התחזות לעורך דין ע''י עורך דין מושעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התחזות לעורך דין ע''י עורך דין מושעה: לפניי ערעור על פסק הדין שניתן על ידי מותב בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (להלן: "בית הדין הארצי") בתיק בד"א 41/12, מיום 7.8.2012 (עו"ד רענני עפרי אביבה, עו"ד עופר נעמת, עו"ד ערן מרינברג). בית הדין הארצי בפסק דינו, דחה את ערעורו של המערער על פסק דינו של מותב בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב והמרכז (להלן: "בית הדין המחוזי"), בתיק בד"מ פ/202/10 מיום 18.3.2012 (עו"ד יגאל רענן, עו"ד דותן ברגמן ועו"ד נתן שפטלוביץ). ההליך בבית הדין המחוזי 2. בהליך בבית הדין המחוזי הודה המערער בכך שחברותו בלשכת עורכי הדין, הושעתה החל מיום 28.7.2008 ועד ליום 15.11.2011. עוד הודה, כי חתם על הסדר חוב מיום 19.1.2010 וכן הגיש בחתימתו, בקשה לדחיית מועד דיון בתיק פלילי 720609/08 של בית משפט השלום בנצרת (להלן: "המסמכים החתומים"). בנוסף, הודה המערער כי מסמכים אלו, שנחתמו על ידו, בצירוף התואר "עורך דין", נחתמו במועד בו הוא לא היה רשאי להציג עצמו כ"עורך דין", בשל השעייתו כאמור. 3. כפי שצוין בפסק הדין של בית הדן המחוזי, הגנתו היחידה של המערער הייתה כי אותה "לקוחה", לגביה מתייחסים המסמכים החתומים, הינה בת זוגו, אשתו משנת 2003, ולא לקוח אחר. עוד לטענת המשיב, הוא לא קיבל מבת זוגו כל תמורה עבור ייצוגה וכי "הסדר החוב" שנחתם, נעשה בסיומו של משא ומתן שניהל עבורה ובשמה בעל פה, במשך שנים קודם לכן, טרם נשלל רישיון עריכת הדין שלו. המערער הוסיף וטען, כי לבת זוגו נקבעו 100% נכות והיא אף סובלת מ"עיוורון קרטיקלי". לכן היא אינה מסוגלת לבצע שום פעולה בכוחות עצמה, ולפיכך מדובר ב"עניין פרטי" בו טיפל עבורה, ללא קבלת תמורה ולא "דרך עיסוקו כעורך דין". עוד הוסיף כי חתימתו על המסמכים, נעשתה "ממש בהיסח הדעת ובתום לב, פשוט מכח הרגל, לא מתוך כוונה לעבור איזו שהיא עבירה או מתוך כוונה לעשות מעשה שעורך דין בהשעיה אסור לו לעשות אותו" (עמ' 28-29 לפרוטוקול הדיון בבית הדין המחוזי). כנשאל מדוע כונה "סניגור" על ידי השופטת בפרוטוקול בית המשפט בנצרת, שבו נוהל תיק פלילי בשם בת זוגו, השיב: "אני לא אחראי למה שמישהו אחר כותב. אני אחראי למה שאני עושה ... אני עשיתי את זה לגמרי בהיסח הדעת ומתוך הרגל ואני רואה את זה כעניין פרטי, עניין אישי.. לא כקשר בין פרקליט ללקוח" (עמ' 31-32 לפרוטוקול בית הדין המחוזי). 4. בית הדין המחוזי דחה את טענות ההגנה של המערער בנימוק כי הן אינן מהוות הגנה בפני האישום על פי סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין, התשנ"א - 1961 (להלן: "החוק" או "חוק הלשכה"). בית הדין המחוזי פרט נימוקים כדלהלן: "6.2 בראש ובראשונה יודגש כי בן משפחה של עורך דין, המיוצג על ידו בהליך משפטי כלשהו, או בעסקה משפטית כלשהי, כשאותו עורך דין חותם בשמו ועבורו - הינו לקוח של עורך הדין לכל דבר ועניין, בין אם הוא משלם לו שכר ובין אם לאו. 6.3 כאשר עורך דין מייצג בהליך משפטי או בעסקה, ללא קבלת תמורה, את בת - זוגו, הוא חוסך ממנה את הצורך לשכור את שירותיו של עורך דין "חיצוני" תמורת השכר שזה היה דורש, שכר שאם היה משולם לאותו עורך דין 'חיצוני', היה נגרע מ'הקופה המשפחתית'. בדרך זו, מקבל אותו עורך דין, בעקיפין ובמישרין, תמורה בת ערך לייצוג בת זוגו (או כל בן משפחה אחר!). 6.4 לכן, ייצוגה של בת זוגו של הנאשם בעסקה ... ובהליך המשפטי ...היו פעולות שנעשו בתמורה ושרק עורך דין רשאי לעשותן, על פי הוראות סעיפים 20(1) ו-20(3) לחוק לשכת עורכי הדין". 5. בית הדין המחוזי הוסיף ופרט בפסק דינו, כי בתקופת השעייתו של המערער ממקצוע עריכת הדין, הוא לא היה רשאי לעשות כל שימוש בתואר זה למשך כל תקופת ההשעייה, לא בהסדר החוב, שהוא מסמך בעל אופי משפטי מובהק ובוודאי שלא בייצוג, בין אם מדובר בבת זוגו, ובין אם מדובר בקרוב משפחה אחר. בית הדין המחוזי דחה את טענתו של המערער, כי חתם על המסמכים "בתום לב" ו"בהיסח דעת", "מתוך הרגל" ו"ללא כוונה לעבור עבירה". עוד קבע, כי המערער היה מודע לעובדת השעייתו לתקופה של כשלוש וחצי שנים, שפירושה המיידי והאלמנטארי, הוא איסור מוחלט לעשות שימוש בתואר "עורך דין" לכל מטרה שהיא, במשך כל התקופה. בנוסף נקבע, כי אילו רצה המערער לנהוג ""בתום לב", הוא היה רשאי לבקש מבית המשפט לייצג את בת זוגו בבית המשפט כ"ידיד קרוב", בהתחשב בחוסר תפקודה. בנוסף נאמר, כי לגבי הסדר החוב, הרי הצד שכנגד של בת זוגו בהסדר החוב בו היה מעוניין רק בתשלום החוב, ולעיסוקו של המערער לא היה מבחינתו כל משקל. 6. בסופו של ההליך, בבית הדין המחוזי, הורשע המערער בעבירה של התחזות לפי סעיף 97(א) סיפא לחוק וכן בעבירת משמעת של אי שמירת כבוד המקצוע, לפי סעיף61(1) בצירוף סעיף 53 לחוק. לעומת זאת, זוכה המערער מעבירה של אי מתן עזרה לבית המשפט לעשות משפט לפי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק הלשכה וכן מעבירה לפי סעיף 61(3) לחוק בשל אי מתן תשובה לטענות הקובל. 7. לעניין העונש, בית הדין המחוזי גזר על המערער שני שנות השעיה בפועל, מתוכן שנה אחת בחופף לכל עונש השעיה אחר שמוטל על המערער (אם מוטל, ולרבות מכוח בד"מ 116/09 ככל שיהפוך לחלוט) ושנה אחת במצטבר, החל מיום 31.3.2012. בנוסף, נגזר על המערער עונש מותנה של השעיה בת 5 שנים, שיופעל רק במידה ובתקופת השעייתו של המערער מן הלשכה, יעבור עבירה על הוראות סעיף 97 לחוק. 8. אב"ד מותב בית הדין המחוזי, עו"ד יגאל רענן, הוסיף והעיר בגזר הדין: "בעיני, עבירת ההתחזות של עורכי דין המושעים ממקצועם לפרקי זמן שונים, ועושים זאת, לטענתם, 'מכוח ההרגל' להצמיד את התואר 'עורך דין' לשמם (כפי שטען, בין היתר, גם הנאשם במקרה שלפנינו), מתפשטת כנגע ממאיר בשיפוט המשמעתי. זוהי עברה שיש לעקור מן השורש, ויפה שעה אחת קודם, מאחר שהיא גורמת הן לזילות המקצוע והן לזילות הדין המשמעתי. הדרך היחידה, לדעתי, לעיקור תופעה חמורה זו מן השורש, הינה ע"י הרתעה משמעותית של עבריינים בכוח!...אלמלא היו לנאשם במקרה שלפנינו נסיבות כה מיוחדות, כפי שפורטו הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין, לא הייתי מהסס להורות על העברת פסק הדין לפרקליטות. ברם, לא הובאה בפנינו כל ראיה לכך שהנאשם עבר עבירה זו במקרה נוסף כלשהו, פרט כמסייע לבת זוגו הסובלת מנכות של 100%...". ההליך בבית הדין הארצי 9. כאמור, בית הדין הארצי דחה בפסק דינו את ערעורו של המערער על פסק הדין של בית הדין המחוזי. טענתו העיקרית של המערער בערעורו לבית הדין הארצי הייתה, כי תנאי מקדמי להרשעה בסעיפים 97 סיפא ו- 53 לחוק, הינה קביעה פוזיטיבית, כי הוא עבר גם על הוראות סעיף 20 לחוק. לטענתו, טעה בית הדין קמא, בפרשנות סעיף 20 לחוק ולפיכך, הרשעתו אינה יכולה לעמוד. 10. לטענת המערער, הוא לא עבר על הוראות סעיף 20 לחוק ולא עשה כל פעולה שיוחדה על פי החוק, לעורכי דין בלבד, ולפיכך לא עבר כל עבירה. המערער הוסיף וטען, כי שגה בית הדין קמא כשפרש את המונח "תמורה" והכניס ללשון החוק מה שאין בו, כאשר קבע כי שאלמלא היה מייצג את בת זוגו, היא הייתה שוכרת שרותיו של עורך דין אחר ולכן מדובר בתמורה. המערער ציין בעניין זה, כי בתו היא עורכת דין מן המניין ולכן, לא ניתן לקבוע שבת זוגו, בהכרח, הייתה שוכרת את שירותיו של עורך דין אחר לייצגה, מה גם, שלדבריו, לו היה מביא בחשבון שהוא עתיד לעבור עבירה, היה מעביר לבתו את הייצוג. 11. בית הדין הארצי דן בפירוט רב בטענות המערער, ניתח את סעיף 97 סיפא לחוק ואת סעיף 20 לחוק ודחה, ברוב דעות, את טענותיו של המערער. 12. דעת הרוב, מפי עו"ד ערן מרינברג ואב"ד עו"ד אביבה רענני, סברה כי יש לדחות את הערעור, ולהותיר את הרשעתו של המערער על פי סעיף 97 סיפא לחוק על כנה. זאת, בעיקר מהנימוק שהפעולות שביצע הינן פעולות משפטיות, הנמצאות בתחום העיסוק הייחודי של עורכי הדין, כאמור בסעיף 20 לחוק. עם זאת, השניים הצטרפו לעמדתו של עו"ד נעמת, שדחה במסגרת דעת המיעוט את קביעת בית הדין קמא, לפיה "התמורה" שקיבל המערער, היא "חיסכון" לקופה המשפחתית עקב כך שבת זוגו לא נצרכה לשכור שירותיו של עו"ד אחר. דעת הרוב הצטרפה לדעת המיעוט, לפיה פרשנות כזו, למונח "תמורה", מרוקנת את סעיף 20 לחוק מתוכן. 13. יחד עם זאת סברה דעת הרוב, מפי עו"ד מרינברג, ובהסכמת עו"ד רענני, בניגוד לדעת המיעוט, כי מעשיו של המערער נעשו "דרך עיסוק", ולפיכך יש לדחות את ערעורו מטעם זה. בפסק הדין פורטו הערכים ועקרונות היסוד של החוק, וכוונת המחוקק לייחד פעולות מסוימות לעורכי דין, על מנת להבטיח את זכויות הציבור הרחב וזכויות עורכי הדין, תך הטלת סנקציות משמעותיות על פעולות הנעשות, בניגוד לכלל ייחוד המקצוע. צוין, כי בעדותו טען המערער שייצוגה של בת זוגו החל עת היה עו"ד פעיל, טרם השעייתו. לכן, תחילת הטיפול טרם תקופת ההשעיה נעשתה "דרך עיסוק" וניתוק תחילתו של הטיפול טרם תקופת ההשעיה, שנעשה ללא עוררין בדרך עיסוק, מסיומו של הטיפול הוא מלאכותי ונועד אך ורק לאפשר למי שהושעה מחברות בלשכת עורכי הדין, להמשיך במתן שירות משפטי בתקופת השעייתו, בתיקים שטיפולו בהם טרם הסתיים. פרשנות אחרת, קבעה דעת הרוב, תחטיא את מטרת הוראת הסעיף, לפיה מי שאינו עורך דין, או עורך דין מושעה, לא יעשה כל פעולה שיוחדה לפי החוק. 14. דעת הרוב הוסיפה, מפי עו"ד רענני, כי מאחר שחוק יש לפרש לפי תכליתו, הרי אחת מתכליות החוק היא, לייחד את המקצוע לעורכי דין בלבד. לפיכך, יש לפרש כל יוצא מן הכלל לכלל זה, הקיים בחוק, באופן מצמצם. לדידה, אין לפרש את המילים "דרך עיסוק" באופן סובייקטיבי בלבד, דהיינו כפי שרואה עורך הדין המושעה את תפקידו, כי אם גם ובעיקר באופן אובייקטיבי, על פי מבחן האדם הסביר, האדם העומד מן הצד, והשאלה האם אדם כזה היה רואה בפעולות שנעשו פעולות של עורך דין, או של "ידיד" גרידא. ראייה כזו - להשקפתה - לא התקיימה במקרה זה. בעניין זה הדגישה, כי המערער לא ביצע פעולה אחת, באקראי כבטעות חד פעמית, אלא מספר פעולות כעורך דין, עבור בת זוגו, ודי בכך לקבוע כי עשה אותן "דרך עיסוק". בנוסף, בעיניה, מבחן האדם הסביר נראה קרדינלי. שכן, אחת מתכליות עונש ההשעיה היא למנוע מעורך הדין המושעה להציג עצמו כעורך דין, ולהטעות את האדם הסביר להאמין בכך כי העומד בפניו הוא עורך דין. במקרה זה, פגע המערער בתכלית זו, הציג עצמו כעורך דין בעיני בית המשפט, ובעיני הנושה של בת זוגו בהסדר החוב, וכי מן הראיות עולה שהאחרונים האמינו כי המערער פועל בדרך של עיסוק. עוד לדבריה, כוונת המחוקק בסעיף 20 לחוק, בהתירו למושעה "לעשות פעולה של עורך דין שלא על דרך עיסוק", כוונה למקרה שבו עורך דין נוקט פעולה כזו בשם אדם כלשהו, בדרך אקראי, בטעות חד פעמית, או למקרה שעושה הפעולה מודיע מפורשות כי הוא מושעה ומביא בכך לידיעת הציבור כי הוא עושה את הפעולה הרלבנטית, שלא על דרך עיסוק. לעמדתה, כאשר מדובר בייצוג בהליך משפטי, על המושעה לבקש את רשותו של בית המשפט לייצג, תוך הצהרה שהוא מושעה, ככל שהדבר אפשרי על פי דין. במקרה דנן, המערער נקט מספר פעולות המותרות רק לעורך דין, לא הודיע לבית המשפט ולנושה כי הוא מושעה, ולא ביקש או קיבל רשות מבית המשפט לייצג ולפיכך מן הדין להרשיעו. 15. דעת המיעוט, מפי עו"ד עופר נעמת, הציעה לקבל את הערעור ולבטל את הרשעת המערער לפי סעיף 97 לחוק, אך סברה כי יש לדחות את הערעור על הרשעתו לפי סעיפים 53 ו- 61(1) לחוק, שכן הימנעותו של המערער מלציין בפני הגורמים עמם בא במגע שהוא מושעה מעריכת דין, מהווה התנהגות בלתי הולמת מצידו של עו"ד. בהתאם לכך, סברה דעת המיעוט, כי יש לקבל את הערעור על מידת העונש ולהטיל על המערער עונש של 8 חודשי השעיה מלשכת עורכי הדין, שתהא כולה על תנאי למשך שנתיים. עמדת המיעוט הייתה שאין לקבל את הקביעה, לפיה המערער קיבל "תמורה" בכך שנחסכה "תמורה", שכן סעיף 20 לחוק דורש תמורה "בת עין". עוד לעמדתה, לא ניתן לראות בפעולותיו של המערער "דרך עיסוק", שכן הוא ביצע מספר פעולות מצומצם עבור בת זוגו בלבד ובאותו עניין. להשקפתה, לא ייתכן כי כל פעולה של עו"ד מושעה, תיחשב "דרך עיסוק", שכן זה היה עיסוקו הקודם, טרם הושעה. לעמדתה, יש לפרש את צמד המילים "דרך עיסוק" באופן מצמצם, לטובת הנאשם, המערער, וליתן להן משמעות שאינה פועלת לחובתו. עיקר טענות הצדדים בערעור תמצית טענות המערער 16. המערער ביקש לקבל את ערעורו, לבטל את פסק הדין של בית הדין המחוזי ושל בית הדין הארצי ולזכותו בדין. בנוסף, ביקש לחייב את המשיב בהוצאותיו בכל הערכאות. 17. לטענת המערער, סעיף 97 לחוק קושר עצמו לסעיף 20 לחוק, המגדיר מהי פעולה "שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי דין". לדבריו, בית הדין המחוזי לא התמודד עם המונח "דרך עיסוק" המופיע בסעיף 20 לחוק והרשיעו, על בסיס הטענה כי "התמורה" הנדרשת באותו סעיף היא זו שנחסכה מה"קופה המשפחתית", בשל העובדה שייצג את בת זוגו. לטענתו, תמורה על פי הסעיף חייבת להיות תמורה "בת עין", שהרי פירוש אחר מרוקן את הסעיף מתוכן. עוד טען, כי בנסיבות העניין, העונש שהוטל עליו חמור באופן קיצוני ובלתי סביר, לעומת רף הענישה הראוי. 18. אשר לקביעת הרוב בבית הדין הארצי, טען המערער, כי זו שגתה כשקבעה כי פעולות המערער היו "דרך עיסוק". לטענתו, כל פעולותיו לא היו "דרך עיסוק" או "בתמורה", ולפיכך לא היו פעולות שנתייחדו לעורך דין על פי החוק. פרשנותו של בית הדין הארצי למונח "דרך עיסוק", מייתרת לדבריו את משמעות המונח "עיסוק" ומרוקנת אותו מתוכן. בנוסף, טען כי שגה בית הדין הארצי, עת שינה את הממצא שקבע בית הדין המחוזי, בקבעו כי פעולותיו היו "דרך עיסוק" ולא, "בתמורה אף שלא דרך עיסוק", כפי שקבע בית הדין המחוזי. עוד טען, כי אין כל קביעה עובדתית של בית הדין המחוזי לגבי עשיית הפעולות בהן הורשע "דרך עיסוק", קביעה שיכלה לבסס את מסקנתה המשפטית של דעת הרוב בבית הדין הארצי. 19. המערער הוסיף, כי יש לזכותו גם מעבירת המשמעת של אי שמירת כבוד המקצוע, לפי סעיף61(1) בצירוף סעיף 53 לחוק, שיוחסה לו, כיוון שזו יוחסה לו בהקשר לעבירה שבסעיף 97 לחוק, שלטענתו כאמור, יש לזכותו ממנה. בנוסף טען, כי לא הגבשה תשתית ראייתית או עובדתית להתגבשות העבירות שיוחסו לו. 20. המערער הוסיף וטען, כי קשה לו להשתחרר מההרגשה כי הסטייה הקיצונית בתיק, נובעת מרגש טינה או נקמנות גרידא של אב בית הדין המחוזי כלפיו, בעקבות התנגשות חזיתית שהייתה ביניהם במהלך הדיון. עיקר טענות המשיבה 21. המשיבה מפי בא כוחה, עו"ד זרי חזן, ביקשה לדחות את הערעור הן לעצם הכרעת הדין והן לעצם גזר הדין, ולהתיר את הרשעתו של המערער על כנן. לטענת ב"כ המשיבה, עמדת המערער, לפיה אילו סבר שמדובר בביצוע עבירה, יכול היה בנקל להעביר ייצוגה של בת זוגו לבתו, שאף היא עורכת דין, מהווה הודאת בעל דין כי מדובר בפעולות ייצוג בידי עורך דין. 22. בנוסף, לטענת ב"כ המשיבה, המערער הורשע על יסוד סעיף 97 לחוק, כאשר בית הדין המחוזי קבע מפורשות כי קרוב משפחה של עורך דין, המיוצג על ידו, הינו לקוח לכל דבר ועניין, בין אם הוא משלם שכר למיצגו, ובין אם לאו. בנוסף טען, כי כפי שנקבע בבית הדין המחוזי המערער ביצע את הפעולות המשפטיות "בדרך עיסוקו" ובבית הדין הארצי, לא הייתה על כך מחלוקת. 23. ב"כ המשיבה הוסיף וטען, כי בית הדין המחוזי קבע כממצא עובדתי, בדעת רוב, כי המערער ביצע פעולות אלו "בתמורה נחסכת", ולכן חלה גם החלופה השניה בסעיף 20 לחוק, היינו "בתמורה אף שלא דרך העיסוק", ולכן לא חרג מסמכותו כשהחליט להרשיע את המערער על פי חלופה זו. 24. עוד טען, כי יש לדחות את טענת המערער כי לא קיימת כל קביעה עובדתית או משפטית של בית הדין המחוזי לגבי המונח "דרך עיסוק", שבסעיף 20 לחוק. שכן, בית הדין המחוזי קבע שהמערער עשה פעולות, שרק עורך דין רשאי לעשותם, ומכאן שהתייחס מפורשות לרישא של סעיף 20 לחוק. זאת ועוד, לדבריו, בית הדין הארצי קבע בדעת רוב, כי פעולותיו של המערער החלו טרם השעייתו "בדרך עיסוקו" ונמשכו, בניגוד לדין, בתקופת השעייתו. 25. בנוסף, ביקש ב"כ המשיבה, לדחות את טענת המערער כי פרשנותו של בית הדין הארצי למונח "דרך עיסוק", מייתרת אותו ומרוקנת אותו מתוכן. זאת, כיוון שכל פעולותיו נעשו כעניין פרטי ואישי ולא במסגרת עיסוקו. לטענת ב"כ המשיבה, בתי הדין פסקו בעניין זה כי המערער ביצע פעולות משפטיות מובהקות, תוך שהוא חתום עליהן כ"עורך דין" והוא אף כונה "סניגור" במהלך הדיון המשפטי. המערער, לא טרח להבהיר למי מהצדדים, או לבית המשפט, כי הוא אינו מבצע פעולות אלה כעורך דין, אלא רק לטובת בת זוגו, כאדם פרטי, זאת כאשר הפעולות שביצע, הן פעולות רגילות של עורך דין, שעה שהוא מייצג לקוח ומכאן שאין יסוד לטענתו כי אין המדובר ב"דרך עיסוק". בנוסף ציין, כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער, משום שבית הדין המשמעתי ובית הדין הארצי שקלו כדבעי הן את עברו המשמעתי של המערער והן את נסיבות ביצוע העבירה. 26. ב"כ המשיבה טען, כי לא יכול להיות חולק שמהות הפעולות שביצע המערער הן משפטיות, הן הגשת הבקשה לדחיית מועד דיון בתיק פלילי ואזכורו כסנגור באותו דיון, הן החתימה על הסדר החוב בציון היותו עורך דין ליד שמו והן המכתב הנלווה שצורף לו בחתימתו. דיון והכרעה 27. כלל הוא, שערכאה זו, בשבתה כערכאת ערעור בגלגול שלישי, ממעטת להתערב בפסיקתן של ערכאות המשמעת, ככל שאלו מפרשות את האסור והמותר לעורך דין לעשותו, על פי חוק הלשכה וכללי האתיקה, וכן נזהרת היא מלהתערב בעונשים המשמעתיים הנגזרים על עורכי דין בגדר אותם הליכים, אלא אם כן, מדובר בקביעות חריגות ובלתי סבירות בעליל. כמוסבר בעל"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' דוידויביץ 8.7.10), בפסקה 15 לפסה"ד: "יש לזכור כי בית משפט זה פועל כערכאה שלישית, ודן בערעור שני על קביעות בתי דין למשמעת של לשכת עורכי הדין, המופקדים מכח מומחיותם על השפיטה המשמעתית, ועל יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. אף שהפנייה בערעור לבית משפט זה נתונה לבעלי הדין בזכות, אין מדובר בהליך ערעורי רגיל, מופעל על פי אמות מידה ערעוריות מקובלות הנקוטות ביחס להחלטות שנתקבלו בערכאות השפיטה האזרחית. מעמדם של בתי הדין למשמעת מכח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה". 28. בדומה, נקבע בפרשה אחרת: "... בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המקצוע ואמון הציבור בו יקר להם - הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, הערעור בזכות בגלגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי (להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד. (על"ע 6868/06 עו"ד גדעון חיים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (פורסם במאגרים מיום 8.7.07. (להלן: "עניין חיים"). ראו גם: על"ע 9/89 עו"ד רמי יובל נ' לשכת הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע, פ"ד מד(1) 705, 709). 29. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מזה ומזה, נחה דעתי כי דעת הרוב בבית הדין הארצי פירשה נכונה את יישומן של הוראות הסעיפים 97 ו-20 לחוק הלשכה. מקובלת עליי עמדתה, כי מעשי המערער נעשו בנסיבות העניין "דרך עיסוק", אף כי לא "בתמורה אף שלא בדרך עיסוק". בהקשר זה, אף אני שותף לדעה, כי אין בסיס לפרשנות לפיה מתן ייצוג לבת זוג או לבן משפחה אחר, מבלי שנתקבלה תמורה בעין, מהווה ייצוג בתמורה, משום שהדבר מהווה "חיסכון לקופה המשפחתית", כפי שסבר וקבע בית הדין המחוזי. בעניין זה, מקובל עליי, כפי שסברו שלושת חברי מותב בית הדין הארצי, כי אדם יכול לעזור לזולתו גם ללא ציפיה לתמורה, קל וחומר משמדובר במתן עזרה לבן משפחה או לבן זוג. כמו כן, העובדה שסעיף 97 לחוק הלשכה, מעבר להיותו איסור אתי, מהווה גם עבירה פלילית שבצידה עונש מאסר או קנס, מחדדת את הצורך לפרשה בהתאם לכלל הפרשנות הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שלפיו "ניתן דין לפרושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפרוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין" (ראו לעניין זה גם על"ע 15/88 פלוני נ' פרקליט המדינה, פ"ד מג(1) 584, 588). לפיכך, מתן פרשנות מרחיבה למונח "תמורה", החורגת מן המשמעות הרגילה והמקובלת של מונח זה, לצורך הרשעת נאשם על פי הוראת סעיף 97, אינו במקומו. 30. לעומת זאת, מקובלת עליי מסקנת דעת הרוב כי הפעולות שביצע המערער בעניינה של בת זוגו אכן נעשו "דרך עיסוק". במקרה הנדון ייצג המערער את בת זוגו בבית משפט השלום בנצרת, בתקופת ההשעייה לרבות הגשת בקשה לדחיית מועד לדיון בתיק פלילי תוך ציון התואר "עורך דין" ליד שמו (ת/3). כמו כן, ייצג המערער את בת זוגו במסגרת משא ומתן על הסדר חוב וחתם עליו תוך ציון התואר "עורך דין" ליד שמו (ת/1). פעולות אלה אינן שנויות במחלוקת, המערער הודה בהן (ראו פסקה 1 להכרעת הדין של בית הדין המחוזי מיום 6.3.12). לפיכך אין מקום לטענה שבית הדין המחוזי לא קבע ממצאי עובדה או ממצאים משפטיים בסוגיה זו והתשתית העובדתית עליה נשען בית הדין הארצי היא תשתית איתנה. 31. לא-זו-אף-זו, על פי כלל 66 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, (להלן - כללי סדרי הדין) המתווה את סמכויותיו של בית הדין הארצי: "לאחר טענות בעלי הדין יחליט בית הדין, בפסק דין מנומק, על אחת מאלה: (1) לדחות את הערעור; ורשאי הוא לעשות כן אף אם קיבל טענה מן הטענות שנטענו בו על ידי המערער אם הוא סבור כי לא נגרם עיוות דין; (2) לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי או את החלטתו, לבטלו וליתן אחר במקומו, או להחזיר את הדין לבית הדין המשמעתי המחוזי, עם הוראות כפי שימצא לנכון". (הדגש הוסף - מ.ה.). מכאן, שבית הדין הארצי מוסמך היה לתת את פסק הדין שניתן, בכך שקיבל את הערעור על קביעת הכרעת הדין קמא שהתבססה על חלופת "התמורה", אך השתית באופן חילופי את ההרשעה, על סמך התשתית העובדתית שהונחה לפניו, על חלופת "דרך העיסוק". 32. גם באשר לפן המשפטי, מקובלת עליי מסקנת דעת הרוב בבית הדין הארצי כי פעולתו של המערער במקרה הנדון הייתה פעולה "דרך עיסוק" וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, המערער הודה כי הייצוג של בת זוגו בעניינים נשוא הערעור - הסדר החוב עם חברת "אפיקי נופש" והדיון בתיק הפלילי בבית משפט השלום בנצרת, החל עת שימש המערער עורך דין פעיל ובטרם החלה תקופת השעייתו, בעניין זה מקובלת עליי העמדה, כי אין לנתק בין ייצוג של עורך דין בתיק שהחל טרם השעייתו לבין המשך הטיפול שנעשה לאחר תחילת ההשעייה. המערער לא טען בשום שלב, כי תחילת הטיפול בעניינים נשוא הערעור, טרם השעייתו, נעשתה שלא "בדרך עיסוק" ולפיכך הניסיון לנתק בין שלבי הטיפול המשפטי, כדי להחלץ מהאיסור שבסעיף 97, הוא ניסיון מלאכותי שנדון לכישלון. 33. שנית, אין המדובר בפעולה חד פעמית וטכנית בלבד, אלא בשרשרת פעולות בעלות אופי מקצועי ברור. לא יכול להיות חולק כי הן ייצוגו של אדם בבית המשפט והן עריכת מסמכים משפטיים עבורו הן בגדר פעולות שעשייתן ייוחדה לעורך דין לפי הוראות הסעיפים 20(1) ו-20(3) לחוק הלשכה. בעניין זה יש לדוק ולציין, כי לפי הנאמר במסמך ת/1, עליו חתם המערער כעורך דין המייצג את הנאשמת ואשר הופנה לבית משפט השלום בנצרת, ביצע המערער שורה של פעולות שנועדו להביא לביטול התלונה הפלילית כלפי בת זוגו, תוך הסדרת החוב אל מול המתלונן. לא זו אף זו, כעולה מגוף הבקשה המערער העיד על עצמו כמי שמתכוון להמשיך ולייצג את בת זוגו כעורך דין בהמשכו של ההליך. 34. שלישית, מקובלת עליי העמדה, כי אילו היה ממש בטענת המערער שכוונתו הייתה לפעול באופן חריג ויוצא דופן שלא "דרך עיסוק" אלא כמייצג של בת זוגו, על אף היותו מושעה ממקצוע עריכת הדין, היה עליו להודיע על כך במפורש לכל הצדדים הנוגעים בדבר, כולל לבית המשפט ולב"כ המאשימה במשפטה של בת זוגו וכן לנושה של בת זוגו עימה ניהל את המשא ומתן האזרחי. להעמדה נכונה של הדברים יש בנסיבות אלה חשיבות גם מבחינת אחריותו המקצועית של עורך הדין וגם מבחינת ידיעתם של הגופים או הצדדים שמולם הוא מופיע ועימם הוא נושא ונותן את מהות מעמדו המקצועי של הנושא והנותן עימם במסגרת משא ומתן בעל אופי משפטי או של המופיע לפניהם או מולם בהליך המשפטי גופו. 35. רביעית, מקובלת עליי העמדה כי את המונח "דרך עיסוק" יש לפרש לא רק במישור הסובייקטיבי, מנקודת מבטו של עורך הדין המושעה, אלא גם במישור האובייקטיבי, לאמור כיצד מתרשם האדם הסביר מאופן פעולתו של עורך הדין המושעה, בין אם המדובר בבעל דין שכנגד ובין אם המדובר בבית המשפט. בעניין זה מקובלת עליי גישתה של אב"ד מותב בית הדין הארצי, עו"ד רענני, לפיה אחת מתכליות ההשעייה למנוע מעורך הדין המושעה להציג עצמו בעיני הציבור כעורך דין ולהטעות את האדם הסביר להאמין בכך. מקום שהתנהגותו של עורך הדין המושעה נוטעת בלב האדם הסביר אמונה, כי העומד בפניו פועל בדרך של עיסוק במקצוע עריכת הדין ואינו מושעה ממנה, בוודאי כאשר הוא נמנע מן ההצהרה המתחייבת על היותו מושעה וממשיך לפעול כעורך דין, יש בכך כדי לשכלל אחריות משמעתית לפי סעיף 97 לחוק הלשכה. במקרה דנן אין חולק, כי המערער הציג עצמו בכתב ובעל פה כעורך דין, הן בפני בית המשפט והן בפני הנושה של בת זוגו ועל פי הראיות שהוצגו בפני בית הדין עלה כי הם סברו לתומם שהמערער עושה זאת "דרך עיסוק". עובדה זו שהובילה, בין היתר, את בית משפט השלום (סגנית הנשיא יונג-גופר) לפנות בעניין ללשכת עורכי הדין, לאחר שהוברר לבית המשפט כי המערער אכן מושעה מן הלשכה. 36. חמישית, מקובלת עליי העמדה, כי האפשרות הניתנת לעורך הדין המושעה מן הלשכה לבצע פעולה המיוחדת לעורך דין, שלא "בדרך עיסוק" לפי סעיף 97, מצומצמת לפעולה אקראית וחד פעמית או למקרה שבו עורך הדין המושעה מודיע במפורש על מעמדו זה ליחיד או לגוף מולם הוא פועל וכאשר המדובר בבית המשפט, הוא מגיש בקשה מפורשת להתיר לו את הייצוג, ככל שהדין הרלוונטי מאפשר הגשת בקשה כזאת. זאת לאור תכליתו הברורה של עונש ההשעייה למנוע מן המושעה לעסוק במקצוע עריכת הדין כסנקציה על עבירות המשמעת בהן הורשע. פרשנות מרחיבה למונח "שלא דרך עיסוק" שתאפשר למושעה לבצע פעולות המיוחדת לעורך דין, שלא באופן אקראי או חד פעמי מבלי ליידע את יתר הנוגעים בדבר בדבר השעייתו, תוביל לעיקורה מתוכן של הוראת הסעיף האמור. 37. לא-זו-אף-זו, דווקא הנאמר בת"פ (ת"א) 3410/06 מדינת ישראל נ' שמחה ניר מיום 5.7.07 מפי כב' השופטת גיליה רביד, שבו ביקשה דעת המיעוט בבית הדין הארצי (עו"ד עופר נעמת) להיתלות, מלמד את ההיפך מן הנטען. באותה פרשה הורשע הנאשם בעבירה לפי סעיף 97 לחוק בגין סדרת מעשים שביצע בתקופת השעייתו מהלשכה. בית המשפט קבע שם, בפסקה 7 להכרעת הדין, כי אילו ביקש הנאשם להראות כי דווקא במקרים הספציפיים שיוחסו לו הוא פעל באופן חריג ויוצא דופן, שלא "דרך עיסוק", היינו שאותם בעלי דין ספציפיים היו בבחינת חבר קרוב, בן משפחה וכו', היה עליו לטעון זאת מפורשות בחקירתו במשטרה ובבית המשפט, אך הוא לא עשה כן. דעת המיעוט ביקשה ללמוד מכך כי ייצוג כאמור של בן זוג או של קרוב משפחה שלא "דרך עיסוק", עשוי להוות פטור מהרשעה פלילית על פי אותו סעיף. אולם, מעבר לעובדה שהדברים שם נאמרו באגב אורחא, משום שלא נטען על ידי עורך הדין הנאשם כי הייצוג בו הואשם היה ייצוג של ידידים או קרובי משפחה, דעת המיעוט התעלמה מהמשך הדברים באותה פסקה, לפיהם אילו היה בטענה ממש היה על הנאשם להודיע גם במסגרת ההליכים בהם ייצג, כי הוא מייצג את הלקוחות שלא "דרך עיסוק" , והוא לא עשה כן. 38. מהכא להתם, בענייננו אין חולק כי המערער בענייננו לא הודיע לבית המשפט, או לצד שכנגד של בת זוגו כי הוא מייצג אותה שלא "כדרך עיסוק" של עורך דין, אלא רק מתוקף הקשר הזוגי ביניהם ואף לא מצא לנכון לבקש היתר מבית המשפט לייצגה על אף השעייתו. יצוין כי בעניין שמחה ניר הנדון נדחה ערעורו של עורך הדין על הרשעתו בבית משפט השלום בע"פ 71506/07 של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, ביום 22.6.08, כולל הטענה שלא הוכח כי הייצוג שנתן בתקופת ההשעייה היה "דרך עיסוק". באותו פסק דין עמד בית המשפט המחוזי על הרציונלים שביסוד האיסור בסיפא של סעיף 97 הנוגע לעורך דין שהושעה ממקצועו וקבע: "גם אם ניתן לקבל שהרישא מתיישבת עם טעם כלכלי, רצון שלא לאפשר למי שאינו עו"ד לנגוס ב'עוגה' הכלכלית השמורה לעורכי דין, הרי הסיפא מבטאת במובהק טעם אתי-נורמטיבי שייעודו למנוע מעורכי דין שהושעו מחברות בלשכה, לבצע פעולות שנתייחדו לעורכי דין". הרציונל האתי-נורמטיבי שבמרכזה של הסיפא האוסרת על עורך הדין המושעה לבצע פעולות מן הסוג האמור, מחדד את הצורך לתת פרשנות לסעיף שתימנע מלעשות את תכליתו פלסתר. 39. בנוסף, ומעבר לטעמים שנמנו על ידי דעת הרוב, קיים לדעתי טעם נוסף המצדיק את ההרשעה והוא פן ההתחזות שבהתנהגותו של המערער. בעל"ע 4142/01 קרמזין נ' וועד מחוז תל אביב ( 23.7.2001) נדון עניינו של המערער שהורשע בערכאות המשמעת בעבירה לפי סעיף 97 וטען כי חתימת אישור על תצהיר שנתן, שעה שהיה בתקופה של השעייה זמנית, לא נפלה בגדר הפעולות האסורות לפי סעיף 20 לחוק, למי שאינו עורך דין. בית המשפט העליון קבע בנדון: "הגענו למסקנה שדין הערעור שלפנינו להידחות ככל שהדבר נוגע להרשעה. בניגוד לטענת המערער אנו סבורים שהלכת על"ע 11/82 פ"ד לח(2) 169 היא מחייבת וחלה על המקרה הנוכחי וכי חתימת אישור על תצהיר בתקופת ההשעיה הזמנית - לפי הדין הרלבנטי בשעת ביצוע המעשה - מהווה עבירה, אפילו חתימת אישור כאמור לא באה בגדרו של סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, שהרי היא כללה ממד של התחזות לעורך דין..." (ההדגשה שלי - מ.ה.). מהאמור בפסק דין זה ניתן ללמוד, כי ככל שעורך דין מושעה מבצע פעולה המזהה אותו כעורך דין, גם אם אינה פעולה במסגרת הפעולות המנויות בסעיף 20, די בכך כדי להביא להרשעתו בעבירה לפי סעיף 97, בשל יסוד ההתחזות הטמון בה. 41. אומנם, הסוגיה אינה פשוטה, שכן סעיף 50א לחוק הלשכה מחיל את מכלול הוראות החוק גם על חבר הלשכה שהושעה, "ככל שאין בסעיפים 59ד ו-97 הוראות מיוחדות לענינו". לפיכך יש לבחון בזהירות האם מי שהושעה, אינו נכלל עוד בקהלם של עורכי הדין ולו לתקופת ההשעיה, שכן ניתן להסיק מסעיף 50א שהשעיה, בניגוד להוצאה לצמיתות מן הלשכה, אינה הופכת את עורך הדין המושעה ל"לא עורך דין". ראו על"ע 9960/06 חולדנקו נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב ( 3.12.2008). באותו עניין, דובר בעורך דין שהושעה ועסק במקצוע עריכת הדין, בעת ההשעיה. כב' השופט א' רובינשטיין ציין בהכרעתו את ההתלבטות בקשר לתחולת עבירת ההתחזות על עורך דין שהושעה והוסיף כי זו אינה מחייבת הכרעה בנסיבות העניין: "... הטעם לכך הוא, כי בנסיבות המקרה שלפנינו התקיימו בין המערער למתלונן יחסי עורך דין-לקוח - טיוטת ההסכם מיום 15.4.02 נשלחה במסגרת זו, ודי בכך כדי לקבוע שמדובר בפעולה שיוחדה לעורכי דין. כשם שמשלוח מסמכים מסוג זה נתפס כחלק מהשירות המשפטי שסיפק המערער למתלונן עד השעייתו - כך הוא ממשיך להיתפס לאחר ההשעיה... אכן, יתכן שעורכי דין מושעים יכולים לחתום לא כעורכי דין וללא שימוש בתואר זה, על מסמכים העוסקים בהסדרת ענייניהם הפרטיים - כשם שמוסמך כל אדם שאינו עורך דין לעשות, אך המסמך דנא לא נשלח תחת כותרת המצביעה על היערכות להשעייה, או בניסיון לגבות חובות בגין טיפול בעבר (ראו סעיף 50 לחוק לשכת עורכי הדין), אלא במסגרת מערכת יחסים שעניינה אספקת שירותים משפטיים למתלונן בעתיד. סופו של יום, סבורני כי ניתן היה להרשיע את המערער לפי סעיף 97 סיפא - 'ועורך דין העושה בתקופת השעייתו פעולה שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי דין', שכן בעצם שליחת המסמך יש משום המשך מערכת היחסים בה הוא מייצג אחר בהליכים משפטיים..." (ההדגשות שלי - מ.ה.). 42. יחד עם זאת סבורני, כי מכלול ההוראות בחוק המטילות מגבלות על פעולותיו של עורך דין מושעה (ראו למשל סעיפים 16(א)(2), 59, 59ד, 98(ט)(א)(2)) וכן ההוראה המחייבת פרסום שמו בצירוף העובדה כי הושעה (סעיף 69(ב) וסעיף 69(ג) לחוק), מלמד על כוונת המחוקק למנוע מעורך דין שהושעה יכולת פעולה כעורך דין וכן למנוע הטעייה של הציבור העשוי לחשוב שאותו עורך דין שהושעה עדיין רשאי לפעול ולהעניק שירותים משפטיים. מטעם זה סבורני ,כי כאשר עורך דין מושעה מבצע פעולה משפטית מובהקת עבור לקוח, אף אם מדובר בידיד קרוב או בבן משפחה, תוך ציון תוארו כעורך דין, מבלי לסייג ולציין במפורש כי הוא מושעה, יש במעשיו מימד של התחזות. 43. בנוסף, יש לדחות את הערעור בכל הנוגע להרשעת המערער גם לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק. טענתו המרכזית של המערער הינה, כי לצורך תחולת סעיפים אלה, יש להוכיח את קיומם של התנאים המקדמיים שבסעיף 20 לחוק, זאת מן הטעם שסעיף 20 איננו סעיף המטיל חיוב או איסור על עורך הדין. בטענה זו אין ממש. סעיף 53 לחוק הלשכה קובע: "עורך דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע". סעיף 61 לחוק קובע: "אלה עבירות משמעת: (1) הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו; (2) הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109; (3) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין". 44. כאמור, במוקדו של סעיף 53, הערך המוגן של שמירה על כבוד המקצוע של עריכת הדין. המדובר ב"עבירת סל" בעבירה בעלת רקמה פתוחה, המאפשרת התוויית נורמות התנהגותיות המחייבות את עורכי הדין והמונעות את זילות המקצוע, עניין שהוא גם אינטרס מובהק , הן של קהיליית עורכי הדין והן של הציבור הרחב הנזקק לשירותיה. בעניינה של עבירה מן הסוג האמור כבר נאמר, כי "בשונה מן הדין הכללי (ומהמשפט הפלילי בפרט) אין עבירות המשמעת מוגדרות בדרך כלל בצורה בהירה וחדה, אלא מנוסחות כ'עבירות סל'. ניסוח רחב וגורף מאפשר לכידת כל מעשה העלול לפגוע במסגרת הארגונית. הסיבה לכך נעוצה בחוסר יכולתו של הארגון לצפות מראש את מיגוון הדרכים העלולות לפגוע בו או במטרותיו" (ע"א 853/93; רע"א 2835/92 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 30.8.95). 45. לטעמי, לא יכול להיות חולק, שעורך דין המושעה מתפקידו והמציג את עצמו בפני בית המשפט או בפני גורם אחר כעורך דין פעיל ומבצע פעולות משפטיות, מבלי להעמידם על העובדה שהוא מושעה, עובר בכך, במובהק, את העבירה שבה הורשע המערער ופוגע בכבוד המקצוע ובמוניטין של העוסקים בו בעיני הציבור. להרשעה על פי סעיף זה, אין כל קשר וזיקה לסעיף 20 לחוק הלשכה, זאת מאחר שסעיף 53 הוא סעיף עצמאי, החל גם על עורך דין שהושעה, מכוח סעיף 50א לחוק. 46. לאור כל האמור, דין הערעור על ההרשעה להידחות. הערעור על העונש 47. גם דין הערעור על העונש להידחות. בעניין זה, אין לי אלא להסכים לדבריו של אב"ד מותב בית הדין המחוזי, עו"ד יגאל רענן, שעמד על חומרתה של התופעה, של התחזות עורכי דין מושעים, "מכוח הרגל", להצמיד את התואר "עורך דין" לשמם. תופעה זו, יש לעקור מן השורש, שכן היא גורמת לזילות המקצוע ולזילות הדין המשמעתי ופוגעת במאמצים לשמר ולהגן על מקצוע עריכת הדין וייחודו ולמנוע את הסגת גבולו. כמו כן, פוגעת העבירה באפקטיביות של אכיפת הדין המשמעתי, תוך יצירת רושם שמדובר במערכת "נטולת שיניים" שהסנקציות שהיא מטילה, בין היתר מתוך מטרה להגן על הציבור, נותרות על הנייר בלבד. רושם זה יש לשרש גם באמצעות ענישה מחמירה. מעבר לכך, בית הדין המחוזי וכן דעת הרוב בבית הדין הארצי ,שקיימה את הרשעתו של המערער, שקלו היטב את נסיבותיו האישיות של המערער ואת מכלול נסיבות העניין, כולל הנסיבה המקלה, לפיה המערער ייצג את בת זוגו הסובלת מבעיות בריאות, ולא לקוח בתשלום, והגיעו לתוצאה מאוזנת שבוודאי אין עילה לערכאה זו, בגלגול שלישי, להתערב בה. 48. סוף דבר, דין הערעור, על כל חלקיו, להידחות. 49. על אף שמדובר בערכאה שלישית בה נשמעו טענותיו של המערער, לא מצאתי לנכון להטיל עליו הוצאות. זאת בעיקר, בשים לב למחלוקת המשפטית שנפלה בין חברי מותב בית הדין הארצי לגבי פרשנותו של סעיף 97 לחוק, וכן בשים לב לסוגיות המשפטיות החשובות שעלו לדיון בערעור זה. התחזותהשעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)עורך דין