קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפליה בתעריפי ארנונה: א. הצדדים: העותרת בעתירה מס' 49/10 היא חברה פרטית אשר מחזיקה ומפעילה, בתחום שיפוטה של המשיבה, מפעל לייצור מוצרי הצללה ממתכת, בד, עץ ופלסטיק. העותרת בעתירה מס' 50/10 היא חברה פרטית, בתחום שיפוטה של המשיבה, העוסקת בתחום הדשנים. המשיבה היא מועצה אזורית שהוקמה מכוח צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 (להלן: "צו הכינון", נספח א' לכתב העתירה). ב. השתלשלות ההליכים: בעתירות שבפניי מבקשות העותרות להורות כי חיובם בארנונה כללית בשנת הכספים 2010, בגין מבני תעשייה, אחסנה, משרדים וקרקע תפוסה, בהם מחזיקות העותרות בתחום שיפוטה של המשיבה, איננו חוקי. המשיבה טענה, כי העתירה נגועה בשיהוי ולפיכך יש לדחותה על הסף. בהחלטתי מיום 23.1.12 קבעתי כי אין מקום לדחות את העתירות על הסף מחמת שיהוי, מהטעם כי: "...העותרות אינן תוקפות צווי מיסים ביחס לשנים קודמות, אלא תוקפות את צו המיסים לשנת 2010 בלבד. על כן וכל עוד לא נידונו העתירות לגופן, ולא ניתן לבחון את מהות התקיפה של צו המיסים לשנת 2010, והאם יש לו השפעה על צו המיסים המקורי משנת 1990, הרי שאין מקום לסטות מההלכה הקיימת לפיה כל חיוב שנתי בארנונה מקים עילת תביעה [במקור נכתב בטעות "תקופה"- ההערה שלי-נ"מ] חדשה. מכאן שהעותרות אינן מנועות מלתקוף את צו המיסים לשנת 2010". בהחלטתי הנ"ל קבעתי עוד כי על מנת להכריע בשאלת חוקיות הטלת הארנונה על ידי המשיבה, יש להכריע בשאלת משמעות אישור השרים משנת 2003. לפיכך, קבעתי דיון במעמד הצדדים ליום 19.4.12 לשמיעת עמדת הצדדים באשר למשמעות אישור זה. בישיבה זו הסכימו הצדדים כי יוגשו סיכומים מטעמם בשאלת תוקפו וחוקיותו של אישור השרים שניתן בשנת 2003. ג. עיקר טענות העותרות: בשנת 1990 שינתה המשיבה את הגדרת אזור ה' כך שיכלול את: "כל שטח אזור תעשייה אלון תבור המצוי בגושים 17081, 17082, 17083, 17088". מפעלה של העותרת מצוי באזור התעשייה אלון תבור, לכן שונה סיווגה באותה השנה מאזור ב' לאזור ה'. טענת המשיבה בכתב תשובתה לעתירה כי הואיל והתעריפים של אזור ב' ואזור ה' זהים, לכן בפועל הארנונה לא הועלתה כתוצאה משינוי הסיווג, היא טענה מטעה וחסרת תום לב. המשיבה ידעה כי תעריפי הארנונה שנקבעו בגין מבני תעשייה באזור ב' חרגו מחוקי ההקפאה והינם חסרי תוקף. לפיכך התעריף שנקבע לאזור ה' אינו זהה לתעריף החוקי לאזור ב' כי אם לתעריף בלתי חוקי וחסר תוקף אשר נגבה לאזור ב'. במסגרת בקשתה לאישור חריג לשנת 2003, המשיבה לא ביקשה לאשר את שינוי הסיווג החורג לאזור ה', לכן השרים לא היו מודעים לכך שעצם הסיווג באזור ה' אינו כדין, ומכאן ברור שלא אישרו את הסיווג החורג. אף אם השרים אישרו את בקשת המשיבה למתן אישור חריג, אין באישור חריג זה כדי להועיל למשיבה, שכן השרים לא אישרו את שינוי הסיווג עצמו. היה על המשיבה לבקש את אישור השרים לשינוי הסיווג לכשעצמו, אשר גרם להעלאת תעריפי הארנונה שלא כדין. למעלה מן הצורך, במסגרת בקשת המשיבה לאישור חריג לשנת 2003 נמנעה המשיבה מלהבהיר לשרים כי עצם לידתו של אזור ה' לכשעצמה, מהווה חריגה מחוקי ההקפאה בשל כך שגרם לשינוי סיווג שיש עימו העלאת תעריפים המנוגדת לחוקי ההקפאה. לפיכך, אין באישור השרים כדי לאשר גם את שינוי הסיווג שנעשה באופן בלתי חוקי, שהרי לא הונחה בפניהם התשתית העובדתית הרלוונטית. היה על המשיבה להבהיר לשרים ברחל בתך הקטנה ככל שהדבר נוגע לנכסים שצורפו לשינוי הסיווג והפנו לאזור ה', לאילו אזורים היו משויכים אותם נכסים קודם לכן, ומה הם התעריפים בהם חוייבו אותם נישומים אילו היו נשארים באזור ב' המקורי ולא מועברים שלא כדין לאזור ה'. לפיכך טוענים, כי האישור החריג שקיבלה המשיבה בשנת 2003, אינו משפיע על אי חוקיותו של שינוי הסיווג, הואיל ולא נתבקש בבקשת האישור, אישור לשינוי הסיווג החורג. אף אם ייקבע בניגוד לעמדת העותרות כי נתבקש אישור הסיווג החורג, בקשת המשיבה איננה כוללת את הפירוט והגילוי הנדרש. לפיכך, ככל שהאישור החריג מתייחס לסיווג החורג הרי שהוא חסר תוקף. חיובן של העותרות בארנונה בחריגה מהמותר מתווסף אל קיפוחן ממילא ע"י המשיבה, שכן מפעליהן של העותרות ממוקם בתחום הישוב עין דור, ומשכך היה על העותרות לשלם על פי תעריף למבני תעשייה באזור ג', בתחומי הישוב עין דור. ד. עיקר טענות המשיבה: העותרות מעלות לראשונה, בשלב סיכומים זה ומבלי לבקש לתקן את העתירה, טענות בעניין העלאת תעריפים שנעשו מאמצע שנות ה-80 ועד תחילת שנות ה-90 (פסקאות 3- 22 לסיכומיה). טענות אלה מהוות הרחבת חזית אסורה, על כן מבקשת המועצה כי טענות אלה תמחקנה מסיכומיהן של העותרות. ביצירת אזור ה' בשנת 1990 לא היה כל פגם והמועצה לא עברה על איסור כלשהו בעת יצירת אזור זה. אף אם תתקבל טענת העותרות כי יצירת אזור ה' הייתה אסורה, דבר המוכחש מכל וכל, הרי שהאישור החריג שקיבלה המועצה לשנת 2003 הסדיר את צו המיסים של המועצה, ובפרט את אזור ה' לצו המיסים של המועצה על כל תעריפיו וסיווגיו, משנת 2003 ואילך. המועצה הביאה לידיעת השרים כי הועלו נגדה טענות קשות בדבר אי חוקיות תעריפי הארנונה אותם היא משיתה באזור התעשייה אלון תבור (אשר היה מצוי בעת הגשת הבקשה באזור ה' לצו המיסים). המועצה פירטה את העומד ביסוד טענות אלה, את המשמעות של אותן טענות, ובפני השרים הוצגו כמובן תעריפי הארנונה אשר אמורים להיות התעריפים החוקיים לשנת 2003 לו העלאות תעריפי הארנונה היו נעשות רק על פי חוקי ההקפאה והאישורים החריגים שבידי המועצה (פרק ד' סעיפים 1.3- 1.4 ונספח כ' לבקשת האישור החריג). המועצה ציינה במפורש בבקשתה לאישור חריג כי העלתה את תעריפי הארנונה ושינתה סיווגים מבלי לקבל את אישור השרים, אשר יתכן והיה נדרש (עמ' 34 סעיף ד' 1.3, עמ' 35 סעי 1.4. בנוסף המועצה פירטה בפני השרים את המשמעות הכספית של הבקשה ( ראה נספח כא' לבקשה לאישור חריג). בנספח כא' לבקשה לאישור חריג מופיעים התעריפים המחושבים עפ"י חוקי ההקפאה, תוך פרשנות מחמירה שלהם, החל משנת 1985 ועד למועד הבקשה למול התעריפים הקיימים בצו היום. המועצה ביקשה את אישור השרים לצו כולו על כל תעריפיו וסיווגיו. יתרה מכך, המועצה הדגישה כי בקשתה מתייחסת במיוחד לאזור ה', אזור בו היו מצויות אותה עת מפעלן של העותרות. יצוין כי חלק מהבקשות שביקשה המועצה בבקשה לאישור נחריג לשנת 2003 לא אושרו ע"י השרים (למשל: איחוד אזורי תעשיה; הוספת סיווגים שנתבקשו בסעי ג' לבקשה ועוד). גם הבקשה לאשרור כל התעריפים בצו הארנונה לא אושרה במלואה, דבר המעיד כי השרים הפעילו שיקול דעתם בהחלטתם לאישור בקשת המועצה. אם לדעתה של העותרת לא היה על השרים לאשר את התעריפים על בסיס המידע שהיה בידיהם, הרי היה עליה לתקוף את אישור השרים בבג"ץ. הלשון המסויגת של המועצה בתיאור הבקשה נובעת מכך שבמועד הגשת הבקשה (שנת 2003) חלפו למעלה מ-15 שנה ממועד קרות חלק מהאירועים, חלק מהמסמכים לא נמצאו בארכיבי המועצה והמועצה לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת, בשל הזמן הרב שחלף, בצורה וודאית מהם התעריפים החוקיים. שינוי סיווגו של אזור התעשייה אלון תבור לאזור ה' נעשה בשנת 1990, כאשר התעריפים בו היו זהים לחלוטין לתעריפי אזור ב' אליו היה שייך קודם לכן.לפיכך פסקי הדין שמצוטטות העותרות רינם רלוונטיים, שכן הם דנים במקרה בו יצירת האזור או שינוי הסיווג גרמו להעלאה ישירה של תערי הארנונה. בענייננו, יצירת האזור לא גרמה כל העלאה בארנונה לנכסים שהיו באזור ה' באותה עת, וגם אילו היו נשארים באזור ב' היו משלמים ארנונה באותו שיעור. לפיכך, יצירת האזור ה' הייתה מותרת. המועצה קיבלה את האישור החריג בשנת 2003, והיא פירשה אותו כמאשרר את כל תעריפי הארנונה בצו המיסים שלה. המועצה גובה ארנונה בהתאם לאישור החריג קרוב ל-10 שנים, היא מתכננת את תקציבה ופעולותיה בהתאם לארנונה הנגבית מכוחו של אישור חריג זה. ביטול תוקפו של האישור החריג אינו פוגע רק במועצה כגוף, אלא בכל תושביה, ואמידותה הכלכלית של המועצה. התייחסות לטענות אפליה לא הייתה אמורה להיכלל במסגרת סיכומים אלה, ומששכך מבקשת המועצה כי בית המשפט יתעלם מכל הטיעון בעניין זה. ה. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית: ארנונה מוטלת על מחזיקי נכסים בתחום הרשות המקומית, על מנת לממן את פעילותה (ראו ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156, 164 (1999) - השופטת דורנר, והאסמכתאות שם). הרשות המקומית היא המטילה את הארנונה, מכוח סמכות שבחוק - חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן חוק ההסדרים) - שזו לשונו:   "ארנונה כללית              8.        (א)       מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס. (ב)   השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית."   מכוח החוק הותקנו תקנות המגדירות את סוגי הנכסים, והקובעות תעריפים מזעריים ומירביים לתעריפי הארנונה. התקנות הרלבנטיות לענייננו הן תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן תקנות ההסדרים), ותיקוניהן הרלבנטיים בחוקים ובתקנות שבאו לאחריהן. הטלת צווי ארנונה - רקע כללי: החל מאמצע שנות השמונים של המאה הקודמת נחקקו בישראל שורה של הוראות דין שזכו לכינוי "דיני ההקפאה". על רקע של חוסר יציבות כלכלית ואינפלציה דוהרת, ביקשו הוראות אלו להגביל את מנהגן של הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה מידי שנה בשיעורים ריאליים כדי לכסות על גירעונותיהן, ובד בבד להעניק הנחות בארנונה שלא בהתאם להנחיות משרד הפנים. תכליתם של דיני ההקפאה היתה הצבת קריטריונים אחידים וברורים לפיהם על הרשות המקומית לפעול, כדי למנוע מצב של שרירות, אי בהירות ואי אחידות (ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת, פ"ד נז(3) 337, 343-345 (2003)). בתחילת דרכם הגבילו דיני ההקפאה את סמכותה של הרשות להעלות את תעריפי הארנונה מעבר לשיעור המרבי שנקבע. בשנת 1993 נכנס לתוקפו חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") שהעניק לשרי הפנים והאוצר סמכות לקבוע סכומים מזעריים ומרביים לתעריף הארנונה שהרשות רשאית להטיל (ראו סעיף 9(א) לחוק ההסדרים). בנוסף, נקבעו כללים לעדכון התעריפים (ראה רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד נז(2) 481, 488 (2003) להלן: "פרשת שקם")). דיני ההקפאה אינם מונעים רק העלאה ישירה של הארנונה, אלא גם העלאתה באופן עקיף, זאת באמצעות הגבלת כוחה של הרשות ליצור סיווגים חדשים או לסווג נכסים קיימים בסיווגים אחרים באופן המשפיע על סכום הארנונה, מבלי שהיה בהם שינוי שימוש בפועל (בר"ם 1966/06 המשביר הישן בע"מ (הפרוק) נ' עיריית כרמיאל (לא פורסם, 17.2.08) בפסקה 4 והאסמכתאות שם). תקנה 3(ב) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת1993), תשנ"ג-1993, ותקנה 5 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007 מלמדות אף הן על כך שלא ניתן ליצור שינוי סיווג של נכס, באופן המשפיע על סכום הארנונה, מבלי שנעשה שינוי בשימוש. כאן המקום להדגיש, כי עוד טרם להתקנתן של התקנות האמורות, פורשו דיני ההקפאה באופן רחב המגביל יצירת סיווגים חדשים או סיווג מחדש של נכסים לסיווגים קיימים, ככל שיש בכך העלאת הארנונה החורגת מן המותר בדין (ע"א 5262/08 מילגד בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר (לא פורסם, 29.7.10) . חרף ההגבלות המוטלות על הרשות בעת הטלת הארנונה, רשאית היא להטיל ארנונה שלא בהתאם להוראות חוק ההסדרים, בכפוף לתקנה 10(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007 לפיה: "(א) מועצה רשאית באישור שר הפנים ושר האוצר או מי שכל אחד מהם הסמיך - (1) להטיל ארנונה בשנת כספים מסוימת שלא כאמור בכללי העדכון שנקבעו בסעיף 9(ב) רישה לחוק, בתנאי שסכום הארנונה לא יעלה על הסכום המרבי, ולא יפחת מהסכום המזערי; (2) לשנות סוג, סיווג או תת-סיווג של נכס שלא כאמור בתקנה 5; (3) להטיל ארנונה שלא כאמור בתקנה 3(ב), אם תחום שיפוט הרשות המקומית הורחב כדין באחת מארבע השנים שקדמו לשנה שבה מתבקש האישור החריג, באופן שלתחום השיפוט ניתוסף שטח שהיה כלול בתחום שיפוטה של רשות מקומית אחרת". (ההדגשה שלי-נ"מ). תקנה 10 (א) באה ללמד אותנו כי מקום בו מבקשת הרשות לשנות את סיווג הנכס מבלי שנעשה שינוי בשימוש בו (איסור הקבוע בתקנות ההסדרים כאמור), תקנה 10 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות, תשס"ז-2007) מאפשרת לה לעשות כן באישור שרי הפנים והאוצר (להלן: "האישור החריג" או "אישור השרים"). אומר כבר כאן כי גם עפ"י תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000, אשר הוחלו על שנת 2003- מועד קבלת האישור החריג, רשות רשאית להטיל ארנונה שלא עפ"י ההעלאות המותרות בחוקי ההקפאה באישור שר הפנים או באישור שר הפנים ושר האוצר, לפי המקרה. מן הכלל אל הפרט בענייננו, הגישה המשיבה בקשה לקבלת אישור השרים להטלת ארנונה לשנים 2003-2004. הצדדים בענייננו חלוקים באש לתוקפו של האישור החריג שניתן למשיבה על-ידי השרים. טענתן העיקרית של העותרות היא, כי במסגרת בקשת המשיבה לאישור חריג לשנת 2003 נמנעה המשיבה מלהבהיר לשרים כי עצם לידתו של אזור ה' לכשעצמו, מהווה חריגה מחוקי ההקפאה הואיל ושינוי זה גרם לשינוי סיווג שיש עימו העלאת תעריפים המנוגדת לחוקי ההקפאה. לפיכך, אין באישור השרים כדי לרפא פגם זהף, בפרט שעה שלא הובאה בפניהם העובדה כי נעשו שינויי סיווג אסורים, קודם לכן. עיון מעמיק בבקשה לאישור חריג שהגישה המשיבה, מלמד על כי אין ממש בטענת העותרות. להלן יובאו חלקים מבקשת האישור החריג שהינם רלוונטיים למחלוקת שבכאן. בעמ' 34 לבקשת האישור החריג (סעיף ד') הדגישה המשיבה כך: "1.1 בחודשים האחרונים הועלו לראשונה טענות מטעם מספר נישומים (המיוצגים בעיקר על ידי משרד עורכי דין אחד), כנגד חוקיות תעריפי הארנונה המושתים על אזור התעשיה אלון התבור (אזור ה'). אותם נישומים דרשו כי יושבו להם כספי ארנונה שנגבו, לטענתם, ביתר, עקב הטלת ארנונה בניגוד לתעריפים המותרים על פי "חוקי ההקפאה". ........... 1.2 בעקבות טענות אלו ערכה המועצה האזורית בדיקה מקיפה ומדוקדקת לכל התעריפים בכל האזורים של צו המיסים לשנת 2002 ולשנת 2003. 1.3 מהבדיקה שערכה המועצה האזורית עולה כי יתכן שבמהלך מספר שנים (בעיקר באמצע שנות ה-80) העלתה המועצה האזורית תעריפי ארנונה בתחומה, לגבי סוגי נכסים שונים, שלא בהתאם ל"חוקי ההקפאה". כמו כן, מאמצע שנות ה-80 ועד תחילת שנות ה-90 כנראה יצרה המועצה האזורים סיווגים חדשים לנכסים, מבלי לקבל לכך את אישור השרים, כנדרש על פי דיני ההקפאה. (ההדגשה שלי- נ"מ). 1.4 אם אכן יתברר כי העלאות אלו היו בלתי חוקיות ויצירת הסיווגים החדשים היו גם כן בלתי חוקיים, אזי יתכן כי נוצר פער- לגבי חלק מסוגי הנכסים- בין התעריפים הקיימים בצו המיסים לבין התעריפים המותרים על פי 'חוקי ההקפאה'". לבסוף ביקשה המשיבה בעמ' 36 לבקשת האישור כך: "אשר על כן, על מנת להסיר כל ספק בקשר לחוקיות התעריפים המופיעים מזה שנים רבות בצו המיסים של המועצה האזורית, המועצה האזורית מבקשת אישור השרים הנכבדים לכל התעריפים בצו המיסים של המועצה, ובפרט לאזור ה' (הקודם)". מן המפורט בבקשה לאישור חריג אנו למדים באופן שאינו משתמע לשני פנים כי המשיבה ביקשה לאשר גם את שינוי הסיווג שנעשה לאזור ה' מקום הימצאו של מפעלן של העותרות והעלאת סכומי הארנונה בעקבות כך. בבקשת האישור נתבקש אישור כללי לכל התעריפים בצו המיסים של המועצה, ובפרט לאזור ה'. המשיבה הדגישה בבקשה כי היה ויתברר שהסיווגים החדשים שנעשו בעבר היו בלתי חוקיים, הרי שהתוצאה יכול שתהא, ככל הנראה, כי נוצר פער בין התעריפים הקיימים בצו המיסים שלה לבין התעריפים המותרים על פי "חוקי ההקפאה". מכאן ברור, שהמשיבה ביקשה וקיבלה אישור לשינוי סיווגים שנעשו בשנים הקודמות ללא קבלת אישור השרים, וכי אישור זה כולל גם את שינוי הסיווג שנעשה ביחס למפעלן של העותרות. כאן המקום להדגיש, כי אם העותרות עומדות על טענתן לפיה לא הובאה בפני השרים העובדה כי נעשו שינויי סיווג אסורים ובכך יש משום הטעיית השרים, עובר להחלטתם לאשר את תעריפי הארנונה, הרי שעליהן לתקוף אץ שיקול דעת השרים בבג"ץ ולא בבית משפט זה. יפים לכאן הדברים שנאמרו בתצ (ת"א) 13763- 02-10 לן לין אינטרנשיונל בע"מ נ' עירית יהוד, (לא פורסם, 8.03.12) לפיהם: "בענייננו הגישה העירייה לשרים את צווי הארנונה לשנים 2006-2004 כפי שנדרשה לעשות עפ"י הנוהל האמור. ככל שהמבקשת עומדת על טענתה לפיה השרים הוטעו עובר להחלטתם, שלפיה אושרו תעריפי הארנונה, עליה לתקוף את שיקול דעתם של השרים בבית המשפט הגבוה לצדק, ולא בבית משפט זה (ראו גם: פס"ד פלג גל, בפסקה 16)". בכך נדחית גם טענת העותרות, לפיה היה על המשיבה לבקש את אישור השרים לשינוי הסיווג הספציפי ביחס למפעלן. המשיבה ביקשה לאשר שינויי סיווגים שעשתה במהלך שנות ה-80 ובראשית שנות ה-90, היינו, מדובר בשינויי סיווגים בלתי חוקיים שנעשו כ-13 שנים קודם להגשת הבקשה לאישור חריג, ולא בבקשה לאישור שינוי סיווגים שטרם נעשו בפועל. לא מצאתי כל פגם בבקשת המשיבה לאשר את כל שינויי הסיווגים הבלתי חוקיים שנעשו שנים קודם להגשת הבקשה לאישור חריג. לטעמי, כך או כך, האישור שניתן על ידי השרים תקף וחוקי. אישור השרים הוא אישור כללי אשר מאשר את כל הסיווגים האסורים שנעשו על ידי המשיבה באותם שנים, ובכלל זה את שינוי הסיווג שנעשה ביחס למפעלן של העותרות. בסעיף 3 לאישור השרים נאמר: "לאשר העלאה חריגה/שינוי סיווג/תת סיווג באזור ה' (סעיף 4.5) לצו המיסים, לנכסים המפורטים להלן, בשיעורים כדלקמן: שם הסיווג סעיף תעריף בניין המשמש לתעשיה 4.5 א. 44.70 ₪ למ"ר בניין המשמש למלאכה 4.5 ב. 46.17 ₪ למ"ר בניין המשמש למשרד ו/או שירותים 4.5 ג. 60.94 ₪ למ"ר בניין המשמש למסחר (כולל קניון) 4.5 ד. 57.17 ₪ למ"ר בניין המשמש כמחסן 4.5 ה. 36.97 ₪ למ"ר בניין ו/או מתקן המשמש לצורכי חברת החשמל 4.5 ו. 155.11 ₪ למ"ר מבנה או מיכל לאיחסון דלק ו/או מים ו/או גז ו/או כימיקלים 4.5 ט. 155.11 ₪ למ"ר חממות ומשתלות מכוסות פלסטיק ו/או סככות צל המשמשות לייצור שתילים 4.5 י. 7.81 ₪ למ"ר קרקע תפוסה לצורכי תעשיה ו/או מלאכה ו/או מסחר ו/או מסחר ו/או תחנות דלק ו/או ייצור חשמל 4.5 יא. 4.96 ₪ למ"ר אישור זה מציין במפורש כלשונו את אישור שינוי הסיווג ביחס לאזור ה' מושא הדיון. יש לראות בכך פירוט מספיק וודאי המתייחס לאזור ה'-נשוא המחלוקת, גם באשר לשינויי סיווגים שנעשו עוד לפני שנים הרבה. לאור המסקנה המפורטת מעלה, לפיה האישור החריג תקף וחוקי, הרי שמתייתר הצורך לדון בטענת הרחבת חזית אסורה שהעלתה המשיבה בסיכומיה. אפליה: העותרות טענו עוד במסגרת סיכומיהן כי מפעליהן מופלים לרעה ביחס למבנים המשמשים לתעשייה ביישוב עין דור, המסווגים והמחויבים בארנונה בהתאם לתעריפי אזור ג'. דין טענה זו להדחות, מן הטעמים שלהלן. בבואנו להכריע בשאלה האם יש בתעריפים הארנונה השונים משום אפליה פסולה, עלינו לחזור על מושכלות ראשונים. עקרון השוויון ואיסור האפליה, גלום בצווי: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה..." (ויקרא, כד, כב) שנתפרש בפי חז"ל כ"משפט השוה לכולכם" (כתובות, לג, א; בבא קמא, פג, ב). הזכות לשוויון היא מהחשובות שבזכויות האדם. היא מהווה את "נשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (השופט מ' לנדוי בבג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698).  ההפליה הינה פגיעה מן החמורות שיתכנו בזכויות האדם. היא עשויה להוביל להשפלה ולפגיעה בכבוד האדם (בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 132). בבג"צ 200/83 מוחמד וותאד נ' שר האוצר, פ"ד לח(3), 113 (להלן: "פרשת וותאד") נדונה השאלה אימתי עסקינן בהפליה פסולה, ונקבע כי: "מקובל לומר, שיחס שונה אל שווים הוא בגדר אפליה פסולה, וכי יחס שונה אל שונים אינו בא בגדרה של זו; אולם קביעה זאת שבסיפא מותנית בכך, שקיים שוני אמיתי בין השונים, וכי שוני זה רלוואנטי לשוני ביחס אליהם. לדוגמה, לא יימצאו חולקים על כך, שהכבדת נטל המסים על בעלי הכנסות גדולות בהשוואה לבעלי הכנסות קטנות, או הקלות במיסוי למשפחות מרובות ילדים, או הטבות שונות לחיילים משוחררים, ועוד כיוצא באלה, אין בהם משום אפליה פסולה, אלא כולם דוגמאות ליחס שונה, שניתן להצדיקו בטעמים של ייחודיות, או של שוני הנסיבות, שהם גם רלוואנטיים לשוני ביחס. עם זאת, השאלה, אם משקלם של טעמים כאלה או הרלוואנטיות שלהם יש בהם כדי להצדיק שוני ביחס - ובמיוחד כאשר ההבחנה בין הקבוצות המופלות חופפת, ברב או במעט, גם הבדלים כגון דת, לאום, גזע או מין - אין לה תשובה קלה או פשוטה, מטבע הדברים נמדדים המשקל והרלוואנטיות לפי השקפות העולם, הרווחות באותה חברה, לפי הערכים המקובלים עליה ועל-פי מידת רצונה להגן עליהם או לטפחם, ואלה שונים ואף משתנים ממקום למקום ומזמן לזמן" (שם, בעמ' 119- 120). בענייננו, מפעליהן של העותרות מצויים באזור ה'- אזור התעשייה אלון תבור, ואילו המפעלים המצויים בתחום הישוב עין דור נכללים באזור ג', ודוק, העותרות אינן טוענות להפלייתן לעומת מפעלים אחרים המצויים באזור ה', אם כי להפלייתן לעומת מפעלים אחרים המצויים באזור ג', היינו, מפעלים המסווגים בסיווג שונה. לטעמי, אין ממש בטענת האפליה שמעלות העותרות, שכן אין מדובר באפליה ביו שווים. בבג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193 (1999) נדונה טענתן של העותרות שם, שהעלאת תעריפי הארנונה בסוג אחד בלבד של נכסים מהוה הפליה, וכך נאמר שם:   "לבית-משפט זה נזדמן כבר לא אחת לעמוד על סמכות העירייה לקבוע שיעורי ארנונה שונים לסוגי נכסים שונים. על-פי ההלכה שנפסקה בעניין זה, קביעת שיעורי ארנונה שונים לסוגי נישומים שונים אינה מהווה כשלעצמה הפליה... אף לאחר הנהגת ההקפאה בתעריפי הארנונה, החל משנת 1985, לא נס ליחה של הלכה זו. החקיקה המאוחרת אכן הגבילה את עצמאותן של הרשויות המקומיות בהטלת ארנונה. חוקי ההקפאה מחייבים הטלת ארנונות על בסיס של דרך חישוב אחידה ברשויות השונות, והם אף תוחמים את התעריפים על-ידי קביעת תעריפים מזעריים ומרביים. אולם, עקרון החלוקה לסוגי נכסים שונים שעליהם חלים תעריפים שונים, נשמר... בגבולות המזעריים והמרביים המותרים, מקום שמותרת קביעה נפרדת של ארנונה, מותרת גם העלאה וקביעת תוספת בנפרד, ובלבד שאלה נעשו במסגרת הדין ומשיקולים ענייניים, ולא מתוך רצון להעדיף סקטור אחד על פני האחר מטעמים בלתי ראויים" (שם, בעמ' 209).   לטעמי, הדברים נכונים שבעתיים מקום שאין מדובר בהעלאת תעריפים בדיעבד אלא בקביעת תעריפים נפרדת לכתחילה. קביעת תעריפים שונים לאזור ה' לעומת אזור ג' בצו הארנונה, נעשו איפוא, לאחר יצירת אזור התעשייה אלון תבור, והפרדתו מתחום הישוב עין דור. כאן המקום להדגיש כי מפעליהן של העותרות הוקמו לאחר יצירת אזור ה'. מפעלה של העותרת בעת"מ 49/10 הוקם אך בשנת 1996 ומפעלה של העותרת בעת"מ 50/10 הוקם בשנת 1999, בעוד שאזור התעשייה אלון תבור (אזור ה') נוצר בשנת 1990. מכאן שמפעליהן של העותרות הוקמו לתוך מצב קיים, ואינן יכולות לבוא בטענה כי נעשה שינוי סיווג של מפעליהן וכך נגבית מהם ארנונה גבוהה יותר, שכן מפעליהן הוקמו בתוך אזור ה' מלכתחילה. אשר לטענת העותרות לפיה הועד המקומי גובה מסי ועד שאינם בבחינת ארנונה כללית, ומשכך אין לראות בסכום שמשלמים המפעלים בתחום הישוב עין דור עבור מסי ועד מקומי כחלק מהארנונה הכללית המוטלת עליהם, לא מצאתי ממש בטענה זו. מקובלת עליי טענת המשיבה לפיה יש לראות בסכום שמשלמים המפעלים בתחום הישוב עין דור בגין ארנונה כללית ומסי ועד מקומי כסכום מצרפי שמשלמים אותם מפעלים בגין ארנונה, מן הנימוקים שלהלן. בה"פ 127/00 מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר, פ"מ, פסקי דין מינהליים, תשס"א-2001, 385 (2001) , עמד בית המשפט על הביס לחלוקה בין אזורים: ההבחנה בין אזור א' לאזור ב', נסמכת כולה אך ורק על קריטריון אחד ויחיד, והוא - אם נמצאים הנכסים בתחומי יישוב המוכר כוועד מקומי והמחזיקים בנכס הם תושבים של אותה מועצה. ההצדקה להבחנה זו נעוצה כולה בכך שמי שנתון ל"מיסוי כפול" של המועצה האזורית והוועד המקומי, לא יישא בעומס רב יותר מנישום הנתון ל"ממשלתו של אדון אחד בלבד" (קרי, המועצה האזורית בלבד)". בהמשך נקבע כי בקביעת תעריפי הארנונה, אין להתחשב בתשלומי חובה אחרים שמשלמים המפעלים באזור ב' לועד המקומי, למעט חלק הארנונה באותם תשלומי חובה: "כאשר באים אנו לערוך השוואה בין נטל הארנונה המוטל על נכס פלוני באזור א' לבין הנטל המוטל על אותו נכס באזור ב', אין מקום להביא בחשבון תשלומים המוטלים על הוועד המקומי ושאינם בגדר ארנונה..." (הדגשה במקור). לבסוף נקבע כי "...כפי שאמרנו, רשאית הרשות המקומית להטיל שיעורי ארנונה שונים על נכסים שונים, וכאשר מועלית הארנונה בתחום הרשות, אין שיעור ההעלאה חייב להיות זהה ואחיד לגבי כל הנכסים בתחום הרשות...אך אין הצדקה להטלת שיעורים שונים על נכסים מאותו סוג רק בשל מיקומם מעבר להתחשבות בשיעורי התשלומים המוגדרים כארנונה המשולמים לוועד המקומי". במקרה דנן, צו הארנונה של ועד מקומי עין דור מציין מפורשות כך: "הועד המקומי החליט על הטלת ארנונה כללית של הועד המקומי (מיסי ועד) לשנת הכספים 2010...", ובהמשך מפורטים התעריפים לסיווגים השונים. סעיף 133(א) לצו המועצות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 קובע כך: "ועד מקומי רשאי, באישור המועצה, להטיל בתחום הנהלתו כל מס שהמועצה רשאית להטיל לפי סעיף 68(א) ורשאי הוא, באישור המועצה ובכפוף להוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן - חוק ההסדרים), והתקנות שהותקנו לפיו להטיל ארנונה כללית, והכל לצורך ביצוע הסמכויות שהמועצה אצלה לו (להלן - מסי ועד מקומי)...". הסעיף האמור מלמד על כך שהמועצה היא הגוף אשר מוסמך לאשר הטלת ארנונה על ידי הועד המקומי. צו הארנונה של הועד המקומי אושר על ידי המועצה, ומשכך, אין מקום לטענת העותרות לפיה אין לראות במסי הועד המקומי כחלק מהארנונה המוטלת על המפעלים בתחום הישוב עין דור. לפיכך, ולאור כל האמור מעלה, טענת העותרות בעניין אפליה אסורה, נדחית. סוף דבר, העתירות נדחות. העותרות ישאו בהוצאות המשיבה כדי סך של 20,000 ₪.הפליה / אפליהארנונה