי מטיל על הצד השלישי, שהומצא לו צו העיקול, את החובה למסור את הנכס המעוקל לידי המוציא לפועל, כאמור בסעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל. הוראתו של סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל מסמיכה את ראש ההוצל"פ לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק או יתרתו, כאשר הצד השלישי לא מילא אחר הצו למסירת מעוקלים ולא העבירם אל המוציא לפועל. סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע: "צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון". ככלל, מי שמבקש סעד לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל חייב להוכיח תחילה כי קיימים "נכסים מעוקלים" או כי קיימים "חובות". ההלכה הפסוקה קבעה כי ניתן לחייב צד שלישי בתשלום החוב הפסוק, או בתשלום שוויו של הנכס המעוקל, רק במקרה שהנכס נמצא בידי הצד השלישי בפועל, ואין הוא מוסר אותו לידי המוציא לפועל. ראו דברי כבוד השופט טירקל ברע"א 5211/97 חיטים מכון תערובת בע"מ נ' טנא אגודה שיתופית מרכזית לשיווק תוצרת חקלאית בישראל [1], בעמ' 648: "לפי סעיף 45 חל צו העיקול רק על נכס הנמצא בידיו של הצד השלישי, ואם אינו נמצא בידיו - רק משעה שהגיע לידיו... גם חובתו של הצד השלישי למסור נכס מעוקל לידי המוציא לפועל, לפי סעיף 47 לחוק ההוצל"פ - שאי-מילויה הוא תנאי לחיובו של הצד השלישי בתשלום לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ - היא חסרת משמעות כאשר מדובר בנכס שאינו נמצא בידיו של הצד השלישי בפועל ממש, אלא בידי אדם אחר". ברע"א 4083/00 קוטב חברה לסחר ושירותים בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [2], נקבע בין היתר, כי אין לחייב צד שלישי בתשלום החוב הפסוק ללא הוכחה פוזיטיבית כי החזיק במועד הקובע בכספים המגיעים לחייב ושנתפסו על-ידי צו העיקול. הנטל להוכיח את חבותו של הצד השלישי לשלם כספים מכוח צו העיקול רובץ על הזוכים. במקרה שבפניי, מדובר בחייב שעובד אצל המשיבה וככזה זכאי הוא לתשלום שכרו מאת המשיבה בתחילת כל חודש. כאמור, הוכח בפני ראש ההוצל"פ, לאור חקירת המשיבה מיום 23.2.2000, כי החייב עבד אצל המשיבה מחודש דצמבר 1998, ועדיין עובד נכון ליום 23.2.2000. בנוסף, בפסק-הדין מיום 8.3.2001 קבעתי כי על המשיבה להעביר את כל המשכורות שמגיעות ממנה לחייב, בכל תחילת חודש, לתיק ההוצאה לפועל וזאת בהתבסס על העובדה לפיה לחייב מגיע בתחילת כל חודש שכר מאת המשיבה, ובכך למעשה מתמלא התנאי לפיו על הנכסים המעוקלים להימצא בפועל בידי הצד השלישי. בענייננו הוכח כי בעת שנמסר צו העיקול למשיבה, היה החייב זכאי לקבל את שכרו מידי חודש בחודשו. העובדה שהשכר אמור להשתלם בעתיד אינה מפחיתה מוודאות החיוב ועל-כן יש לראות בעובדה זו חלק מנכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו. אמנם סעיף 44(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי "צו עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חודשים מאותו יום" (ההדגשה שלי - ס' ג'), אולם נראה שאין להתייחס לשכר החודשי שמועד תשלומו בעתיד כאל "נכסים שיגיעו לידו" מאחר וקיימת וודאות לעניין תשלומם (היינו, כל זמן שהחייב עובד הוא זכאי למשכורת חודשית ובמידה ויפרוש יכול העיקול לעבור ולרבוץ על כספי הפיצויים להם יהיה זכאי החייב), ומכאן ברי כי המגבלה של שלושה חודשים כפי שקבוע בסעיף 44(א) לחוק ההוצאה לפועל אינה תקפה לענייננו. בא-כוח המשיבה טוען בין היתר כי אין מקום להליך על-פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, שכן לאור העובדה שהמשיבה זכאית לקיזוז על-פי סעיף 74 לפקודה, ולאור מתן צו הכינוס, עומד למשיבה "הצדק סביר" שלא להעביר את הכסף לתיק ההוצאה לפועל. באשר להוכחת קיומו של "הצדק סביר", נקבע כי על הצד השלישי מוטל נטל השכנוע להוכחת קיומו של "הצדק סביר" אשר מנע ממנו להעביר את הנכס המעוקל אל המוציא לפועל. חובת שכנוע זו נובעת מן העיקרון היסודי בדיני הראיות, לפיו על כל בעל-דין להוכיח כי מתקיימות העובדות שביסוד הטענה המשפטית שעליה הוא מסתמך. החוק אינו מגדיר "הצדק סביר", אך נראה כי הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של צד שלישי, מעשיו ומחדליו, ונראה כי המבחן לקיומו של ההצדק הינו מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן היישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי (ראה ספרו של ד' בר-אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות [9], בעמ' 459-458). כאמור, בא-כוח המשיבה טוען לקיומו של "הצדק סביר" לאור העובדה שהמשיבה זכאית לקיזוז המפרעות שנתנה לחייב על-פי סעיף 74 לפקודה ולאור מתן צו הכינוס. סעיף 74 לפקודה קובע: "(א) היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין; הוראות סעיף זה לא יזכו אדם בקיזוז כנגד נכסי החייב אם בשעה שנתן אשראי לחייב ידע שהחייב עשה מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה בקשה שעל פיה הוכרז פושט רגל". דינה של טענת בא-כוח המשיבה להידחות מכול וכול. הסעיף אמנם קובע כי ניתן לקזז חיובים הדדיים בין "חייב שניתן עליו צו כינוס" לבין "הבא לתבוע חוב מכוח צו", אך לשם כך יש למלא את תנאי הסעיף: (א) קיומו של "חוב הדדי" או "אשראי הדדי" או "עסקים הדדיים אחרים". (ב) החובות מכל צד צריך שיהיו בני-תביעה. (ג) ה"עסקים" בהם מדובר צריך שייצרו חיובים כספיים או שהם עשויים להסתיים לגבי כל אחד מהצדדים בחיובים כספיים. (ד) המועד הקובע לקיום "העסקים ההדדיים" הוא מועד צו הכינוס. (ה) אי-ידיעת הטוען לקיזוז בשעת מתן האשראי לחייב על מעשה פשיטת רגל שבוצע על-ידי החייב ושניתן לבסס עליו את צו הכינוס נגד החייב ביום שהוגשה בקשה שעל-פיה הוכרז החייב כפושט רגל. התנאי הראשון דורש "חוב הדדי" או "אשראי הדדי" או "עסקים הדדיים אחרים", ואילו המקרה שלנו אינו נופל להגדרות אלו; כנגד איזה חוב או עיסקה תקזז המשיבה את חובה, שהרי אין המערער חב למשיבה דבר, ולכן אין המשיבה יכולה לקזז את חובה מאין? המשיבה סברה כי תוכל לקזז את חובו של החייב כנגד חובה למערער, אך אין זכות הקיזוז במקרה זה יכולה לקום מכוח דיני פשיטת רגל אלא ייתכן ומכוח הדין המהותי בלבד, אך כפי שקבעתי בהליך הקודם, בהסתמך על זכות הקיזוז לפי הדין המהותי, אין המשיבה זכאית לקזז את חובות החייב מהכספים הנמצאים בידיה והמגיעים למערער. הרציונל שמונח בבסיסה של זכות הקיזוז שבסעיף 74 לפקודה הינו: "...קיזוז בפשיטת-רגל משמש את המטרה למנוע אי-צדק היכול להיגרם עקב פשיטת-הרגל של אחד הצדדים. מקום שפלוני חייב לאלמוני 100 לירות ואלמוני חייב לפלוני אותו סכום, אם פלוני פושט את הרגל, אין נאמנו של פלוני משלם לאלמוני אלא את הדיווידנד, ואילו אלמוני שלא פשט את הרגל חייב לשלם לנאמן את מלוא חובו" (ע"א 41/68 קופלמן נ' הנאמן בפשיטת-רגל של גרבר [3], בעמ' 22). מהאמור לעיל אנו למדים, כי אין הסעיף ניתן ליישום במקרה זה והרציונל שבבסיסו אינו מתקיים, אין המדובר בחובות הדדיים בין המערער למשיבה אלא בין המשיבה לחייב, וכפי שציינתי, אין המערער חב סכום כלשהו למשיבה. לפיכך, טענתו של בא-כוח המשיבה הנוגעת לזכות הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודה אינה מתקבלת, ולכן גם זכות הקיזוז הנ"ל אינה יכולה להוות "הצדק סביר" כנדרש בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. לאור האמור, לא עמד בא-כוח המשיבה בנטל השכנוע הנדרש להוכחת קיומו של "הצדק סביר" אשר מנע מהמשיבה להעביר את הנכס המעוקל אל המוציא לפועל. ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 25.11.2001 קבע כי: "בתיק קיים עיכוב הליכים עקב מעשה פש"ר וצו כינוס שבתוקף. גם אם המחזיקה הפרה חובתה החוקית עפ"י צו העיקול, אין כל אפשרות או סמכות להורות לה להעביר כספים אלה לתיק ההוצל"פ ודין הכספים אם יתברר שטענת ב"כ הזוכה נכונה, להיות מועברים לתיק הכינוס, לפיכך הבקשה נדחית והמבקש מופנה לתיק הכינוס". באת-כוח המערער טענה כי ראש ההוצל"פ טעה בהחלטתו, מאחר ואין בהליכי פשיטת הרגל ובמתן צו כינוס נכסים בפש"ר 84/01 בכדי למנוע מהזוכה-המערער מתן סעד כנגד המשיבה בגין אי-מילוי התחייבויותיה על-פי דין. לטענתה, המשיבה העבירה לחייב כספים יומיים לפני החקירה בפני ראש ההוצל"פ, ולאחר שדבר החקירה היה ידוע לה, מכאן שמעשיה היו בחוסר תום-לב, תוך סיוע לחייב להבריח את נכסיו מנושיו. בנוסף, המשיבה לא צייתה לצווי העיקול ולחיוב בפסק-הדין מיום 8.3.2001, ואין לאפשר לה לחסות בצלם של הליכי הפש"ר ולהתחמק מחובתה על-פי דין. ברע"א 5035/01 מ.מגן אינטרנשיונל - חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' חברת דיור לעולה בע"מ (באמצעות הנאמן) [4], בעמ' 155-154 קבעה כבוד השופטת דורנר: "במקרה שבפניי ההליך שניהל בנק לאומי על-מנת להיפרע את חובה של החברה כלפיו היה הליך לחיוב צד שלישי - המוזאון - לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. כידוע, הליך זה הוא בבחינת הליך 'תביעה' מקוצר, המאפשר לנושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייב ונפגע ממעשי צד שלישי שפעל בלא הצדק סביר בניגוד להוראת צו העיקול שנמסרה לו, להיפרע מן הצד השלישי את נזקו. נזק זה מתבטא באובדן האפשרות של הנושה-המעקל להיפרע את חובו הפסוק של החייב כלפיו מן הנכסים שהיו אמורים להיות מעוקלים בידי הצד השלישי, ולפיכך, הנושה-המעקל זכאי לכך שהצד השלישי יפרע את חובו של החייב במקומו. אלא אף בניהול הליך לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל יש לעתים - כפי שהיה עשוי להיות במקרה שבפניי - כדי להשפיע על הערך הכלכלי שיוותר לטובת כלל נושי החייב... במצב זה, העשוי להוביל לכך שנושה אחד (בנק לאומי) יקבל עדיפות בפירעון חובו על פני יתר הנושים, היה ראוי כי בית-המשפט המחוזי ישקול אם מן הדין להתיר לבנק לאומי להיזקק להליך התביעה המקוצר לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, או שמא יש להעדיף - נוכח הפגיעה האפשרית ביתר הנושים - כי בנק לאומי יצורף להסדר הנושים ככל נושה אחר, וכל זאת בלי למנוע מבנק לאומי מלהיפרע מן המוזאון - במידה שעומדת לו טענה כי המוזאון נהג שלא כדין בעניין צו העיקול - על-ידי הגשת תביעה נזיקית נפרדת כנגדו. נמצא, כי ככל שלחיובו של המוזאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל השפעה על מסת הערך הכלכלי העומדת לרשות כלל נושי החברה, מן הדין היה להורות על הפסקת ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל שנקט בנק לאומי כנגד המוזאון". יש כמובן לאבחן את המקרה שנדון בפני כבוד השופטת דורנר מהמקרה שבפניי; ראשית, שם תחולתו של סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל נבחנה לאור התנהלות ההליך הקולקטיבי לפי סעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, ותכלית הסעיף הינה ריכוז ההתמודדות עם סוגיית פירעון חובות החייב לנושים השונים בפני פורום אחד, וזאת בכדי שתינקט אמת-מידה שוויונית כלפי כלל הנושים בהתאם לסדר העדיפויות שנקבע לפירעון החובות, ולכן תכלית זו למעשה קרובה לרציונל המנחה בסוגייה שבפניי (כפי שאראה בהמשך). שנית, שם ניתן צו הקפאת הליכים ביחס לחברה (היא החייבת), מונה כונס נכסים ובמסגרת הסדר נושים שגובש נרכשה החברה בידי המבקשת, ואילו במקרה שבפניי כינוס הנכסים אינו נוגע לחייב אלא לצד שלישי אשר אצלו הוטל העיקול על נכסי החייב, היינו האבחנה מתמקדת בכך ששם כינוס הנכסים נוגע לחייבת-החברה ולא למוזיאון - הוא צד שלישי, ובמקרה שלנו כונסו נכסיו של צד שלישי ולא של החייב. שלישית, שם נקבע כי היה למוזיאון - צד שלישי "הצדק סביר" לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל שלא להעביר את הכספים ללשכת ההוצאה לפועל, ואילו במקרה שבפניי, כפי שציינתי, לא עמד בא-כוח המשיבה בנטל השכנוע הנדרש להוכחת קיומו של "הצדק סביר" אשר מנע ממנו להעביר את הנכס המעוקל אל המוציא לפועל. רביעית, במקרה שבפניי נגועות פעולות המשיבה בחוסר תום-לב, להבדיל מהמקרה שנדון בפני כבוד השופטת דורנר. אך למצער, למרות כל ההבדלים, נראה כי הדברים האמורים שם נכונים גם למקרה שבפניי, כפי שאראה להלן. בא-כוח המשיבה טען בנוגע לטענות המערער, לפיהן קיימת הפרדה בין הליכים ישירים נגד החייב המעוכבים לבין הליך כנגד צד שלישי על-פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל בגין חובות שלא מעוכבים, כי הן מנוגדות לפסיקה הרלוונטית, שהכירה בכך שהליך מכוח סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל עלול לתת עדיפות לא מוצדקת לנושה אחד על פני נושים אחרים. כידוע, אחת מתוצאותיו של צו כינוס היא עיכוב מכוח הדין של הליכים התלויים ועומדים נגד החייב בגין חוב בר-תביעה ואיסור על נקיטת הליכים חדשים נגדו בלא נטילת רשות מבית-המשפט. אחת ממטרות עיכוב ההליכים היא מניעת פגיעה בעקרון השוויון בין הנושים. בבש"א (י-ם) 9300/00 חד מתכות בע"מ נ' חורי [8], בפיסקה 4 לפסק-הדין, לאחר סקירת סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 וסעיף 22(א) לפקודה, נאמר כי: "הרציונל העומד מאחרי הוראות אלה הוא, במקרה של פירוק, 'הרצון להגן על נושי חברה הנמצאת בפירוק, כך שהאינטרסים של כלל הנושים יתבררו במסגרת הליך אחד (בפני המפרק או בפני בית המשפט של פירוק), ובכך יימנע מצב בו יתנהל מאבק לא מכובד בין התובעים...' (ע"א 400/88 אורה סוקול ואח' נ' כלנית ניהול ואחזקה בע"מ (בפירוק) ו-3 אח', פ"ד מה(2) 866, 870-869), ובמקרה של פשיטת רגל, באורח דומה, 'הרעיון הוא, כי בפשיטת הרגל ישלם הנאמן לכל אחד מהנושים את הדיבידנדה לפי סכום החוב המגיע לו, ולכן מן הצורך לרכז את כל נכסי החייב בידי הנאמן, ולמנוע את הנושים מלהוציאם למכירה, בה יקבל נושה זריז - יותר, ואילו חברו הפחות זריז יקבל מעט או יצא וידיו על ראשו' (ע"א 293/59 צ'רנוצקי נ' קשקוש ו-3 אח', פ"ד יד 64, 67) (וראה גם: רע"א 7945/00 עו"ד גד שילר, הנאמן על נכסי הפש"ר נ' אלון לוין בפשיטת רגל, פ"ד נד(2) 524)". סעיף 91 לפקודה קובע: 91. (א) נושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל לגבי נכסים של חייב, לרבות עיקול חוב המגיע לחייב, לא יוכל ליהנות מההוצאה לפועל לעומת הנאמן אלא אם השלים אותה לפני יום מתן צו הכינוס ולפני שנודע לו כי הוגשה בקשת פשיטת רגל או כי החייב עשה מעשה כאמור בסעיף 72(2).(ב) לענין פקודה זו, השלמתה של הוצאה לפועל היא, לגבי נכסים - בתפיסתם ומכירתם, ובעיקול חוב - בקבלת החוב...". "סייג לזכויות של נושה ושל קונה רואים אנו כי הסעיף אינו מקנה עדיפות כלשהי לנושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל לעומת הנאמן, אלא אם השלים הנושה את הליכי ההוצאה לפועל בטרם ניתן צו הכינוס, שלא כמו במקרה שבפניי. לעניין מעמדו של נושה-מעקל ביחס לנושים אחרים במעמד פשיטת רגל, נאמר בע"א 542/85 המועצה הישראלית לייצור ושיווק כותנה בע"מ נ' אתא חברה לטקסטיל בע"מ [5], בעמ' 565-564: "כל עוד לא נסתיימו הליכי ההוצאה לפועל, מעמדו של הנושה המעקל אינו מקנה לו כל זכות מהותית בנכס המעוקל. זהו סעד דיוני בלבד, שבא לייחד נכס מסוים לצורך הליכי הוצאה לפועל, ולמנוע את בעל הנכס מלהוציא את המעוקל מרשותו או מלשעבדו לאחר (ראה ע"א 382/65 סגלוב ואח' נ' קואופרטיב לעבודות עץ, פ"ד כ(1) 442, 446). העיקול אינו מקנה למעקל כל זכות של משכנתא או כעין משכנתא לטובתו, והוא מכוון יותר כנגד החייב, במעמדו כבעל הנכס, מאשר כלפי הנכס עצמו. לפיכך, אין העיקול יכול לתפוס יותר זכויות ממה שיש לחייב באותו נכס והוא כפוף לזכויות שרכשו בו אחרים קודם לכן (ד"נ 30/67 שטרן ואח' נגד שטרן, פ"ד כב(2) 36, בעמ' 43 ו-49)...". עוד נקבע בבר"ע 178/70 בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"מ [6], בעמ' 132 כי: "...על-ידי עיקול אין הנושה רוכש כל זכויות בנכס. העיקול אינו מקנה זכות של משכנתה או כעין משכנתה לטובתו, כמו שמצינו באי-אילו חוקים זרים. העיקול מהווה רק מעין שימת יד של בית-המשפט או משרד הוצאה-לפועל על נכס פלוני שבית-המשפט או הוצאה-לפועל יממשוהו, וממנו יגבו את חובם, לא רק הנושה שביקש עיקול, אלא גם כל אלה שהצטרפו אחרי כן". עוד נאמר בעניין זה (אמנם בהקשר של נושה הטוען לקיזוז, אך הדבר יפה גם לענייננו) בע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה [7], בעמ' 200: "הענקת עדיפות לבעל זכות הקיזוז בהכרח גורעת ממעמדם של שאר הנושים, שכן מסת הנכסים העומדת לרשותם קטנה. מכאן, שמדיניות ראויה מחייבת שלא להכיר בתקפות הסדרים הפוגעים בצדדים שלישיים, בלי שהוענקו לאלה כלים לדעת על אודות פגיעה זו, או למצער להתנות את תקפות הפגיעה בידיעה (בכח או בפועל) על אודות הפגיעה". כפי שראינו, זכות העיקול הנתונה למערער לא הושלמה בטרם ניתן צו הכינוס ובטרם הוכרזה המשיבה כפושטת רגל, ואין זכות זו מביאה את הנושה-המערער למעמד של נושה מובטח. לכן, מבלי להתעלם מהעובדה שהתנהגותה של המשיבה היא שמנעה מהמערער את השלמת הליכי ההוצאה לפועל בטרם ניתן צו הכינוס, לאור המקובץ לעיל, אין מנוס מלקבל את טענת בא-כוח המשיבה, לפיה חיוב המשיבה במסגרת סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל יהווה למעשה העדפה לא מוצדקת לנושה מסוים - המערער בענייננו, ואף יביא להרעת מצבם של הנושים הנוספים. כאמור, אין אני מתעלם מהתנהגותה חסרת תום-הלב של המשיבה וכפי שציינתי בפסק-הדין מיום 8.3.2001: "המבקשת [המשיבה בענייננו - ס' ג'] שילמה את המפרעות לחייב שלושה ימים לפני מועד החקירה על ידי ראש ההוצל"פ, דבר אשר מעלה חשד בכנות כוונותיו של החייב, וכוונותיה של המבקשת". לא זאת אף זאת, המשיבה נמנעה אף מלקיים את חיובה על-פי פסק-הדין הנ"ל והתעלמה מהעובדה שהגשת בקשות רשות הערעור אינה גוררת עמה אוטומטית עיכוב הליכי העיקול והעברת הכספים לתיק ההוצאה לפועל. אין ספק כי צדקה באת-כוח המערער בטענה לפיה אין לאפשר למשיבה לחסות בצלם של הליכי פשיטת הרגל ולהתחמק מחובתה, אך לא ניתן להעניק למערער את הסעד המבוקש, לאור ההלכה המנחה בדבר עקרון השוויון בין הנושים השונים, וחרף העובדה שלא עמד למשיבה "הצדק סביר" לאי-העברת המשכורות לתיק ההוצאה לפועל.לאור האמור, דין הערעור להידחות. החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 25.11.2001 תישאר על כנה. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו. עיקול צד ג'