קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסתמכות על עצה מוטעית של פקיד ביטוח לאומי:   1. התביעה שבפנינו היא כנגד החלטה של הנתבע הדוחה את התביעה להשלמת הכנסה של התובע בגין חודש 12.01, בשל שהייתו בחו"ל בחודש 12.01.   2. התובע טען בתביעתו כי בטרם נסיעתו לחו"ל בחודש 12.01 פנה, יחד עם אשתו, לסניף המטפל של הנתבע על מנת לברר האם הם יהיו זכאים להבטחת הכנסה בזמן השהייה בחו"ל ופקידת הסניף אמרה להם כי לא תהיה שום בעיה אם יסעו. אף על פי כן, בחזרה מנסיעתם קבלו מכתב בו כתוב כי ינוכה מקצבת הזקנה סך של 1,083 ₪. לדברי התובע, הוא היה מודע לתיקון מס' 16 לסעיף 14 לחוק הבטחת הכנסה רק בתאריך 3.1.02, עת ההודעה על התיקון הופצה במוסד לביטוח לאומי.   3. לטענת הנתבע, כפי שעולה מכתב הגנה שהוגש מטעמו, התובע ואישתו שהו מחוץ לישראל בתקופה שבין 15.12.00 ל- 3.1.01 וכמו-כן, בתקופה שבין 6.12.01 עד 27.12.01. בהתאם לסעיף 14 לחוק הבטחת הכנסה לא תשולם גמלה לזכאי שיצא את ישראל בעד החודש הקלנדרי שיצא ובעד החודש הקלנדרי שבו חזר אם הוא יצא את ישראל ב- 12 חודשים שקדמו לחודש היציאה. לכן, כדין נשללה זכאותו של התובע לגמלה עבור חודש 12.01.   4. התובע מקבל קצבת זקנה וגמלת השלמת הכנסה. התובע אישר בדיון אשר התקיים בתיק כי אכן יצא את הארץ בתאריכים 5.12.00 עד 3.1.01 ומ- 6.12.01 עד 27.12.01.   התובע הצהיר בדיון כי הוא פנה בטרם יציאתו לחו"ל בחודש 12.01 לפקיד במחלקת הגמלאים של הנתבע, ונאמר לו כי זכאותו לא תפגע אם הוא יוצא לחו"ל בחודש 12.01. כמו-כן, טען התובע כי הודעה על תיקון מס' 16 לסעיף 14 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 (להלן: "חוק הבטחת הכנסה") התקבלה בסניפים של הנתבע בתאריך 3.1.02, כפי שעולה מהמסמך שהוגש לבית הדין.   ב"כ הנתבע לא ביקשה לחקור את התובע על דבריו ולא הובאו ראיות על מנת לסתור את אמירות התובע בדיון, שאנו מקבלים כאמינות.   5. הוראות הדין הרלוונטיות ושאלות נשוא ההכרעה:   סעיף 14 א' לחוק הבטחת הכנסה קובע:   "(ב) לא תשולם לזכאי שיצא את ישראל גמלה בעד החודש הקלנדרי שבו יצא (להלן- חודש היציאה) ובעד החודש הקלנדרי שבו חזר לישראל (להלן - חודש השיבה) אם הוא אחד מאלה: (1) הוא יצא את ישראל ב- 12 החודשים שקדמו לחודש היציאה..."   הוראה זו הוכנסה ע"י תיקון מס' 16, התשס"א-2001, אשר נכנס לתוקף בתאריך 1.12.01.   התובע יצא את ישראל בפעם השניה תוך 12 חודשים קלנדריים מהיציאה הראשונה ולכן, קיימת עילה לשלילת הגמלה. אותה יציאה השניה היתה 6 ימים לאחר תחילת חלות התיקון.   לאור זאת, אין מדובר בהחלה רטרואקטיבית של החוק, כאשר החודש היחיד שבגינו נשללה זכאותה גמלה הוא חודש 12.01, שבו התיקון כבר היה בתוקף.   טענת התובע היא כי הוא הסתמך על האמירה של פקיד הנתבע על כך שנסיעתו לחו"ל לא תפגע בזכאותו לגמלה. בעת הבירור, סביר להניח כי אותו פקיד לא ידע על התיקון, מאחר והודעה על כך הופצה בסניפים בתאריך 6.1.02, יותר מחודש לאחר תחילת החלות, ולאחר שהתובע חזר לארץ. אנו מקבלים עובדות אלה כנכונות, מאחר ולא נסתרו בדרך כלשהי ע"י הנתבע.   השאלה היא האם ההסתמכות על אמירת פקיד הנתבע יכולה להקנות זכאות לתובע, בנסיבות העניין.   6. זכאות לגמלה מכוח הפרת חובת תום הלב או מבחן ההסתמכות:   אין ספק כי המוסד לביטוח לאומי, כגוף ציבורי הפועל על פי כללי המשפט המנהלי, חייב לספק מידע מהימן ומלא למבוטחים. במקרה שבפנינו, התובע קיבל מידע לא נכון לגבי הוראות הדין החלות, הסתמך על המידע שקיבל ופעל על פיו. קיימת שאלה האם האינפורמציה המוטעית אשר ניתנה לתובע ע"י המוסד לביטוח לאומי, על פיה הוא שינה את מצבו לרעה, מחייבת את הנתבע לפעול לפי האינפורמציה שניתנה מכוח עקרון תום הלב.   שאלה זו כבר הוכרעה בהלכה פסוקה של בית הדין הארצי לעבודה, ונקבע: "מערכת היחסים בין המוסד למבוטחים נקבעה על פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך, לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות... בית דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון ולפיהן התנהגותו של גוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכאות אשר אינה קיימת בחוק" (עבל 20105/96, אורלי יהלום נ' המוסד, פד"ע ל"ו 603).   לכן, הזכאות של התובע נקבעת בהתאם לחוק, ועל פיו בלבד. אין באינפורמציה מוטעית או מטעה מטעם הנתבע כדי להעניק זכאות למי שאינו זכאי על פי החוק. אפילו אם פעל התובע כדין כאשר בירר את המצב אצל פקידי הנתבעת בטרם נסיעתו, והסתמך על המידע שהוא קיבל, עם כל הצער והבנה במצבו, הוא אינו יכול להיות זכאי לגמלה שנשללה ממנו בגין חודש 12.01.   אף על פי כן, התנהגות זו של הנתבע מחייבת אותו בתשלום של הוצאות משפט שנגרמו לתובע, עקב המידע הלא נכון שהוא קיבל ועל פיו פעל. זו גם הלכה של בית הדין הארצי לעבודה: "מקום שהתנהגות המוסד גרמה לכך שמבוטח יטרח להתדיין על סמך מידע שגוי, שאינו מתיישב עם הדין עליו סומך המוסד את טיעוניו, יש מקום לחייב את המוסד בהוצאות על אף שזכה בדין" (עבל 20105/96, הוזכר לעיל, דעתו של השופט רבינוביץ ועב"ל 118/00 פררו נ' המוסד, פס"ד מ- 21/3/01, לא פורסם).   לאור זאת, אנו סבורים כי יש לחייב את הנתבע בהוצאות משפט שנגרמו לתובע בסך של 800 ₪.   7. לסיכום:   לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות.   על הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 800 ₪.   8. לצדדים זכות ערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מתאריך המצאת פסק הדין. הסתמכותביטוח לאומי