קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת זכויות מתמחה במשרד עורך דין: בפני בית הדין תביעת התובע, מתמחה במשרד עו"ד, להפרשי שכר עבודה, תמורה בגין העסקה בשעות נוספות, פדיון חופשה, הודעה מוקדמת, החזר הוצאות נסיעה, הפרשי פנסיה, פיצויים עקב פיטורים ללא שימוע, פיצוי מכוח סעיף 26 לחוק הגנת השכר ופיצוי בגין עוגמת נפש. הנתבע אישר כי אכן לא שילם את שכרו של התובע במועד אולם טען כי שכרו כולל את השעות נוספות וכי כל תקופת העבודה היא שלושה חודשים בסה"כ ועל כן התביעה מופרכת. עוד טען כי נקלע לקשיים כלכליים בגינם לא שילם את סכומי השכר במועד. העובדות התובע עבד כמתמחה אצל הנתבע .הצדדים חלקו על מועד תחילת ההעסקה וסופה. שעות עבודתו המוסכמות של התובע היו 09:00 עד 19:00. השכר המוסכם בין הצדדים היה תחילה 4,000 ₪ לחודש לאחר מכן 4,500 ₪. הצדדים חלוקים מתי חל השינוי בשכר בפועל. השכר בגין החודשים ספטמבר ואוקטובר 2010 שולם לתובע בפועל ביום 21/11/10. התובע התבקש גם לבצע עבודות שאינן משפטיות במסגרת ההתקשרות. לטענת הנתבע, מדובר "בטובה שביצע התובע". ביום 24/3/11 שולם לתובע שכר בסך 5,000 ₪ וביום 26/4/11 שולם סכום נוסף בסך 4,500 ₪. התובע נדרש להשתמש ברכבו לצורך עבודות המשרד. הצדדים חלוקים ביחס לתכיפות השימוש. התובע קיבל לעתים החזר הוצאות דלק במזומן. הנתבע שלח לתובע את הודעת הטקסט המפורטת בסעיף 15 לכתב התביעה: "תשאיר את המפתחות ואת הפלאפון במשרד ותלך לתחמן מישהו אחר".(להלן: המסרון) הצדדים חלוקים ביחס לנסיבות ומשמעות ההודעה. 9. באותו יום שלח התובע לנתבע את המכתב מיום 2.1.10, נספח א' לתצהיר הנתבע. המחלוקת מה הייתה תקופת העבודה של התובע ומה היו תנאי העבודה ודרישות העבודה שנדרשו מהתובע. האם זכאי התובע להפרשי שכר עבודה ולתמורה בגין עבודה בשעות נוספות וככל שכן, באיזה שיעור. בהקשר זה, האם נכונה טענת התובע כי שולם לו שכר כולל שלא כדין. 3. האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית וככל שכן, באיזה שיעור. 4. האם התובע פוטר או התפטר וכפועל יוצא, האם זכאי התובע לפיצוי חלף הודעה מוקדמת וככל שכן, באיזה שיעור. 5. האם זכאי התובעת לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה וככל שכן, באיזה שיעור. 6. האם זכאי התובע להחזר הוצאות נסיעה וככל שכן, באיזה שיעור. 7. האם זכאי התובע לפיצוי בשל הפרשת תיקון 24 לחוק הגנת השכר וככל שכן, באיזה שיעור. 8. בכפוף לנסיבות סיום העבודה, האם נכונה טענת התובע כי פוטר שלא כדין וככל שכן, האם הוא זכאי לפיצוי עקב פיטורים ללא שימוע ובאיזה שיעור. בהקשר זה, מה משמעות המכתב נספח א' לכתב ההגנה. 9. האם בנסיבות העניין זכאי התובע לפיצוי בגין עגמת נפש וככל שכן, באיזה שיעור. 10. ככל שיפסק, כי התובע זכאי להפרשי שכר וכן, לאור מועד שכרו של התובע, האם עומדת לו זכות להלנה בגין שכרו, או שמא לנתבע טענת הגנה טובה. הכרעת הדין 1. תחילה נציג את הסכסוך בין הצדדים. מדובר בהעסקת מתמחה על פי כללי לשכת עורכי-הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), תשכ"ב-1962. 2. סעיף 41א(א) לחוק חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין או חוק הלשכה ) , כדלקמן: "דינו של מתמחה, לכל דבר וענין למעט החיקוקים המפורטים בתוספת, יהיה כדין עובדו של המאמן, ואם היה המאמן שכירו של אחר יראו את האחר כמעבידו של המתמחה; סעיף זה אינו חל על חייל המתמחה בצבא-הגנה לישראל". בתוספת לחוק נקבעו החוקים שלהלן: (1) חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג1963-. (2) חוק שירות התעסוקה, התשי"ט1959-. (3) חוקהחיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט1949-. (4) חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט1959-. (5) חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-. (6) חוק שירות המדינה (גמלאות) ]נוסח משולב[התש"ל1970-. (7) חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים) התשי"ט1959- . בפרשת ארפי) ע"ע (ארצי) 508/08 מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט - אשרת ארפי ו-14 אח' (לא פורסם)( 2010 , שעניינה היה בתביעתם של מתמחי בית משפט לגמול שעות נוספות נקבע כי "האחראי - היינו הגורם המנהלי - הוא בעל הסמכות לאשר עבודה בשעות נוספות". בנוסף קבע בית הדין הארצי כי לא הורם הנטל. הוכח שהמתמחים נדרשו על ידי השופטים הממונים לעבוד בשעות נוספות. אשר לשאלת מודעותם של השופטים הממונים לעבודה בשעות נוספות החורגות מהמותר נקבע כי "גם אם היו השופטים - הממונים מודעים לביצוע העבודה הנוספת, אין במודעות כדי לחייב את המדינה בתשלום שעות נוספות, שעה שכאמור לא ניתן אישור לכך על ידי הגורם המוסמך". בית הדין הארצי קבע איפוא כי מודעות של השופט לעבודה בשעות נוספות של המתמחה שלו, לא די בה כדי לזכות את המתמחה בגמול עבור עבודה בשעות נוספות. אולם שם מדובר בבתי המשפט , ובכללים מובנים. ההליך שבפנינו עניינו עו"ד פרטי שדרש עשר שעות עבודה ביום. עוד,שאלת הדרישה לעבודה בשעות נוספות - באבחנה ממודעות בלבד - נדונה בפסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים " 6079/06 תמר דאר נ' מדינת ישראל - משרד המשפטים, לא פורסם, (3.4.2011(להלן:עניין דאר) שם נקבע כי שעה שקיימת דרישה מהמעביד כאמור, זכאים המתמחים לשעות נוספות. המסקנה מפסקי הדין לעיל היא כי שעה שקיימת דרישה מטעם המעביד, המוסמך, לעבוד שעות נוספות אזי זכאי המתמחה לתמורה בגין שעות נוספות אלה שביצע. בהקשר לרכיב הודעה מוקדמת - משעל פי סעיף 41 לחוק הלשכה לעיל דינו של מתמחה לכל דבר ועניין כדין עובד של מאמן, יש לבדוק את נסיבות סיום העסקה לאור הפסיקה הכללית בעניין הודעה מוקדמת. כך גם ננהג לגבי כל אחד מרכיבי התביעה לרבות הלנה, שכן, כשהמחוקק חפץ להחריג את הזכויות ביחסי העבודה בין מתמחה למאמן הגדיר זאת באופן ספציפי ועל פי חוקים ספציפיים. כל חוק מגן אחר, שלא הוחרג חל בין הצדדים בהתאם לנסיבות, והזכויות מכוחו. 3. אין מחלוקת כי בין הצדדים חלו יחסי מאמן- מתמחה. הנתבע צירף לתצהירו את נספח ב' - מכתב מלשכת עורכי הדין המבקש ממנו לשלוח ללשכה דו"ח בדבר סיום התמחותו של מר גלעד יורה, ודו"ח תשובה. 4. בדין וחשבון חצי שנתי/סיום ההתמחות, כותב הנתבע ביום 4.1.11 (חותמתו וחתימתו מתנוססות על המסמך):" התקופה אליה מתייחס הדו"ח: 4.10.10 -31.12.10." בסעיף 2 "ימי ושעות העבודה של המתמחה הינם 9-19. " בסעיף 3 "המתמחה נעדר מעבודתו תחת פיקוחי 5 ימים." (אין פירוט לסיבת ההיעדרות למרות שיש מקום בטופס). פרט לכך יש התייחסות לתחומי עיסוקו של המתמחה: "הכנת כתבי בית דין, טפול בלקוחות, הופעות בדיונים". לא למותר לציין את חשיבות טופס דיווח זה ומשמעותו על פי עמדת לשכת עורכי הדין. תקופת העבודה 5. חרף האמור בטופס הדיווח ללשכה, עולה מעדות הנתבע עצמו ,כי התובע החל לעבוד ימים ספורים קודם חג הסוכות. בדיקה בלוח השנה מצביעה כי סוכות החל ב- 22.9.10. משכך, אם החל התובע לעבוד מס' ימים טרם חג הסוכות וודאי לא היה זה ה -4.10.10, כפי שנכתב במסמך ללשכה. לא למותר לציין כי חג הסוכות הסתיים ב -30.9 ביום חמישי, וה-3.10 היה יום א', יום עבודה לכל דבר. משכך, יש לדחות את גרסת הנתבע בכתב ההגנה בדבר מועד תחילת העבודה בתאריך 4.10. משהוכח שהנתבע דיווח ללשכה תאריך שאינו עולה בקנה אחד עם עדותו בפנינו (עמ' 1 שו' 8-10 ושו' 8-29). ונוכח העובדה שהנתבע כתב בכתב ההגנה שהתובע החל לעבוד ביום 1.10.10 (יום ששי), הרי שגרסתו לגבי מועד תחילת העבודה בלתי עקבית ולא מתיישבת עם לוח נשנה ויש לקבל את גרסת התובע לפיה החל לעבוד ב 13.9.10. בסופו של דבר הודה הנתבע כי זה מועד תחילת עבדותו של התובע (עמ' 1 שו' 8-10 שו' 28-29). 6. על כן, הוכח כי התובע החל עבודתו ב 13.9.10. 7. באשר למועד סיום העסקה, הנתבע כתב בדו"ח ללשכה תאריך 31.12.10. את המסרון שלח לתובע ב 2.1.11. בסעיף 6 לכתב ההגנה ציין כי התובע התפטר מעבודתו בבוקרו של יום 2.11.11. בסעיף 50 לכתב ההגנה כתב כי התובע אינו זכאי לכל שכר בגין יום העבודה של 2.1.11. 8. ניתן היה להניח כי האמור בסעיף 6 (2.11.11) הוא טעות סופר בכתב ההגנה, אולם, בסעיף 7 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע הוא כותב "זאת ועוד, התובע התפטר מעבודתו בבוקרו של יום ה-2.11.11. וכי ברור כי לאור התפטרותו בבוקרו של יום ה-2.11.11 לא היה זכאי לשכר באותו יום. (רצ"ב מכתב ההתפטרות מטעם התובע מסומן נספח א')." דא עקא נספח א' נושא תאריך 2.1.10. ברי אפוא כי האמור בתצהיר עדות ראשית של הנתבע בסעיף 7, אינו עולה בקנה אחד עם התאריך בנספח המצורף אליו וברור כי יום סיום העבודה הינו ה-2.1.11 (על נסיבות הסיום נדון בנפרד). 9. מסקנתנו אפוא היא כי גם לעניין מועד סיום עבודה גרסתו של התובע היא זו שהוכחה. 10. התובע עבד מ-13.9.10 עד 2.1.11. שלושה וחצי חודשים. היקף משרתו של התובע 11. בתאריך 15.1.12 התקיים דיון בפני כב' הרשמת חופית גרשון יזרעאלי, (להלן: הדיון המוקדם), במועד זה במעמד הצדדים נקבעו מוסכמות. במוסכמה 2, נקבע כי "שעות עבודתו המוסכמות של התובע היו מ 09:00-19:00. ". כמו כן עולה הדבר מהדין וחשבון ללשכה שם נרשם "9-19". משכך, הוכיח התובע מתכונת עבודה קבועה, של 10 שעות עבודה ביום. דהיינו, זכאות לשתי שעות נוספות בשיעור 125%. הפסיקה שהבאנו לעיל, מתייחסת מפורשות לכך שמתמחה שמעבידו דרש ממנו לעבוד מעבר לשעות העבודה הרגילות ,זכאי לתשלום בגין שעות נוספות. ככל שעבד יותר, על פי דוחות הנוכחות יהיה זכאי על פי חוק שעות עבודה ומנוחה. 12. התובע צרף את נספח א, א2 ו-א3 לתצהירו. רישומי נוכחות אשר בהם יש את התאריך ,את היום בשבוע , ואת אורך המשמרת ואת סה"כ השעות בהן עבד במועד זה. גם מהם עולה כי מרבית ימי העבודה היו מ 9 עד 19:00. לעיתים אף יותר ומעט אף פחות. על כן הוכח כי התובע ביצע שעות נוספות כמפורט בדיווחיו , וביחס לחודש דצמבר הוכח כי מתכונת עבודת התובע עמדה על 10 שעות עבודה ביום. 13. בדיון המוקדם נקבעה מוסכמה נוספת והיא כי "3. השכר המוסכם בין הצדדים היה של 4,000 ₪ לחודש ולאחר מכן 4,500 ₪. הצדדים חלוקים מתי חל השינוי בשכר בפועל". התובע טוען כי השינוי בשכר חל החל מאוקטובר 2010, והנתבע לא התייחס בסיכומיו למועד תחילת התוספת של 500 ₪ אלא רק למהותה. לטענתו היא תשלום בגין השעות הנוספות. 14. טוען התובע כי שכר זה הוא תשלום בגין שמונה שעות רגילות וכי בגין השעתיים הנוספות (לגרסתו אף יותר משעתיים), היה זכאי לתשלום בגין שעות נוספות. 15. הנתבע טוען כי "אך בשגגה נרשם בתלוש השכר התוספת של 500 ₪ שניתנה בגין שעות נוספות כחלק משכר הבסיס...". ומסתמך על פסק הדין תע"א 9966/09 עו"ד רון לביא נ' מדינת ישראל אשר לטענת הנתבע קובע כי "מתמחים בבית משפט (ולענייננו התובע), אינם זכאים לגמול שעות נוספות". (סעיף 87 לסיכומי הנתבע)(דגש שלי ש.ש.). 16. בית הדין תמהה לשון המעטה , על טענה זו של הנתבע.בראש ובראשונה התובע אינו מתמחה בבית משפט אלא במשרד עו"ד פרטי ולכן האמור בסיכומים עובדתית פשיטא לא נכון. פרט לכך בפסק דין המצוטט נקבע כי המתמחה כן זכאי לחלק מהשעות הנוספות לאור הבטחת הגורם המוסמך, עוד נקבע שם כי האמור בפסק דין בעניין דמ"ר י-ם 6079/06 תמר דאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם 3.4.11), מחייב שעה שקיימת דרישה של המעסיק לשלם למתמחים שעות נוספות. מעבר לכך, בית הדין מאבחן שם היטב בין אופי עבודתם של קבוצות מתמחים שונות ונפקותו לתפקוד היומיומי של המתמחים המצדיק מתן גמול שעות נוספות לקבוצה אחת ואי הענקתה לאחרת (סעיף 27 לפסק דינו המפורט של כב' השופט מיכאל שפיצר). גם מהותית אין בסיס לטענת הנתבע לפי פסק דין זה. 17. קל וחומר שעה שמדובר במתמחה במשרד פרטי שנתבקש ולא הוכחש שעבד עשר שעות ביום. 18. משכך, כפי שציינו לעיל יש לבחון תבנית העסקה זו על פי כללי העסקה הרגילים בין מתמחה למאמן כאמור בסעיף 41 לחוק הלשכה לעיל. על פי המוסכמות השתכר התובע בגין חודש ספטמבר (תקופת העסקה מ -13), שכר חודשי בסך 4,000 ₪ ואילו מאוקטובר 4,500 ₪. 19. סעיף 5 לחוק הגנת השכר, קובע כי חל איסור שכר כולל לגבי עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה חל לגביו. על פי סעיף זה "רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד". בדיקת תלושי השכר שצורפו לתצהיר הנתבע (נספח ד'), מעלה כי בחודש אוקטובר בתלוש נכתב "שכר יסוד, כמות 1.00, תעריף 4,500 ₪". על כן, ברי כי מדובר בתשלום בגין משרה מלאה הא ותו לא. לא למותר לציין כי התלושים לא ניתנו לתובע במהלך עבודתו אלא לאחר סיומה. 20. יתר על כן, בתלוש נוסף שניתן בגין אוקטובר ניתנו הפרשים בסך 1,227 ₪ ככל הנראה בגין חודש ספטמבר, בתלוש נובמבר 2010 נרשם באופן זהה "שכר יסוד, כמות 1.00, תעריף 4,500". וכך גם בתלוש דצמ' 2010. קודם כל עולה מעצם קיומם של התלושים שהתובע עבד את מלוא חודש דצמבר. מה שמחזק את גרסת התובע להפסקת עבודה מ- 2.1.11. 21. שנית, ההפרשים שניתנו בתלוש של אוקטובר מחזקים את גרסתו בדבר עבודתו החל מ- 13 בספטמבר. הכיצד ההפרשים בסך 1,227 ₪ שולמו בגין שבעה ימי עבודה בפועל של התובע בחודש ספטמבר, כאשר המשמעות היא 175.2 ₪ ליום עבודה, ו- 21.9 ₪ לשעת עבודה. 22. הכפלה של סכום זה ב -186 שעות משרה מלאה, מקנה את הסכום 4,075 ₪. דהיינו אם טען הנתבע כי בחודש הראשון שילם על בסיס 4,000 ₪ ומ -13.9 היו שבעה ימי עבודה בפועל, אזי ההפרשים הללו מתייחסים לחודש ספטמבר. הסכומים כלל לא שולמו אלא לשיעורים כפי שציינו העובדות. 23. לאור התלושים הללו שצורפו לתצהיר הנתבע והאמורים לחזק את גרסתו, מדובר בשכר בגין שעות רגילות ולא שעות נוספות בכל התלושים , כאמור התלושים לא הוצאו במועד, תלוש אוקטובר 2010 הראשון הוצא ב-11.11.10, התלוש השני ובו ההפרשים ב 1.7.11, והתלוש נובמבר הוצא ב 3.7.11, וכך גם תלוש דצמבר 2010. 24. משכך, ברי כי גם בדיעבד לא ערך הנתבע את התלושים כאילו הם מתייחסים לשעות נוספות והסכומים ששולמו היו בגין שעות רגילות בלבד. 25. נוכח הוראות חוק הגנת השכר , וחוק שעות עבודה ומנוחה, זכאי התובע לתשלום בגין שעות נוספות עבור השעתיים הראשונות שאחרי שעות עבודתו הרגילות כל יום בשיעור 125% לכל שעת עבודה נוספת. אולם בחודשים בהם דיווח, זכאי על פי הדווח שלא נסתר. 26. מאחר ולגרסת התובע השכר השעתי בחודש הראשון עמד על 21.51 ₪ לשעה, ובחודשים בהם שולם לו 4,500 ₪ על 24.19 ₪ לשעה, יהא זה הבסיס לחישוב השעות הנוספות .לעניין זה יאמר כי הנתבע לא הגיש גרסה ובה חישוב נגדי, טענתו הייתה כללית לעניין שכר כולל וזו נדחתה. 27. כפי שציינו לעיל עבור ספט' אוקטובר ונוב' הגיש התובע רישומי שעות נוספות. רישומים אלה לא נסתרו. משכך, זכאי התובע בגין חודש ספט' 2010, לשכר של 1,209.9 ₪. לתובע ניתנו בגין חודש זה 1,227 ₪ ולא נותרה חובה לתשלום שעות נוספות. לגבי שכר אוקטובר - זכאי היה התובע לקבל שכר בשיעור 4,584 ₪. בגין חודש נובמבר 2010 היה התובע זכאי לשכר בשיעור 5,225.04 ₪ סה"כ היה על התובע להשתכר בגין חודשים אלה לרבות התשלום בגין השעות הנוספות ולטענתו 8 שעות נוספות בגינם היה זכאי ל 150%, בסך 11,019 ₪. 28. ביחס לחודש דצמ' 2010, אין רישומי נוכחות אולם משהוכחה בפנינו מתכונת העסקה מ 9-19:00 , הרי שבגין חודש זה זכאי לשעתיים נוספות בכל יום עבודה, בגין 22 ימי עבודה, דהיינו 44 שעות נוספות, אולם התובע תבע רק 40 שעות נוספות שבגינם זכאי ל 125%, בסך 1,209 ש"ח. סה"כ היה עליו להשתכר בחודש זה 5,709 ₪. כמו כן עבד יום אחד בינואר 2011, אולם הצדדים חלקו באיזה שעה משעות היום חדל התובע לעבוד ולכן אין זכאות ליום זה. 29. סה"כ היה על הנתבע לשלם לתובע בגין עבודתו סך 16,728 ₪. 30. הנתבע לא שילם את שכר התובע במועד. סכום ראשון בסך 5,000 ₪ שולם לתובע ביום 21.11.10, כחודש לאחר הגשת התביעה וכחודשיים אחר המועד לתשלום ע"פ חוק. בתאריך 28.3.11 שילם הנתבע לתובע סך 5,000 ₪ נוספים, וחודש לאחר מכן בתאריך 26.4.11 שילם לתובע סך 4,500 ₪. סה"כ שולם לתובע בגין עבודתו באיחור סך 14,500 ₪. 31. ברי אפוא כי על הנתבע לשלם לתובע הפרש שכר קרן בשיעור 2,228 ₪. אולם בכך לא די. שכן, השכר של התובע לא שולם בזמנו, ולמעשה לא שולם כלל עד לאחר הגשת התביעה. 32. נבדוק את נסיבות העניין לצורך שאלת פיצויי הלנה שנתבעו על ידי התובע. פיצויי הלנת שכר 33. התובע טען כי משלא שולם שכרו במועד וגם השכר ששולם באיחור רב לא עלה כדי כל הסכום המגיע לו יש לחייב את הנתבע בפיצוי הלנת שכר. הנתבע טען כי הסכומים היו שנויים במחלוקת של ממש, וכי בתשלומיו מיצה את כל המגיע לתובע. 34. בדיקת טענות הצדדים מעלה כי זהו מקרה בו הפסיקה סבורה שיש להשית פיצויי הלנה. בפסק דין ע"ע 18/03 עו"ד ניר רענן נ' עו"ד שפירא ואח' נאמר "העיקרון ששכר עבודה להבדיל מחובות אחרים, חייב להיפרע מיד, מכיוון שבו תלוי קיומם של בני אדם... הוא מיסודו של כל משטר חברתי נאור. להגנת השכר מפני הלנה קובע סעיף 18 של החוק המוצע כי מעביד שלא שילם שכר עבודה עד המועד הקבוע בחוק חייב לשלם לעובד פיצוי על הלנת שכר ובשיעור של אחוז מסוים מן השכר המולן. זהו חידושו העיקרי של החוק אני מאמין כי סנקציה ישירה זו שהחוק מטיל על המלין שכר עבודה, תוכיח במשך הזמן את יעילותה כי עד מהרה ילמד המעביד לדעת כי הלנת השכר - שכרה יוצא בהפסדה...". 35. מדובר בעו"ד המעסיק מתמחה וחזקה על עו"ד שהיה מודע לחובה לשלם שכר בזמן. יתר על כן עו"ד אמור לדעת כי הפחתת פיצויי הלנה או ביטולם הינה בשיקול דעת ביחס לגובה הסכום הנתבע "אם נוכח כי שכר עבודה לא שולם במועד בטעות כנה, או בגלל סיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה, או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש". (סעיף 18 לחוק הגנת השכר). טען הנתבע כי מצבו הכלכלי היה קשה ועל כן לא ביצע את תשלומי השכר. 36. מצב כלכלי קשה אינו עילה לאי תשלום שכר במועד. ככל שסבר הנתבע כי אינו יכול לעמוד בתשלום שכר התובע היה עליו להפסיק העסקתו כבר באוקטובר ולא להיעזר בעבודתו ללא תשלום בגינה. יתר על כן גם בפסקי הדין שהבאנו לעיל נידונה שאלת הלנת הסכומים ונקבע שם כי נוכח המחלוקת המשפטית אין מקום לפסוק פיצויי הלנה מלאים ואלו הועמדו על הפרשי הצמדה וריבית .(ראה פס"ד ע"ב 1064/03 ארפי נ. הנהלת בתי משפט מיום 8/7/08 ע"ע(ארצי) מדינת ישראל נ. ארפי ניתן 30/6/10) שניהם ניתנו טרם העסקתו של התובע. משכך הנתבע כבר ידע שאין עוד מחלוקת משפטית של ממש שכן שני פסקי הדין קובעים כי ההלכה היא שיש לשלם עבור שעות נוספות שאושרו לביצוע ע"י המוסמך ובוצעו בפועל. וזה המקרה בהליך זה על פי מוסכמה 3. פסק דינה של כב' הש' שטיין בעניין דאר אמנם ניתן ביום 3/4/11 אולם חוזר על אותם עקרונות, גם שם צומצמה ההלנה להפרשי הצמדה וריבית אולם שם הושתו הוצאות משפט. 37. מכל מקום עובדתית יש לאבחן פסקי דין אלה נוכח ההנחיות במדינה לעניין העסקת מתמחים. בפנינו הנתבע הודה כי דרש עבודה מ09:00 עד 19:00 אף שלא שילם בגינה ואף לא שילם בגין השעות הרגילות . בנסיבות אלה מצאנו כי יש להשית על הנתבע פיצויי הלנה . יחד עם זאת לא את מלוא ההלנה כתביעת התובע אלא בשיעור 50%. זאת בהתחשב במצבו מחד ובחובתו כמעביד שלא להלין שכר שכיר, מאידך. על כך פירטה כב' הנשיאה הש' דיתה פרוז'ינין בפסק דין תעא 3491/08 ‏ ‏ אסתר קרמר נ' רשת גני ילדים של אגודת ישראל‏ כלהלן: "מוסיפה הרשת עוד כי אין לפסוק לחובתה פיצויי הלנה בגין אי תשלום שכרן של התובעות במלואו, ולחילופין - יש להפחיתם כליל, מאחר שאי תשלום השכר נבע ממשבר כלכלי קשה אליו נקלעה, ואשר מקורו בגורמים חיצוניים אובייקטיביים אשר לא היו בשליטתה, והכבידו על פעילותה. סעיף 17 , התשי"ח)1958- להלן - חוק הגנת השכרׂ, (קובע בזו הלשון: "א לשכר מולן יווסף הסכום הגבוה מבין אלה (להלן - פיצוי הלנת שכר: (1) בעד השבוע הראשון שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה - החלק העשרים מהשכר המולן, ובעד כל שבוע או חלק משבוע שלאחריו - החלק העשירי מהשכר המולן; (2) הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלום שכר העבודה עד יום תשלומו, בתוספת 20% על הסכום הכולל של השכר המולן והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבתקופה האמורה; בעד חלק מחודש תשולם התוספת של 20% האמורה באופן יחסי. )ב(פיצוי הלנת שכר יהיה לכל דבר, פרט לענין סעיף זה, חלק משכר העבודה". בית הדין הארצי עמד על התכלית העומדת בבסיס פיצוי הלנת השכר, כלהלן: "... כלל ברור הוא, כי תמורת עבודתו ישולם לעובד שכר במלוא שיעורו ובמועד הנקוב בחוק. הפרת הכלל משמעותה עבודה ללא תמורה, כמנהג זמנים אפלים של עבדות..." (" 1242/04 עיריית לוד נ' דהן, סעיף 15 לפסק דינה של השופטת נילי ארד (כתוארה דאז), (ניתן ביום 28.07.05.))." ובהמשך: "...תשלום השכר במועדו נועד לאפשר לעובד קיום מינימלי בכבוד. אדם ששכרו הולן הוא אדם שכבודו כאדם וכעובד נפגע. אי תשלום שכר לעובד במלואו ובמועדו, תוצאתו השבתת מקור פרנסתו ואילוצו להושיט יד לנדבת לבם של בני משפחה וחברים, ובמצוקתו כי רבה להידרש למלווים בריבית קצוצה. לדרך ייסורים זו נקלעו עובדי העירייה שעה שהפגיעה בכבודה ובקניינם הלכה ונמשכה ימים רבים..." (עניין עיריית לוד, סעיף 16 לפסק דינה של השופטת נילי ארד (כתוארה דאז)). מטרת החוק הינה, אפוא, להבטיח תשלום שכר לעובד במועד ובמלואו ) עניין עיריית לוד, סעיף 15 לפסק דינה של השופטת נילי ארד (כתוארה דאז) (וההפניות שם)). ואולם, מאחר שמדובר בסנקציה חמורה ביותר נחקק סעיף 18 לחוק הקובע נסיבות שבהן רשאי בית הדין להפחית את גובה הפיצוי או לבטלו. וזו לשון סעיף 18 לחוק: בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". בעניין עיריית לוד טענה העירייה כי המשבר הכספי אליו נקלעה הוא בגדר נסיבה שאינה בשליטתה, והיא מצדיקה ביטול מלוא פיצוי ההלנה על שכרם המולן של עובדיה. טענה זו נדחתה מכל וכל, וכך קבע בית הדין הארצי: ...כבר נפסק, כי 'נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה' עשויה להיות: מלחמה; שביתה בבנק המונעת העברת המשכורת לעובד; ושריפת מפעלו של המעסיק או הריסתו מחמת פגעי טבע. לא כן הוא עת המדובר במצב כלכלי קשה אליו נקלע המעביד. כך, בעניין האופרה הישראלית קבע בית דין זה: הטענה כי יש לראות במצב כלכלי קשה 'נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה' צורמת את האוזן. אין להעלות על הדעת שהמחוקק, שבסעיף 17 לחוק ביקש להרתיע מעבידים מלהלין את שכרו של העובד, והטיל סנקציה חמורה על המלינים שכר, ראה לשחרר מעולו של הסעיף הנ"ל את כל המעבידים שמצבם הכלכלי אינו שפיר'. "... משנה תוקף יש ליתן להלכה הפסוקה עת נדרשים אנו למעסיק ציבורי הנתלה במצבו הכלכלי הדחוק כ'נסיבה שלא הייתה לו שליטה עליה'. טענה מעין זו צורמת שבעתיים ודינה להידחות..." (עניין עיריית לוד, סעיף 21 לפסק דינה של השופטת נילי ארד )כתוארה דאז)). מן האמור לעיל עולה בבירור כי אין כל הצדקה, בנסיבות העניין, לפטור את הרשת מתשלום פיצויי הלנה לתובעות. עם זאת, מודעים אנו לכך שהרשת מצויה במשבר כלכלי מזה שנים אחדות. לפיכך מן הראוי לפנות גם בענייננו להלכה שנפסקה בעניין לוד, ועל פיה משהולן שכר העובד יש להעמיד את פיצוי הלנת שכרן של התובעות על 25% ריבית שנתית."(דגש שלי ש.ש.) ראה גם עב " 5322/04 5322/04 ברגר דליה נ' אופיר סטרוגנו סוכנות לביטוח בע"מ אליס טרוגו דינה סטרוגו יעקב סטרוגו אופיר סטרוגנו - סוכנות לביטוח (1990) בע"מ -[] ), 38. יפים הדברים שבעתיים גם לעניין שבהליך זה. קל ןחומר שהנתבע כלל לא הוכיח כי הוא בקשיים כלכליים פרט לטענה בעלמא. 39. נוסיף כי לנגד עינינו האיזונים המפורטים בפסק דינה של בכ' הש' נטע רות שיובאו אך בתמציתם בפסד ע"ב (ת"א)6992/00 נבטש יצחק נ. אדרוקי דליה: "המסקנה המתבקשת מהדברים וביחס לפרשנותו של החוק ושל הוראות סעיפים 18 ו- 20 הימנו היא: כי יש לפרש הוראות אלה באופן היוצר איזון ראוי בין התכלית ההרתעתית שנועדה להגן על זכותו של העובד להתקיים מיגיע כפיו בכבוד אנושי לבין זכות הקניין של המעביד ולעיתים גם זכותו (הנוגדת) להתקיים בכבוד אנושי. זאת בשים לב לכך שזכות הקניין, כמו גם הזכות לקיום בכבוד אנושי שהוכרה בפסיקה כחלק מהערך של כבוד האדם, מעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם לעניין הזכות לקיום בכבוד אנושי כנגזרת מהערך של כבוד האדם המעוגן בחוק יסוד כבוד האדם( ר' " 161/94 אליהו אטרי נ' מדינת ישראל ]], וכן " 276/99 זאב שולר נ' עיריית ב"ש פד"ע לו 193.) 23. האמצעים לעריכת האיזון )האופקי(בין זכויות היסוד המתנגשות הללו, הותוו בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם קרי, בפיסקת ההגבלה המאמצת, בין היתר, את עיקרון המידתיות. על פי עיקרון זה, יש להפעיל סנקציה שתכליתה ראויה ואשר נועדה להגן על זכות אדם (במקרה זה על זכות אדם של עובד) תוך פגיעה בזכות יסוד של אדם אחר (במקרה זה זכות אדם של המעביד( בכפוף לעקרון המידתיות. על פי המשפט המשווה והפסיקה בישראל מבוסס עיקרון זה על שלושה מבחני משנה כדלהלן: 23.1. על פי מבחן המשנה הראשון נדרשת התאמה, (fit, geeignet) בין האמצעי קרי, בין הסנקציה הננקטת לבין המטרה אותה מבקשים להשיג באמצעותה. הסנקציה תחשב כמידתית אם היא מתאימה וגזורה להשגת המטרה המבוקשת) "מבחן האמצעי המתאים)". 23.2. על פי מבחן המשנה השני, נדרש שהסנקציה תפגע בזכות יסוד במידה הפחותה ביותר. הסנקציה או האמצעי יחשבו כמידתיים, רק אם לא ניתן להשיג את המטרה הראויה הנ"ל על ידי אמצעי אחר, אשר פגיעתו בזכות אדם תהיה פחותה )"מבחן הפגיעה הפחותה"). 23.3. על פי מבחן המשנה השלישי, הסנקציה תחשב כבלתי ראויה ובלתי מידתית, עם פגיעתה בזכות יסוד היא ללא יחס ראוי לתרומתה להגשמת תכליתו הראויה של החוק מכוחו היא מופעלת. משמע - הסנקציה אינה נדרשת אם פגיעתה בזכות אדם מוגנת היא חריפה וניתן להשיג את עיקריה של התכלית הראויה גם אם לא את מלואה - באמצעים שפגיעתם בזכות אדם פחותה באופן משמעותי. (לעניין מבחני המשנה " 5016/96 " " 4 (1) והאסמכתאות המופיעות שם, וכן ר' פרשנות במשפט חלק שלישי) עמ' 536 ואילך.(" 40. לאור כל האמור לעיל מושתים על הנתבע פיצויי הלנה בשיעור 50%.הסכום בגינו מושתים פיצויי ההלנה הוא ההפרש בתשלומים בסך 2,228ש"ח , המועד ממנו תמנה ההלנה , במסגרת האיזונים הוא 2.1.11 מועד סיום ההעסקה וזאת עד למועד הגשת כתב ההגנה .3.7.11. זאת מאחר וכתב התביעה הוגש ביום 2.3.11 וכבר אז היה על הנתבע לדעת שעליו לשלם תשלומים חרף זאת גם בקש דחיות לכתב ההגנה וגם שילם את השכר הרגיל המוסכם לראשונה חלקית ביום 21.11.10 סך 5,000 ₪, אחרי הגשת התביעה סך 5000 ב- 24/3/11 וביום 26/4/11 סך 4,500 ₪ . דהיינו השכר הרגיל שולם לתובע על ספט' וחלק מאוק' בסוף נוב'.על חלק אוק' וחלק נוב' במרץ ועל חלק נו' ודצ' באפריל. איחור שכזה גם לאחר הגשת התביעה מחייב השתת הלנה גם במהלך התביעה. 41. הנתבע ישלם לתובע הפרשי שכר בסך 2228 ₪ ועליהם פיצויי הלנה בשיעור 50% בסך 2840 ₪. פדיון חופשה 42. התובע עבד 3.5 חודשים על כן זכאי לפי חוק חופשה שנתית ל-3.5 ימי חופשה . בדיווח ללשכה מציין הנתבע היעדרות של 5 ימים אולם אינו מציין את הסיבה ואף לא תשלום בגין העדרות זו. נקבע כי התובע החל עבודתו ב- 13/9 ואילו הנתבע הודה שלא שילם בגין סוכות טענתו לתחילת עבודה אחרי סוכות נדחתה. משכך הוכח כי הנתבע חב לתובע 3.5 ימי חופשה .על פי חישוב בית הדין ישלם הנתבע בגין רכיב זה סך 656.25 ₪. החזר הוצאות נסיעה 43. התובע לא הוכיח מאיזה מועד החליף כתובת מגורים ואף לא את עצם החלפתה. נכון כי עדי הנתבע לא יכלו להוסיף או לגרוע .אולם שינוי זה היה על התובע להוכיח באמצעות רישום במשרד הפנים או חוזה לדירה וזאת לא נעשה. כמו כן בנספח א' לתצהיר הנתבע, מכתב התובע מיום 2.1.10, בסעיף 23 כתוב "150 ₪ כרטיסיות ששילמתי מכספי, (שהעליתי את הרעיון לחסוך לך כסף ולנסוע בכרטיסיות במקום חופשי חודשי ואכן חסכתי)". משכך גרסה זו לא ברורה דיה ונדחית התביעה ברכיב זה. לא למותר לציין, כי על פי מכתב זה התובע השאיר את הכרטיסיות בתיקיה של החשבונות אצל הנתבע. לכן יכול היה לצרפם לצורך הוכחת טענותיו. זאת לא עשה. החזר שימוש ברכב 44. התובע נדרש להשתמש ברכבו לצרכי העבודה והנתבע לא הכחיש זאת ההיפך אישר זאת מפורשות (ס' 29,56 לכ. ההגנה, מוסכמה 7 ,ס' 65,66 לתצהיר נתבע) וכלשונו :"66.כאמור מספר הפעמים שבהן עשה התובע שימוש ברכבו לטובת הנתבע וגם זה כעשיית טובה בלי שכלל חוייב בכך ומבלי שכלל סוכם על שכר כלשהו....אך זכור ששולם בגין הפעמים הבודדות שהשתמש ברכבו נסיעות קצרות לטובת הח"מ כולן בתוך ירושלים..." 45. אולם תביעה זו הוגשה כאומדנא. במוסכמה 7 הוסכם כי "התובע קיבל לעיתים החזר הוצאות דלק במזומן" התובע העריך את ההוצאה ב- 1,500 ₪ גם לכך לא נתנה אסמכתא כלשהיא. לפיכך הגם שגרסת התובע לפיה השתמש ברכבו לצרכי עבודה לרבות העברת מסמכים והסעת הנתבע עצמו הוכחה ,ולא הוכחשה ע"י הנתבע ,לא הוכח הסכום הנתבע בפרט שחלק כבר שולם במזומן, ודין רכיב זה להידחות. פנסיה 46. אין מחלוקת כי צו הרחבה הכללי במשק לביטוח פנסיוני, חל גם על מתמחה כפי שציינו על פי סעיף 41 לחוק הלשכה לעיל משלא הוחרג. 47. לתובע הייתה קופת פנסיה פעילה כבר בתחילת עבודתו. בעניין זה, הגיש התובע בקשה להוסיף נספח לתגובתו, ביום 28.3.12, הודעות קרן פנסיה, מהם עולה כי קרן הפנסיה הודיעה שהמעביד לא העביר את מלוא דמי התגמולים בהם הוא מחויב (ב 28.3.12 ניתנה החלטה לפיה על הנתבע להגיב ובקשה ו"אם לא תתקבל כל תגובה עד למועד האמור יתווסף הנספח כמבוקש". לאחר מועד זה הוגשו נספחים שונים על ידי הנתבע מבלי שהייתה התייחסות לבקשה להוספת מסמך קרן הפנסיה. על כך ניתנה החלטה ביום 3.5.12, הקובעת מפורשות כי הנתבע לא הגיש כל תגובה מטעמו ולפיכך "הנספח מתווסף כמבוקש". 48. על כן, הוכיח התובע כי הנתבע לא שילם את הפרשות לפנסיה שהיה עליו לשלם על פי צו ההרחבה. משאין גרסה נגדית לנתבע, ישלם הנתבע את תביעת התובע על פי סכום השכר אותו קבענו, אולם בשיעור 2.5% בלבד, לתגמולים. דהיינו בסך 418.2 ₪. התובע לא סיים בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים . נסיבות סיום העסקה 49. אין מחלוקת כי הנתבע שלח לתובע מסרון שזו לשונו ""תשאיר את המפתחות ואת הפלאפון במשרד ותלך לתחמן מישהו אחר". וזאת ב 2.1.11 בבוקר. לטענתו לאחר שהתובע טרק לו את הטלפון ולא ענה לשיחות. לטענת הנתבע הנסיבות ותוכן המסרון נתונים לפרשנות. 50. תוכן המסרון ברור וחד משמעי ואינו משתמע לשתי פנים. באופן בוטה מתבקש התובע להחזיר ציוד וללכת. אי אפשר לטעות במשמעות המסרון כהודעת פיטורים .דווקא הפניותיו של הנתבע לפסקי הדין מחזקים מצב זה בו נדרש "ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים לידי גמר". לטעמו של בית הדין כלל אין לצפות שעובד יחזור לעבודה לאחר קבלת מסרון כזה . 51. אין גם מחלוקת כי התובע מסר במשרדי הנתבע , שם לא שהה הנתבע, את המכתב נספח א' לתצהיר הנתבע. על פי המכתב עצמו בסעיף 28 ,השארתי את הכרטיסייה בתיקיה של החשבונות, את הפלאפון את העט ואת כל החומר על שולחנך, אין אצלי כלום ששייך למשרד". במכתב בכותרת נרשם "הנדון : מכתב פיטורים/התפטרות" ובסעיף 1 כתוב "1. למרות שעשיתי מאמצים רבים למשוך ולספוג ולסבול אינני יכול יותר...". המכתב עצמו מתאר מציאות קשה מאד, של חוויות התובע בהעסקתו אצל הנתבע. 52. נבדוק אפוא מהם גרסאות הצדדים לגבי לוח הזמנים באותו בוקר כדי לפסוק האם פוטר התובע או התפטר. יש לציין כי בנסיבות המתוארות במכתב התובע די כדי להקים זכות לפיצויים גם בהתפטרות עקב הרעת תנאים גם בשל אי תשלום השכר במועד וגם בשל היחס המתואר בכתב. 53. גרסת הנתבע מופיעה בסעיפים 41-44 לתצהירו וזו לשונה:" " 54. ראה גם סעיפים 39-40 לכתב ההגנה. 55. נוכח סעיפים אלה, לא מכחיש הנתבע כי שלח את המסרון לתובע לאחר שיחה בבוקר בה התובע טרק את הטלפון. 56. וכך מתאר התובע בתצהירו את נסיבות סיום העבודה: " " 57. כמו כן נחקר התובע ארוכות בדבר נסיבות סיום עבודתו (עמ' 10 שו' 26 -32, עמ' 11 שו' 1-3). ש. אתה אומר שפטרתי אותך באס.אמ.אס. איך תסביר שסגרת פלאפון וישבת במשרד והדפסת מכתב ארוך בחתימתך, שכותרתו מכתב פיטורים התפטרות אתה מאשר אותו ת. כן ש. איך פטרתי אותך ואתה כתבת מכתב פיטורין וחתמת עליו ת. אסביר. באתי בבוקר להתמחות. ממש בקצה הרחוב ברח' בית הדפוס, לא אשכח את זה, הוא התקשר שאל לגבי מעטפה שהייתי צריך לשלוח ולא שלחתי צרח עלי משהו ואז ניתקתי לו את הטלפון בפנים . הוא התקשר כמה פעמים ולא עניתי לו אז הוא שלח לי את המסרון הזה. הייתי קרוב למשרד אז הייתי כולי אש, ולא קיבלתי שכר המכתב זה לא אם פוטרתי או התפטרתי אלא לבקש את השכר שלי ושמאוד נפגעתי על ידו. ובאותו רגע לא ייחסתי חשיבות אם זה ייראה כאילו התפטרתי או פוטרתי כי זה לא רלוונטי". 58. לכך מתייחס הנתבע (עמ' 11 שו' 11-12) "לשאלת בית הדין, הנתבע: למיטב ידיעתי שלחתי את המסרון הזה. המסרון נשלח למעלה משעה 11 וחצי שאני מנסה להשיג אותו והוא לא עונה לי." 59. התובע מתייחס (עמ' 11 שו' 17-27). "ש. בסעיף 14 לתצהירך אתה כותב על פי דרישתו של הנתבע נגשתי למשרד והשארתי מפתחות וטלפון של עבודה במשרד והשארתי מכתב בו פרטתי , באותו יום באת עם מכתב מוכן בכיס. ת. לא ש. אחרי זה טרחת להדפיס אותו ושמת על השולחן ת. הגעתי למשרד , אני זוכר שהיה שמשון עו"ד אמרתי לו אתה רואה א האס.אמ.אס שהוא לא יגיד אחר כך שהוא לא שלח אותו, אמרתי לו תראה שאני שם את כל הדברים ושהתיק שלי ריק ושלא יגידו שגנבתי משהו, כתבתי את המכתב השארתי עותק לשמשון ועותק לך על השולחן ואחד לקחתי . ש. אתה מאשר שמה שכתבו ברישא סעיף 14 מקריא, זה לא מדוייק . היית במשרד והדפסת ת. הייתי בירידת אנג'ל קיבתי אס.אמ.אס הגעתי למשרד ואז כל מה שתיארתי ש. אז התיישבת במחשב עמדתך והכנת מכתב ת. כן".(דגש שלי ש.ש.) 60. מחקירה נגדית זו , וצירוף העדויות עולה התמונה העובדתית הבאה:תחילה צעק הנתבע על התובע בטלפון בבוקרו של יום 2.1. לטענת התובע ניתק את הטלפון לנתבע בפנים ואף לא ענה לטלפון. משכך, שלח הנתבע את המסרון. לדברי התובע משקיבל את המסרון "הייתי קרוב למשרד אז הייתי כולי אש". דהיינו, המסרון נשלח לתובע בטרם כתב את המכתב. משכך, האקט הראשון הנדרש לפיטורים נעשה על ידי הנתבע. טוען הנתבע כי מדובר בפעולה בעידנא דריתחא. טענה כזו לא תשמע מפיו של מי שאמור להיות מודע היטב לפסיקה בנוגע לפיטורים והתפטרות. מה שאין כן לגבי התובע אשר אומר "... ושמאד נפגעתי על ידו, באותו רגע לא ייחסתי חשיבות אם זה יראה כאילו התפטרתי או פוטרתי כי זה לא רלבנטי. ובהמשך "זה שהתפטרתי נראה לי לא רלבנטי. לא קבלתי שכר אז ממה אני אתפטר ". בכל מקרה התובע הראה לשמשון עו"ד במשרד את המסרון , ומתוכן המכתב עולה שפעל על פי הנחיות המסרון וכך גם אמר התובע לשמשון הנ"ל. 61. בכל ההליך הייתה גרסתו של התובע קוהרנטית הן לגבי מועד תחילת העבודה הן לגבי מועד סיומה, הן לגבי אי תשלום השכר והן לגבי דיווחי השעות הנוספות ומתכונת העסקה אשר בסופו של יום הנתבע הודה בחלקן אם לא בכולן. 62. בנסיבות אלה שבפנינו, יש להעדיף את גרסת התובע לפיה קודם פוטר במסרון ואחר כך מכעס כתב את המכתב. 63. יש לקבל גרסה לא רק בשל האמינות של התובע אלא גם כי הדברים עולים מפורשות מתוכן המכתב כפי שפרטנו לעיל אשר בסופו מציין התובע כי מחזיר את הדברים בדיוק כפי שנדרש במסרון. 64. לאור האמור הוכח כי התובע פוטר ע"י הנתבע במסרון בדרך לא ראויה באותו בוקר. 65. נוכח האמור, ומאחר וקבענו לעיל כי לפי סעיף 41 לחוק הלשכה, חלים על יחסי מתמחה ומאמן כמעביד, כל חוקי המגן משכך זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת. אולם לטעמנו לפי חוק הודעה מוקדמת תשנ"ב- 2002 , בשיעור 3.5 ימים . 66. טוען התובע כי סעיף 15א' לכללי לשכת עורכי הדין, (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), תשכ"ב-1962, קובע" מאמן הרוצה להפסיק התמחותו של מתמחה אצלו, יודיע על כך ללשכה, כן יודיע על כך למתמחה לפחות 30 יום מראש, זולת אם קיבל היתר מהלשכה להפסיק את ההתמחות במועד מוקדם יותר" זכאי ל- 30 יום הודעה מוקדמת . לא למותר לציין כי דבר זה לא נעשה על ידי הנתבע. התובע פוטר לאלתר ללא הודעה מתאימה ללשכה ולפחות לא הוצגה כזו. הרציונל של מתן 30 יום הוא על מנת לאפשר למתמחה למצוא מקום חילופי. תיאוריו של התובע כי מצא עצמו בפני שוקת שבורה, משקפים גם את המצב בשוק העבודה. לא למותר לציין כי בהודעה ללשכה כתב הנתבע תאריך סיום לא נכון. אולם זאת לעניין מניין ימי ההתמחות עצמם ולדעת בית הדין לא לעניין התשלום בגינם. 67. הנתבע טען כי טענה זו בדבר הודעה מוקדמת מהווה הרחבת חזית ולא נטענה בתביעה אלא בתצהיר עדות ראשית.(ס' 32 לסיכומי נתבע). עיון בכתב התביעה מעלה כי בסעיף 19 (ד) לתביעה מופיעה תביעת רכיב זה עם הפניה למקור החוקי. כן מופיע הרכיב בטבלה המסכמת בעמ' האחרון לכתב התביעה. על כן טענה זו של הנתבע נדחית. 68. יחד עם זאת התובע זכאי להודעה מוקדמת בשיעור 3.5 ימים על פי חוק הודעה מוקדמת ולא על פי כללי הלשכה שתכליתם שונה . 69. על הנתבע לשלם לתובע הודעה מוקדמת בסך 675 ₪. פיצויים עקב פיטורים ללא שימוע 70. התובע פוטר באבחת מסרון, בהיותו בדרך לעבודה. הוכח כי הנתבע לא היה במשרד, שעה ששלח את המסרון. הנתבע לא ביקש לפגוש את התובע במועד זה. אולם, גם לאחר שליחת המסרון משנצטננה הריתחא ואף שקיבל את מכתבו של התובע לא מצא הנתבע מקום לזמנו לשימוע בדיעבד וליישר את ההדורים. משכך לאו עידנא דריתחא הוא. 71. לפיכך גם אם טרק התובע את הטלפון , לכתחילה היה על הנתבע לעשות כן בצורה מסודרת וגם לאחר המסרון לשלוח מסרון לתקן כי הוא רוצה לפגוש את התובע . 72. יחד עם זאת לאחר קריאת מכתב התובע ונוכח תוכנו ספק אם ראה צורך לשימוע בדיעבד. משכך, יש לחייב את הנתבע בגין פיטורים בלא שימוע בשיעור מצומצם העומד על 4,500 ₪ בלבד. פיצוי מכוח סעיף 26 לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958. 73. לתובע ניתן תלוש עבור חודש אחד, (אוקטובר 2010), על פי נספח ד' לתצהיר הנתבע מדובר בשני תלושים מאותו חודש שהתוכן שלהם שונה. פרט לכך, לא ניתן לתובע תלוש ורק בחלוף הזמן מהגשת התביעה המציא הנתבע את התלושים שהונפקו בתאריך 3.7.11. התלוש היחיד שניתן לתובע , נושא תאריך הנפקה בתחתיתו מיום 11.11.10 ועל כן ככל הנראה הוא היחיד האותנטי המתייחס לתקופת העסקה. הוכח כי התובע הועסק בחודש ספט' חרף זאת לא קיבל התובע תלוש בגין תקופה זו. 74. הנתבע אישר כי מתכונת העבודה של התובע הייתה עשר שעות ביום. אין לכך ביטוי בתלוש השכר ואין התייחסות לשעות נוספות. במשבצות שממול" היעדרות " אין רשום של זקיפת ימי חופשה וניכויים של ימי חופשה כנדרש, כך למשל לא התווספו ימי חופשה בתלוש נוב' או דצמ' וגם לא הופחתו למרות שהנתבע הגיש ללשכה מסמך ובו חמישה ימי היעדרות. אין הפרשות לקופת גמל, וגם הרישום בתחתית התלוש כאילו לא הועסק בחודש ספט' בתאריך תחילת העבודה 1.10.10 אינם תואמים את המציאות כפי שהוכחה בפנינו. גם לא את המציאות כפי שהיא מחויבת על פי חוק הגנת השכר. משכך, יש לחייב את הנתבע בפיצוי בגין כל אחד מהחודשים המלאים בהם הועסק התובע בשיעור מחצית השכר. הנתבע ישלם לתובע בגין רכיב זה 6,750 ₪. פיצוי בגין עוגמת נפש 75. גם אם האמור במכתב התובע מתאר אך אפס קצהו של תקופת העסקתו, היה מקום לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. אולם לא בשל כך נקבע את הפיצוי בעניין זה. מצאנו כי אי תשלום השכר במועד ועיכובו אף לאחר הגשת התביעה , התעלמות מהשעות הנוספות, ניצול רכבו של התובע מבלי לשלם את מלוא התשלום, גם אם נדחה כרכיב -אמיתות הדברים לא הופרכה, ובעיקר הותרתו של התובע תלוי בחסדיו של התובע כמאמן מתוך ידיעה כי יש קושי בעניין ההתמחות, בהותרתו בלא מקורות הכנסה הן בתקופת עבודתו והן בפיטורים לאלתר מצדיקה פיצוי בגין עוגמת נפש. רבות נכתב בעניין הניצול של המרות ביחסי עובד ומעביד. יחסי מאמן ומתמחה, חמורים הדברים שבעתיים, נוכח העובדה שהמתמחה תלוי במאמן גם בתקופת העסקתו וגם בהקשר לכל עתידו המקצועי. תלות זו אינה רק תלות כלכלית אלא מהותית ואסור שיתרחש בהקשר זה ניצול ציני ופוגעני במתמחה (ונמנענו מלפרט את הדברים שהטיח הנתבע בתובע בלא בסיס ). על כן, ישלם הנתבע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ₪. סוף דבר 76. הנתבע ישלם לתובע את הסכומים המפורטים מטה. 77. הפרשי שכר בגין שעות נוספות בסך 2228 ₪ 78. פיצויי הלנה בשיעור 50% בסך 2840 ₪. 79. פדיון חופשה בסך 625.25 ₪. 80. דמי הודעה מוקדמת בסך 675 ₪. 81. הפרשות לפנסיה שלא הועברו בסך 418.2 ₪. 82. פיצוי בגין פיטורים בלא שימוע בסך 4,500 ₪. 83. פיצוי מכוח סעיף 26 לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 בסך 6,750 ₪. 84. פיצוי בגין עגמת נפש 5,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום וישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. 85. תביעות התובע לדמי נסיעה והחזר שימוש ברכב נדחות. 86. בנוסף ישלם הנתבע שכ"ט עו"ד התובע בסך 4,750₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום אם לא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. עורך דין