קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת דיבה בעיתון הארץ: 1. התובעים הגישו תביעה שעילתה לשון הרע בגין פרסום כתבה בעיתון "הארץ" שכותרתה "הדרך הקלה לרווח במגזר הערבי: הקמת גן ילדים". לצד הכתבה פורסמה תמונת גן ילדים נושא שמה של התובעת 1. פרסום זה הופיע גם באתר האינטרט של "הארץ". לטענת התובעים, פרסומים אלו מהווים "לשון הרע" על התובעים והם נועדו להשמיצם, לבזותם ולעשותם ללעג בעיני הבריות. 2. התובעת 1, עמותת אלזירה (להלן: "העמותה"), הינה עמותה המנהלת גני ילדים בכפר כאבול והתובע 2, מר פאעור עווד הינו ממייסדי העמותה וכיום חבר בה. הנתבעים הינם הוצאת עיתון הארץ בע"מ (נתבעת 1), עורך העיתון מר דוד לנדאו (נתבע 2) והכתבת גב' יולי חרומצ'נקו (נתבעת 3). נתבע 4, מר נזאר עיד, הינו מנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית כאבול. 3. כתב התביעה המקורי תוקן ברשות בית המשפט והוסף לו פירוט הנזק לו טוענים התובעים. בהתאם להחלטתי מיום 13.1.2010 פסק דין זה עניינו בשאלת חבות הנתבעים בלבד. שאלת הנזק במידת הצורך תידון בנפרד. הכתבה 4. ביום 20.9.2005 פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה העוסקת בתופעת הפרטת גני ילדים במגזר הערבי. הכתבה הוכתרה בכותרת כאמור לעיל, שאף הופיעה בעמ' ההמשך לכתבה (עמ' 13א); "דרך קלה לרווח: הקמת גן ילדים". לצד הכתבה פורסמה תמונת מוסד לימודי נושא שם התובעת 1 המופיע בכיתוב בעברית ובערבית "עמותת אלזירה". בתחתית תמונה זו נרשם: "גן פרטי בכפר כאבול, שלשום. ועדת המעקב: "ההפרטה היא דבר מסוכן מאוד לחינוך". 5. עיקר תוכנה של הכתבה נשוא התביעה, הינו בין היתר, כך: "תופעת הפרטת גני הילדים ביישובים הערביים הולכת ומתרחבת: לפי נתוני ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, כ-40% מגני הילדים לגילאי 3-4 (350 מתוך 885 גנים) שייכים לגורמים פרטיים. חלק מגורמים אלה לא מוסמכים ולא מקצועיים; חלקם גופים מפלגתיים ואפילו איסלאמיים קיצוניים; וחלקם גופים שרואים את הגנים כעסק רווחי לכל דבר. כך, שהנפגעים הם הילדים" (עמ' ראשון לכתבה). בהמשך, ובעמ' 13א לכתבה נרשם: "בעבור היהודים השייכים למעמד הבינוני, הגן הפרטי מהווה סמל לאיכות והשקעה בחינוך ואלטרנטיבה למערכת החינוך הציבורית... באוכלוסיות חלשות- ובמיוחד במגזר הערבי- גן פרטי עלול להפוך לשם נרדף לבטיחות לקויה; בגנים כאלה, לא אחת, אפשר למצוא גננות נעדרות הכשרה וצפיפות בלתי נסבלת. "רוב ילדי ישראל עד גיל ארבע מתחנכים במסגרות פרטיות, שאין אף גורם ממשלתי שמפקח עליהן. אין כיום כל מעקב רציני אחרי איכות הטיפול והחינוך הניתנים בהן"..." ובהמשך: "מה שהאיץ את ההפרטה בגני הילדים ברשויות הערביות היתה החלת חוק חינוך חינם לגילאי 3-4 על הרשויות הערביות, הנמצאות במקומות הנמוכים ביותר במדד הסוציו אקונומי.. העובדה הזו הפכה את גני הילדים לעסק רווחי ומשכה אליו אנשים שהקשר בינם לבין חינוך וטובת הילד מקרי, במקרה הטוב. מנכ"ל ועדת המעקב.. מספר על בעלי מוסך ופועלי בניין שהחליטו לעשות הסבה מקצועית והעמידו עצמם בראש עמותה בשם "העמותה למען חינוך הנוער". 6. הנתבע 4 רואיין במסגרת הכתבה, והדברים אותם מסר (ואשר חלקם צוטטו) הם אלו: "בהתחלה מעסיקים גננת מוסמכת, כדי לקבל אישור ממשרד החינוך", מסביר מנהל מחלקת החינוך במועצה מקומית כאבול בגליל, ניזאר עיד, "אחרי שהאישור מושג, מפטרים אותה וממנים גננת ללא שום הכשרה- רצוי מהחמולה, כדי שלא תתלונן. הם מקצצים בציוד, בחומר הפדגוגי, במתקנים, במבנה. משרד החינוך הרי לא יבוא לבדוק". ... לדברי עיד, במקרים מסוימים מציעות העמותות המפעילות גנים פרטיים כסף להורים כדי שישלחו את ילדיהם לגן שלהם. "שמעתי מהורים שבגן מסוים הציעו להם 100-300 שקלים כדי שישלחו ילדים לשם" ,אומר עיד, "רוב האנשים לא יגידו לא להצעה כזו". עיד מאשים, כי האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי מעניק אישורים לפתיחת גנים ביד קלה- בלי לבדוק לעומק מי הגוף העומד מאחורי פתיחת הגן ובלי לפקח על תנאיו. לטענתו, האגף גם מתעלם לא פעם מעמדת הרשות המקומית, ומספק אישור בניגוד לעמדתה". 7. בשולי הכתבה, נמסרה תגובת משרד החינוך ולפיה, בכל גן בו נמצאים יותר מעשרה ילדים מגיל שלוש ומעלה קיימת חובה להחזיק רישיון הפעלה. עוד נמסר כי קיים פיקוח על הגנים הפרטיים והגננות הפועלות בהם. טענות התובעים 8. התובעים טוענים, כי פרסום הדברים הנ"ל אשר לצידם תמונה צבעונית של התובעת 1 בה מופיעים פרטי העמותה מהווים פרסום לשון הרע אסור מצד הנתבעים, כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), והם נועדו להשמיצם ולבזותם; הכתבה מציגה את הגנים המנוהלים על ידי העמותה בהשוואה לאלה שבמגזר היהודי כצפופים ובלתי איכותיים, אין השקעה בחינוך, והגנים אינם מהווים אלטרנטיבה למערכת החינוך הציבורית; הכתבה מציגה את הגננות כנעדרות הכשרה מקצועית ואת העמותה כעסק שנועד להפקת רווחים. התובע וחברי העמותה מוצגים כאנשים ללא השכלה, וכי הקשר בינם לבין חינוך וטובת הילד מקרי; הכתבה מציגה את התובע, שהינו בעל חברה המנהלת בין היתר מוסך, כמי שהסב את מקצועו העיקרי והעמיד עצמו בראש העמותה; הכתבה מציגה את העמותה כמי שמקצצת בהוצאות, ולא עושה שימוש כהלכה בתקציב המועבר לה ממשרד החינוך; הכתבה מציגה את העמותה כמעסיקה גננות בשכר זעום ובתנאים מחפירים. הכתבה ודברי הנתבע 4 מציגים את התובעים כרמאיים המעסיקים גננות מוסמכות בשלב הרישוי על מנת לקבל אישור ממשרד החינוך, כאשר אלו מפוטרות בשלב מאוחר יותר לאחר הענקת הרישיון לגנים; הכתבה ודברי הנתבע 4 מציגים את התובעים כמי שממנים גננות ללא הכשרה- ורצוי מהחמולה- על מנת שלא להתלונן; הכתבה ודברי הנתבע 4 מציגים את התובעים כמי שמקצצים בציוד, בחומר הפדגוגי, במתקנים ובמבנה, ועל העדר פיקוח מטעם משרד החינוך על העמותה; הכתבה ודברי הנתבע 4 מציגים את התובעים כמי שמציעים כסף להורים על מנת שאלה ישלחו את הילדים לגני העמותה. 9. התובעים מסופים כי התצלום הצבעוני של גן התובעת 1 נושא שמה של העמותה (בו נצפים תלמידים ומורה אחת) וצירופו לכתבה נעשה בכוונה ובשיתוף פעולה בין הנתבעים, ומטרתו להשחיר את פני התובעים ולבזותם. לטענתם, נעשה להם עוול בפרסום התמונה הבולטת, מבלי שטושטשה ומבלי שנרשם תחתיה כי למצולמים אין קשר לכתבה. לדידם, לא עומדת לנתבעים ההגנות השונות הקבועות בחוק; בין היתר משום שהעיתון לא פרסם מודעת התנצלות. התובעים טוענים כי נגרמו להם נזקים וירידה ברישום כתוצאה מהפרסום. לטענתם, זכאים הם לפיצוי אף בלא הוכחת נזק. טענות הנתבעים 1-3 (עיתון הארץ ועובדיו) 10. לטענת הנתבעים 1-3, הם נקלעו בעל כרחם למאבק מתמשך בין התובעים לנתבע 4 ואשר הנתבעים 1-3 אינם צד לו. לדידם, בכתבה הובאה ביקורת לגיטימית מצד גורמים רשמיים במגזר הערבי שיצאו כנגד הפרטת גני ילדים במגזר. ביקורת זו לא הופנתה לכלל העמותות והגופים הפרטיים ו/או לגופים ספציפיים, והעובדה שהתובעת 1 מופיעה בתמונה אינה מלמדת כי הביקורת מופנית כלפיה. התובעים לא הוכיחו כנדרש כי הפרסום מתייחס אליהם ולפיכך אין להם עילת תביעה על פי חוק. באופן אובייקטיבי אין בפרסום הדברים ו/או התמונה לשון הרע על התובעים. אופיים הציבורי של התובעים תומך במסקנה זו. מכל מקום, התובעים סרבו להצעת העיתון לפרסם תיקון או הכחשה. 11. לגרסתם הדברים שפורסמו חוסים תחת ההגנות הקבועות בחוק. ציון דבריו של הנתבע 4 מלמדת כי בכתבה הובעה דעה סובייקטיבית שלו שאינה עולה לכדי לשון הרע. מכל מקום הנתבע 4 הוא שהפנה את צלם העיתון לצילום גני העמותה בעוד שהנתבעים ביקשו לצלם כל גן. לדידי הנתבעים 1-3, במועדים הרלוונטיים לפרסום שימש התובע 2 אך כחבר עמותה ולכן אין לו עילת תביעה. טענות הנתבע 4 12. לשיטתו של הנתבע 4, אלמלא התמונה שפורסמה התביעה לא הייתה רואה אור, אך הנתבע 4 הוא לא המפרסם, הוא לא היה אחראי על פרסום התמונה ובאופן שפוסמה. מכל מקום, התובעים לא הוכיח כי בכתבה יש משום לשון הרע. הכתבה, בעיני האדם הסביר, עוסקת בביקורת לגיטימית על נושא הפרטת גני ילדים במגזר הערבי. קיים עניין ציבורי רב בפרסום הכתבה. הנתבע 4 לא רואיין כאדם פרטי אלא כדמות ציבורית במועצה המקומית כאבול ומחובתו המוסרית והחוקית היה עליו להתייחס לאמור בכתבה. כמו כן, דבריו הובעו באופן כללי. לנתבע 4 לא הייתה שליטה על האופן בו תפורסם עמדתו והעתק הכתבה אף לא הועברה לעיונו בטרם פורסם העיתון. אין שחר לטענה כי הנתבע 4 הפנה את הכתבת או מי מטעמה לצילום גני העמותה. הנתבע 4 כלל לא ידע כי בכתבה יופיע תצלום כלשהו. דבריו הכלליים נמסרו לשם הגנה על עניין כשר שהנתבע מופקד עליו והם לא חרגו ממתחם הסבירות. הנתבע 4 משוכנע באמיתות דבריו שפורסמו ואשר לא יוחסו ספציפית לתובעים. הכתבה פורסמה בעיתון הארץ ודי בכך על מנת לבסס הגנת תום הלב. בכתבה היו מרואיינים נוספים אשר כלל לא נתבעו. דיון פרסום המהווה "לשון הרע" 13. הכתבה והתמונה שלצידה, פורסמו בתפוצה רחבה הן בעיתון "הארץ" והן באתר האינטרנט של חדשות הארץ, באופן המאפשר גישה לאדם ו/או יותר זולת הנפגע, ומכאן כי עסקינן ב"פרסום" כמשמעו בסעיף 2 לחוק לשון הרע. 14. כבר נקבע, כי "די בכך שהפרסום היה עלול לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק כדי לבסס אחריות בגין עוולת לשון הרע" (ע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ פד"י נ"ח(3) 558, בעמ' 567). קיומה של עילת לשון הרע אינה מותנית בקיומו של נזק [ר' למשל ע"א 1104/00 אפל נגד חסון פ"ד נו(2) 607]. הדבר נלמד מהוראת סעיף 1 לחוק, כלשונה: 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד; 15. הקביעה אם פרסום מהווה לשון הרע, הינה קביעה אובייקטיבית משפטית שאינה תלויית הוכחה בראיות. עמדה על כך כב' השופטת (כתוארה דאז) ביניש בע"א 1104/00 אפל נגד חסון פ"ד נו(2) 607 כך: "פרשנות הפרסום תיעשה על-ידי בית-המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו (ראו: פרשת הוצאת עתון "הארץ" בע"מ הנ"ל [1], בעמ' 293, 301-300; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג...)" [כן ר' ע"א 740/86 יגאל תומרקין נגד אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333,337]. 16. עיון בפרסום נשוא ענייננו, שהינו פרסום מצרפי של כתבה ותמונה, מלמד על היותו "לשון הרע" כמשמעו בחוק, העלול לגרום לתובעת 1 לתוצאה המנויה בסעיף 1(1) לחוק; בין היתר, מתארת הכתבה הליך לא אתי של מינוי גננות חסרות הכשרה, בטיחות לקויה וצפיפות בלתי נסבלת בגנים. לכל אלו מצטרף נתון של חוסר פיקוח על הגנים וניסיון לגייס ילדים לגן באמצעות תשלום כספי להורים. כותרת הכתבה אף היא מדברת בעד עצמה ומייחסת לאקט של הקמת גן ילדים דרך קלה לרווח - פשוטה כמשמעה. ככלל איני משוכנעת כי הכתב עצמה מהווה לשון הרע כלפי התובעים. שהרי, מדובר בעניין ציבורי ומוצגות בו עמדות ושאלות נוקבות בענייני חינוך. לצורך כך בין היתר דרושה עיתונות המציגה שאלות ציבוריות לדיון. הכתבה עסקה בגנותה של תופעה, ולא בגנות גני התובעת דווקא. כאשר הכתבה מפנה אצבע מאשימה כלפי משרד החינוך והמערכת הציבורית אשר "לא מעניקה פתרונות משלה" (פסקה ראשונה לעמ' 13א בכתבה). מעיון בכתבה עולה, כי כתבת העיתון ראיינה מס' אישים בטרם גיבשה את עמדתה בכתבה, כתבת העיתון אף נסמכה על דו"ח הביניים של פרופ' רוזנטל ולפיו "חלק ניכר מהמסגרות לגיל הרך מהווים סיכון לבטיחותם, לרווחתם ולהתפתחותם". דברים אלו קיבלו חיזוק בדבריו של מנכ"ל ועדת המעקב לענייני חינוך במגזר הערבי, דבריו של הנתבע 4, דברי מנהל מחלקת החינוך בסכנין, עו"ד עאוני בנא מהאגודה לזכויות האזרח ועוד. המידע ממכלול גורמים אלו הוא שיצר אצל הכתבת את התמונה שנוצרה אצלה בנוגע לתופעה. הכתבת טרחה להציג את עמדת משרד החינוך בתגובה. 17. הקושי המתעורר בכתבה זו הוא נוכח צירופה של התמונה לכתבה. המצרף, של כתבה המציינת את מכלול הליקויים הנטענים או יותר מכך בגנים פרטים במגזר הערבי יחד עם התמונה הנושאת בבירור את שמה של התובעת אף מבלי לציין כי אין קשר לכתה אלא תוך ציון כי מדובר ב" גן פרטי בכפר כאבול, שלשום. ועדת המעקב: "ההפרטה היא דבר מסוכן מאוד לחינוך", מלמד כי כל האמור בכתבה מיוחס דווקא או בין היתר לתובעת. הכל ללא ציון כל סייג. לפיכך, קריאה אובייקטיבית של הכתבה יחד עם התמונה המתנוססת לצידה ויחד עמה, מותירה אחריה פגיעה בשמה הטוב של התובעת 1. 18. לא נוכחתי, כטענת הנתבעים כי ייחוס האמור בכתבה אך לחלק מן הגורמים מלמד על כי הדברים לא ייוחסו לתובעת 1. אמנם נכון הדבר כי צוין בכתבה כי "חלק מגורמים אלה לא מוסמכים ולא מקצועיים; חלקם גופים מפלגתיים ואפילו אסלאמיים קיצוניים; וחלקם גופים שרואים את הגנים כעסק רווחי לכל דבר" (הדגשה לא במקור). ואולם, צירוף תמונת גן התובעת 1 אשר תחתיו הכיתוב האמור מלמד היפך הדבר. קורא סביר המעיין בכתבה ובתמונה (ואף די במבט קל בכותרת ובתמונה), באופן אובייקטיבי אינו יכול להימנע מלייחס את תוכן הכתבה לתובעת 1. קורא סביר לומד כי הביקורת המושמעת בכתבה מופנית גם כלפי גן התובעת 1, בהיותו גן פרטי במגזר הערבי. 19. עוד מבין הקורא הסביר כי מי שקוצר את הרווחים "בדרך הקלה" הינם הגורמים הפרטיים להם שייכים גנים אלו, ובכללם מייסדיה של עמותת אלזירה שתמונתה מופיעה לצד הכתבה. פרסום מעין זה על כן עלול לפגוע גם בשמו הטוב של התובע 2 אשר הינו ממייסדי העמותה, כיום נמנה על חבריה ובשנים עברו אף שימש כיו"ר העמותה ומנהלה. הדברים אמורים על אף כי בכתבה כלל לא אוזכר שמו של התובע 2 והוא אף לא הופיע בתמונת העמותה או בתמונה אחרת שצורפה לכתבה. דווקא האמור בכתבה ביחס לבעלי מוסך ופועלי בניין שהחליטו לעשות הסבה מקצועית והעמידו עצמם בראש עמותה, אינו מהווה "לשון הרע" על התובע 2, אשר לטענתו הינו בעל חברה המנהלת מוסך שהקים עמותה (ר' גם עמ' 25, ש' 28-30 לפר' הדיון מיום 7.10.2010), שכן בפירוש צוין כי הללו פנו להקמת "העמותה למען חינוך הנוער" ולא להקמת עמותת "אלזירה" אשר התובע 2 נמנה על מייסדיה. 20. לסיכום, בפרסום דנן המהווה מצרף של כותרת הכתבה, תוכנה ותמונת התובעת יש משום לשון הרע על התובעים העלול לגרום לתוצאה המנויה בסעיף 1 (1) לחוק. חלקו של כל נתבע בפרסום האסור 21. הוראת סעיף 11 לחוק, שעניינה באחריות בגין פרסום באמצעי תקשורת, קובעת כך; "11. (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת. (ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה." 22. הוראות סעיף זה יחד עם קביעתי כי לשון הרע כלפי התובעת נוצרת עם צירופה של התמונה לכתבה והכיתוב מתחת לכתבה, מנחים בבחינת השאלה מי מן הנתבעים נושאים באחריות לפרסום לשון הרע. כלומר, מי שהביא לפרסום התמונה לצד הכתבה ובחירת הכיתוב הוא הנושא באחריות. לא די באחריות לכתבה עצמה או לצילום עצמו אלא לצירופם יחדיו יחד עם הכיתוב. 23. הנתבעת 3 הינה הכתבת שערכה את הכתבה והגישה אותה לעיתון "הארץ" בו פורסמה הכתבה. הנתבעת 3 העידה כי היא אספה לבד את החומר לכתבה והכינה לבד את הכתבה (עמ' 35, ש' 10 לפר' הדיון מיום 1.12.10). 24. הצלם שצילם את התמונה אינו נתבע. לטענת התובעים, הנתבע 4 הוא שהפנה את הצלם לצלם את גני העמותה. גם לגרסת הנתבעים 1-3 הנתבע 4 הוא שהפנה את הצלם מטעמם לצילום גני העמותה. לעניין זה, אין מחלוקת כי הפניה הראשונית לנתבע 4 לצורך צילום גן ילדים בכאבול נעשתה מטעם העיתון. 25. הצלם העיד, כי על פי מה שזכור לו הוא נשלח למשימת הצילום לבקשת העיתון (מטעם "הדסק") ולא לבקשת הכתבת (עמ' 29, ש' 3-8 לפר' הדיון מיום 1.12.2010). זכור לו כי הוא דיבר עם מישהו אך הוא לא זוכר עם מי (עמ' 30, ש' 1-3). בעת צילום התמונות זכור לו כי הוא היה לבד (עמ' 31, ש' 13-14 לפר'). הצלם העיד כי לא זכור לו באם צילם גנים נוספים בכפר כאבול בנוסף לגן שתמונתו פורסמה (שם, ש' 18-19). [יוער, כי הערת הצלם בעדותו ולפיה ירון אמר לו כי אם הוא הונחה אז זה האיש שהנחה אותו (עמ' 30, ש' 5-7 לפר'), אינה מלמדת על פגם במהימנות הצלם. להפך]. על מנת להגביר את מהימנות העדויות, הנתבעת 3 והצלם נחקרו בנפרד ובלא שנכח מי מהם בעדותו של האחר (ר' פרוטוקול הדיון מיום 1.12.10 עמ' 1, ש' 12). 26. הנתבעת 3 העידה, כי המערכת ביקשה ממנה לתאם צילום של גן כלשהו כדי שיתלווה לכתבה (עמ' 36, ש' 20-21 לפר' מיום 1.12.10) וכי: "ת. המערכת מינתה צלם. הצלם התקשר אלי. זאת אומרת שמינו אותו למשימה. אמרתי לו קח את הטלפון של ניזאר עיד הוא יראה לך גן." (עמ' 39, ש' 23-24 לפר'). דברים אלו עלו גם מעדותו של הצלם. הנתבעת 3 העידה כי בכך תם חלקה בכתבה עם הצלם (שם, ש' 25-26). 27. עוד העידה הנתבעת 3, כי: "ת. פניתי לאחד המרואינים שלי, הנתבע מס' 4, ביקשתי ממנו כי במידה ואפנה צלם אל הישוב הוא יפנה את הצלם לגן כלשהו כדי שיוכל לצלם אותו" ש. ומה אמר לך? ת. בסדר" (ש' 22-23, שם). ובהמשך: "ש. הנתבע מס' 4 שאל אותך על איזה גנים מעניינים אותך התמונות. ת. אמרתי שכל גן יהיה טוב מספיק. מבחינתי לא משנה אם זה גן של עמותה או מועצה מקומית". (עמ' 37, ש' 20-22 לפר' הדיון מיום 1.12.2010). 28. באשר לשאלה האם בשלב כלשהו קיבלה את התמונה השיבה הנתבעת 3 בעדות מהימנה: "ת. לא. איני מקבלת את התמונה. אני לא ראיתי אותה. ראיתי את התמונה לראשונה עם הפרסום. ש. רק לאחר שהעיתון יצא, ראית את התמונה בתוך העיתון? ת.כן. ש. לפני כן לא ראית לנכון לקרוא ולעניין בפרסום הכתבה שלך, איזה תמונות מפורסמות? ת. לא" (עמ' 36, ש' 26-32 לפר' הדיון מיום 1.12.10). 29. הנתבעת 3 העידה בעדות מהימנה כי אין לה קשר לכיתוב בתחתית התמונה (ר' עמ' 37, ש' 1-2 לפר' הדיון מיום 1.12.2010) ולהערכתה אחד העורכים בדסק כתב זאת. גם הצלם העיד בעדות מהימנה כי אינו מעורב בכיתוב בתחתית התמונה (עמ' 31, ש' 20-21 לפר' הדיון מיום 1.12.10). מעדויות אלו למדתי, כי למעט הפניית הצלם למר ניזאר עיד (הנתבע 4) על מנת שיראה לו גן בכאבול אין לנתבעת 3 כל חלק בפרסום תמונת התובעים ו/או הכיתוב תחתיה. 30. לאור העובדות כמפורט לעיל, כי הנתבעת 3 אינה קשורה לצירוף הכתבה לתמונה המסוימת ולבחירת הכיתוב תחתיה, ומשנקבע על ידי כי אין בכתבה ללא התמונה והכיתוב כדי הלוות לשון הרע, אזי יש לחותא תהתביעה כנגד הנתבעת 3 מאחר ואינה נושאת באחריות לפרסום לשון הרע. 31. מהוראת סעיף 11 לחוק אשר הובא לעיל ומעדויות הנתבעת 3 והצלם, למדים אנו כי הנתבע 2, עורך העיתון, יחד עם העיתון, נתבע 1, נושאים באחריות לפרסום דברי הלשון הרע בענייננו. הם אשר הביאו לידי הפרסום המצרפי של הכתבה יחד עם התמונה, קרי יחוס האמור בכתבה לגן המצולם בתמונה ולעמותה שמה מתנוסס בה, ללא כל הסתייגות אלא ההפך הפניה לכך כי מדובר בגן פרטי בישוב ערבי, הכל לצידה של הכתבה. מרגע פרסום זה אין הכתבה הופכת לדיון באשר למרביתה גנים או חלקם, אלא לדיון העוסקת בין היתר בגן המצולם. הנתבעים 1-2 הם אשר הביאו את לשון הרע לפרסום בכך שבחרו בצירוף התמונה לכתבה וכו'. 32. באשר לנתבע 4 יש לבחון האם גם הוא בבחינת מי אשר הביא את דברי הלשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו? קרי האם נטל הוא חלק בהצמדת התמונה לאותה כתבה. 33. בעדותו הוא לא כיחד כי הצלם שוחח עימו ואף הגיע אליו, אלא שלטענתו הוא הפנה את הצלם לצלם את הגנים שמאחורי המועצה ואשר מצויים מאחורי משרדו ולא לגני העמותה (עמ' 44, ש' 27-32 לפר' הדיון מיום 11/1/2011). כן ר' עמ' 45 ש' 1-10 לפר'). 34. גרסתו של הנתבע 4 מעוררת תמיהות, שכן לא ברור למשל מדוע יפנה הנתבע 4 את הצלם מטעם העיתון דווקא לגני המועצה שכל עניינה של הכתבה בנושא הפרטת גני הילדים והגנים הפרטיים. ומדוע אם הפנה הנתבע 4 את הצלם לתצלום גני המועצה הנמצאים בדיוק מאחורי המועצה, פנה הצלם לצלם את גני העמותה דווקא המרוחקים מרחק כשני ק"מ מן המועצה [כפי שעיד על כך הנתבע 4, עמ' 44, ש' 19-20 בעדותו] והגם שהצלם כלל לא מכיר את העמותה (כפי שהעיד בעדות מהימנה עמ' 29, ש' 29 לפר' מיום 1.12.2010). זהירותו של הנתבע 4 במסירת הגרסה בבית המשפט לא נעלמה מעיני. גם סתירות בעדותו של הנתבע 4 הותירו בי ספקות בדבר ההיכולת לעמצה ככתבה וכלשונה. 35. יחד עם זאת, ועל אף שאין מחלוקת כי הנתבע 4 הוא האיש עימו שוחח הצלם בבואו לכאבול במטרה לצלם גן ילדים, בשל חלוף הזמן ומאחר שהצלם אינו זוכר אם צילם יותר מגן אחד בכאבול ואינו זוכר בדיוק איך הגיע לצילום גני העמותה הרי שחסרה חולייה בשרשרת הראיות המצביעות על מעורבותו של הנתבע 4 בצילום גני העמותה ומטעם זה, לא אוכל לקבוע את מעורבותו בפרסום התמונה. כמו כן, ועל אף התרשמותי כי הנתבע 4 הוא לפחות אחד מן האנשים שמסרו את המידע לאמצעי התקשורת, מאחר שבענייננו אלמלא פרסום התמונה לא הייתה הכתבה לכשעצמה משתכללת לכדי לשון הרע על התובעים, לרבות דברי הנתבע 4, לא אוכל להטיל חבות על הנתבע 4 בגין הדברים שמסר ואף אל אם הנחה את הצלם לצלם את גן התובעת. לא נטען כי הנתבע 4 הנחה את הצלם כיצד לשלם את הגן, כנושא את שמה המלא של התבועת. כמו כן ברי הוא כי הצלם צילם יותר מתמונה אחת. עורכי העיתון הם אשר החרו איזו תמונה לפרסם והם אשר פעילו את שיקול הדעת בדבר הפרסום המצרפי של הכתבה עם התמונה והכיתוב תחתיה כו העדר הכיתוב המסייג את הקשר בין התמונה לכתבה. 36. לא נעלמה מעיני המחלוקת הנטושה בין התובעים לנתבע 4 סביב נושא הפרטת גני הילדים בישוב "כאבול". לא מן הנמנע כי העיתון אכן נפל "קורבן" לסכסוכים אלו. יחד עם זאת, בכך אין כדי לאיין את חובת העיתון לבקר את פרסומיו ותצלומיו חדשות לבקרים ולברר כי לא דבק בהם לשון הרע. 37. נוכח האמור לעיל הנני קובעת כי דין התביעה כנגד הנתבע 4 להדחות. הגנת אמת הפרסום 38. הנתבעים טוענים להגנת "אמת הפרסום" בהתאם לסעיף 14 לחוק. לטענת הנתבעים 1-3 הדברים פורסמו מתוך אמונה באמיתותם בתום לב. הכתבה מבוססת על בדיקות שהכתבת ערכה עם מקורות שונים (פר' הדיון מיום 11.9.2007 עמ' 2). כמו כן, מדובר בפרסום בעל חשיבות גבוהה שלציבור עניין רב בו. 39. לדידי התובעים, הגנת אמת הפרסום אינה יכולה לעמוד לנתבעים שכן בפרסום זה ככל שהינו מיוחס לתובעים אין בו כלל ממש. התובעים טוענים כי קיבלו אישורים שונים ממשרד הבריאות, מקצין בטיחות, חוות דעת פדגוגית חיובית ממשרד החינוך; הפעילות בגנים מלווה בפיקוח צמוד מטעם מפקחת משרד החינוך; הגננות רואיינו על ידי המפקחת ובאישורה התחילו ללמד בגני העמותה. העמותה מעסיקה גננות מושכרות המועסקות באישור משרד החינוך, והיא מעולם לא שילמה להורים סכום כלשהו כתנאי לשליחת ילדיהם לגני העמותה. העמותה הוכרה על ידי רשויות המס כמלכ"ר כך שאין ממש בטענה כי העמותה הוקמה למטרת רווח. גני העמותה אינם מוצפים. העמותה משקיעה את התקציב שמקבלת אך ורק לפעילות בגנים ואף מוסיף התובע מכיסו הפרטי על אותו תקציב. 40. לתימוכין בטענות אלו, צורפו לתצהירי עדות ראשית מטעם התובעים, תעודות ואישורים שונים, כדלקמן: א. תעודה המעידה על רישום העמותה אצל רשם העמותות (מיום 24.3.2004) אשר בין יתר מטרותיה "לפעול למען קידום החינוך במגזר הערבי.. הכל בכפוף לפק' החינוך, חוק פיקוח על בי"ס ולחוק הפיקוח על מעונות"; ב. אישור על סיווג העמותה כמלכ"ר במע"מ בהתאם להצהרה; ג. אישורים שונים המעידים על עיסוקים נוספים ותרומותיו של התובע 2; ד. רישיון זמני לקיים גן ילדים מיום 1.9.2004 עד סוף שנת הלימודים תשס"ח. ה. רישיון זמני לקיים גן ילדים מיום 1.9.2006 ועד סוף שנת הלימודים תשס"ט. ו. בקשת העמותה לקבלת רישיון לפתוח או לקיים גן ילדין על פי חוקי פיקוח על בתי ספר תשכ"ט- 1969 מיום 25.4.2004. ז. אישור והסכמה מטעם ראש המועצה המקומית כאבול לפתיחת וניהול גני ילדים (מיום 11.12.2003). [תלונת ראש המ.מ כאבול שהוגשה כלפי התובע 2 בגין טענתו לזיוף המסמך, נסגרה באישור משטרת ישראל בנימוק "לא נמצאה אשמה פלילית במעשיך"]. ח. התנגדות ראש המועצה המקומית כאבול להפעלת גני העמותה במכתב למשרד החינוך מיום 23.5.2004. ט. הסכמת ותמיכת סגני וחברי המועצה למתן רישיון לפתיחת וניהול גני העמותות במועצה מיום 28.8.2004. י. אישור מטעם המפקח לבריאות הסביבה מיום ולפיו הוא אינו מתנגד לפתיחת גן הילדים ע"ש העמותה. באישור זה צוין "אנו ממשיכים לעקוב אחר המצב התברואתי בגן ולעדכנכם בהתאם". יא. אישור בטיחות בעקבות מבדק מיום 15.1.2007 ולפיו "מן הבחינה הבטיחותית אין מניעה לייעד את התשתית שנבדקה לשמש כמוסד חינוך". יב. תצהיר מטעם מהנדס המועצה המקומית כאבול מיום 8.2.2007 ולפיו "הן המבנה והן השימוש בו כמוסד חינוך תואמים במלואם את דיני התכנון והבנייה, לרבות כל תכנית, היתר או הקלה החלים בשטח". יג. דו"ח פדגוגי מטעם מנהלת מחוז צפון של משרד החינוך על גן הילדים לצורך רישוי, מיום 29.8.2004 ממנו עולה בין היתר, כי השכלת הגננת: גננת מוסמכת לגיל הרך B.ED המבנה מתאים, מראה הגן: נקי ומסודר, הריהוט והציוד: תקין. החצר: גדורה ומצויידת במתקנים. הגננת: מתאימה. אמנם מנהלת המחוז לא המליצה על פתיחת הגן וזאת אך משום החשש כי גני העמותה יובילו לסגירת הגנים החדשים של המשרד. יד. אישור מיום 20.6.2007 ולפיו העמותה מקיימת את דרישות החוק בכל הנוגע להודעות ופרוטוקולים. טו. התובעים הציגו העתקי תעודות הכשרה של הגננות אשר לטענתם לימדו בגני העמותה בתקופה הרלוונטית לפרסום. טז. עוד הוצגו דו"חות כספיים של העמותה לשנים 2004-2005 אשר אושרו על ידי נציגי ועדת ביקורת. יז. אף צורפו העתקי חלק מתלושי השכר של הגננות המוסמכות וכן תמונות מגני העמותה (תמונות צבעוניות הוגשו במהלך הדיון וסומנו כפי שיפורט בהמשך). יח. עוד הוצגו חילופי הדברים בהתכתבויות שבין התובעים לנתבעים בגין בקשתם לפרסום התנצלות. 41. מלבד מס' כתבות שעסקו בביקורת דומה לגבי התופעה בכללותה אותן הציג הנתבע 4 במסגרת הליך גילוי מסמכים, ומלבד עדויות הנתבעים, לא הוצגו מטעם הנתבעים ראיות נוספות לתימוכין בטענת אמת הפרסום. עדותו של הנתבע 4 בנוגע למצב העמותות לא נתמכה בראיות נוספות הגם שהיה מקום לעשות כן [ר' עדותו עמ' 46, ש' 17-23 לפר' הדיון מיום 11.1.2011], בפרט נוכח ראיות סותרות שהוצגו מצד התובעים. עוד יש להדגיש כי מאותה שעה בה לצד הכתבה פורסמה תמונת הגן של התבועת הנושא את שמה, הכל כמפורט לעיל, אין יותר הגנת אמת בפרסום נשענת על ההגנה כי אכן קימת תופעה בעייתית אשר כזו. אלא הגנת האמת בפרסום צריכה להתייחס לכך כי התופעה קיימת בגינה של התובעת. שכן כאמור התמונה יחסה את האמור בכתבה בין היתר לגן של התובעת. שכן כאמור לשון הרע הוא במצרף של הכתבה והתמונה. 42. אמנם נכון הוא כי בפרסום כתבות מן הסוג נשוא ענייננו קיים עניין ציבורי רב וככל שיש בהם אמת אף קיימת לציבור הזכות לדעת אודותם. במצב של אמיתות הפרסום מסוג זה הרי שלא רק עומדת הזכות לפרסם ו/או הגנת הפרסום כי אם לעיתים אף חובה מוסרית ערכית להביא את הדברים לידיעת הציבור הרחב. הדבר עולה בקנה אחד עם חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת אשר מפניהם נדחית במקרים מסוימים הגנת הפרט לזכותו לשם טוב, כפי שגם פרש החוק הגנתו על פרסום מסוג זה בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק ו/או לחלופין על פרסום המוגן על פי סעיף 15(2) לחוק. ואולם, זכותו של הציבור לדעת מותנית באמיתות הפרסום המוגן מכוחו של סעיף 14 לחוק. 43. ואולם בענייננו, לא הוכחה אמיתות הפרסומים ככל שהינם נוגעים לתובעת. הראיות שהוצגו בפניי דווקא מלמדות היפך הדבר; 44. התובעת הציגה אישורים שונים אשר פורטו לעיל בהרחבה ומהם עולה כי התובעת פעלה במועדים הרלוונטיים על פי רישיון זמני ממשרד החינוך כדין, תחת פיקוחו ובהתאם לאישורי בטיחות ותברואה. כמו כן, עוד בטרם ניתן לתובעת הרישוי הזמני, ובהתאם למכתבה של הגב' אילנה כהן, מרכזת רישוי גני ילדים מטעם משרד החינוך, מיום 4.5.2004 (הוצג כנספח ג' לתצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבע 4) נדרשה התובעת להמציא העתק מתעודות ההסמכה של הגננות בהמשך לבקשתה לפתיחת גן הילדים. משניתן לתובעת הרישוי הזמני מיום 1.9.2004 חזקה עליה כי היא המציאה תעודות אלו. הנתבעים לא הוכיחו הפך הדבר. למעלה מן הצורך, אף הציגה התובעת תעודות הסמכה של הגננות אשר לטענתה הועסקו על ידה (כמפורט לעיל); [לגבי 4 מגננות אלו הוכח באמצעות תלושי משכורת שצורפו כי לכל הפחות במהלך חודשים 9/04 ו/או 10/04 עבדו אצל התובעת. באשר ליתר הגננות המוסמכות (לגביהן צורפו תעודות ההסמכה הנ"ל) לא נסתרה טענת התובעת כי הן עבדו אצלה]. גם תלושי השכר אותם הציגה התובעת לראיה וכדוגמא מלמדים על כי שכר הגננות שולם, נכון לאותם ימים, על פי חוק. הנתבעים לא הוכיחו אחרת גם בנוגע לזאת. 45. התובעת אף הציגה תמונות (סומנו ת/2) מהם ניתן ללמוד על השקעת משאבים נאותים לצרכי הילדים, ועל מיקומם במבנים חדשים. עוד עלה מן התמונות, כי קיימת חצר רחבת ידיים בגנים עם ציוד חדש ומגוון. עיון בתמונות אלו מעלה היפך הרושם שנוצר מקריאת הכתבה, כי התובעים מקצצים בציוד, בחומר הפדגוגי, במתקנים ובמבנה ו/או כי הינם צפופים ובלתי איכותיים; עוד עלה, בהתאם להצהרת מהנדס המועצה, כי המבנים בהם ממוקמים הגנים נבנו על פי היתר כדין ובהתאם לחוק התכנון והבניה. הצהרה זו ניתנה על ידי המהנדס ביום 8.2.2007 ולמעשה לאחר מועד פרסום הכתבה והגשת התביעה, ואולם הנתבעים לא טענו לקיומם של שינויים תכנוניים במבנים אלו מיום הקמתם והדבר לא הוכח. אף לא הוכח כי התובעת ו/או מי מטעמה משלמים כספים להורים שישלחו את ילדיהם לגנים (ר' עדויות סותרות של הנתבע 4 לעניין זה- עמ' 44, ש' 11-13 לפר' הדיון מיום 11.1.2011 לעומת עדותו בעמ' 47 ש' 31-32 ועמ' 48 ש' 1-7 ולעומת עמ' 55 ש' 2-32 ועמ' 56 ש' 1-3, ש' 9-14). גם לא הוכח כי הנתבעים אינם משתמשים כהלכה בתקציבים המועברים להם וכי הינם קוצרים רווחים בדרך הקלה. עיון בדו"חות הכספיים שצירפו התובעים מעלה, כי הם עושים שימוש בכספים המועברים להם לטובת ניהול גני העמותה (לרכישת ציוד, ריהוט ומזגנים, הסעות תלמידים, הוצאות אחזקת גן ומזון לילדי הגן ועוד). מכל מקום, נזכיר כי הנטל להוכיח את הגנת אמת הפרסום מוטל על כתפי הנתבעים הטוענים לו, אך נטל זה לא הורם. 46. כאמור, התובעת צירפה הסכמה מטעם סגני וחברי המועצה למתן רישיון לפתיחת וניהול גני העמותות מיום 28.8.2004 (זו נשלחה למשרד החינוך) ולמען סבר את האוזן יצוטטו מקצת נימוקי ההסכמה, אשר מעלים תמונת מצב הפוכה מזו המתוארת בכתבה; "מצב החינוך בכפר כאבול מוזנח ומופקד. המועצה לא עשתה ואינה עושה להחזרת המצב לעטרה. המצב במערכת החינוך הולך ומדרדר".... "תלמידי הטרום חובה בכפר כאבול מאוכלסים במבנים השכורים ע"י המועצה שאין להם היתרי בניה ואף חלקם הגדול, אם לא כולם, נפסלו מבחינה בטיחותית". "כיתות הטרום חובה בכפר כאבול אינם עונים על דרישות ונוהלי משרד החינוך: הן מבחינה בטיחותית והן מבחינת דרישות התכנון והבניה.." (הדגשה במקור) "הכיתות הנ"ל מהוות פצצה מתקתקת ומוקד סכנת נפשות לילדנו.." ובהמשך: "בביקור השוואתי שערכנו בגני העמותות בכפר.. נוכחנו לראות כי אותם גנים עולים בהרבה מגני המועצה, הן מבחינת המתקנים והציוד, והן מבחינה בטיחותית, דבר המראה עד כמה השקיעו אותן עמותות בהכנת הגנים במערכת החינוך בכפר, ובמיוחד בגני הטרום חובה" (הדגשה במקור). 47. ציטוטים אלו לכשעצמם אינם מספקים על מנת לקבוע מסמרות עובדתיות בדבר המצב בשטח, שכן הם נמסרו למשרד החינוך לצד עמדתם ההפוכה של ראש המועצה והנתבע 4. ואולם, במקצת ציטוטים אלו יש כדי לסבר את האוזן בנוגע לקוטביות העמדות שהוצגו בכתבה ולהאיר באור אחר את אמיתות הפרסום ככל שהינו נוגע לתובעים. 48. מכל מקום, ציטוטים אלו מצטרפים ליתר הראיות המלמדות על אי נכונות הפרסומים או לפחות מרביתם ככל שהינם נוגעים לתובעים, ועל העדר הלימה בין המצב בשטח לבין המציאות המתוארת בכתבה. למען הזהירות רואה אני לנכון לסייג, כי יתכן ולא מן הנמנע, שהדברים שפורסמו בכתבה או לפחות חלקם נכונים לגבי עמותות ו/או גורמים אחרים פרטיים אחרים, ואולם מאחר שלא זה נשוא התביעה דנן (והדבר בהתאם כלל לא הוכח), הרי שהגנת הפרסום אינה יכולה לעמוד לנתבעים בתביעה זו לאור הנסיבות שפורטו. הגנת תום הלב 49. את הגנת תום הלב יש לבחון רק ביחס לנתבעים אשר מצאתי כי נשואים באחריות לפרסום לשון הרע, קרי הנתבעים 1-2. הנתבעים טוענים להגנת תום הלב (סעיף 15 לחוק). לטענת הנתבעים 1-3 הכתבת פעלה בתום לב ומתוך כוונה למלא את תפקידה. עוד לטענתם, הם הסירו לפנים משורת הדין את תמונת התובעת מאתר האינטרנט ואף הציעו לנתבעים כי תפורסם מודעת הבהרה אך התובעים דחו הצעתם. 50. לדידי התובעים, לא עומדת לנתבעים הגנת תום הלב משום שהם לא נקטו באמצעים סבירים על מנת למנוע את הפרסום הפוגעני או לקבל הסכמת התובעים לפרסומו. אי הפניה לתובעים לקבל התייחסותם לכתבה אף היא מעידה על חוסר תום לב הנתבעים. הנתבעים לא נקטו משנה זהירות על מנת למנוע זיהויה של העמותה. הנתבעים נהגו בחוסר תום לב משלא גילו את מקור הפרסום בטענת חיסיון עיתונאי אך לאחר מכן גילו כי המדובר בנתבע 4. 51. להלן נבחן האם עומדת הגנת תום הלב לכל אחד מן הנתבעים. בענייננו, לא תישלל הגנת תום ליבם של הנתבעים 1-2 בהתאם לסעיף 17 לחוק ואך מן הטעם שלא פורסמה מודעת התנצלות על ידי הנתבעים 1-2, שכן נוכחתי כי הצעת הנתבעים לפרסום "התנצלות פומבית והודעת הבהרה כי התמונה שפורסמה בעיתון אינה קשורה לתוכן ההודעה" נדחתה על ידי התובעים. סירוב זה מעוגן היטב במכתבו של ב"כ התובעים מיום 26.3.2006 (הוגש וסומן נ/3). כמו כן, התובעים הסירו את תמונת גן התובעת מן הכתבה האינטרנטית וגם מטעם זה לא תישלל הגנת תום הלב לנתבעים 1-2. 52. סעיף 15 לחוק מונה שורה של נסיבות בהן תהא זו הגנה טובה לנאשם ו/או נתבע באם עשה את הפרסום בתום לב. הנתבעים 1-2 טוענים להגנת תום הלב מן הטעמים המנויים בהוראת סעיף 15(1) לחוק: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3; 53. באשר לנתבעים 1-2 איני יכולה לקבוע כי הם לא ידעו ולא היו חייבים לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות מהן משתמע הלשון הרע כלפיו; המעשה של צירוף תמונת התובעת 1 לכתבה, ותחתיה הכיתוב המייחס את הסכנה בהפרטה לגני התובעת, מבלי שתמונת התובעת טושטשה ו/או לפחות הוסר שמה באופן שאינו מאפשר זיהויה שומט את הקרקע תחת טענה זו. 54. יתר טענות הנתבעים שעניינן בסעיף 19 לחוק יידונו בפסק הדין שיינתן לעניין גובה הנזק. סיכום 55. תביעתו של התובע 2 נדחית. 56. הנתבעים 1-2, יישאו יחד ו/או לחוד בחבות ובאחריות לנזקי התובעת. פסק דין לעניין גובה הנזק יינתן בנפרד. 56. התביעה כנגד הנתבעים 3 ו-4 נדחית. 57. הנתבעת 3 ניהלה הגנתה במשותף עם הנתבעים 1-2. הנני מחייבת את התובעים יחד ולחוד לשלם לנתבעת 3 הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪. הסכום יקוזז מכל תשלום בו יחובו הנתבעים 2-1 לתובעת. 58. הנני מחייבת את הנתבעים 1-2 יחד ולחדו לשלם לנתבע 4 הוצאות משפט בסך של 7,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה