קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הקצאת מכסות ביצים: מבוא 1. מונחת בפניי תובענה למתן סעדים הצהרתיים וצווי עשה, שעניינה הקצאת מכסות לייצור ביצי מאכל ושיווקן, אשר התובעים, לטענתם, הינם בעלי זכות קניין בהן והן נגזלו מאיתם שלא כדין על-ידי הנתבעים. כתב-התביעה המקורי, מיום 23.3.2000, הוגש על-ידי חמישים ושבעה תובעים שהינם חברי האגודה השיתופית בית חנן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן - בית חנן). משכמחצית מן התובעים ביקשו למשוך ידם מן התביעה וחברה אחרת בבית חנן ביקשה להוסיף שמה כתובעת, ביום 7.5.2000 הוגש כתב-תביעה מתוקן, ברשות בית-המשפט (להלן - כתב-התביעה). הנתבעים על-פי כתב-התביעה הינם המועצה לענף הלול (להלן גם - המועצה), בית חנן וכן ארבעים ושמונה אחרים, שרובם ככולם הינם חברי בית חנן. זאת למעט הנתבעת 50, הטוענת למעמד שונה מזה של הנתבעים 49-3, ואולם אין לכך רלוונטיות לצורך הדיון בשלב זה, שעניינו בקשת הנתבעים לסילוק התובענה על הסף, כפי שהוסכם עליו בין הצדדים כמפורט להלן. משכך, ההתייחסות לנתבעת 50 להלן תהא כהתייחסות לנתבעים 49-3. 2. ביום 11.12.2002 נמחקה התובענה נגד המועצה לענף הלול, בהסכמת הצדדים. הנתבעים 49-3 מיוצגים במשותף ואילו הנתבעת 50, גב' בני סולצ'ה, ביקשה להגן על עצמה באמצעות ייצוג נפרד. ביום 9.7.2000 הגישה הגב' סולצ'ה בקשה למחיקת התובענה נגדה על הסף (בש"א 21157/00). ביום 19.4.2001 הגישו גם הנתבעים 49-3 בקשה לסילוק התובענה על הסף (בש"א 9547/01). במסגרת בקשה זו טענו הנתבעים כי הקריטריון המרכזי לזכאות חברי אגודות שיתופיות - ובמקרה דנן חברי בית חנן - לקבל מכסות ביצים, הינו ייצור בפועל של ביצי מאכל וכי מאחר שהתובעים לא מייצרים ביצים הם אינם זכאים למכסות כאמור. הנתבעים מוסיפים כי הם, להבדיל מן התובעים, עסקו משך שנים ארוכות ורצופות בייצור ביצים, כאשר מרביתם הגדול מייצר ביצי מאכל עד היום. 3. בהחלטתי מיום 1.10.2002 הוריתי לבא-כוח התובעים להמציא רשימה המפרטת מי מבין התובעים עוסק בייצור ביצי מאכל ומה הם המועדים בהם חדלו מייצור כאמור. רשימה כזו אמנם הומצאה ביום 6.11.2002 והתברר ממנה כי התובעים, בעיקרם, אינם עוסקים בייצור ביצים מזה שנים רבות (להלן - הודעת התובעים). על רקע האמור, בישיבת יום 11.12.2002 הוסכם בין הצדדים כי בית-המשפט יכריע, בשלב זה, אם יש נפקות לעובדה שהתובעים לא מייצרים מזה שנים ביצי מאכל ואם דין התביעה להידחות עקב כך, כטענת הנתבעים. לשם הכרעה בשאלה זו הוסכם כעובדה כי התובעים, ללא יוצא מן הכלל, חדלו לייצר ביצים עובר לשנת 1990. כן הוסכם כי במידה שהטענה המקדמית תתקבל, כי אז תידחה התובענה ביחס לנתבעים כולם. בהמשך להסכמה זו, שניתן לה תוקף של החלטה, הגישו הצדדים סיכום טיעוניהם בכתב בטענה המקדמית, כאמור. אשר-על-כן, הדיון להלן מצומצם לסוגיה אחת ולה בלבד: האם מי שאינו עוסק בפועל בייצור ביצי מאכל, כלומר אינו מגדל ביצי מאכל ולא עסק בכך לפחות מאז שנת 1990, יכול שיהא זכאי על-פי דין למכסות ביצים. למעשה חדלו התובעים מייצור ביצים עוד בשנת 1982, כעולה מהודעת התובעים וכפי שהודו בסעיף 12 לסיכום טיעוניהם. ואולם, ההתייחסות לשנת 1990 דווקא נעשתה מטעמי נוחות ולאור שינוי שחל בשנות התשעים במצב המשפטי הרלוונטי לעומת המצב המשפטי ששרר קודם לכן, כפי שיפורט בהמשך. 4. התובעים והנתבעים רואים לנגד עיניהם את אותן הוראות דין ואולם המראה שנגלה לכל אחד מהם שונה. הן התובעים והן הנתבעים סומכים ידיהם על אותם הסדרים משפטיים, כאשר התובעים מפרשים את הדין כך שאינם מחויבים בייצור ביצים בפועל על-מנת לבסס זכאותם למכסות ביצים, ואילו הנתבעים למדים מאותם הסדרים ממש כי תנאי עיקרי והכרחי לזכאות הינו ייצור ביצים. יש אפוא לבחון את ההסדרים המשפטיים הרלוונטיים ולחלץ מהם את הפרשנות הנכונה. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על-ידי כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות [1], בעמ' 74: "כיצד תיקבע המשמעות 'הנכונה' של דיבור בחוק? נקודת המוצא היא הלשון שנקט המחוקק. אין לך משמעות 'נכונה' של דיבור, אם אין לה עיגון לשוני ולו מינימאלי בתורת הלשון. חייבת להיות נקודת אחיזה ארכימדית לפירוש הנכון בלשון החוק (ראה ב"ש 67/84), אלא אם כן כל משמעות המעוגנת בלשון מביאה לאבסורד. בהעדר 'אבסורד', חייבת המשמעות ה'נכונה' להיות אחת מהאפשרויות המעוגנות בלשונה של ההוראה. הלשון היא איפוא נקודת המוצא. אך היא אינה נקודת הסיום. לעולם יש לפתוח בלשון החוק, אך לעולם אין לסיים בה. מבין האפשרויות השונות שהלשון פותחת יש לבחור באחת ויחידה כאפשרות 'נכונה'. בחירה זו נעשית על-פי מטרת ההוראה ועל-פי תכליתה. 'הוראת חוק אינה חסרת כיוון או מטרה. הנורמה החקוקה היא נורמה תכליתית' (בג"צ 47/83, בעמ' 175); 'החוק הוא יצירה נורמאטיבית, הבאה להגשים תכלית חברתית. והוא ביטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק' (ד"נ 40/80, בעמ' 715); 'חוק הוא מכשיר לשם ביצועה של מטרה תחיקתית, ולכן הוא צריך פרשנות לפי המטרה הגלומה בו' (השופט זוסמן בע"א 481/73, בעמ' 516). על תכלית החוק ניתן ללמוד, כמובן, מלשון החוק עצמו. זהו מקור ראשון אך לא יחיד. על תכלית החקיקה יש ללמוד ממקומה של ההוראה בחוק, ממבנהו הכללי של החוק וממקומו במערך החקיקה הכללי. אך מעבר לכך, ניתן ללמוד על מטרת החקיקה ממקורות שמחוץ לחקיקה עצמה, כגון המצב המשפטי שהתקיים בטרם הוחק החוק ומהתקלה שהוא בא למנוע. מקור חשוב ללימוד בדבר מטרת החקיקה הוא ההיסטוריה החקיקתית והפרלמנטרית. אכן, על מטרת החוק ניתן ללמוד מכל מקור אמין". רקע לדיון 5. מכסות לייצור ביצים הוקצו ומוקצות אך ורק בהתאם להסדר המשפטי הקבוע בפרק השלישי לחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), תשכ"ד-1963 (להלן - חוק המועצה). 6. כפי שעולה מסעיף 13 לסיכום טיעוני התובעים (שהם המשיבים בבקשה לסילוק על הסף), והנתבעים אינם חולקים על כך, עד לשנת 1957 בקירוב החזיקו מגדלי הביצים במכסות ייצור אישיות. בשנה זו לערך, בעקבות הוראת השלטונות, צורפו המכסות האישיות של כלל החברים באגודות השיתופיות לכדי מכסה משותפת אחת, מכוח הוראת סעיף 34 לחוק המועצה, בנוסחו הקודם של סעיף זה. קרי, לכל אגודה שיתופית נקבעה מכסה אישית משותפת לייצור ביצים עבור כלל חבריה והאגודה היא שקבעה כיצד תחולק המכסה המשותפת למכסות אישיות נפרדות לחבריה (ראו סעיף 34 בנוסחו המקורי לחוק המועצה - הנוסח המקורי של החוק צורף כנספח א-2 לכרך האסמכתאות של הנתבעים, הנוסח המעודכן של החוק צורף כנספח א-1). על-פי תקנה 2 לתקנות המועצה לענף הלול (מכסות משותפות לאגודות שיתופיות), תשמ"ד-1984 (להלן - תקנות המכסות המשותפות), האגודות השיתופיות שלהן נקבעה מכסת ביצים משותפת נדרשו לדווח למועצה כיצד חילקו את המכסה המשותפת בין חברי האגודה, וכך נהגה גם בית חנן. 7. ביום 1.1.1994 נכנס לתוקפו "פרק ז': ענף הלול", סעיפים 16 ו-17 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ד-1994 (להלן - חוק ההסדרים). סעיף 16 לחוק ההסדרים שינה את סעיף 34 לחוק המועצה וקבע הסדר אחר, חדש, לחלוקת מכסות הביצים. בוטלה המכסה המשותפת שניתנה לאגודה השיתופית עבור כלל חבריה ובמקומה נקבע כי המכסות תהיינה אישיות ותירשמנה על שם בעל המכסה. סעיף 17(ב) לחוק ההסדרים קובע כדלהלן: "(1) ועדת מכסות תקבע לחברי אגודה שיתופית שנקבעה לה מכסה משותפת לייצור ולשיווק של מין מסוים של תוצרת לול לפני תחילתו של פרק זה, מכסה אישית נפרדת לאותו מין, ומכסת האגודה תתבטל. (2) קביעת מכסות אישיות למגדלים כאמור בפסקה (1), תיעשה לפי כללים שתקבע המועצה". ועדת מכסות פועלת מכוח הוראת סעיף 32 לחוק המועצה. 8. עם המעבר מ"מכסה משותפת" ל"מכסה אישית" הותקנו כללי המועצה לענף הלול (קביעת מכסות אישיות לחברי אגודות שיתופיות), תשנ"ד-1994 (להלן - כללי המכסות האישיות לשנת 1994), אשר נועדו לקבוע את אופן חלוקת המכסות האישיות לשנת 1994. כללי המכסות שקבעה המועצה עבור השנים הבאות העתיקו למעשה את כללי המכסות של השנה הקודמת, באופן שהמכסה האישית נקבעה בשנת 1994 ומאז לא שונתה. כך מורה כלל 4 לכללי המכסות האישיות שנקבעו בשנים 2002-1995: "לכל מגדל תיקבע מכסה אישית לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת התכנון, שתהיה שווה למכסתו האישית לייצור ביצי מאכל לשיווק שנקבעה לו לתקופה הקובעת [הכוונה לשנה הקודמת - ע' ב'], כפי שהיא רשומה בספרי המועצה". נמצאנו למדים כי החל משנת 1994 המועצה היא שקובעת את האופן בו תחולקנה לחברי האגודות השיתופיות מכסות הביצים האישיות, וזאת על-פי הכללים שזו מוציאה תחת ידיה מדי שנה בשנה. 9. לאחר הצגת ההסדרים המשפטיים הרלוונטיים באופן כללי, אפנה לבירור פרטני של הוראות אלה ולבחינת הסוגיה שבמחלוקת לאורן, קרי אם העובדה שהתובעים אינם מייצרים ביצי מאכל לפחות משנת 1990 יש בה כדי לשמוט את הבסיס מתביעתם, כטענת הנתבעים אם לאו. הבחינה תיעשה תוך התייחסות, מחד גיסא, להסדר המשפטי החדש משנת 1994, בקשר עם מכסות הביצים, ולהסדר המשפטי שקדם לו, מאידך גיסא. ההסדר המשפטי החל משנת 1994 10. הנתבעים למדים מכללי המכסות שקבעה המועצה מידי שנה, החל משנת 1994 - עם היכנסו לתוקף של ההסדר המשפטי החדש בדבר "מכסות אישיות", להבדיל מ"מכסה משותפת" - כי תנאי הכרחי לזכאות הוא ייצור ביצים בפועל. לגירסת הנתבעים, התובעים אינם זכאים למכסות ביצים על-פי ההסדר המשפטי החדש מאחר שהם אינם עומדים באיזה מהתנאים שנקבעו על-ידי המועצה להקצאת מכסות ביצים. התובעים חולקים על כך. לטענתם, עיני הנתבעים היו פתוחות אך למחצה שעה שהתבוננו בכללי המכסות האמורים. לגישתם, הנתבעים התעלמו מכך שכללי המכסות מכירים בזכאות למכסת ביצי מאכל אף למי שאינו מייצר ולא ייצר ביצים בפועל. עיקר הוויכוח שבין הצדדים נסב על הוראת כלל 2(א) לכללי המכסות האישיות לשנת 1994, אשר קובע כדלקמן, ככל שהוא נוגע לענייננו: "2. (א) ועדת המכסות תקבע לחבר אגודה מכסה אישית לייצור ושיווק פטמים או ביצי מאכל לשנת 1994 - (1) אם הוא כלול בהודעה שמסרה האגודה למועצה לפי התקנות בשל אחת מן השנים 1991, 1992 או 1993 וגידל ושיווק כדין את תוצרתו באותה שנה - בגובה ממוצע המכסות האישיות הנפרדות שנקבעו לו בשל השנים האמורות, כולן או חלקן, לפי העניין, כפי רישומן בהודעות שמסרה האגודה למועצה לפי התקנות; (2) אם הוא כלול בהודעה שמסרה האגודה למועצה לפי התקנות בשל שנת 1993 ובשל אחת מן השנים 1991 או 1992, ולא גידל ושיווק את תוצרתו באותן שנים - בגובה ממוצע המכסות האישיות הנפרדות שנקבעו לו בשל השנים האמורות, כפי רישומן בהודעות שמסרה האגודה למועצה לפי התקנות; (3) ... (4) אם אינו זכאי לכך שתיקבע לו מכסה אישית לפי אחת מן הפסקאות (1) עד (3) ונקבע, בפסק דין סופי של בית משפט מוסמך או בפסק בוררות שאושר בידי בית המשפט או שניתן לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, כי הוא זכאי לכך שתיקבע לו מכסה אישית נפרדת - בגובה המכסה האישית האמורה...". 11. אומר מיד כי דעתי כדעת הנתבעים במחלוקת זו שבין הצדדים. כללים 2(א)(1)-2(א)(2) מעניקים זכאות למי ששמו נכלל ברשימה השמית ששלחה האגודה השיתופית למועצה על-פי תקנה 2 לתקנות המכסות המשותפות בגין השנים 1993-1991, בין אם ייצר ביצים באותן השנים ובין אם לאו. אין חולק על כך שהתובעים, שמוסכם על הצדדים שלא ייצרו ביצים במועדים אלה, לא נזכרו ברשימות הללו. כפועל יוצא מכך אף אחד מהתובעים גם לא קיבל מכסה אישית בהתאם לכללי המכסות לשנת 1994. ודוק: לא נעלמה מעיניי טענת התובעים כי כלל 2(א)(2) מפריך כביכול את טענת הנתבעים, לפיה רק מי שייצר ביצים בפועל זכאי לקבל מכסת ביצים אישית. אכן, הוראה זו מאפשרת לוועדת המכסות להקצות מכסת ביצים אף למי שלא ייצר בפועל. בכך יש כדי לסדוק לכאורה בטענת הנתבעים כי תנאי סף לזכאות למכסות ביצים הינו ייצור ביצים. אך זאת רק לכאורה, שכן לשון הוראת כלל 2(א)(2) והקשרה מלמדים כי מדובר בחריג תחום ומוגבל להתניה שבין הזכאות למכסות ביצים וייצורן בפועל. על-פי לשון הסעיף, רק מי שחדל לייצר ולשווק ביצים בין השנים 1993-1991 זכאי ליהנות מהוראה זו ולקבל בכל זאת מכסת ביצים אישית. אלו הגבולות ולשון ההוראה אינה מותירה פתח להרחבה או להגמשה. יתרה מזאת, מעצם העובדה שנקבע טווח שנים מצומצם ומפורש ניתן ללמוד כי המועצה התכוונה לקבוע חריג לכלל המקנה זכאויות. "חריג" בהבחנה מ"שינוי" הכלל. נראה, על פניו, כי הרקע לכך היה המעבר מההסדר המשפטי הישן להסדר המשפטי החדש, שכן עובדה היא שהוראה זו נפקד מקומה מכללי המכסות האישיות בשנים הבאות, שנת 1995 ואילך. יוזכר כי במקרה דנן הצדדים הסכימו כעובדה כי התובעים, ללא יוצא מן הכלל, חדלו לייצר ביצים לפני שנת 1990. כפי שכבר צוין, על-פי הודעת התובעים שנמסרה לתיק בית-המשפט, המועד המאוחר ביותר בו ייצר מי מהם ביצי מאכל היה למעשה עוד בשנת 1982, אף שלצורך הדיון המועד "הקובע" הוא שנת 1990, כאמור. מכל מקום, לאור לשונו המפורשת של כלל 2(א)(2) ונוכח העובדה שהתובעים אינם עומדים בתנאי שקבעה פיסקה זו, הם אינם יכולים להיבנות מהאמור בה. 12. התובעים מפנים גם לכלל 2(א)(4) לכללי המכסות האישיות לשנת 1994, שצוטט לעיל, אשר לשונו המפורשת אינה מתנה זכאות למכסות ביצים בייצורן בפועל, כתימוכין לגירסתם שלפיה העובדה שחדלו לייצר ביצים לפני שנת 1990 אינה מונעת מהם את הזכאות. לטענתם, המקרה הנדון הינו מקרה קלאסי להפעלת כלל 2(א)(4) ולקביעת זכאותם למכסות על-ידי בית-המשפט, הואיל וזכויותיהם הופקעו מידיהם שלא על-פי הדין. פרשנות הנתבעים את כלל 2(א)(4) שונה בתכלית. לגירסתם, כלל זה מביט אחורה אל העבר ואינו צופה פני עתיד. לכן לא ניתן לקבוע כיום, בהסתמך על כלל 2(א)(4), את זכאותו של חבר אגודה שיתופית למכסת ביצים. עמדתם זו סומכים הנתבעים על מספר נימוקים. ראשית דבר, מפנים הנתבעים לכך שכלל 2(א)(4) הוא כלל ספציפי, אשר תחולתו מוגבלת לקביעת מכסות לשנת 1994 בלבד. הנתבעים מרחיקים לכת עד לכללי המכסות האישיות לשנת 2002 על-מנת להראות כי בכל השנים שחלפו מאז שנת 1994 לא כללה המועצה כלל כדוגמת כלל 2(א)(4) בכללי המכסות האישיות שהוציאה. הנתבעים מוסיפים ומסבירים כי החל משנת 1995 כללי המכסות האישיות מנחים את מי שחש כי זכותו קופחה לפנות אל ועדת המכסות (ראו לדוגמה כלל 5(א) לכללי המועצה לענף הלול (קביעת מכסות אישיות לחברי אגודות שיתופיות), תשנ"ה-1995), ואם פנייתו נענית בשלילה קיימת האפשרות בידיו לערער לוועדת הערר על-פי סעיף 33(ב) לחוק המועצה, ואין מחלוקת כי התובעים לא נהגו כאמור. סבורתני כי נימוק זה הינו כבד משקל. ואולם, כפי שיובהר להלן, הנתבעים טרחו מעבר לנדרש כאשר חיפשו ביסוס לטענתם בכללי המכסות שנקבעו לשנים 2002-1995. 13. כל הקורא צירוף מילים, אשר מתחברות לכדי משפט שלם, עליו להתחיל את הקריאה מתחילת המשפט. כל דרך אחרת עלולה לגרום לקורא לטעות בפרשנות שהוא מקנה לצירוף המילים. הדבר נכון בין אם קוראים הוראת חוק ובין אם נהנים מקריאת ספר. בענייננו מדובר בכלל 2(א)(4), היינו הדברים האמורים בפיסקה (4) הינם חלק אינטגרלי והמשך ישיר של מה שנקבע ברישה לסעיף קטן (א). לא ניתן אפוא לקרוא את פיסקה (4) מבלי להקדים לקריאתה את סעיף קטן (א). מפאת חשיבות הדברים אביא בשנית את פיסקה (4) במלואה, קרי כולל הרישה לסעיף קטן (א): "(א) ועדת המכסות תקבע לחבר אגודה מכסה אישית לייצור ושיווק פטמים או ביצי מאכל לשנת 1994 - ... (4) אם אינו זכאי לכך שתיקבע לו מכסה אישית לפי אחת מן הפסקאות (1) עד (3) ונקבע, בפסק דין סופי של בית משפט מוסמך או בפסק בוררות שאושר בידי בית המשפט או שניתן לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, כי הוא זכאי לכך שתיקבע לו מכסה אישית נפרדת - בגובה המכסה האישית האמורה" (ההדגשה שלי - ע' ב'). הנה-כי-כן, מלשון הכלל עצמו אנו למדים כי מדובר בפסק-דין שניתן בנוגע לזכאות למכסות ביצים בשנת 1994; 1994 ולא מעבר לכך. 14. שני נימוקים נוספים בפי הנתבעים לכך שכלל 2(א)(4) מתייחס לחלוקת מכסות ביצים לשנת 1994 ואינו מאפשר לבית-המשפט לחלק מכסות ביצים בשנת 2003, אשר אף הם סומכים על לשון הכלל ועולים בקנה אחד עם תכלית כללי המכסות האישיות, ומשכך נימוקים אלה מקובלים עליי ואני רואה לאמצם. הנימוק האחד מתייחס להטיית הפעלים לזמני עבר ועתיד. כל אימת שהכלל מדבר על פסק-הדין או על פסק הבוררות הוא נוקט בלשון עבר. כך: "אם אינו זכאי... ונקבע, בפסק דין סופי של בית משפט מוסמך, או בפסק בוררות שאושר בידי בית המשפט או שניתן לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות..." (ההדגשות שלי - ע' ב'). לעומת זאת, כאשר הכלל מתייחס להחלטת ועדת המכסות (כאמור לעיל, לשנת 1994) הלשון צופה פני עתיד. כך: "אם אינו זכאי לכך שתיקבע לו מכסה אישית... ונקבע בפסק דין סופי... כי הוא זכאי לכך שתיקבע לו מכסה אישית נפרדת..." (ההדגשות שלי - ע' ב'). מאופן הטיית הפעלים נמצאנו למדים כי הדרך לקבל מכסות ביצים אישיות בשנת 1994 אמנם לא נחסמה בפני מי שלא עומד בתנאי פיסקאות (1)-(3), הואיל ופיסקה (4) מקנה אפשרות נוספת להיכלל ברשימת הזכאים למכסות ביצים אישיות. עם זאת, אפשרות נוספת זו מצומצמת רק למי שבעת חלוקת המכסות האישיות לשנת 1994 אוחז בידו פסק-דין או פסק בוררות, הקובע את זכאותו למכסה כאמור. 15. הנימוק האחר של הנתבעים, אשר נסמך על לשון כלל 2(א)(4), מפנה לסיפה של הכלל, שעושה שימוש במונח "מכסה אישית נפרדת". לטענת הנתבעים, מונח זה הינו שריד להסדר המשפטי ששרר עד לשנת 1994, קרי התקופה שבה מכסת הביצים הייתה משותפת והאגודה השיתופית הייתה מחלקת, מתוך המכסה המשותפת, מכסות אישיות נפרדות לכל חבר וחבר. המונח המשפטי בו נעשה שימוש בסעיף 34 לחוק המועצה, לאחר השינוי שחולל חוק ההסדרים משנת 1994, הינו "מכסה אישית" להבדיל מ"מכסה אישית נפרדת". אכן, כאשר הייתה קיימת מכסה משותפת לכלל חברי האגודות השיתופיות היה מקום לעשות שימוש במושג "מכסה אישית נפרדת", הואיל והאגודה השיתופית הייתה צריכה "להפריד" לחלקים את המכסה הכוללת שהוקצבה לה ולהקצות חלק נפרד לכל אלה מבין חבריה שהיו זכאים למכסות ביצים. ואולם, לאחר שבוטלה המכסה המשותפת פסק הצורך להשתמש במילה "נפרדת", מאחר שמלכתחילה ועדת המכסות קובעת לכל אדם ואדם מכסה אישית עבורו ואין עוד צורך ב"הפרדת" מכסה שבזמנו הייתה "משותפת". לחיזוק טענתם מפנים הנתבעים להגדרת המונח "מכסה אישית נפרדת" בפתח כללי המכסות לשנת 1994: "מכסה לייצור ושיווק פטמים או ביצי מאכל, לפי העניין, שקבעה אגודה לחבר באגודה, לפי סעיף 34(ב) לחוק [חוק המועצה - ע' ב'], כנוסחו לפני תחילת חוק ההסדרים" (ההדגשה שלי - ע' ב'). הנה-כי-כן, הגדרת מונח זה הינה חלק מהמצב המשפטי שקדם לשנת 1994, שהרי ההגדרה עצמה מפנה את הקורא לחוק המועצה בנוסחו המקורי, עובר לשינויים שחלו בו מכוח חוק ההסדרים. 16. זאת ועוד. כללי המכסות שהוציאה המועצה לענף הלול לאחר שנת 1994 אינם עושים עוד שימוש במונח "מכסה אישית נפרדת", ויש בכך כדי לתמוך במסקנה כי לא בכדי המועצה מצאה לנכון להשתמש במונח "מכסה אישית נפרדת" בכללי המכסות האישיות לשנת 1994 ובהם בלבד. כך, משום שזו הייתה הפעם הראשונה שהמועצה הוציאה כללים מאז השינוי שהנהיג חוק ההסדרים באופן חלוקת המכסות. כללי המכסות האישיות לשנת 1994 נדרשו לכלול בתוכם הוראות מעבר מן ההסדר המשפטי הישן לזה החדש ולכן ניתן למצוא בהם שרידים והתייחסות להסדר הישן, זה שחל עד לשנת 1994. הפרשנות שמייחסים התובעים לכלל 2(א)(4) אינה עולה אפוא בקנה אחד עם המצב המשפטי הנוכחי. הכלל הנדון לא נועד לאפשר לבית-המשפט בשנת 2003 להכריז על זכאותו של אדם למכסת ביצים אישית "נפרדת", לאור העובדה שהמחוקק ביטל במפורש את מוסד המכסה המשותפת ואת המכסות "הנפרדות" הנגזרות ממנו, ואלה עברו מן העולם. 17. נימוק אחרון עליו נשענים הנתבעים בתמיכה לכך שהתובעים אינם יכולים למצוא נחמה בכלל 2(א)(4) הינו כדלהלן: לגישת הנתבעים, אף אם יכול בית-המשפט להכריז בשנת 2003 על זכאותם של התובעים למכסות ביצים בהסתמך על כלל 2(א)(4), הרי שהעיקרון אשר צריך להנחות את בית-המשפט הוא אותו עיקרון אשר מלווה את המצב המשפטי הנוכחי, שהוא, כאמור, ייצור בפועל. מאחר שהתובעים אינם עוסקים בייצור ביצים, הרי שאין בידי בית-המשפט לקבוע כי הם זכאים למכסות. הנתבעים מוסיפים כי הכלל הנדון "מושיט יד" לאלו שייצרו ביצי מאכל ומסיבה כלשהי נשמט שמם מרשימת הזכאים למכסות אישיות החל משנת 1994. זאת למדים הנתבעים מכך שגם המצב המשפטי הישן, זה שחל עד לשנת 1994, התנה זכאות למכסות ביצים בייצורן בפועל. את השאלה אם המצב המשפטי הישן התנה זכאות למכסות ביצים בייצורן בפועל אבחן בהמשך. 18. מכל מקום, לאור כל האמור לעיל, הצדק עם הנתבעים בטענתם כי כללי המכסות לשנת 1994, שהותקנו עם השינוי בסעיף 34 לחוק המועצה והמעבר מ"מכסה משותפת" ל"מכסה אישית", קבעו מכסות אישיות אך למי שייצר ביצים בפועל. אמנם ניתנה האפשרות, בהתקיים תנאים מסוימים ומוגבלים, לקבוע מכסות אישיות גם למי שלא ייצר, ואולם כפי שהוברר התובעים אינם עומדים בתנאים הללו. 19. אלא שההסדר המשפטי הנוכחי אינו מתמצה בכללי המכסות לשנת 1994, והתובעים מפנים גם לסעיף 35(א) לחוק המועצה (אשר לא נשתנה) בניסיון לבסס את טענתם לפיה קבלת הקצאה לייצור ביצים אינה מותנית בייצור בפועל. וזו לשון סעיף 35(א): "בתקופה שבה חלה מכסה ארצית להטלה, להדגרה או לפיטום לפי סעיף 31(א) לא ייצר אדם ביצים, ביצי דגירה או בשר עוף ולא ישווקם, אלא אם נקבעה לו מכסה אישית לייצור או לשיווק אותה תוצרת לפי הסעיפים 34-32 ולא מעל למכסה כפי שנקבעה כאמור או כפי שהופחתה לפי סעיף 36". לטענת התובעים יש לשים לב לכך שעל-פי הוראת הסעיף הנ"ל, האיסור לייצר ביצים, מבלי שנקבעה מכסה אישית, מופנה אל "אדם", "אדם" ולא "מגדל". לדידם, לו היה המחוקק מעוניין להתנות זכאות למכסות ביצים בייצורן בפועל, כי אז היה אוסר על "מגדל" לייצר ביצים אם לא נקבעה לו מכסה אישית כנדרש. הנתבעים, לעומת זאת, מוצאים היגיון רב בכך שהמחוקק אוסר על כל אדם, שלא נקבעה לזכותו מכסת ביצים, לייצר ביצי מאכל. לגישתם יש להבחין בין האיסור לייצר ביצים ללא מכסה, אשר מופנה לכולי עלמא, לבין הזכאות למכסות ביצים, הקיימת אך ורק למי שעוסק בייצורן ובשיווקן. אף בסוגיה זו הנני תמימת דעים עם הנתבעים. הרציונל העומד מאחורי קביעת מכסה ארצית לייצור ביצים נובע מן הרצון לשלוט בכמות הביצים אשר מגיעה לשווקים. לאור זאת, אך מובן הוא שהמחוקק יאסור על כל אדם לייצר ולשווק ביצים אם לא נקבעה לו מכסה אישית; ומן האיסור לא ניתן להקיש לזכאות לקבלת מכסה לייצור ביצים, שיכול שתינתן רק למי שעוסק בגידול בפועל. לא זו אף זו. לאחר שקבעתי כי המועצה קשרה בין הזכאות למכסות לבין ייצור ביצים בפועל, כעולה מכללי המכסות האישיות לשנת 1994 וכללי המכסות האישיות בשנים שלאחר מכן, הרי שהאיסור לייצר ביצים ללא מכסה אין צורך שיופנה אל המגדלים, אשר מטבע הדברים בקיאים בתנאי הזכאות ומודעים לכך שאין "מגדל" רשאי לייצר ביצים למאכל מבלי שנרשמה מכסה על שמו. 20. נוכח כל האמור לעיל, אין זאת אלא שההסדר המשפטי הנוכחי, קרי זה שכונן על-ידי חוק ההסדרים בשנת 1994, מתנה זכאות למכסות ביצים בייצורן בפועל. אשר-על-כן, העובדה שהתובעים אינם עוסקים בייצור ביצי מאכל עוד מלפני שנת 1990 יש בה כדי לשמוט את הבסיס מתביעתם. ואולם לא אסתפק בכך, שכן התובעים מבקשים למצוא אחיזה לסעדים הנתבעים על-ידיהם בהסדר המשפטי שקדם לחוק ההסדרים, ומשכך אפנה לברר את המצב המשפטי עובר לשנת 1994. זאת אף שקביעת זכאותם של התובעים למכסות על סמך ההסדר המשפטי הישן הינה בעייתית, בהגדרה, לאור העובדה שמוסד המכסה המשותפת אינו קיים עוד. החליף אותו הסדר המכסות האישיות, אשר נדון לעיל, שהציב תנאי ברור לזכאות למכסות - ייצור ביצי מאכל בפועל. ההסדר המשפטי שחל עד לשנת 1994 21. כפי שכבר צוין, עד לשנת 1994 נקבעה לאגודה השיתופית מכסת ביצים משותפת והאגודה היא שקבעה את חלוקת המכסות האישיות הנפרדות בין חבריה, מתוך המכסה המשותפת. טענת הנתבעים הינה שגם ההסדר המשפטי הקודם התנה זכאות למכסות ביצים בייצור בפועל. לאור עיקרון זה, האגודה השיתופית, עליה הוטל הנטל לפרוט את המכסה המשותפת למכסות אישיות נפרדות, הביאה בחשבון רק את אותם חברים אשר עסקו בענף זה. שני הצדדים כאחד מסתמכים על חוק המועצה, אלא שהמסקנות אליהן מגיע כל אחד מהם הפוכות. הנתבעים מפנים את תשומת הלב אל הגדרת המונח "מגדל" בסעיף 1 לחוק המועצה: "מגדל - העוסק בגידול עופות לצורכי טיפוח, רבייה, הטלה, או פיטום, לרבות העוסק בהדגרת עופות, ולמעט יחיד המגדל לא יותר מ-10 עופות לצורך עצמו ובני משפחתו בלבד" (ההדגשה שלי - ע' ב'). לטענת הנתבעים הגדרה זו מהווה ראיה לכך שגם בהסדר המשפטי הישן כמו בזה הנוכחי מותנית זכאות למכסות ביצים בייצור בפועל. התובעים, לעומתם, מפנים להוראת סעיף 34 לחוק המועצה, בנוסחו המקורי, ומבקשים ללמוד את ההפך מכך. 22. סעיף 34 לחוק המועצה, בנוסחו דאז, קובע כך: "(א) אגודה שיתופית יראו כמייצגת את כל חבריה לעניין מכסות אישיות ורק לה תיקבע, בהתאם לסעיפים 33-32 מכסה אישית משותפת בשביל כלל חבריה (להלן - מכסה משותפת), אם ביקשה זאת האגודה על פי החלטה של האסיפה הכללית שקבעה גם עקרונות בדבר חלוקת המכסה המשותפת בין חבריה.   (ב) אגודה שיתופית שנקבעה לה מכסה משותפת תקבע לחבריה מכסות אישיות נפרדות לפי החלוקה שקבעה כאמור, ובלבד שכל חבר הרואה עצמו נפגע על ידי החלוקה יוכל להשיג עליה והוראות תקנות האגודה יחולו על ההשגה כאילו נתגלע על ידי כך סכסוך בין האגודה לבין החבר.   (ג) ..." (ההדגשות שלי - ע' ב'). עינינו הרואות כי סעיף 34 הנ"ל מורה לאגודה שיתופית, אשר מחזיקה במכסת ביצים משותפת, לפרוט מכסה זו לחלקים אישיים נפרדים ולחלקה בין חבריה. "בין חבריה" נאמר, ולכאורה אין המדובר דווקא בין החברים העוסקים בגידול או בייצור ביצים. אך זאת רק לכאורה, שכן אין לקרוא הוראה זו במנותק מהרציונל שבבסיס החוק ותכליתו. המחוקק ביקש לפקח על כמות ביצי המאכל המיוצרת בארץ ומגיעה לשווקים. זאת אנו למדים מכך שהמועצה רשאית לקבוע מדי שנה את גודל משק הלול בהיקף ארצי להטלה, קרי מכסה ארצית (ראו סעיף 31 לחוק המועצה). ברי שהמכסה הארצית לא חולקה בין המושבים באופן שווה, אלא על-פי יכולתם לייצר ביצים בפועל ובהתאם למניין חבריהם אשר מתפרנסים מענף הלול. 23. תימוכין לכך ניתן למצוא גם בכלל 18(א) לכללי המועצה לענף הלול (הסדרת ייצור ושיווק של תוצרת הלול), תשל"ט-1979 (להלן - כללי הסדרת הייצור והשיווק) שזו לשונו: "ועדת מכסות רשאית לקבוע לאגודה שיתופית מכסה אישית משותפת רק בעד אותם חברי אגודה המגדלים את תוצרת הלול במסגרת המכסה כאמור בתחום הישוב שבו נמצא המען הרשום של האגודה" (ההדגשה שלי - ע' ב'). הנה-כי-כן, המועצה לענף הלול קבעה במפורש ובלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי המכסה המשותפת שנקבעה לאגודה השיתופית תחולק על-ידיה אך ורק לחברים אשר מגדלים ומייצרים ביצים בפועל. יצוין כי תוקפו של כלל 18(א) לעיל פג בשנת 1991, ואולם כלל 13(ב) לכללי המועצה לענף הלול (מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 1991), תשנ"א-1991 (להלן - כללי המכסות לשנת 1991), שהוציאה מועצת הלול בשנה זו, קובע דברים דומים: "ועדת המכסות תקבע לאגודה שיתופית מכסה אישית משותפת רק בעד אותם חברי האגודה המייצרים ביצי מאכל בתחום הישוב שבו נמצא המען הרשום של האגודה" (ההדגשה שלי - ע' ב'). 24. סוגיה נוספת בגינה חלוקים הצדדים הינה הרשימות ששלחה בית חנן למועצת הלול על-פי תקנה 2 לתקנות המכסות המשותפות. כזכור, תקנה זו דורשת מן האגודות השיתופיות ליידע את המועצה מי הם חברי האגודה שקיבלו מכסה אישית נפרדת. לגירסת הנתבעים, שומה היה על האגודה לשלוח למועצה רק את שמות החברים אשר מגדלים בפועל. התובעים לעומת זאת טוענים כי הדין אינו כורך בעלות במכסות בגידול תוצרת בפועל, ולכן גם שמם היה צריך להופיע ברשימות האמורות. נראה כי התשובה למחלוקת זו שבין הצדדים מצויה בהוראת תקנה 2 לתקנות המכסות המשותפות, הקובעת כדלקמן: "(א) אגודה שיתופית שנקבעה לה מכסה משותפת תמציא למועצה לא יאוחר מחודש לאחר קביעת המכסה, רשימה שמית של חבריה בציון המכסה האישית שהיא קבעה לכל חבר. (ב) אגודה כאמור בתקנת משנה א' שהעבירה מחבר לחבר מכסה אישית שקבעה כאמור, תדווח על כך בכתב למועצה". עולה מלשון התקנה כי מחובת האגודה לשלוח למועצה פירוט שמות החברים שהוקצתה להם מכסה אישית נפרדת. אין חולק על כך שבשנים 1993-1992 התובעים לא נמנו עם קבוצה זו הואיל והם חדלו לייצר ביצים לכל המאוחר בשנת 1990 (ועל-פי הודעתם בשנת 1982). 25. לא זו אף זו. הוברר לעיל כי האגודות השיתופיות חילקו מכסות אישיות נפרדות אך ורק למי שעסק בייצור ביצים בפועל. זו ההנחיה שנקבעה על-ידי המועצה (ראו: כלל 18(א) לכללי הסדרת הייצור והשיווק וכן כלל 13(ב) לכללי המכסות לשנת 1991). האגודות השיתופיות מחויבות לפעול על-פי הוראות המועצה, בין משום שמדובר בגוף שהוקם על-פי חוק ובין משום שהמועצה היא שהקצתה את המכסות המשותפות - ולכן היא רשאית לקבוע עקרונות לפיהם יחלקו את המכסות הללו. לכן, טעות בידי הנתבעים בטענתם כי שמם נשמט שלא כדין מן הרשימות ששלחה בית חנן למועצה. ויוזכר, החשיבות הנודעת להיכללות ברשימות הללו נובעת מכלל 2(א)(2) לכללי המכסות האישיות לשנת 1994, הקובע כי מי ששמו נכלל ברשימות ששלחו האגודות השיתופיות בשנת 1993 ובאחת מן השנים 1992-1991, יהא זכאי למכסה אישית, וזאת אף אם לא ייצר ביצים באותן השנים. ודוק: בעוד התובעים שמים דגש על כך שהכלל מאפשר זכאות למכסה גם למי שלא ייצר, הם מתעלמים מכך שהכלל מכיר בזכאותם של אלו שלא ייצרו ביצים בשנים 1993-1991, שהם ורק הם יכול שיהיו זכאים למכסות חרף העובדה שפסקו לייצר ביצים, ואילו התובעים פסקו לייצר ביצים לפני שנת 1990. בין כך ובין כך, התובעים טוענים לזכות קניינית במכסות הביצים, שלא ניתן לשלול מהם, לטענתם, הגם שפסקו לייצר ביצים. אפנה לברר טענה זו. מכסת ביצים - האם זכות קניינית? 26. התובעים היו בעבר - בפועל לפני 1982, ולצורך הדיון לפני 1990 - בעלי מכסות אישיות נפרדות לייצור ביצי מאכל. על כך אין מחלוקת. המחלוקת נסבה סביב השאלה אם יש נפקות לכך שהתובעים זנחו את ענף תוצרת הלול לכל המאוחר בשנת 1990. בחינת ההסדרים המשפטיים העלתה את המסקנה שאכן זכאות למכסות ביצים, הן על-פי ההסדר המשפטי הישן והן על-פי ההסדר המשפטי הנוכחי, מותנית בייצור ביצים. כמפלט אחרון ואולי הראשון טוענים התובעים כי מכסה לייצור ביצים הינה זכות קניינית, ואם אמנם זה המצב יש בכך, לטענתם, כדי לגבור על טענתם המקדמית של הנתבעים לפיה זכאות למכסות מותנית בייצור ביצי מאכל בפועל, גם אם כך מורה הדין, שכן לא ניתן לפגוע בזכות קניין שעמדה לתובעים, לטענתם, בעת שפסקו לייצר ביצים. 27. שני הצדדים תיארו את המצב המשפטי שחל בעבר ובהווה אך נקודת ההתחלה של כל צד הייתה שונה. בעוד הנתבעים החלו את המסע בחוק המועצה בנוסחו המקורי, אשר הנהיג את מוסד המכסה המשותפת, התובעים לקחו צעד אחורנית והסבירו כי עובר למכסה המשותפת המכסות היו אישיות כך שלכל חבר הייתה זכות קניין במכסה שנרשמה לזכותו. לטענתם, מוסד המכסה המשותפת לא הוקם אלא כמענה למצב הכלכלי ששרר בארץ באותה העת. לכן, זכות הקניין במכסות הייתה ועודנה שייכת לחברי האגודה ולהם בלבד. כתימוכין מפנים התובעים לבג"ץ 297/80 אחנן נ' המועצה לענף הלול (להלן - פרשת אחנן [2]), בעמ' 684, ומצטטים ממנו כי: "צודק העותר בטענתו, שהוראה זו [סעיף 34 לחוק המועצה בנוסחו המקורי - ע' ב'] אין בה כדי להפקיע את המכסות האישיות של חברי האגודה מבעלותם שלהם ולהקנותן לאגודה...". מפרשת אחנן [2] למדים התובעים כי ניהול המכסות על-ידי בית חנן כ"מכסה משותפת" לא יכול היה להפקיע את זכות הבעלות של התובעים במכסות. 28. אומר מיד כי דעתי היא כי אין כל ממש בטענת התובעים, לפיה עסקינן בזכות קניינית. להלן נימוקיי. בפתח הדיון ראיתי לצטט מפסק-דינו של כבוד השופט ברק (כתוארו אז), בו פירט בהרחבה בנוגע לאופן שבו יש לחלץ את הפרשנות הנכונה של דבר חקיקה (ראו ע"א 165/82 הנ"ל [1]). מדבריו עולה כי עבודת הפרשן אינה מתמצית בקריאת המילים ככתבן וכלשונן, אלא שעל הפרשן להרים מבטו אל מעבר למילים ולבחון מהי המטרה לשמה נבחרו אותן המילים; ובענייננו, תכלית ההסדרים המשפטיים נושא הדיון והרציונל העומד מאחורי קיומה של מכסה ארצית, כפי שצוין לעיל, כמו גם ההיסטוריה החקיקתית, מחייבים את המסקנה כי לא ניתן, בכל אמת-מידה שהיא, לראות במכסה לייצור ביצים משום זכות קניינית. תחום מכסות הביצים מוסדר על-ידי המדינה על-מנת שלא ייווצר מצב בו היצע ביצי המאכל עולה על הביקוש להן. לצורך זה, המדינה היא שקובעת מה יהיה היקף ייצור הביצים, היא שמסדירה את העקרונות שלפיהם תחולק המכסה הארצית, את התנאים שבהם המכסה תישלל ממי שזכה בה וכיוצ"ב. די בכך כדי להפריך את טענת התובעים כי קיימת להם זכות קניינית במכסות הביצים. לא ניתן לכנות מכסת ביצים כזכות קניינית, כאשר היקף המכסה יכול שישתנה מידי שנה על-ידי החלטה של גורם שלישי. התערבות המדינה בחלוקת מכסות הביצים מלמדת כי מעצם מהותה המכסה אינה יכולה להיות אובייקט לזכות קניינית. מדובר בתחום גמיש אשר צריך להתאים עצמו הן לביקוש הביצים על-ידי אזרחי המדינה והן ליכולת מייצרי הביצים לעמוד בקצב הייצור. 29. הדברים שנאמרו על-ידי חבר הכנסת דאז, גדליה טל, כאשר הציג בפני הכנסת את התיקון בסעיף 34 לחוק המועצה במהלך הדיון לקראת הקריאות השנייה והשלישית בחוק ההסדרים, תומכים אף הם בטענת הנתבעים: "המהפך הראשון עוסק בכל מה שקשור למכסות. עד עכשיו המכסה היתה מכסה של האגודה, חולקה לחברים, אבל היא לא היתה בחזקת נכס. פסקת לייצר - או שהיית מחזיר את המכסה לאגודה, או שהיית מחזיר אותה למועצת הלול. זה לא היה נכס שיכולת למכור אותו, אף-על-פי שזה מבנה, מוניטין ועבודה של רבים במשך 40 או 50 שנה, ולעיתים גם יותר" (ד"כ תשנ"ד, בעמ' 2435; ההדגשות שלי - ע' ב'). הנה-כי-כן, המחוקק לא ראה במכסת הביצים המשותפת זכות קניינית השייכת לחברי האגודה השיתופית. אילו לכל חבר הייתה זכות קניינית במכסת הביצים, כי אז לא היה נאלץ להיפרד מחלקו ולהחזירו לאגודה או למועצה שעה שחדל לייצר. הדברים הללו אף מהווים חיזוק נוסף לכך שזכאות למכסות ביצים אכן תלויה בייצורן בפועל. 30. לא זו אף זו. פרשת אחנן [2] בה תומכים התובעים את יהבם, סבורתני שמלמדת על ההפך ממה שמבקשים התובעים להסיק ממנה. הציטוט שבחרו התובעים לצטט מפסק-הדין הינו חלק ממשפט ותלוש מהקשרו, ומשכך אביא את הדברים במלואם (שם [2], בעמ' 684): "צודק העותר בטענתו, שהוראה זו [סעיף 34 לחוק המועצה בנוסחו הקודם - ע' ב'] אין בה כדי להפקיע את המכסות האישיות של חברי האגודה מבעלותם שלהם ולהקנותן לאגודה, אבל יש [ב]הוראה זו כדי להעניק לאגודה מעמד מוכר בכל הנוגע למכסותיהם האישיות של חבריה. ולא זו בלבד אלא המכסה המשותפת, שהיא אליבא דכולי עלמא של אגודה, נמצאת לוקה בחסר, כשאחת המכסות האישיות יוצאת מתוכה - ובכל אלה בוודאי יש משום עילה מספקת להצדיק [את הדרישה לקבלת] הסכמת האגודה לחיסול מכסה אישית ולשינוי המכסה המשותפת". לו בזכות קניינית היה מדובר, לא היה יסוד לקשור בין האגודה לבין מכסות אשר שייכות, לכאורה, לחברי האגודה. אין זאת אלא שמכסה אישית הייתה כפופה למכסה משותפת וכשם שמכסה משותפת לא הייתה זכות קניינית, כמוה גם המכסה האישית. גם לא ניתן להתעלם מן השורה התחתונה של פסק-הדין בפרשת אחנן [2], אשר הכיר באינטרס של האגודה השיתופית במכסה המשותפת. אם היה ממש בטענת התובעים שלפיה קיימת להם זכות קניינית, כי אז התובע בפרשת אחנן [2] לא היה נזקק לאישור האגודה על-מנת לוותר על מכסתו ולקבל פיצוי מהמועצה. 31. התובעים מפנים עוד להוראת סעיף 34(ד) לחוק המועצה בנוסחו כיום, אשר מקנה זכות לפיצוי כספי למי שוויתר על מכסתו, ומזכות זו לפיצוי מבקשים התובעים ללמוד על היות מכסות הביצים זכות קניינית. אלא שסבורתני כי המסקנה שמסיקים התובעים מסעיף 34(ד) כאמור הינה שגויה. כך עולה מההיסטוריה החקיקתית כפי שבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת חוק ההסדרים במסגרתו תוקן סעיף 34 לחוק המועצה: "...יחד עם זאת, כדי למנוע אפשרות של טענה כי בהוראה זו הוכרה זכות קניינית של בעל המכסה במכסה, באופן שיפגע בסמכות הממשלה והמועצה לשנות או לבטל מדיניות המכסות בעתיד, מוצע לקבוע גם כי שינוי או ביטול כאמור לא יזכה את בעל המכסה בזכות לפיצוי כלשהו מהמדינה או מהמועצה או כל זכות אחרת כלפיהם" (ה"ח 2212, תשנ"ד, בעמ' 22; ההדגשה שלי - ע' ב'). אכן, ניתן היה לסבור שאם בסופו של דבר המחוקק הכיר בזכות לפיצוי למי שוויתר על מכסתו, כי אז הביע דעתו שמדובר בזכות קניינית. ודוק: לאחר שנוסחו דברי ההסבר הללו נערך דיון סוער בכנסת בנוגע להסרת הסעיף הקובע כי לא יהיה פיצוי. חבר-הכנסת גדליה גל הסביר שלאור הרפורמה בענף הלול, קרי משניתן יהיה להעביר מכסה בין בעל מכסה אישית אחת למשנהו, יחל מסחר של מכסות, ואם המדינה לא תקבע פיצוי, כי אז ייפגעו "המקרים הסוציאליים" - אותם אנשים שהגיעו לגיל 60 או 70 כשייצרו ביצים עד אותה עת ואינם יכולים לייצר עוד, אשר יקבלו הצעות מחיר נמוכות עבור מכסותיהם. עולה מן האמור כי המחוקק לא שינה מן הדעה שהובעה בדברי ההסבר, לפיה מכסות הביצים אינן מהוות זכות קניינית. כל שביקש המחוקק הוא לאפשר פיצוי לאותם אנשים שעלולים להיפגע מן ההסדרים המשפטיים החדשים. אם כן, הקניית הזכות לפיצוי מהווה הכרה בעבודה הקשה שמשקיעים אלה העוסקים בייצור ביצים, אך בשום אופן אינה מתכוונת להעניק להם זכות קניינית במכסות. ההפך הוא הנלמד מכך: עצם העובדה שנקבעה במפורש הזכות לפיצוי מצביעה על כי אין המדובר בזכות קניינית, שכן אם הייתה זו זכות קניינית, כי אז בעלי המכסות היו זכאים לפיצוי אף מבלי שהדבר נקבע בחוק. הצורך בהוראה זו נובע מכך שבהיעדרה לא קמה זכאות לקבלת פיצוי במקרה של ויתור מרצון על מכסה, כשם שאין זכאות כאמור במקרים של ביטול או שינוי של מכסה, באשר לא בזכות קניינית עסקינן. 32. תימוכין לכך שמכסה לייצור ביצים אינה מהווה זכות קניינית ניתן למצוא גם בפסיקת בית-המשפט העליון, בה נקבע במפורש כי קביעת מכסת ביצים אף אינה יוצרת הבטחה שלטונית. וכך נאמר בעניין זה מפי כבוד השופט לוין בבג"ץ 764/87 התאחדות האיכרים בישראל נ' שר החקלאות [3], בעמ' 314-311: "עניינה של עתירה זו בקיומו של משטר תכנון בענף ייצור ביצי מאכל ושיווקן ובדרך יישומה של מדיניות תכנון זו... המדיניות נקבעת אמנם על פי נתונים קיימים ותחזיות באשר לצרכי המשק בעתיד, אולם יותר מידי גורמים נעלמים משפיעים על ההתפתחויות בתחום האמור, כך שדי כי נתונים מסויימים ישתנו, אם בגלל, למשל, פגעי טבע, ואם בשל התפתחויות כלכליות במשק או בשל שינויים בעדיפויות של הצרכן, כדי שהתכנון ישתבש ויצריך חשיבה מחודשת. על כן אין הממסד השלטוני יכול ואינו נוטה לקבל על עצמו מחוייבות מוגדרת ונוקשה כלפי המגדלים, מצד אחד, וכלפי ציבור הצרכנים, מצד שני. משטר התכנון ככל שהוא מושתת על שיקולים ענייניים, בחינה נאותה של העובדות ושקילה סבירה של הדרכים והאיזונים, משקף מדיניות רצויה אך אינו מהווה התחייבות שלטונית". ואם הממסד השלטוני נמנע מליצור התחייבות בקביעת מכסות הביצים, מקל וחומר שאין מדובר בזכות קניינית, מה גם שהמכסה נקבעת מידי שנה, לתקופה של שנה בלבד, והיא כפופה לשינויים במכסה הארצית על-פי קביעת המועצה (ראו סעיפים 35, 36 לחוק המועצה). המכסה גם אינה עבירה אלא בין בעל מכסה אחת למשנהו (ראו סעיף 34(א) לחוק המועצה בנוסחו החדש) ובעבר לא הייתה ניתנת להעברה כלל ללא אישור בכתב של המועצה (כלל 23 לכללי המועצה לענף הלול (הסדרת ייצור, מיון ושיווק), תשכ"ח-1968), בעוד שתכונת העבירות הינה תכונה מרכזית המאפיינת זכות קניינית. המדיניות השיפוטית הראויה 33. בהחלטתי מיום 11.12.2002 נתתי תוקף להסכמת הצדדים לפיה יגישו סיכום טיעוניהם בכתב בנוגע לטענה אחת בלבד - האם יש לדחות את התובענה על הסף מן הטעם שהתובעים חדלו לייצר ביצים לפני שנת 1990. חרף הוראה מפורשת זו הקדישו הצדדים חלק נכבד מסיכומיהם לדיון בפלוגתאות אחרות, אשר נוכח ההסכמה אליה הגיעו הצדדים אינני רואה לדון בהן, מה גם שלאור המסקנה אליה הגעתי הדיון בהן ממילא מתייתר. עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס לטענת התובעים באשר למדיניות השיפוטית הראויה. 34. התובעים מפנים להלכה הפסוקה, שלפיה הפעלת הסמכות הנתונה לבית-המשפט על-פי תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לסילוק תובענה על הסף, צריך שתיעשה על-ידיו רק במקרים חריגים וכאשר ברור כי אין כל סיכוי לתביעה. הם מדגישים כי זכות הגישה לבית-המשפט הינה זכות מן המעלה הראשונה - "נעלה היא על זכות-יסוד" כדברי כבוד השופט מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [4], בעמ' 631. התובעים מוסיפים וטוענים כי אם תידחה התובענה על הסף, אזי תימנע מהם האפשרות להוכיח טענותיהם כראוי. 35. הצדק עם התובעים כי לא ניתן להפריז בחשיבותה של זכות הגישה לערכאות, שאין ולא ניתן לחלוק עליה. עם זאת, אף התובעים מכירים בכך שייתכנו מקרים שבהם שומה על בית-המשפט לדחות על הסף תובענה שבאה בפניו. סבורתני כי המקרה דנן נכנס בגדר מקרים אלה, שכן שוכנעתי ללא כל ספק כי מי שחדל לייצר ביצים לפני שנת 1990 אינו זכאי על-פי הדין למכסות. ודוק: התובעים הסכימו שיוגשו סיכומים לעניין הטענה המקדמית של הנתבעים כי העובדה שהתובעים חדלו לייצר ביצים לכל המאוחר בשנת 1990 משמיטה את הקרקע מתחת לתובענה. התובעים אף נתנו הסכמתם המפורשת לכך כי במידה שהטענה המקדמית תתקבל אזי תידחה תביעתם, ומותר להניח כי כאשר עשו כן נתנו דעתם לאפשרות כי הטענה תתקבל, גם אם קיוו או סברו כי יהא בידם לשכנע את בית-המשפט אחרת. לאור זאת, התובעים אינם יכולים להישמע עתה בטענה כי לא ניתנה להם הזדמנות ראויה לטעון. הגשת הסיכומים סיפקה אפשרות נאותה לתובעים לשטוח טענותיהם ולשכנע את בית-המשפט שלא לקבל את הטענה המקדמית. אמנם התובעים לא צלחו בכך, אך ההזדמנות ניתנה להם. נמצא כי אין המדובר במי שנמנעה ממנו זכות הגישה לערכאות, אלא משפנו לבית-המשפט נתברר כי תביעתם נדונה לדחייה. אחרית דבר 36. בטרם אחתום את פסק-הדין אני רואה להתייחס לכך שרשימת התובעים הצטמקה באופן משמעותי. סבורתני כי העובדה שמחצית מן התובעים מצאו לנכון למשוך ידם מן התביעה מעידה על חוסר הצדק שבדרישת התובעים לקבל מכסות ביצים, לבד מכך שגם הדין אינו לצדם, כפי שנתברר. אלה העוסקים בענפי החקלאות למיניהם, לרבות ייצור ביצים, משקיעים בעבודתם לא רק ממון רב, כי אם יזע ועבודה קשה. דומני כי גם ההיבט המוסרי תומך במסקנה כי מי שנטש את ענף הלול לפני שנים רבות אין זה ראוי שיבוא וידרוש כי תוקצינה לו מכסות ביצים. בארץ נקבעה מכסה ארצית לייצור ביצים. המנגנון של הקצאת מכסות ביצים על-פי הדין נועד להסדיר את משק הביצים בישראל ולהתאים את היקף הייצור (ההיצע) להיקף הצריכה (הביקוש) של המשק בישראל. משמעות קיומה של מכסה ארצית היא שלכל מגדל נקבעת כמות מקסימלית של ביצים שהינו רשאי לייצר מדי שנה. לו נתקבלה התביעה דנן כי אז היה גדל מספרם של אלה אשר ביניהם מחולקת המכסה הארצית, והתוצאה הייתה שהמכסה הרשומה על שם כל מגדל תקטן. לא למותר לציין כי הקטנת המכסה משפיעה ישירות על פרנסת העוסקים בייצור ביצים. סבורתני כי אף טעם זה מהווה חיזוק לטענתם של הנתבעים, אף שחיזוק כזה אינו נדרש, כי ייצור ביצים הינו תנאי לזכאות למכסות ביצים. ודוק, לא רק שהתובעים חדלו לייצר ביצים עובר לשנת 1990, המועד "הקובע" לצורך הדיון, ובפועל נראה שמשנת 1982 אינם עוסקים בכך, אלא שגם אין כל טענה מצדם כאילו בכוונתם או בכוונת מי מהם לשוב ולעסוק בענף זה. סוף דבר 37. משקבעתי כי ייצור ביצים בפועל מהווה תנאי לזכאות למכסות ביצים ומשחדלו התובעים לייצר ביצים לכל המאוחר בשנת 1990, הרי שבהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים דין התביעה להידחות, וכך אני מורה. לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 15,000 ש"ח לנתבעים 49-3 ובסכום של 5,000 ש"ח לכל אחד מהנתבעים 2 ו-50, הכול בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.ענף הלול