הפרת הסכם מכירת מניות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם מכירת מניות: .1בפני תביעה לפסק דין הצהרתי לקבוע כי הנתבעת 1הפרה ההסכם בינה לבין התובע בכך שפעלה בניגוד להתחייבותה בסעיף 8.2להסכם ולאור זאת להורות לנתבעת להעניק לתובע מניות באופן שאחזקותיו בחברה יהוו % 25מהונה הרשום. עוד התבקשו סעדים חילופיים שכולם קשורים לעתירה הראשונה של פסק דין הצהרתי , שאם תדחה עתירה זו לא תהיה תקומה גם לסעדים החילופיים. התובע, איש עסקים המתגורר באילת, יזם בשנת 1990פרוייקט "ימי יחודי", הכולל בין היתר, הקמה ותפעול של מועדון צלילה, מסעדה ופארק מים תת ימיים (להלן:ו"הפרוייקט"). ביום 27.2.95נחתם הסכם (להלן:נ"ההסכם) לפיו מכר התובע לנתבעת 800,218 מניות רגילות שהיוו מחצית מהמניות שהיו בידיו, כך שלאחר המכירה היו בידי הנתבעת 1(להלן:ב"הנתבעת") % 25ממניות השליטה של צוללי לאקי (1992) בע"מ (להלן:ו"החברה"). לגירסת התובע, הנתבעת הפרה ההסכם עימו בכך שנצלה שליטתה בחברה לקבלת החלטות להקצאת מניות ורכשה על שמה גם את המניות אותם היתה אמורה לרכוש עבורו כך שחלקו דולל לטובתה וירד מ-% 25ל-% 13בניגוד לסעיף .8.2להסכם ומכאן התביעה. בתיק זה נגררו הצדדים להרבה טענות בלתי רלוונטיות ובפסק דין זה אתעלם מכל אותן טענות שאינן רלוונטיות למחלוקת שבפני. הנתבעת בכתב ההגנה טענה לקיומו של מעשה בית דין לאור פסק הדין ב-ה.פ 1634/97 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, תובענה שנדחתה, בה התייחס התובע גם לסעיף 8.2נשוא המחלוקת שבפני, בה נתבע גם מנהל הנתבעת, אריה בן ישראל. כן טענה להטעיה לגבי עלות הפרוייקט מכיוון שהתובע הציג מצג שעלות הפרוייקט 000,318,3$, כשבסופו של דבר ההשקעה בפרוייקט עמדה על כ-000,000,10$. לפי המצג שהוצג על ידי התובע היתה הנתבעת צריכה להשקיע לכל היותר 000,240$, שכן הפרוייקט קיבל מעמד של מפעל מאושר ולפיכך הבעלים היו צריכים להשקיע שליש מעלותו, דהיינו ב-000,100,1$. התובע, בהיותו בעלים של % 50מהמניות טרם ההסכם צריך היה להשקיע כ-000,550$. משהציג מצג שהשקיע 000,360$ נותר סך של 000,240$ ליתרת ההשקעה. הסעד המבוקש על ידי התובע הינו סעד הצהרתי ולכן יש לשקול שיקולים של שיהוי, חוסר תום לב, אי נקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט. עוד נטען למניעות מכיוון שהתובע שלח הודעה בדבר ביטול ההסכם וכי מעולם לא הובטח לתובע שלא יתבצע דילול במניותיו. עוד לציין שהתביעה הוגשה מלכתחילה גם נגד רו"ח אריה בן ישראל, אך נדחתה בהסכמת הצדדים. עדויות מטעם התובע: .2מטעם התובע העיד התובע עצמו, נחמן שכטר, יגאל חקלאי והמומחה מר חיים יוחאי. מתצהירו של התובע, כעדות ראשית, מתברר כי קיבל מעמד של מפעל מאושר לפרוייקט. בשנת 1991מפאת מלחמת המפרץ, סבלה החברה הפסדים כבדים לכן התקשר עם אורי גלר וספי קרייתי, בעלי חברת דנאל בתמורה ל-% 50ממניותיו. לשם כך הוקמה חברת כוכב הים האדום בע"מ (הנתבעת 2), אשר שמה הקודם היה "צוללי לאקי (1992) בע"מ). משלא קודם הפרוייקט וחברת דנאל נקלעה לקשיים החליט למכור % 50ממניותיו לנתבעת, חברה בשליטתו של רו"ח אריה בן ישראל (להלן:ב"בן ישראל"), כאשר המו"מ התנהל בתיווכו של מר נחמן שכטר מאילת. בתקופה זו של ניהול המו"מ פגש בן ישראל את כל הגורמים המעורבים בפרוייקט ובכלל זה את מהנדס הפרוייקט משה רז, הקבלנים ואנשי הכספים. היתה לו גישה חופשית לכל התיקים והתוכניות של הפרוייקט, הוא עיין בהם ולכן ידע את עלות הפרוייקט כפי שזה הוגש למרכז ההשקעות על ידי דנאל בעלות מבוקשת של 000,500,5$. טענת הנתבעת לפיה הוצג בפניה שעלות הפרוייקט תהיה בשיעור של 000,318,3$, הינה טענה שקרית שכן עוד בשלב המו"מ הוערך הפרוייקט ככזה שיחייב השקעה של למעלה מ-000,000,4$ והדבר אף הוצג על ידי המתווך נחמן שכטר לבן ישראל. התמורה שהובטחה לתובע בהסכם היתה פונקציה של הערכת שווי הפרוייקט בסיומו ביחס לסך 000,500,4$ (סעיף 16לתצהיר). משסבר התובע ששווי הפרוייקט יהיה גבוה יותר הסכים שסך של 000,100$ מהתמורה ישולם רק במקרה ויתברר ששווי הפרוייקט עלה על ההערכה של 000,500,4$. זאת ועוד, במסמכים שהמציא טרם חתימת ההסכם, נספח א' לתצהירו של בן ישראל, למדים כי העלויות הנן על בסיס אומדן ואינם כוללים מרכיבים משמעותיים כמו עלות הקרקע לדוגמא ואף נקבע בהם כי יתכנו תוספות בשיעור של כ-% 20המעלות. לעמדת התובע, הוסכם שהנתבעת תשקיע בפרוייקט כל סכום הנדרש להקמתו עבור חלקה וחלקו של התובע במקביל. כשנכנסה לפרוייקט ידעה הנתבעת שהתובע השקיע בפרוייקט 000,320$ השקעתו בספינה "סו-אלן" שהעביר לחברה. בהסתמך על כך הצהיר בהסכם כי השקיע בחברה 000,360$ (סעיף 18לתצהיר). מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם פנה אליו בן ישראל וטען כי למרות הערכת השמאי לגבי שווי הספינה, יש לחשב שוויה בהתאם לסכום בו הוערכה בזכרון הדברים בינו לבין דנאל בסך 000,250$ ודרש כי חלק מהכספים שקיבל בגין מכירת המניות יועברו לחברה להשלמת השקעתו ל-000,360$, תוך איום שאם יסרב לכך ימשוך ידיו מהפרוייקט ולא ישקיע בו כספים. בהתחשב בכך שהנתבעת באותה עת טרם השקיעה כספים בפרוייקט ובאותו שלב מבנה המתכת היה בתהליכי בניה, חשש כי סירוב יגרום נזקים בלתי הפיכים לפיכך הסכים לחתום על הנספח להסכם ביום 6.7.95(נספח ד' לתצהיר הנתבעת). לפי נספח זה, ההפרש בעלות הספינה בסך 000,70$ ישולם ע"י הנתבעת לצוללי לאקי ובמידה ומרכז ההשקעות יעביר לצוללי לאקי בגין הספינה הלוואות בערבות מדינה בסכום העולה על 000,500$ (כולל שווי הספינה), יוחזר לידיו ההפרש. על הנספח חתם לא מתוך שהסכים לטענת בן ישראל, אלא מתוך רצון למנוע את הפסקת הפרוייקט. מאחר ולא המשיך בניהול הפרוייקט אין הוא יודע גובה ההלואות שהועברו כנגד הספינה. בסעיף 8.3להסכם נקבע כי הנתבעת תשלם עבור % 25ממניותיו סך של 000,300$ ובנוסף תשקיע בחברה גם עבור חלקו וכדבריו "לא זו בלבד שמהות של הסכם המכר, כפי שזו מצאה ביטויה במו"מ שקדם לחתימתו, היתה כי נאות רבקה תשקיע בפרוייקט כל סכום שידרש גם בשמי וכי חלקי בחברה ישאר בשיעור % 25אלא שהסכם המכר קובע כך מפורשות" (עמ' 23לתצהיר). עוד טוען התובע, כי עלויות הקמת הפרוייקט גדלו באופן משמעותי כתוצאה מהחלטת מנהלי החברה להשקיע סכומים בפריטים לא מתוכננים כמו ברכישת פריסקופ, עיצוב פנים של המסעדה התת ימית בעלות של כ-000,250$ ובניה של מחסן תת ימי לא מתוכנן בעלות של 000,100$ וכיוב'. בנוסף ניהול הפרוייקט על ידי עופר בן ישראל, בנו של אריה בן ישראל, היה כושל וגרם לגידול בהוצאות. .3בחקירתו הנגדית של התובע מתברר שהמסמך עליו סומך לפיו, היתה פניה למרכז ההשקעות לאישור עלות של 5.5מליון דולר אינו בנמצא. ביקש המסמך מהנתבעים, אך לא נענה. מאשר שמסמך זה לא צורף להסכם עם הנתבעת (עמ' 26שורות 16-11). עוד מתברר שמי שפנה למרכז ההשקעות הם רו"ח ויינשטיין וזוכובצקי מטעמו וזה היה בסוף 92או 93(עמ' 26שורות 15-11). נ/ 10הינו אישור של מרכז ההשקעות מיום 27.10.93על פיו אושרה השקעה בשיעור של 000,318,3$ במקום 000,686,1$ (נ/9) ומדובר בתוספת השקעה שהכפילה עצמה. עוד בחקירה הנגדית "לשאלה אם אני מתכוון לפרוייקט מסויים וידוע שההשקעה בו צריכה להיות על ידי הנתבעות עד סיום הקמתו ושואל אם זו כוונתי אני משיב שאנחנו לא ידענו מה העלויות, אף אחד לא ידוע בדיוק מה תהיה עלות הסיום של הפרוייקט הזה" (עמ' 29שורות 8-6) ומוסיף שההשקעה של הנתבעת צריכה להיות עד סיום הפרוייקט בהסתמך על סעיף 8.2להסכם והיתה צריכה להשקיע כל סכום עבורו בהקמת הפרוייקט גם אם שווי הפרוייקט היה חורג מעל ומעבר מהערכה שלו ואם רצו לסייג היו צריכים לעשות זאת בכתב במפורש (עמ' 29שורות 23-13). עוד אומר התובע שאין הוא יודע אם מותר לחברה למכור חלקים מהפרוייקט, סבור שלא (עמ' 30שורה 9). מותר להכניס שותפים, בתנאי שתשמר המסגרת שנקבעה, דהיינו שיושקע כל סכום שצריך להיות מושקע גם עבורו (עמ' 30שורות 12-10). מאשר שניהל הפרוייקט מ- 4/95עד .2/96לעמדתו ההשקעה עבורו על ידי הנתבעת היתה צריכה להיות עד שהפרוייקט יסתיים, אך הפרוייקט לא הסתיים. מאשר שלא כתוב בהסכם שההשקעה צריכה להיות עד סיום הפרוייקט, אך טען שזה אשר הוסכם (עמ' 34שורות 5-9) "ולשאלה אם לאחר סיום הפרוייקט על פי ההסכם הם יכולים לדלל אחזקותי אני משיב שדילול יכול להתבצע רק כאשר נזקקת השקעה בפרוייקט" (עמ' 34שורות 16-11). ובגישה עקבית זו סבור התובע שמכירת מניות הנתבעת במהלך ההקמה היא בניגוד להסכם (עמ' 34שורות 13-12), למרות שזה לא כתוב, אך מאחר ומדובר בהתחשבנות יש בכך להצביע על כוונת הצדדים (עמ' 34שורות 15-14). .4נחמן שכטר, המתווך בעיסקה, הגיש אף הוא תצהיר, בו מפרט כי בשנת 1994 יצר קשר עם רו"ח אריה בן ישראל וענין אותו בהשקעת כספים בפרוייקט, באותה עת הוערכה ההשקעה על ידי חברת דנאל, שהיתה בעלת % 50ממניות החברה בשווי של כ-000,000,4$ לפחות. עוד מעיד כי רו"ח בן ישראל, סיפר לו לקראת החתימה על ההסכם עם התובע כי ההשקעה בפרוייקט הוערכה על ידו בסכום של כ-000,000,7$. בחקירתו הנגדית מעיד ששכר הטירחה בינו לתובע נקבע לאור יחסי הידידות ביניהם ולפי מה שהתובע יכול היה לשלם באותו זמן (עמ' 14שורות 23-19). לעדותו היתרה עד 4מליון דולר הוערכה כהשקעות נוספות, מכיוון ש"מרכז ההשקעות מאשר אטרקציות תיירותיות לפי אחוז מסיום משווי העיסקה. יתרת הסכום מ- 3.3ל- 4מליון דולר, הוערכו כהוצאות נוספות בעת ההיא לדברי שני השותפים דנאל והתובע" (עמ' 15שורות 15-13). בחקירתו הנגדית משנשאל מתי הוערכה ההשקעה בפרוייקט על ידי בן ישראל בשבעה מליון דולר משיב שזה היה לפני חתימת ההסכם באמצע שנת 95ומוסיף מיוזמתו: "אני רוצה להגיד עוד מילה אחת, אני אינני נגד זה או בעד אחר, אני נותן את העובדות כהוויתן - אני לא נגד בן ישראל" (עמ' 16שורות 16-15). מאשר שידע מה ההשקעה הנדרשת בפרוייקט, נעזר במסמך שם נכתב שההשקעה בפרוייקט כ- 4מליון דולר כפי שהציג לבן ישראל (עמ' 16שורות 20-17). המסמך הופנה לבן ישראל והוא מיולי 94, ובטוח שהמכתב הגיע לבן ישראל, כי כתוצאה מהמכתב החל המו"מ. עוד מעיד שבפגישותיו עם חברת דנאל לפני חתימת ההסכם, אמר לו ספי קרייתי כי סכום ההשקעה יהיה מעל 4מליון דולר ותביעתו כנגד קרייתי בגין דמי תיווך הוגשה על עיסקה בשווי ארבעה מליון דולר. כשנשאל אם מדובר בעסקה של 7מליון דולר כיצד תבע שכ"ט רק לפי 4מליון דולר מקרייתי משיב "שמדובר בדיוק באותה עיסקה ואני הלכתי על 4מליון דולר כפי שהעדתי כבר קודם" (עמ' 19שורות 8-7). משנשאל אם כועס על בן ישראל, משסירב ליתן לו עזרה כספית, אותה הגדיר העד, כהלוואה לטווח קצר כשהיה בקשיים כלכליים משיב: "... אינני כועס על בן ישראל, אני בידידות איתו והניתוק בינינו לא מצידי אלא מצידו" (עמ' 19שורות 23-21). מאשר שבעסקה אחרת, שהיה מעורב בן ישראל והוא תיווך בה, נאלץ להתחלק בדמי התיווך עם מתווך נוסף, שלא ידע על קיומו, ביקש עזרה מבן ישראל אשר אמר לו שאם יצטרך עזרה יקבל (עמ' 19שורות 26-25). עדותו זו אינה עולה בקנה אחד עם נ/4, שם מלין שנאלץ להתחלק עם אחר ב- % 50מהעמלה עקב אי שיתוף פעולה של בן ישראל. עוד ניתן ללמוד ממסמך זה שאכן יש כעס בתובע כלפי בן ישראל אשר לא טרח ולא עזר לו באף פניה אליו, מעין תחושה של "הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת". כשמעמתים העד עם נ/ 4משיב שהוא מתפלא שתשובת בן ישראל לא צורפה, שכן מיד לאחר מכן קיבל מכתב מבן ישראל והיתה גם שיחת טלפון בה סוכם שלכשיגיע לאילת, תערך פגישה להבהיר את כל מערכת החברות ביניהם (עמ' 20שורות 14-12). מאשר שהתובע שילם דמי תיווך בגין העיסקה נשוא התביעה בסך של כעשרים ומשהו אלף ש"ח (עמ' 20שורות 27-26). כשנשאל העד אם בן ישראל שילם דמי תיווך עבור העיסקה בפרוייקט קרייתי ודנאל משיב בשלילה. כשמוצג בפניו נ/6, תביעה שהגיש בבית משפט השלום בגין שכ"ט בעסקה שבין בן ישראל לקריתי שם ציין בסעיף 15כי בן ישראל שילם דמי התיווך במלואם, משיב שהוא לא שילם (עמ' 21שורה 1). כשמוצג בפניו השיק נ/ 7אומר שאינו זוכר במה מדובר, אך יש לו חשבונית שמעידה במה מדובר. כשמוצג בפניו נ/8, שם ציין שהוא מבקש שכ"ט בשיעור של % 1.5מערך הכניסה של בן ישראל על פי % 25על 000, 500$ ונשאל אם הסכום הוא 000,300$ על המניות ועוד 000,200$ להשקעה משיב שאינו זוכר (ענמ' 22שורה 16) אם היה בפניו התיק של משרדו היה זוכר. לא ברור לי מה מנע מהעד להביא את תיק משרדו עימו משידע שמוזמן להיחקר. .5בנוסף העיד מטעם התובע יגאל חקלאי, אשר לא הסכים ליתן תצהיר. כשנשאל בבית המשפט לסיבת הדבר, השיב שקיבל פניה מעורכי הדין של הנתבעת ובו איום שאם ידבר ויאמר דברים על הנתבעת, הוא יתבע על לשון הרע. במהלך חקירתו, התברר כי האיומים אליהם התכוון הינו מכתב ב"כ הנתבעת נ/.2 מעיד שמכיר את בן ישראל משנת 78, מאותה היכרות נוצרה שותפות בעבודות חקלאיות, שהסתיימה בתביעות משפטיות ובסופו של דבר בפשרה. לאחר מכן היתה מערכת יחסים רגועה. בשלב מסויים קיבל לבקשת בן ישראל הביצוע של כינוס נכסים של חברת אלסקה כאשר בן ישראל שכר שירותיו. בפרוייקט נשוא התובענה החל לעבוד בסביבות מרץ 96להצעת בן ישראל. לעדותו הפרוייקט התעכב בגלל מוסר תשלומים גרוע או ניהול כושל מצד היזמים. כל מי שפגש בפרוייקט היה מסוכסך ובגלל חוסר ההבנה של עופר בן ישראל, בפן הטכני של הפרוייקט, כל דבר הפך לסחבת ואי יכולת להחליט. כשנכנס לפרוייקט הציגו לו המערכת והוסבר לו "שיש איזה טיפוס באילת שהוא בערך 'מוקצה מחמת מיאוס', שאני צריך להתעלם ממנו ולא להתעסק איתו בכלל וכמה שפחות יותר טוב זה נאמר לי על ידי אריה ועופר" ( 7שורות 20-17) כשהתובע הוצג כשותף זוטר בפרוייקט. מחקירתו הנגדית מתברר שפוטר על ידי הנתבעת בספטמבר .98 מעיד "שהפרוייקט התעכב מתוך מוסר תשלומים ירוד כשאין ביכולתו להתייחס ספציפית לסכומים ולתאריכים, רק מסוגל לפרט שמות אנשים" (עמ' 11שורות 9-7). משראיתי שהעד מעיד בכעס רב ובתרעומת, שאלתי לפשר הענין והשיב בזו הלשון: "... שאילו עבר על מי מהנוכחים כאן, מה שעבר עלי כמה גועל אכלתי מהם, במיוחד מעופר בן ישראל" (עמ' 11שורות 14-13). מאשר שאין לו הבנה בעניני כספים (עמ' 11שורה 17). עדויות הנתבעת: .6מטעם הנתבעת העיד עוה"ד יגאל שפירא, שערך ההסכם בין הצדדים ומנהל הנתבעת אריה בן ישראל. מתצהירו של עו"ד שפירא מתברר כי בשנת 94' פנה אליו בן ישראל והתובע כאשר בן ישראל מוכר לו זה מכבר ואת התובע הכיר בקשר לעסקה זו וביקשו ממנו להכין עבורם הסכם על פי הנתונים שנמסרו לו. נמסר לו שמדובר בהקמת פרוייקט בסדר גודל של כ-000,300,3$ שהוכר כמפעל מאושר על ידי מרכז ההשקעות. הוסבר לו כי התובע מחזיק ב-% 50ממניות החברה והוסכם כי את מחצית אחזקותיו בחברה, % 25מתוך הון המניות הנפרע, ימכור לנתבעת בסכום כספי שינוע בין 000,200$ ל-000,300$ על פי הערכת הפרוייקט נטו בסיום הבניה ובתנאי התשלום המפורטים בהסכם. כן נמסר לו כי התובע השקיע בחברה סכום שאינו נמוך מ-000,360$ ויתרת הסכום שיש להשקיע על חשבון חלקו במניות החברה (בשיעור של %50) מעמיד סכום ההשקעה על כ-000,550$, בניכוי הסכום שהושקע על ידי התובע, וסכום זה יושקע בחברה על ידי הנתבעת. להסכם צורף כחלק הימנו אישור מרכז ההשקעות בו צויין כי היקף ההשקעה הכוללת הנדרשת להקמת הפרוייקט הינה כ-000,318,3$. עוד מציין הוא כי בהסכם לא נקבע כי אחזקותיו של התובע לא ידוללו לעולם ועל הנתבעת לדאוג לכך וגם לא התבקש לציין זאת בהסכם. בחקירתו הנגדית מסביר משמעות סעיף 8.2"משמעות הדבר שכל אחד - בן צבי ונאות רבקה צריך היה להשקיע 000,275$ כהשקעת בעלים. כשהתובע מכר את ה- 50אחוז מחלקו הוא מכר גם % 50מההשקעה שנעשתה עד עתה, דהיינו את ה- 50אחוז של ה-000, 360דולר, דהיינו 000, 180דולר נשארה כהשקעה של התובע ו-000, 180דולר נמכרו לנאות רבקה, כאשר נאות רבקה קיבלה עליה בסעיף 8(2) להסכם להשלים עד 000, 550דולר, לא רק בגין חלקה, דהיינו בין ה-000, 180דולר ל- 000, 270דולר אלא גם לחלקו של התובע לגבי אותם סכומים. זה מה שקיבלה על עצמה נאות רבקה בסעיף 8(2)" (עמ' 60שורות 7-1) ובהמשך כשתבקש להסביר היכן מפורטים הסכומים בהסכם משיב הוא:נ"... שבהסכם לא כתובים סכומים. כאשר נכתב ההסכם זה היה הרקע ועל פי זה נכתב ההסכם" (עמ' 60שורות 13-11). מאשר שטרם הסכם זה היו לו כמה תיקים שטיפל בהם של הנתבעת והתעורר סכסוך בינו לתובע לגבי שכר הטירחה. לא בדק מצבה הכספי של החברה, אלא רק את המסמכים. ראה שני אישורים של מרכז ההשקעות, אחד בסכום קטן יותר ואחד על הסכום שהכפיל את הסכום הראשוני (עמ' 58שורות 21-17). בחקירה חוזרת נשאל למה הכוונה בהשקעות בעלים בסעיף 8(3) והשיב "שזה אותם השקעות בעלים שמופיעות בסעיף 8(2), דהיינו אותו סכום שהיה צריך להשקיע כדי להגיע ל-000,550$ חלקו של התובע לפני ההסכם" (עמ' 62שורות 12-10). ובהמשך "לשאלה אם זה סביר שהצדדים צפו שנאות רבקה תשקיע סכומים ללא הגבלה עבור התובע, אני משיב שככל שאני זוכר הסכומים שדובר עליהם באותה עת, דובר על השלמה עד 000,550$ חוץ מהסכומים שהנתבעת היתה צריכה לשלם לתובע על פי ההסכם" (עמ' 62שורות 16-10). .7אריה בן ישראל, בתצהירו כעדות ראשית, מעיד כי התובע משהציע לו להצטרף כשותף בחברה, שלח לו מכתב בצירוף נספחים, בו פירט העלויות הצפויות להקמת הפרוייקט וחישוב אריתמטי של סכומים אלה מביא לעלות של 564,933,2$ (נספח א' לתצהירו). הפרוייקט קיבל מעמד של מפעל מאושר במסלול הלוואות בערבות מדינה ולכן היתה החברה זכאית לקבל הלוואה בערך של 2/3משווי ההשקעה בפרוייקט, דהיינו, שני שליש מסכום כולל של 000,318, 3דולר, כפי שהתובע הציג בפניו. מכאן היה על בעלי המניות להשקיע מאמצעיהם סך של 000,106,1$. התובע על פי המצג שהציג, היה באותה עת בעל % 50ממניות החברה אשר על כן היה עליו להשקיע בחברה סך כולל של 000,550$ לערך. לדבריו השקיע כ- 000,360$ והעריך כי עליו להשקיע עד סיום הפרוייקט לכל היותר כ- 000,240$. התובע הציע למכור לנתבעת % 25ממניות החברה בתמורה להשקעה של 000, 240דולר ותשלום עבור המניות בסכום שנע בין 000, 200דולר ל-000, 300דולר, על פי הערכת שוויו של הפרוייקט נטו בסיום הבניה. ביום 27.2.95נחתם הסכם על סמך הסכמות אלה ובשום מקום לא נאמר כי אחזקותיו של התובע בחברה לא תדוללנה, התובע אף לא העלה דרישה זו, טרם חתימת ההסכם ולכן גם לא הסכים לה. בסופו של יום התברר כי התובע לא דייק בהצגת העובדות, כי לא השקיע 000, 360דולר בצוללי לאקי, כפי שהצהיר בסעיף 5.22להסכם, לפיכך כארבעה חודשים לאחר חתימת ההסכם נחתמה ביום 6.7.95תוספת להסכם (נספח ד' לתצהיר הנתבעת), לפיו חלק מהתשלומים שהיה על הנתבעת לשלם לתובע בגין המניות, יועברו לחברה להתאמת השקעת התובע בחברה - למצגיו. בנוסף נטל התובע בתרמית 000,10$ אותם התחייב להפקיד בחשבון החברה. הצהרה נוספת של התובע, שהתבררה כחסרת בסיס היתה שמייסדי החברה עימו, קרייתי וגלר קיימו התחייבויותיהם על פי ההסכם, שכן בדיון ב-ה.פ. 1634/97בבית המשפט המחוזי בת"א טען התובע כי היתה הפרה של ההסכם על ידי המייסדים בניגוד להצהרתו בהסכם עם הנתבעת. בפועל ולמרות הצהרת התובע שכל שיצטרכו להשקיע בחברה זה לכל היותר 000, 240דולר, השקיעו בעלי המניות בחברה, למעט התובע, סך של 4,009, 000ש"ח והזרימו לחברה כספים והשקעות אחרות העולים על 000,000, 21ש"ח. בנוסף בעלי המניות האחרים בחברה, העמידו בטחונות בבנקים שכנגדם ניתנו הלוואות לחברה בסך 000,000,2$ . החברה טרם החזירה הלוואות בסך 000,800$ שקיבלה בערבות מדינה במסגרת מפעל מאושר, מכאן המסקנה, כי ההשקעה שנדרשה בפרוייקט היתה בסך כ-000,000,10$ והשקעות בעלי המניות כ-000,000,9$, דהיינו פי 9מהמוצגים שהוצגו על ידי התובע. משפנה לתובע טען זה כי ההשקעה הנדרשת היא זו שהוצגה על ידו בסטיה מסויימת שהיא סבירה בפרוייקט מסוג זה. בעקבות זאת פנה לתובע שיכין תזרים מזומנים ביום 8.10.95(נספח ז' לתצהיר). בתזרים המזומנים שנשלח ביום 10.10.95התברר שיש חריגות מהתקציב (נספח ח' לתצהיר), אך גם עולה שסך העלות הצפויה של הפרוייקט עד לסיומו היא בסך 201,735, 3דולר. בעקבות מכתב זה שלח ביום 12.10.95מכתב בו ציין כי התזרים אינו מפרט את כל ההוצאות ולא את כל מקורות המימון להוצאות אלה (נספח ט'). בתשובה מיום 12.10.95הודיע התובע כי אין לו הידע להכנת תזרים מזומנים. התובע שלח מכתב נוסף בו ציין שאינו "מוצא סיבה מדוע נאות רבקה אינה מפקידה את חלקה, כלומר % 50מההון העצמי הנדרש בזמן זה" (נספח יא). בהמשך להתכתבות בין הצדדים שלח התובע ביום 15.10.95מכתב בו ציין כי תזרים המזומנים שציין הוא הנכון, דהיינו עלות הפרוייקט עד לגמר היא בסך של כ201,735, 3דולר (תזרים המזומנים סומן כנספח ח'). עוד מציין התובע באותו מכתב שלגבי התשלומים בכוונתו לקבוע פגישה עם הבנקים בכדי לגייס כספים מחוץ למסגרת ערבות המדינה, מכאן מסיק בן ישראל כי גם התובע לא התכוון כי על הנתבעת להשקיע בחברה כל סכום שידרש לקידום הפרוייקט ללא גבול (נספח יג). עוד מפנה בן ישראל לתזרים המזומנים אותו הכין, המהנדס משה רז, ממנו עולה כי עלות הפרוייקט 3,648,508$, כאשר סכום זה כולל סך של 953,457$ בגין הוצאות בלתי צפויות (נספח טו). לתזרים זה מתייחס התובע במכתבו (נספח יד). ביום 24.10.95, השיב לתובע כי זכותם שההשקעות הכספיות תהיינה תואמות את הנתונים הכספיים שבבסיס ההסכם וכי המצגים שהוצגו ושמשו כבסיס להתקשרות החוזית הינם שגויים או אולי מוטעים במתכוון. לפנים משורת הדין מוכנים להשקיע כספים עד לסך כולל של 000,240$ על בסיס המצג ששימש כבסיס להתקשרות. בהסתמך על מכתב התובע (נספח יג'), שהגדיר הסכומים שיש להשקיע על חשבון חלקם של שני הצדדים, הפקידו לחשבון החברה סך של 000, 180ש"ח שהוא חצי מ-% 33מהתזרים וציין כי מעולם לא הוסכם ולא דובר שהנתבעת תממן את החברה לנצח ותשקיע כספים ללא גבול, אלא על הנתבעת היה להשקיע סכום שהוגבל והיה ידוע מראש. עוד טוען בן ישראל כי משנוכח התובע כי התחזיות שהציג היו לא נכונות והשלמת הפרוייקט תדרוש השקעות משמעותיות נוספות ממה שהוצג ניסה לגייס סכומי כסף באמצעות קבלת הלוואת מגופים שונים כעולה ממכתבו מיום 25.10.95(נספח יז) ובאותה עת, לא סבר כי על הנתבעת להשקיע כספים מעבר להתחייבותה בהסכם. גם בן ישראל ניסה לגייס כספים בבנקים משלא צלח הדבר, פנה ביום 3.12.95 לבעלי המניות בחברה והציע לחפש משקיעים שישקיעו בחברה, כך שהמשקיעים הקיימים ישארו באותן מסגרות אך חלקם בחברה ידולל (נספח יח'). בסופו של דבר ענין את אהרליכסטר בהשקעה בחברה ברכישת חלקם של קרייתי וגלר, אשר התנה הסכמתו כי בן ישראל אישית ירכוש % 12.5והוא ירכוש % 37.5כך שלאחר הרכישה בן ישראל והנתבעת יחזיקו ב-% 37.5ממניות החברה, הוא יחזיק % 37.5והתובע יחזיק % 25ממניות החברה. התובע עודד רכישה זו ואף תיווך בין השותפים האחרים, ואכן בחודש ינואר 96' נחתם הסכם לרכישת % 50ממניות החברה על ידי אהרליבסטר ובן ישראל. עוד טוען בן ישראל כי מאז חתימת ההסכם עם התובע ועד סוף שנת 95, גם השותפים האחרים לא השקיעו כספים בחברה ורק הנתבעת היא זו שהזרימה כספים לחברה ששימשו להוצאותיה. עוד חשוב לציין שהקמת פרוייקט התארכה מעבר למתוכנן ועל החברה היה להתחיל ולהחזיר הלוואות שנתנו לה בערבות מדינה. ביום 7.10.97התכנסה ישיבת הדירקטוריון של החברה כשמטרת האסיפה מימון החזרי הלוואות, משלא הצליחו בגיוס משאבים מגורמים חיצוניים ועל מנת למנוע את קריסת החברה, האפשרות היחידה לגיוס הון היתה על ידי הקצאת מניות נוספות, הצעה לה התנגד התובע. באותה ישיבה הוחלט על הקצאת מניות, אך כדי למנוע טענת מחטף נקבע כי ביצוע ההחלטה יעוכב כ- 7ימים על מנת ליתן לתובע שהות לפנות לביהמ"ש, אם ימצא לנכון (פרוטוקול הישיבה צורף כנספח א' לסיכומי הנתבעת). הרקע לקבלת ההחלטה היתה העובדה כי החברה עמדה על סף קריסה, מקורות המימון החיצוניים נסתתמו, ההלוואות בערבות מדינה, אשר אמורות היו לממן 2/3מפעולות החברה הוקפאו, כיוון שהחברה הוכנסה לרשימת חריגים והבנקים לחצו על פרעון ההלואות, שהחברה קיבלה בעבר. בתום שבעה ימים, משהתובע לא פנה לביהמ"ש וגם לא הזרים כספים לחברה, החלו בעלי המניות האחרים על סמך החלטת הדירטקוריון בהזרמת כספים לחברה. רק ביום 17.11.97לאחר שהוזרמו כספים לחברה על ידי הצדדים האחרים, פנה התובע לבית המשפט המחוזי בתל-אביב במסגרת ה.פ. 1634/97(נספח ו' לתצהיר הנתבעת) יחד עם בקשה לצו מניעה זמני (המ' 14689/97) האוסר קבלת החלטות שיהא בהן משום דילול אחזקותיו. ניתן צו זמני בו נקבע כי אין לקבל החלטות שמשמעותן דילול אחזקותיו של התובע ללא הסכמתו (נספח כא לתצהיר). בפסק הדין נדחתה עתירתו של התובע והערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה אף הוא. רק משנדחתה העתירה ובוטלו הצווים הזמניים ולאחר המתנה של מספר ימים, משביקש ב"כ התובע בסיכומיו בביהמ"ש המחוזי בת"א שיתאפשר לו להגיש התביעה, ומשחלפו מספר ימים והתובע לא נקט בפעולה כלשהי למניעת הקצאת המניות - נערכה ביום 11.1.98הקצאת המניות. לאחר הקצאה זו נערכו עוד שתי הקצאות בפברואר 98' בישיבת דירקטוריון בה השתתף התובע ובאפריל 98'. תבעת, יחד עם בעלי המניות האחרים, למעט התובע, השקיעו בחברה סכום כולל של כ-000,000, 21ש"ח כולל ריבית לסוף אפריל 2000(נספח כט לתצהיר). מנספח כט 1ניתן לראות כי הנתבעת השקיעה עד סוף שנת 96' 377.68,631, 1ש"ח במזומנים, סך של 319, 950ש"ח בשווה כסף וסך 669, 427ש"ח בגין ריבית. בשנת 97' השקיעה הנתבעת בחברה 210, 934ש"ח במזומן, 660,222, 1ש"ח בשווה כסף וסך 583, 810ש"ח בגין ריבית, כאשר כל אותה תקופה חלקו של התובע בחברה עמד על %.25 בנוסף נתנו בעלי המניות ערבויות לבנקים כנגד קבלת הלוואות. עוד מציין בן ישראל כי עד לחתימת ההסכם לא פגש את הקבלנים שעסקו בבניית הפרוייקט ו/או אנשי כספים הקשורים לפרוייקט. לא ביקר במשרדי החברה, לא הוצגו בפניו נתונים אחרים, מלבד אלה שצורפו כנספחים לתצהיר. רק לאחר חתימת ההסכם פגש את המהנדס משה רז. לגבי תצהירו של שכטר מציין שמעולם לא אמר שמעריך עלות הפרוייקט ב- 7מליון ש"ח, כנטען על ידי שכטר, ולו סבר כי מדובר בהשקעה בסדר גודל כזה לא היה מעז להכנס לשותפות. עוד מציין בן ישראל כי ביום 22.2.95שלח התובע לנתבעת הודעה על ביטול ההסכם בטענה שהפרה את סעיף 8.3להסכם ולא הזרימה כספים להשלמת הפרוייקט (נספח לט לתצהיר). מעיד בן ישראל, כי התובע לא העביר דמי ניהול בסך 500,27$ לחודש עבור השימוש בספינה (עפ"י סעיף .7.2להסכם המייסדים). הספינה לא יצאה מחזקת התובע וכל שנעשה זו העברה רישומית חשבונאית של הספינה לבעלות החברה, כאשר התובע זוכה ביום 30.4.93בספרי החברה בסכום של 000,250$ תמורת קיזוז רוב ההשקעות שהתובע התחייב להשקיע בחברה. בגין אי תשלום זה מתנהלת תביעה נפרדת בבית משפט השלום בתל-אביב, אלא ששם טען התובע לחוסר יריבות, בנימוק שההתחייבות היא של צוללי לאקי אילת מרכז סקודה בע"מ. אם זו טענת התובע, לא ברור באיזה סטטוס נמכרו המניות לנתבעת ומכח מה מתנהלת תביעה זו, אך מדובר בענין שולי, שאינו רלוונטי לדיון שבפני. עוד טוען בן ישראל, כי התובע לא בחל באמצעים כדי להגיע לתוצאה שביקש ואף פנה למרכז ההשקעות שיבצע בדיקה מקיפה בחברה ויקבע כי מניותיו של התובע נלקחו ממנו שלא כדין. עד לתוצאות הבדיקה הוכנס הפרוייקט לרשימת חריגים של מרכז ההשקעות, ונמנע ממנו לקבל הלוואות בערבות מדינה שאושרו לפרוייקט בהתאם לתכניות המפעל המאושר, דבר שגרם נזקים לחברה ואיים על המשך ביצוע הפרוייקט. בסופו של יום, לאחר בחינה שערך הודיע מרכז ההשקעות כי הבעלים החדשים בחברה משקיעים בה כספים משמעותיים וישנו שינוי לטובה בניהול החברה (נספח מב). .8בחקירתו הנגדית מאשר שהינו רו"ח כ-40- 35שנה ובעל מניות במספר חברות העוסקות בין היתר בעסקי נדל"ן. טרם הפרוייקט נשוא הבקשה, לא היה מעורב בפרוייקט בניה וביצע השקעות בפרוייקטים מניבים בדרך כלל. מאשר שהינו נציגו של אהרליכסטר בישראל. מעיד שבפרוייקטים בהם היה מעורב בעבר, שהוכרו כמפעל מאושר לא היו סטיות משמעותיות בין התוכנית שתוכננה והוגשה למרכז ההשקעות לבין הביצוע בפועל, שכן תמיד יש סעיף של "בלתי צפוי מראש", שבהם כולל היזם את הסטיות הצפויות בכל פרוייקט (עמ' 64). כשמופנה לסעיף 9.2ונאמר לו שצפה אפשרות שיצטרכו להשקיע סכום גבוה יותר משיב:ב"...שכדאי לשים לב בסעיף 9שהמקרו אמר שאנו נשקיע עד שהפרוייקט יסתיים ועל פי הנספחים להסכם דובר היה על השקעה בסדר גודל יותר קטנה מ-000, 360דולר, לכן נאמר קודם כל שכאשר נסיים התובע יקבל חזרה, זו היתה אפשרות יותר נורמלית. אני בכתב ידי עוד הוספתי 'מחלקו של הקונה ברווחים' שלא יווצר מצב שאני אצטרך להוסיף עוד כסף שאם הייתי צופה שאני אצטרך להוסיף עוד כסף לא הייתי מוסיף את התוספת הזו בכתב ידי" (עמ' 65שורות 18-13) ובהמשך:ו"...החוזה אמר שבפרוייקט התובע מביא 000, 360דולר , אנו נשלים את ההשקעה הדרושה ובסופו של יום נשב ונתחשבן וזה מתוך הרווחים" (עמ' 66שורות 5-4). מאשר שבגוף ההסכם לא הוכנסו מספרים, אך מוסיף ואומר "המספרים היחידים הם אלה שצורפו כחלק בלתי נפרד מההסכם ושהוצגו בפני על ידי התובע לפי שחתמנו" (עמ' 65שורות 21-19). מאשר שהפרוייקט נפתח לקהל בדצמבר 98'. מכחיש שחלק מגידול ההשקעה הוא פונקציה של רכישת המניות הנוספות על ידו (עמ' 78שורות 14-11). כשנשאל אם כאיש עסקים מנוסה הסתמך בצורה עיוורת על דברי התובע משיב "שאני איש עסקים מנוסה בעסקי נדל"ן. בפרוייקט הזה לא הבנתי ולא כלום, אני מודה, ביום שחתמתי על החוזה ואני באמת נתתי אמון בתובע, הוא עשה רושם, הוא העיד על עצמו שהוא איש עסקים בעל חברות. הנתונים שנמסרו לי נעשו על ידי אנשי מקצוע לדבריו... האמנתי" (עמ' 84שורות 8-4). כשנשאל לפערים בסכומים שלטענתו היה צריך להשקיע משיב: "כאשר אתה מפנה אותי לנספח כב', סעיף 31שם נאמר שעל-פי הנתונים, הייתי צריך להשקיע עוד 000, 250ושואל מה המספר הנכון, אני משיב שאין מספר נכון אבסולוטי, כי לא ניתן היה לקבוע אותו זמן אבל דווקא בשל אותו רצף של פעם 200, 210, 240ופעם 250, זה משקף את מה שהתכוונו כשהתקשרנו בהסכם ויכול להיות שגם התובע לא חשב אחרת. לא מדובר בשום מקום על .350ההבדלים יתכנו, אין כאן דיוק מתמטי" (עמ' 85שורות 9-5). מוסיף ואומר שגם על השקעה של 000, 300דולר לא היה מבטל העסקה. לטענה שבחתימת ההסכם העריך שיצטרף להשקיע 000,300$ משיב :ב"שזו היתה אפשרות מאד לא סבירה באותו מועד" (עמ' 85שורות 15-14). "ולשאלה אם לפי הטענה שלי שברגע שהגעתי לסכום שלא ברור מהו אני זכאי לשיטתי לדלל את מניותיו של התובע אני משיב שלא. המנגנון הוא שאני לא רואה עצמי זכאי לכלום. אני לא רואה עצמי חייב להשקיע עבור התובע מעבר לסכומים האלה. כמו שקורה בכל חברה, מתכנסת החברה ומחפשת דרכים לפעול לטובת החברה" (עמ' 86שורות 13-10). המנגנון להקצאת מניות וכתוצאה מכך לדילול חלקו של בעל מניות מצוי בחוזה ותקנון של החברה שצורפו כחלק מההסכם (עמ' 86שורות 15עמ' 87שורה 4). דיון: .9עמדת התובע בסיכומיו כי טענת מצג השווא והטעיה הנטענת על ידי הנתבעת והמוכחשת על ידו אינן טענות הגנה הנותנות צידוק לדילול חלקו של התובע, שכן מקומן של טענות אלה היה במסגרת דרישת הנתבעת לביטול ההסכם מפאת הטעיה או טעות ותביעת פיצויים. הנתבעת לא עשתה כן ומתן אפשרות לחברה להשתחרר מחיוביה הכספיים בשלב זה יהיה משום מתן פרס ועקיפת סעיף 20לחוק (חלק כללי), תשל"ג 1973, הקובע כי ביטול ההסכם יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודעה לו עילת הביטול. אופציית הביטול לאחר שהנתבעת השקיעה כספית אינה מעשית, שכן לא ברור ממי היתה מקבלת חזרה כספים אלה. האפשרות היחידה אכן היתה לקדם את הפרוייקט על ידי השקעה נוספת. עוד אציין שאותה אופציית ביטול עמדה גם לתובע, אך הוא למרות שהודיע על ביטול ההסכם, חזר בו בהתנהגות מהודעת הביטול והצדדים התעלמו הדדית מהודעה זו. עוד אציין, שהדילול לא בוצע מפאת מצג השווא או ההטעיה, אלא מכורח הנסיבות והמצב הפיננסי אליו נקלעה החברה. לגופו של ענין, טוען התובע כי אין בהסכם או מחוצה לו כל התייחסות לגובה ההשקעה הצפוי ועל פי סעיף .8.2להסכם, היה על הנתבעת להשקיע כל סכום גם עבור חלקו של התובע עד לסיום הפרוייקט. הקצאת המניות וכתוצאה מכך דילול חלקו של התובע בהון המניות של החברה, חותר תחת אושיות קיומו של ההסכם ומחטיא את כוונת הצדדים. סעיף 8.2להסכם קובע כדלקמן: "כל סכום שיהיה בו צורך להשקיע בצוללי לאקי, הן כהשקעת בעלים יושקע על ידי הקונה גם עבור חלקו של המוכר בהון המניות של צוללי לאקי לאחר השלמת מכירת המכר לקונה". נכון שבהסכם לא צויין הסכום מפורשות, אך במהלך המו"מ נשלח לנתבעת אמדן עלות הפרוייקט (נספח א' לתצהיר הנתבעת). בנוסף כחלק בלתי נפרד מההסכם צורפו מסמכי מרכז ההשקעות מהם עולה ההשקעה הנדרשת בפרוייקט וכנגזרת ההשקעה של בעלי המניות. טענת התובע, שלא דובר על סכומים ששימשו כבסיס להסכם אינה מהימנה בעיני ונסתרת גם מעדותו של עו"ד שפירא, שערך ההסכם, לפיה אומדן מרכז ההשקעות הוא ששימש כבסיס להסכם. הטענה שבן ישראל מציג בעדותו נתונים שונים לגבי ההשקעה שנדרשה מהנתבעת, אינה מוחלטת, מכיוון שניתן לכך הסבר על ידו, המקובל עלי, לפיו לא דובר על תקרה, אלא על טווח של סכומים וסכומים אלה שימשו כבסיס להשקעת הנתבעת בפרוייקט ואלה הסכומים ששמשו כבסיס להסכם שבין הצדדים. מעיד בן ישראל שגם על השקעה של עד 000,300$ לא היה מבטל העיסקה מכיוון שזה עדיין בגבול הסטיה של הנורמה (עמ' 85שורות 15-14). לא סביר בעיני שבן ישראל כרו"ח בעל ותק ונסיון בעסקים, היה נכנס להשקעה שאין הוא יודע לאן תוביל ובה יתחייב ללא גבול ללא תקרה להשקיע כספים לאין סוף. כל אדם שנכנס לפרוייקט מעין זה עושה תחשיב, על אחת כמה וכמה כשמדובר ברו"ח בעל נסיון. כל אדם בעל אחריות אלמנטרית יבדוק ההשקעה הנדרשת ממנו ולו על מנת לדעת אם באפשרותו הכספית לעמוד בהשקעה זו. לא מדובר כאן בסטיה מזערית, אלא מהותית ביותר לגבי הסכומים הנדרשים ממנו. בן ישראל הסתמך על האומדן שנשלח אליו ואישור מרכז ההשקעות והם ששימשו כבסיס להערכת הפרוייקט כאשר הצדדים הביאו בחשבון את השקעתו של התובע ועל סמך זה נעשתה הערכה לגבי הסכום אותו תצטרך הנתבעת להשקיע. חיזוק לכך מוצאת אני בנספח להסכם מיום 6.7.95(נספח ד' לתצהיר הנתבעת), משהתברר שהתובע לא השקיע הכספים בחברה כפי שהצהיר ועל מנת להשלים השקעתו בחברה, חלק מהכספים שהיו צריכים להיות משולמים לו אישית בגין המניות הועברו לחברה, על חשבון חלקו בהשקעת הבעלים בחברה. דווקא מעדותו של התובע הטוען שהוצגו בפני בן ישראל נתונים על פיהם סכום השקעתו אמור היה להיות גבוה יותר, יש כדי להצביע שאכן סכומים בבסיס ההסכם וכשנוסח סעיף 8.2היה ברור לצדדים סכום ההשקעה הנדרש ולא כגירסת התובע, כל סכום שידרש. אין הגיון כלכלי בהסכם אם אין לו בסיס כספי אלמנטרי שעל הנתבעת לשאת בו. טענה של להשקיע ללא גבול ללא סוף וללא תקרה, לא נראית לי שכן הנתבעת אינה בנק ועליה לכלכל צעדיה ועל כן לא סביר בעיני שתיכנס לפרוייקט מעין זה מבלי שתעשה ולו הערכה אלמנטרית להשקעה הנדרשת כפי שמנסה לטעון התובע. .10משנזקקה החברה להזרמת הון, פנו הצדדים לאפיקים שונים, כעולה מנספחים יג' ו- יז', גם התובע לא סבר באותה עת כי על הנתבעת להשקיע עד אין קץ, מכיוון שגם הוא סבר שיש לפנות למקורות חיצוניים להשגת המשאבים הכספיים. ממכתבים שהוחלפו בין הצדדים לאחר חתימת ההסכם למדה אני על הסכום שהיה על הנתבעת להשקיע, עליו הוסכם עם חתימת ההסכם. נספח יג' הינו תשובת התובע למכתב הנתבעת בו ציינה שבהתאם למוסכם ולמצגים שהוצגו בפניה היה עליה להשקיע עד תום הפרוייקט בסביבות 000,300$ ובסעיף 5 למכתב מציין בן ישראל כי מתברר שיש להשקיע סכומים גבוהים יותר בהרבה מאלה ששימשו כבסיס לעריכת ההסכם. במכתב זה נשאל התובע על ידי בן ישראל "מהו המקור ממנו סבור אתה שיגיעו כספים אלו שבלעדיהם לא יגיע הפרוייקט לסיום?" (נספח יב' עמ' 2סעיף 5) התובע בתשובתו (נספח יג') אינו טוען שלא דיבר על סכומי השקעה בחתימת ההסכם וכי לא אלה הסכומים שעליהם דובר כנטען על ידי הנתבעת וכי על הנתבעת להשקיע ללא גבול עד סיום הפרוייקט, אלא משיב שתזרים המזומנים מקיף את כל ההוצאות. שוב חוזר על כך שהתחשיב הוא הנכון. מכאן נסתרת גירסתו שבעת חתימת ההסכם הוצגו נתונים השונים מאלה שבאו לידי ביטוי באישור מרכז ההשקעות ובכך יש גם לסתור גירסתו שלא עמדו סכומים בבסיס ההסכם. לגבי התשלומים מציין שבכוונתו לקבוע "פגישה דחופה" עם הבנקים השונים ובהמשך אותו מכתב מציין התובע "בענין השקעת הכספים בסכומים אדירים ... אם נטפל בבעיה בצורה יסודית כמו פגישה עם הבנקים, נוכל לפתור את הבעיה...". אף לא מילה אחת או התייחסות במישרין או בעקיפין לטענת הנתבעת שבבסיס ההסכם סוכמו סכומים שעל הנתבעת יהיה להשקיע. לא הערה ולו במשתמע שלא היו דברים מעולם ומדוע נתפסת הנתבעת לסכום כזה או אחר כאשר עליה להשקיע בפרוייקט גם עבור חלקו של התובע ללא הגבלה. במכתב מיום מיום 24.10.95, חוזר בן ישראל ומציין שוב שהנתבעת תהיה מוכנה להשקיע עד לסך כולל של 000, 240כפי שהוצג על ידי התובע כהשקעה הנדרשת מהנתבעת בטרם חתימת ההסכם "וזאת תוך הבנה והנחה מפורשת שזו וזו בלבד הינה ההשקעה הנדרשת מאיתנו ולכל סכום נוסף שיהיה בו צורך ימצא מימון בנקאי או אחר" (נספח טז' עמ' 2סעיף ח'). התובע בתשובתו, נספח יז', אינו מכחיש טענת הנתבעת לגבי סכום ההשקעה שנדרש, שהיווה הבסיס להסכם ואינו אומר שלא היו דברים מעולם, אלא משיב שבכוונתו לגייס כספים כנגד שעבוד הקרקע. אם אכן לא היה ממש בעמדת הנתבעת לגבי סכומי ההשקעה שסוכם עליהם ושימשו כבסיס לעריכת ההסכם, אין ספק שהתובע היה מגיב על כך בכתב, כפי שעשה לגבי כל טענה אחרת. התובע בכל תשובותיו למכתבי הנתבעת, מתעלם מטענתה החוזרת ונשנית, לפיה היה בסיס כספי להשקעתה בחברה בסיס שסוכם בין הצדדים, וכי רק עד לגבול סכום זה עליה להשקיע גם עבור חלקו של התובע. יתרה מזו, מאחר וזו היתה ההסכמה, עשה התובע מאמצים עילאיים למציאת מקורות כספיים חיצוניים, אם אכן הוסכם שהנתבעת תשקיע ללא הגבלה, לא היה עליו להתאמץ ולפנות למקורות חיצוניים אלא להטיח בפני הנתבעת שזה אשר קיבלה על עצמה ועליה לקיים התחייבותה במלואה. חיזוק לכך בנספח יז', מכתב תשובה של התובע, בו הוא לוקח על עצמו את מלוא האחריות והחובה להשגת משאבים כספיים וכותב:"למי מכם שיש רעיונות טובים, אשמח לקבל טלפון במהירות האפשרית". ושוב תוהה אני, כיצד התנהגות זו עולה בקנה אחד עם עמדת התובע, שעל הנתבעת היה להשקיע גם עבור חלקו, ללא כל הגבלה בסכום, למה עליו לחפש משקיעים ורעיונות בשדות זרים, כאשר בהישג יד הטענה הנשמעת היום, כל האחריות להשקעה גם עבור חלקו של התובע על הנתבעת. מעצם העובדה שזה לא נאמר, המסקנה היא שלא היו דברים מעולם - הסיכום בבסיס ההסכם היה סיכום כספי המקובל על הצדדים, כשברור להם סכום ההשקעה, אך מנימוקיהם בחרו לכתוב זאת בצורה מעורפלת בהסכם. .11אני דוחה גירסתו של שכטר, לפיה נאמר לו על ידי בן ישראל שההשקעה שתידרש בפרוייקט ערב החתימה על ההסכם היא בסביבות 000,000,7$. לשכטר חשבון ארוך עם בן ישראל כעולה מנ/ 4והוא יעשה הכל כדי להרע לו ולהתנקם בו בגין העבר. לשכטר, עת העיד, היה זכרון סלקטיבי, את כל אשר לטובת התובע היטיב לזכור, אך כשנשאל שאלות מהן סבר שתצמח תועלת לנתבעת, נפגם זכרונו. דווקא נ/ 8תומך בעמדת הנתבעת שמדובר בסכומים מוגדרים בעת ניהול המו"מ מנ/ 8עולה כי גם שכטר והתובע העריכו עלות ההסכם בכ-000,500$, על סמך העקרונות שסוכמו בפועל בין הצדדים. בנ/ 8כותב שכטר לקריתי "כפי שהיה לי סיכום עם עמי בן צבי על תשלום עמלה התשלום של עמי בוצע כדלקמן: % 1.5מערך הכנסה של מר בן ישראל וזה היה %25 000,500$. בחקירתו של שכטר לענין זה, בא לידי ביטוי בצורה בוטה זכרונו הסלקטיבי. "לשאלה האם יכול להיות שחצי מליון דולר שכתובים בנ/ 8מייצגים את שווי העיסקה של בן ישראל, 000,300$ על המניות ועוד 000,200$ להשקעה אני משיב שאני באמת לא זוכר" (עמ' 22שורות 16-15). רק משלא צלח בידי הצדדים לגייס כספים ממקורות חיצוניים, ונאלצו להשקיע מהונם על ידי הקצאת מניות קרמה טענתו של התובע - לפיה הנתבעת התחייבה להשקיע בגין חלקו עד לסיום הפרוייקט ללא קשר לעלותו של זה - עור וגידים. לא אוכל לקבל טענת התובע לפיה הנתבעת התחייבה להשקיע כל סכום גם עבור חלקו ללא הגבלה. טענה זו חסרת הגיון בסיסי הן כלכלי והן משפטי, שאם לא נאמר כך איזה משמעות לעובדה שאישור מרכז ההשקעות בדבר עלות הפרוייקט שימש כחלק בלתי נפרד מההסכם, לשם מה צורפו כל המסמכים אם אין חשיבות לעלות הפרוייקט ועל הנתבעת לשאת בכל סכום שידרש להשלמתו. טענה זו עומדת בסתירה למכתבי התובע ולהתנהגותו כאשר עשה מאמצים לגייס כספים ממקורות חיצוניים. טענת התובע לפיה בעבר היתה פניה למרכז ההשקעות להגדלת הסכום, בו הוערך הפרוייקט בסך של 000,500,5$ לא הוכחה ונשארה בגדר אמירה בעלמא, שכן המכתב נשלח, לעדות התובע, על ידי רו"ח מטעמו ומה היה יותר פשוט מאשר לזמנו לעדות להציג המסמך או לזמן נציג מרכז ההשקעות, כשמדובר בנקודה מהותית וקריטית במשפט. משלא הובאו עדים אלה שיכלו לתמוך בגירסת התובע, תומך הדבר במסקנה שאין בראיות אלה לתמוך בגירסת התובע. .12הצדדים עוד טרם פרוץ הסכסוך, הביעו עמדתם לגבי פרשנות ההסכם. בן ישראל טען שלכל היותר מדובר בהשקעה עד 000,300$ (נספח יג'). התובע לא טען שעל הנתבעת להשקיע עד אין קץ ופירט את הדרך שעליה להשקיע ודרך זו אינה עולה בקנה אחד עם עמדתו היום, שכן בנספח יד' מפרט את אשר על הנתבעת להשקיע בפרוייקט "בכדי למנוע אי הבנות חלקך בהשקעה הינו חצי מ-% 33מההון הנחוץ להשקעה בפרוייקט". כאן הביע התובע עמדתו לגבי ההתחיבות הנתבעת והתחייבות זו שונה במהותה מהנדרש היום. יש לזכור שדברים אלה נאמרו עוד טרם פרוץ הסכסוך והגשת התביעות המשפטיות בזמן אמת ובאותה עת לא דרש התובע, השקעות ללא גבול על חשבון הנתבעת, וכאמור, התובע לא הסתייג מקביעות חוזרות ונשנות של בן ישראל במכתביו, שיש בסיס כספי מוגדר להתחייבויותיו ודבר זה אומר הדבר דרשני. זאת ועוד, מאמציו לחפש משקיעים חיצוניים מצביעים על כך שגם הוא לא סבר שעל בן ישראל להשקיע עד אין קץ שאם לא כן לשם מה החיפוש אחר משקיעים. הסכמים יש לפרש לפי כוונת הצדדים. נספחים יג' ו-יד', מעידים על כוונת הצדדים ומהם מתברר שהתובע קיבל באותה עת עמדת הנתבעת, כי יש לחפש מקורות מימון חיצוניים, כאשר הנתבעת סיימה השקעתה בפרוייקט על פי מה שסוכם עימה. .13בהציגו האומדן ואישור מרכז ההשקעות, נוטה אני לחשוב, שהתובע סבר שזה הסכום שידרש לצורך ההשקעה בפרוייקט, גם לאחר שנערכו התחשיבים ולאחר שכבר נחתם ההסכם האמין בתחשיב זה ולאורך כל הדרך, משנדרש על ידי הנתבעת להמציא תזרים מזומנים, הציג תחשיב דומה. לא מדובר במירמה או הטעיה בבסיס ההסכם, אלא בהערכות שהתבררו כלא ריאליות, דבר הקורה לא אחת בפרוייקטים בהם יש פער רציני ומהותי בין ההערכה לביצוע. לא מדובר במירמה, אלא בהערכה כלכלית מוטעית על ידי התובע שבאה לידי ביטוי באותו תחשיב שהעביר לנתבעת וששימש כבסיס לחתימת ההסכם ביניהם. דווקא בבית המשפט ניסה התובע ליצור מצג לפיו הוצגו בפני הנתבעת נתונים שונים מהם ניתן ללמוד ששווי הפרוייקט שהוצג בפני הנתבעת גבוה וזאת על מנת להצדיק תביעתו. אני דוחה גירסה זו של התובע וקובעת שכל שהוצג פני הנתבעת זה האומדן ואישור של מרכז ההשקעות שמבחינת הסכומים - חד הם והם אלה ששימשו כבסיס לעריכת ההסכם ולחישוב הסכומים שעל הנתבעת להשקיע גם עבור חלקו של התובע. .14בתקנון החברה מצוי סעיף שענינו הקצאת מניות והדרך לביצוע. אין דבר בהסכם שמתנה על הוראת התקנון, במיוחד כאשר תקנון החברה צורף כחלק בלתי נפרד מההסכם. תקנון החברה קובע מפורשות כי ניתן להקצות ממניות החברה. טענת התובע, כי מעצם העובדה שיש בהסכם הוראה מפורשת לגבי דילול מניות הנתבעת במידה ולא תשקיע הכספים הנדרשים ואין הוראה דומה לגביו, באה להצביע על מניעות לגבי דילול, ככל שהדבר נוגע למניותיו, אינה יכולה להתקבל, מכיון, שלו רצה התובע, למנוע מצב בו ידוללו מניותיו, היה עליו לציין זאת בהסכם מפורשות כפי שנעשה לגבי מצב הפוך, במיוחד כאשר בתקנון החברה הוראות בדבר הקצאת מניות וענין דילול מניותיו כלל לא עלה לדיון טרם חתימת ההסכם. מעצם העובדה שלא נאסר דילול מניותיו יחד עם הוראת התקנון המתירה את הקצאת המניות ומעצם העובדה שנושא זה כלל לא עלה לדיון במהלך המו"מ, נשללת עמדת התובע כי הוסכם בין הצדדים כי מניותיו לעולם לא תדוללנה. הנטל להוכיח התביעה על התובע. התובע לא הרים הנטל הרובץ עליו מעצם היות אישור מרכז ההשקעות חלק בלתי נפרד מההסכם ובו בא לידי ביטוי שווי הפרוייקט. שווי פרוייקט זה חזר ואושר שוב ושוב על ידי התובע, הן על ידי תזרים המזומנים שנערך על ידי התובע והן על ידי תזרים המזומנים שנערך על ידי המהנדס משה רז. .15הסעד המבוקש הינו סעד הצהרתי המצוי בשיקול דעת בית המשפט ולענין זה נטען לשיהוי על ידי הנתבעת מכיוון שהתובע עתר בעבר בתיק ה.פ. 1634/97 המ' 14689/97לצו מניעה זמני האוסר, בין היתר, על קבלת החלטה אשר יש בה כדי לדלל את אחזקותיו בחברה. ביום 17.10.97ניתן צו כמבוקש, אשר בוטל עם מתן פסק הדין ביום .31.12.97 משלא מצאו מקור אחר להשקעה, לא נותרה ברירה אלא בדרך הקצאת מניות כאשר לכל אחד מבעלי המניות נתנה הזכות לרכוש מניות מתוך ההקצאה על מנת להזרים הון לחברה. גם התובע יכול היה לשמר חלקו, לו בחר להשקיע כספים בחברה. משבחר התובע שלא לעשות כן, אין לו להלין אלא על עצמו. כשהוחלט על הקצאת המניות, ניתנה לתובע ההזדמנות לפנות לביהמ"ש. התובע לא עשה כן ופנה לבית המשפט רק ביום 12.4.99, כשנה וארבעה חודשים לאחר ביטול הצו הזמני ולאחר שנוצרו עובדות בשטח, כשהנתבעים המשיכו בהשקעותיהם בפרוייקט. התובע היה ער לכך עוד במהלך הדיון ב-ה.פ. 1634/97שהנתבעת עומדת לדלל מניותיו ועל כן עתר לביהמ"ש ואף ביקש בסיכומיו שצו המניעה ימשיך לעמוד בתקופו מספר ימים על מנת לאפשר לו, כאמור, לפנות לביהמ"ש, אך עשה כן בשיהוי רב ובכך גרם לנתבעת לשנות מצבה לרעה. גם לעמדת התובע, דילול אפשרי כאשר יש צורך בהשקעה בפרוייקט כפי שנעשה כאן. "לשאלה אם לאחר סיום הפרוייקט על פי ההסכם הם יכולים לדלל את אחזקותי אני משיב שדילול יכול להתבצע רק כאשר נזקקת השקעה בפרוייקט" (עמ' 34שורות 11-10). פרוטוקול דירקטוריון החברה מיום 7.10.97(נספח א' לסיכומי הנתבעת), ששימש כבסיס לדילול מניותיו של התובע מצביע על הרקע והצורך בהשקעת כספים מפאת המצב אליו נקלעה החברה שלא יכלה לקבל הלוואות מבנקים ולענין זה גם התובע עצמו סבור שהדילול אפשרי. זאת ועוד, בעבר בוצעה הקצאת מניות (נספח ו' לסיכומי הנתבעת) והתובע לא התנגד לכך. בהקצאת המניות שמרו על השוויון ואיפשרו לתובע ולשאר בעלי המניות לרכוש מניות ללא כל הפליה, כאשר המטרה הבסיסית להזרים הון לחברה שהיה כה דרוש לה. המטרה מאחורי הקצאת המניות לא היתה דילול חלקו של התובע, אלא מצב כספי שלא איפשר את המשך תפקוד החברה לאחר שלא נמצא כל פתרון אחר ונתנו לו הזדמנויות להשקיע כמו כל בעל מניות אחר, וכאשר נתנו כל ההזדמנויות לפנות גם לביהמ"ש ולעצור הליכים אלה, טרם ביצוע ההקצאה. משבוצעה הקצאת המניות משיקולים עניניים, יש לדחות התביעה. פנייתו של התובע לביהמ"ש באיחור כה רב, כאשר מצב הנתבעת שונה לרעה, יש בה משום התנהגות בחוסר תום לב ויש בה כדי להצביע על הדרך אותה נקט התובע במהלך קיום ההסכם וביצועו. זאת ועוד, התובע אכן אינו בוחל באמצעים להשגת מטרותיו גם אם כתוצאה מכך נגרם נזק לפרוייקט, הוא פנה בתלונה למרכז ההשקעות, פניה שגרמה למרכז ההשקעות לעצור העברת כספים לחברה עד לבירור, כשבסופו של יום, נקבע שלא רק שאין ממש בתלונה, אלא שחל שיפור והנתבעת השקיעה כספים. לא רק זאת, גם נספח מג', המהווה איום מפורש על בן ישראל, מצביע על דרך פעולתו של התובע, אם לא יענו דרישותיו. במהלך כתיבת פסק הדין, לא הפסקתי לתהות מדוע הסכומים לא פורטו בהסכם עצמו. מסקנתי היא, כפי שסבר כב' השופט זפט (ב-ה.פ 1634/97שהתנהלה בפניו) ואין לי אלא לצטט מדבריו בעמ' 11לפסק הדין:"הרושם שנוצר הוא שבמערכת היחסים בין הצדדים היה פן גלוי ופן נסתר. הפן הגלוי נועד לעין זרה, ובמיוחד למרכז ההשקעות, שהכיר בפרוייקט כמפעל מאושר... מבחינה זו היה לצדדים ענין משותף להציג כלפי מרכז ההשקעות מצג של השקעות בעלים כדי לזכות בהטבות". .16ההשוואה בין שתי העיסקאות שנערכו בין רכישת חלקו של קרייתי לעומת הכספים שהושקעו ברכישת חלקו של התובע, אינה רלוונטית, שכן לא נפרשו השיקולים הנוגעים לענין. באשר לגובה ההשקעות ולטענה שלא הוכחו סכומי ההשקעה, הרי שצורפו העתקי שיקים ותדפיסי הבנק ובן ישראל כלל לא נחקר על כך. באשר לטענה כי הפרוייקט נוהל בהוצאות תפעול מאד גבוהות תוך הצבעה על שכרו של עופר בן ישראל, לגבי פריט ספציפי זה, אכן יש ממש. לא אתייחס לכך לגופו של ענין, מכיוון שאין הדבר דרוש להכרעה בתיק שבפני, שכן אין בשכר זה כדי לשנות התוצאה בתיק. הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט לא הוכחה ודינה להדחות. .17משהסכימו הצדדים למחוק הבקשות לדחיה או מחיקה על הסף מפאת מעשה בית דין, העלאת טענה זו בסיכומים, יש בה משום חוסר תום לב בניהול הדיון המשפטי, לפיכך אין להזקק לה כלל. סוף דבר, אני דוחה התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסכום של 500, 7ש"ח בצירוף מע"מ. בקביעת סכום שכר הטירחה, הבאתי בחשבון את אורך סיכומי הנתבעת ללא כל פרופורציה לפרוטוקול הדיון ולכך שהיתה בהם חזרה שוב ושוב על אותן טענות. הפרת חוזהחוזהדיני חברותמניות