מהו המועד להעלאת טענת חוסר סמכות עניינית ? על פי הגישה המסורתית לסוגית הסמכות העניינית אכן ניתן להעלות טענת חוסר סמכות עניינית בכל שלב של הדיון, כאשר קבלתה של הטענה מוליכה לבטלות מוחלטת של הדיון הקודם, אלא אם כן מחליט בית-המשפט המוסמך, שאליו הועבר הדיון, להמשיך ולדון בו מן השלב שאליו הגיע בית-המשפט הקודם (סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984). אולם על רקע התפתחותה במשפטנו של דוקטרינת ה"בטלות היחסית" חל בגישה זו כרסום ודומה, כי היא אינה משקפת עוד את הדין המצוי. כך, למשל, בע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820 טענו המשיבים, כי בית-המשפט המחוזי דן בתביעה בחוסר סמכות שכן היא סבה על שימוש והחזקה במקרקעין. כב' השופט אור דחה את הטענה בקובעו, כי מדובר בתביעה לפסק-דין הצהרתי אודות תקפות חוזה, הנמצאת בסמכותו של בית-המשפט המחוזי, אולם בתוך כך הוסיף והעיר כדלקמן (בעמ' 828 - 829): "בענין טענת חוסר הסמכות מתבקשת הערה. הדיון בבית-המשפט המחוזי היה דיון מלא ועניני, וניתנה במהלכו לכל אחד מהצדדים אפשרות מלאה להביא את ראיותיו וטענותיו. הכרעתו של בית-המשפט המחוזי הייתה לגופו של ענין. גם בפנינו הובא טיעון מלא של באי הצדדים - בכתב ובעל פה. אין כל מניעה שנכריע במחלוקת לגופה. קבלת טענת המשיבים בשאלת הסמכות הייתה מחייבת החזרת הדיון לבית-משפט השלום על מנת שיתחיל בדיון מבראשית לאחר חלוף שנים מיום הגשת התביעה לבית-המשפט המחוזי. במקרה כזה הייתה שמורה לצדדים גם הזכות לערער לבית-המשפט המחוזי, וכן לערער, לאחר נטילת רשות, לבית-המשפט העליון. תוצאה כזו, כפי שאירעה לא אחת בעבר, אינה מניחה את הדעת. היא מתעלמת מאבדן זמן שיפוטי יקר. היא מהווה מקור להתמשכות דיונים רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה, במקרה גבול, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בענין. נראה לי, שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית-משפט דן בענין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות הענינית בכל שלב נוסף של הדיון". הדברים צוטטו בהסכמה בע"א 4796/95 אלחוברה חסין איברהים נ' אלעוברה עלי איברהים, פ"ד נא(2) 669. בדו"ח וועדת אור לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל (ירושלים, אוגוסט 1997) נאמרו דברים דומים לגבי דיון שנערך בבית-משפט שלום בעניין המצוי בסמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי. גם דיון כזה אינו ראוי להתבטל, שכן- "לדעת הוועדה, אין כיום הבדל כזה בין שתי הערכאות, המצדיק תוצאה כה קשה. מסקנתה זו של הוועדה מתחזקת נוכח השינוי המוצע במערך הסמכויות של בתי המשפט. כמתואר בהרחבה לעיל, על פי הצעת הוועדה יהפוך בית-משפט השלום לערכאה דיונית כללית. הוא ייהנה מהסמכות לדון במכלול רחב ביותר של עניינים, פליליים כאזרחיים. במצב דברים זה אין עוד מקום לתפיסה, לפיה מדובר בערכאה נחותה. אין עוד מקום להתייחס לדיונים שנערכו בבית-משפט השלום כאילו לא התקיימו..." (עמ' 123). על רקע האמור לעיל הוסיפה וועדת אור והציעה, כי בדומה לטענה בדבר היעדר סמכות מקומית, תשמע טענת חוסר סמכות עניינית רק אם תועלה בהזדמנות הראשונה. בעל דין אשר נמנע לעשות כן, או שטען טענת חוסר סמכות עניינית וכשנדחתה טענתו לא ביקש רשות ערעור על ההחלטה, או שבקשתו לרשות ערעור נדחתה, יהיה מנוע, בשלב מאוחר יותר של ההליך או בערעור, לעורר טענה בדבר העדר סמכות. דברים אלה נכונים הן לדיון שנערך בבית-משפט השלום ומקומו היה בבית-המשפט המחוזי, והן למצב ההפוך, שכן "בשני המצבים, אין מדובר בפגם אשר חומרתו היא כה קשה עד כי מוצדקת תוצאה של בטלות מוחלטת" (שם, בעמ' 123). להשלמת התמונה יצוין כי בהמשך הדברים מדגישה הוועדה, כי הצעה זו מתייחסת אך ורק לעניינים שבתחום סמכותה של מערכת בתי המשפט הכלליים, להבדיל מעניינים שבסמכותם הייחודית של ערכאה או טריבונל שמחוץ למערכת בתי המשפט הכלליים, כגון: בית דין דתי. סמכות עניינית