קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור להקמת תחנת דלק / התנגדות להקמת תחנת דלק: בפניי שתי עתירות המתבררות יחדיו. לשתי העתירות יעד אחד, הן מכוונות כלפי אותם משיבים וממילא הן מעוררות שאלות משפט זהות. משום כך אוחד הדיון בעתירות הללו ואני רואה ליתן בהן פסק-דין אחד. שתי העתירות מבקשות לגרום לביטולה של החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רחובות (להלן - הוועדה המקומית) מיום 14.7.1999, ולפיה אושרה בקשה להקמת תחנת דלק בידי דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ (להלן - דלק) על מקרקעין בבעלות משפחת פרנס (להלן - מגרש פרנס ויזמי התחנה, בהתאמה). הנסיבות הנסיבות ערב העתירות הצדדים היריבים הם ארבעה: שתי קבוצות העותרים מצד אחד, קבוצת המשיבות מצד שני, ובתווך בינותם הוועדה המקומית. יוזמות תכנוניות של העותרים קבוצת עותרים אחת היא מגישת העתירה 2102/99. היא מורכבת מגזית ושחם חברה לבניין בע"מ ומן השותפות המוגבלת חצרות המושבה (להלן - קבוצת חצרות המושבה). קבוצת חצרות המושבה זכתה, לקראת סוף 1995, במכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל לקבלת רשות לתכנון ואופציה לרכישת זכויות במקרקעין בשטח של 91 דונם, ברחובות (להלן - מיתחם חצרות המושבה). מיתחם חצרות המושבה גובל במגרש פרנס. התכנית החלה על מיתחם חצרות המושבה היא רח/53/ד' (להלן - התכנית הקיימת), ולפיה האזור מיועד לתעשייה ומלאכה. למן זכייתה במכרז פעלה קבוצת חצרות המושבה למימוש זכויותיה על-פי המכרז. היא התקשרה בהסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל ועם קיבוץ נצר סירני לרכישת זכויות במקרקעין וכן תכננה תכנית בניין עיר חדשה - רח23/950/ - (להלן - תכנית חצרות המושבה) המייעדת את מיתחם חצרות המושבה לבניית למעלה מ800- יחידות דיור ושטחי מסחר של כ7000- מ"ר. ביום 25.4.1999 החליטה הוועדה המחוזית לתת תוקף לתכנית חצרות המושבה בכפוף לדרישת השלמה מסוימת בתחום התחבורה. זה היה הסטטוס של תכנית חצרות המושבה ערב הגשת העתירה. קבוצת עותרים שנייה (עתירה 2115/99) הם בעלי זכויות במקרקעין הגובלים אף הם במגרש פרנס (מצד שונה וללא גבול משותף עם חצרות המושבה). על מגרש העותרים ממוקם מפעל פח שהעותרים הם בעליו (להלן - בעלי מפעל הפח). בגבול המגרש הזה משתרע מגרש השייך לעיריית רחובות היוצר עם מגרש מפעל הפח כעין משולש (להלן - משולש העירייה). התכנית הקיימת חלה גם על משולש העירייה. בעלי מפעל הפח החליטו ליזום תכנית חדשה שתייעד את משולש העירייה למגורים. בשנת 1998 התנהל משא ומתן בין בעלי מפעל הפח לבין גורמי העירייה שבמסגרתו נבחר, על-ידי שני הצדדים, אדריכל שהכין תכנית לעניין משולש העירייה. ערב העתירה התגבשה טיוטת הסכם בין בעלי מפעל הפח לבין העירייה אך לתכניתם טרם הוקנה כל מעמד פורמאלי. יוזמת פרנס ודלק התכנית הקיימת חלה גם על מגרש פרנס, אלא שפרנס נקטו יוזמה שונה מזו של בעלי מפעל הפח. הם התקשרו עם דלק כדי ליזום הקמת תחנת דלק על מגרש פרנס. היוזמה נשענת על הוראת סעיף 9.2 של תמ"א 18 (תיקון מס' 2) (1996), ולפיו נכללת הקמת תחנת דלק במסגרת ייעוד מקרקעין שיועדו על-פי תכנית מקומית, בין היתר לתעשייה (להלן - יוזמת התחנה ובהתאמה יזמי התחנה). בקשה לאישור יוזמת התחנה הוגשה לוועדה המקומית. בשלב ראשון נערכו בה שלושה דיונים, כדלקמן: 27.7.1998 - דיון בוועדת המשנה. הוחלט לאשר את יוזמת התחנה (תוך עמידה בתנאי תמ"א 18). עם זה ייאמר כי מהנדס העיר הסתייג מן ההחלטה, ומנהל ההנדסה הבהיר לחברי ועדת המשנה כי העירייה מתכוונת להכין תכנית חדשה שתחול על משולש העירייה ועל מגרש פרנס. 9.9.1998 - דיון במליאת הוועדה. אישור יוזמת התחנה בתנאי שזו עומדת בדרישות תמ"א 18. 24.2.1999 - דיון במליאת הוועדה. הוחלט לדחות את יוזמת התחנה משום שהוועדה המקומית שוקדת על תכנון כולל של המיתחם, לרבות מגרש פרנס, ואף המליצה על פרסום הודעות לפי סעיפים 77, 78 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן - חוק התכנון והבנייה) שלפיהן לא יוצאו היתרים במיתחם המיועד לתכנון עד לאישור התכנית שהוועדה יוזמת. החלטת ועדת הערר משנודעה ההחלטה האחרונה הגישו יזמי התחנה ערר לוועדת הערר המחוזית. ועדת הערר מסרה את החלטתה ביום 15.6.1999. היא אמנם מצאה שמתקיימת כוונה של הוועדה המקומית לתכנן את "המתחם כולו" [ברי לי שהוועדה התכוונה לתכנית החלה על משולש העירייה ועל מגרש פרנס (להלן - תכנית המשולש). לא ברור לי שתכנית חצרות המושבה (שחודשיים קודם לכן אושרה למתן תוקף בוועדה המחוזית) הובאה לידיעתה]. אולם כיוון שתכנית המשולש טרם זכתה למעמד סטטוטורי המאפשר התחשבות בה, ולא פורסמו הודעות חוסמות היתר לפי סעיפים 77, 78 לחוק התכנון והבניה, אין יכולת לחסום את יוזמת תחנת הדלק התואמת את התכנית הקיימת. בכל זאת דחתה הוועדה את הערר. היא מצאה כי בתב"ע החלה על מגרש פרנס אין הסדר של דרכי גישה, ויוזמת התחנה גם אינה נסמכת על "דרכים סטטוטוריות". לא ניתן לאשר הקמת תחנת דלק ללא דרכי גישה מוסדרות. אין מנוס מהסדרת הסוגיה על-ידי תיקון התב"ע. ההחלטה נושא העתירות אחרי כל הדברים האלה שבה ועדת המשנה וקיימה ביום 14.7.1999 דיון ביוזמת התחנה והחליטה לאשר אותה בתנאים שאינם אלא חזרה על אלה שנקבעו בהחלטות קודמות (להלן - ההחלטה המאשרת). ניסוח ההחלטה המאשרת לאקוני (כדרכן של החלטות של מוסדות אלה). אין בו שמץ התייחסות להחלטת ועדת הערר ואל הפרובלמטיקה של דרכי הגישה ששימשה את החלטת ועדת העררים. נסיבות חדשות כשנה ויותר חלפה מאז שהוגשו העתירות נגד ההחלטה המאשרת ועד שהוגשו סיכומי הצדדים לפניי. ביני לביני באו לעולם שלוש נסיבות חדשות: תכנית חצרות המושבה זכתה לאישור סופי ונכנסה לתוקפה. פורסמו הודעות לפי סעיפים 77, 78 לחוק התכנון והבניה ולפיהן מנועה הוועדה המקומית מהוצאת היתרי בנייה במיתחם משולש העירייה (הכולל, כאמור, בין היתר, את מגרש פרנס) למשך 18 חודשים או עד להפקדת תכנית המשולש. עברה שנה מאז ההחלטה המאשרת ומכיוון שלא ניתן בינתיים היתר להקמת התחנה, פג תוקף ההחלטה המאשרת בהתאם לתקנה 20 לתקנות הבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל1970-. חרף הודעת באת-כוח הוועדה המקומית בסיכומיה כי לא יינתן היתר לתחנת הדלק, שלח ראש-עיריית רחובות, אמנם חודשיים קודם לסיכומים, מכתב אל פרנס, ולפיו בתום הליך ביורוקרטי מסוים (חוות-דעת משרד התחבורה) יוסר המכשול לאישור תחנת הדלק. טענת שיהוי המשיבים טוענים כי עתירת מפעל הפח הוגשה כמעט ארבעה חודשים לאחר שהתקבלה ההחלטה המאשרת. בכך חרגו העותרים הללו ממגבלת הדין הדורשת כי עתירה מינהלית תוגש לא יאוחר מ45- ימים לאחר שנודעה החלטת הרשות התכנונית המותקפת בעתירה. מפעל הפח טוענים כי דבר ההחלטה המאשרת מעולם לא נמסר להם באורח רשמי. "שביב מידע" נבע לראשונה ממכתב ששלחה אליהם באת-כוח הוועדה המקומית באוקטובר 1999. אזי פעלו הם מיד להגשת עתירה מינהלית. לכך הוסיף לטעון בא-כוח דלק כי אנשי מפעל הפח אינם נאמנים על דברם. לא היה להם מעמד בהליכי הוועדה שבה התקבלה ההחלטה המאשרת ועל-כן לא היה צורך להמציא להם שום דבר באופן רשמי. אין זה סביר שמידע בעניין יוזמת התחנה לא הגיע לאוזני אנשי מפעל הפח באורח לא פורמאלי. אחד מעובדי מפעל הפח שהיה חבר מועצת העירייה יצא את הישיבה של ועדת המשנה שבה נדונה יוזמת התחנה כדי לא להימצא בניגוד עניינים. לא ייתכן שלא מסר לבעלי המפעל את המידע שבידו. יתר-על-כן, מפעל הפח ניהלו זמן ארוך משא ומתן עם העירייה בעניין תכנית המשולש. בלתי מתקבל על הדעת שהעירייה לא העמידה את מפעל הפח על יוזמת התחנה ש"התגלגלה" אותה עת. טיעוני העותרים ותשובת יזמי התחנה העותרים (שתי הקבוצות גם יחד) תוקפים את ההחלטה המאשרת בשני "ערוצים". הערוץ האחד עניינו באי-החוקיות של ההחלטה המאשרת והערוץ השני עניינו במניעות שנוצרה לאחר ההחלטה המאשרת. חוקיות ההחלטה המאשרת העותרים סבורים כי דין ההחלטה המאשרת לביטול מחמת שני טעמים של אי-חוקיות: הטעם הראשון הוא שתכנון תחנת הדלק נסמך על דרכי כניסה ויציאה החוצות את השצ"פ (שטח ציבורי פתוח) החוצץ בין מיתחם התחנה לבין דרך בגין (הכביש המוליך מרחובות ליבנה). באין דרך סטטוטורית המוליכה אל התחנה יש להסדירה באמצעות תב"ע מפורטת. כך קבעה ועדת הערר וכך מתבקש, לדעת העותרים, מהוראות הדין. הם הצביעו על הוראת סעיף 62א(א)(2) לחוק התכנון והבניה המורה כי: "הרחבת דרך בתוואי המאושר בתכנית בת תוקף..."; סעיף 63(2) לחוק התכנון והבניה מבאר כי התוויית דרכים, הטייתן, הרחבתן וכיו"ב אפשרית בתכנית מיתאר מקומית; סעיף 69 לאותו חוק קובע דרכי קביעת ייעוד למקרקעין ומונה גם ייעוד קרקעות לדרכים. ייעוד מקרקעין למטרתם נעשה בתכנית מפורטת. על-כן אי אפשר היה לה, לוועדת המשנה של הוועדה המקומית, לשום כעפרא דארעא את החלטתה של ועדת הערר המושתתת על אדני חוק, והיה אסור לה לאשר יוזמה הנשענת על החוצה מקרקעין שייעודם שצ"פ. זו דרך לא דרך. הטעם השני של אי-חוקיות ההחלטה מבוסס על הוראת סעיף 9.5 של תמ"א 18 שינוי מס' 2 (להלן - תמ"א 18 או התמ"א). הוראה זו דורשת שמתקנים מסוימים של תחנת תדלוק, ואיי המשאבות בכללם, ימוקמו במרחק אווירי של 80 מטרים לפחות ממבני ציבור מסוימים ובהם גם "מוסד חינוך ונוער... בין שהמו". כמסתבר, מגרש פרנס ומתקני התחנה המתוכננת בו נמצאים כמטחווי התחום האסור לפי שבמרחק קטן מ80- מ' ימוקמו כמה גני ילדים לפי תכנית חצרות המושבה. ועדת המשנה לא היתה רשאית להתיר הקמת תחנה שאינה עומדת בדרישות הדווקניות של תמ"א 18 (שסטייה מהן אפשרית רק תוך נקיטת הליכים פורמאליים מסוימים שלא ננקטו בעניין דנן). יזמי התחנה (פרנס ודלק) משיבים לטענות העותרים ראשון ראשון ואחרון אחרון. לסוגיית דרכי הגישה משיבים יזמי התחנה בשניים: ראשית, ועדת המשנה לא התעלמה מהחלטת ועדת הערר, שכן בניגוד לבקשת ההיתר שקדמה להליכי הערר, הציעו יזמי התחנה בבקשתם המחודשת לנצל את השצ"פ לשם התוויית דרך גישה אל התחנה. אין מניעה לעשות בשצ"פ שימוש כזה כיוון שהתכנית הקיימת אינה קובעת הוראות מיוחדות לעניין השימושים המותרים, או אסורים, בשצ"פ. אם אין איסור להשתמש בשטח לצורכי דרך הדבר אפשרי כשאין אופציה אחרת. כך הורה גם בית-המשפט העליון בבג"ץ 415/85 פיפשקוביץ נ' עיריית רמת-גן (להלן - פרשת פיפשקוביץ [1]). שנית, בא-כוח פרנס הצביע על המציאות הנוהגת, ולפיה קיימת זה עשרות שנים דרך גישה אל מגרש פרנס המשרתת גם מפעלי תעשייה אחרים. הדרך הזאת עוברת את השצ"פ. היא מוכרת, למעשה, על-ידי הרשות המקומית שהתקינה בה תמרור והציבה עמודי תאורה. הוועדה המקומית - בהתאם להודעת באת-כוחה - אישרה גם במקומות אחרים במרחב שיפוטה שימוש בשצ"פ לצורכי דרך גישה. לעניין הוראות תמ"א 18. יזמי התחנה מתייצבים מאחורי החלטת ועדת המשנה על-פי טענתם שביום ההחלטה המאשרת לא היה בטווח האיסור שום "מוסד חינוך או נוער... קיים (או) שהקמתו אושרה בתוכנית". שהרי במועד הרלוונטי טרם אושרה תכנית חצרות המושבה סופית, ואילו תכנית המשולש לא קרמה עור וגידים כל עיקר. בעניין זה הם סומכים יתדותיהם על פסיקתו של השופט ד"ר ד' ביין בעת"מ (חי') 41/98 נגרית האחים גנטוס נ' ועדת הערר המחוזית מחוז צפון [3]. נוסף על כך ציינו יזמי התחנה כי מוסדות החינוך הכלולים בתכנית חצרות המושבה הם, בשלב הזה בגדר תכנית "על הנייר" בלבד. מימושה מותנה באישור תכנית מחלף מסוים שטרם אושרה. התהליך עדיין ארוך. על-כן אפשר לערוך שינויים במיקום מבני החינוך באופן שירחיק אותם ממיתחם פרנס כנדרש על-פי התמ"א. תשובה על תשובה שבפי העותרים היא, בכל תמציתה, כלהלן. לעניין האפשרות להשתמש בשצ"פ לשם התוויית דרך אומרים העותרים כי הדבר יהיה אפשרי אם תוגש תב"ע מתקנת שתגדיר את שימוש השצ"פ, בין היתר כדרך. כך היה הדבר בפרשת פיפשקוביץ [1]. שם מצא בית המשפט העליון כי הגדרת "דרך" בתכנית המיתאר המקומית היא רחבה למדי וכוללת גם "פס ירק, סמטה, שביל, מבוא... דרך מעבר" (בעמ' 720). על-כן ראה בית-המשפט לתת משמעות רחבה יותר - הניזונה מן ההגדרות הקונקרטיות שבתכנית המיתאר ההיא - לשימושי השצ"פ והתיר שימוש בדרך קיימת שהייתה כלולה באותה תכנית גם למעבר כלי רכב. ענייננו שונה. אין רמז בתכנית הקיימת להגדרה של שימוש מסוים בשצ"פ מעבר להיותו שטח ציבורי פתוח. פרשת פיפשקוביץ [1] איננה הלכה החלה על כל שצ"פ לפי כל תכנית ואין היא ישימה לעניין דנן. לעניין דרישת המרחק הקבועה בתמ"א 18. רשויות התכנון אינן יכולות להתעלם מן המציאות שנוצרה ולפיה אושרה בניית גני ילדים במקום הנמצא כמה עשרות מטרים מן המקום המיועד לתחנת הדלק. המרחק קטן בהרבה מדרישת המינימום הקבועה בתמ"א. דרישות התמ"א אינן תפארת מליצה. מאחוריהן שיקולי בטיחות. כיצד יכולה הוועדה המקומית ליטול על עצמה סיכון לביטחונם של ילדים שיאיישו את גני הילדים במיקום הפרובלמטי האמור? כיוון שטען הטוען כי את סוגיית המרחק ושאר דרישות התמ"א יש לבחון בנקודת הזמן שבו עמדה לדיון הבקשה לאישור התחנה, ובנקודת זמן זו טרם אושרה שום תכנית בתחום המרחקים הקבועים בתמ"א, אף העותרים משיבים כי מן הראוי היה לשקול לכל הפחות את תכנית חצרות המושבה כתכנית שאושרה. ברור שהוועדה המחוזית אישרה את תכנית חצרות המושבה למעלה מחודשיים לפני ההחלטה המאשרת. אמנם טרם ניתן תוקף סופי (התוקף הסופי ניתן לאחר הגשת העתירות) אך ברור היה לכל בר-בי-רב כי תכנית זו תאושר. הואיל והוועדה המקומית אינה חייבת ליתן היתר לתחנת דלק, היה עליה לשקול את ה"התנגשות" שבין תכנית חצרות המושבה לבין מיזם תחנת הדלק ולהימנע מאישור התחנה. העותרים דוחים את הרעיון שהוצע על-ידי יזמי התחנה ולפיו יועתק מיקום גני הילדים (שהרי הם טרם נבנו ומועד בנייתם עוד אינו נראה לעין) למקום אחר בתחום תכנית חצרות המושבה באופן שיעלה בקנה אחד עם דרישות תמ"א 18. הם מסתמכים על עדותו של מתכנן תכנית חצרות המושבה, האדריכל כרמי, שהעיד כי מיקום גני הילדים נקבע בתכנית שקיבלה תוקף סופי. לא ניתן "להזיז" אותם בלי תיקון התכנית המפורטת. תיקון תכנית כמוהו כהליך של ייזום תכנית חדשה. נסיבות מונעות היתר הראש השני של טענת העותרים נשען על הנסיבות שנוצרו לאחר הגשת העתירות. ראשית, תכנית חצרות המושבה קיבלה תוקף סופי והיא מעוררת את שאלת המרחקים הדרושים לפי תמ"א 18 (ראה לעיל). שנית, לנוכח יוזמת תכנית משולש העירייה המשתרעת גם על מגרש פרנס גרמה הוועדה המקומית לפרסום הודעות לפי סעיפים 77, 78 לחוק התכנון והבניה האוסרות הוצאת היתרי בנייה בתחום התכנית למשך 18 חודשים. על-כן ממילא לא ניתן, כעת, להוציא היתר להקמת התחנה. שלישית, מאחר שחלפה למעלה משנה מאז ההחלטה המאשרת ולא הוצא היתר להקמת התחנה, פג תוקף ההחלטה המאשרת מאליו (תקנה 20 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל1970-). תשובת יזמי התחנה היא בשניים: האחד, השאלה שהועמדה לדיון במסגרת עתירות דנן היא של חוקיות ההחלטה המאשרת. הנסיבות שהתהוו לאחר הגשת העתירות אינן חלק מן העתירות והן אינן משליכות על חוקיות ההחלטה המאשרת. היזמים יתמודדו עם השלכות הנסיבות הללו בפורום המתאים אם יתהווה צורך לכך. השני הוא שיש יסוד לקבוע כי טעמי המניעות שנוצרו לכאורה לאחר הגשת העתירות לא יעמדו בפני יזמי התחנה למכשול. צו לפי סעיף 78 לחוק התכנון והבניה מונע מתן היתר ממנו והלאה. יזמי התחנה גורסים כי להם ניתן - קודם הצו - אישור שבינו לבין היתר הייתה רק הפרדה פרוצדורלית. יש לראותם כמי שקיבלו היתר לפני שפורסם הצו המונע. על-כל-פנים הם, מצדם, עשו בעוד מועד את כל הנחוץ כדי לקבל את ההיתר (לרבות תשלומי אגרות). גורמי העירייה, ובייחוד מהנדס העיר, נקטו סחבת שרירותית. על-כן טענת הצו המונע לא תוכל לעמוד ועמה תיפול גם הטענה כי ההחלטה המאשרת פקעה בתום שנה. לפי התקנות יש אפשרות להאריך את תוקף ההחלטה, ולנוכח ההבטחה השלטונית של ראש-העירייה (ראה שוב לעיל) לא תהיה סיבה שהארכה כזאת לא תינתן. עמדת הוועדה המקומית הוועדה המקומית גורסת כי מצד אחד לא נפל פגם בהחלטה המאשרת והיא יכולה לעמוד, ומצד אחר לפי הנסיבות הנוכחיות לא ניתן להוציא היתר בנייה לתחנת הדלק. ההחלטה המאשרת חוקית מפני שהיא אינה סותרת את החלטת ועדת הערר. בניגוד לתכנית הבנייה שעמדה בפני ועדת הערר, התכנית שהוצעה לוועדת המשנה הציעה דרך גישה החוצה את השצ"פ. אין קושי להשתמש בשצ"פ למטרה כזאת. כך נפסק בפרשת פיפשקוביץ [1] וכך נהגה הוועדה המקומית גם במקומות אחרים במרחב התכנון שלה. באת-כוח הוועדה המקומית גורסת כי לא היה מקום להתחשב בתכנית חצרות המושבה לפני שזו פורסמה למתן תוקף כיוון שתמ"א 18 מחייבת התחשבות במבני ציבור קיימים או שאושרו בתכנית. אין אישור בתכנית אלא אם זו כבר קיבלה תוקף כשם שלא ישורבב ממד של אי-ודאות להוראות התמ"א. אלא שבאורח מעשי לא תוכל הוועדה המקומית להוציא היתר לבניית התחנה משום שבינתיים אושרה תכנית חצרות המושבה ויש להתחשב בה לשם בדיקת מרחקי המינימום הנדרשים על-פי התמ"א. וכן, ביני לביני, הוצאו צווים מונעים לפי סעיפים 77, 78 לחוק התכנון והבניה. דיון ומסקנות טענת שיהוי העותרים, בעלי מפעל הפח, נתנו הסבר לשיהוי שחל בהגשת העתירה מצדם. אמנם יזמי התחנה מציינים כמה נסיבות המעוררות ספק במהימנות הטענה שיוזמת התחנה נעלמה מידיעתם של העותרים הללו. ואם נודע להם על עצם היוזמה היה עליהם לעמוד על המשמר ולברר את ההתפתחויות שחלו ביחס אליה. אולם בספק בלבד לא סגי. יתר-על-כן, בהנחה שאנשי מפעל הפח ידעו על היוזמה ועקבו אחריה, ודאי נודע להם כי היוזמה לא אושרה וערר היזמים נדחה. ההחלטה המאשרת ניתנה כחודש ימים לאחר החלטת ועדת הערר. אין זה בלתי סביר שדבר ההחלטה הקונקרטית הזאת לא הגיע לידיעת בעלי מפעל הפח כיוון שהם לא ידעו על ההליך ונותרו בסברתם שהיוזמה הורדה מסדר היום של רשויות התכנון. די באמור לעיל כדי לדחות את טענת השיהוי. אוסיף אך את זאת שטענת השיהוי בנסיבות העניין היא טענת סרק כיוון שאין היא מופנית כלפי עתירת חצרות המושבה. והרי טיעוני שתי קבוצות העותרים ממש זהים. אין כל משמעות למחיקת עתירת מפעל הפח אם עתירת חצרות המושבה נותרת על כנה. נסיבות חדשות המונעות היתר מקובלת עליי השקפת יזמי התחנה שאין מקום שאדרש בשלב הזה להשלכות העשויות לנבוע מן הנסיבות שהתגבשו לאחר הגשת העתירה. הנסיבות הללו אינן מצויות בבסיס העתירות ולא הוצגו בפניי למבחן, בבחינת "איבעיה להו". אמנם כלל נקוט הוא בבית-המשפט הגבוה לצדק (שרוח הליכותיו נושבת גם בבית-משפט זה הדן בעתירות מינהליות) שאין מקום לפסק-דין "אקדמי". אם מסתבר כי סר טעמה של העתירה כתוצאה משינוי נסיבות, אין מקום לדון בה ללא תכלית. אלא שחרף הודעת באת-כוח הוועדה המקומית אין זה ברור כל עיקר שהנסיבות החדשות אמנם ימנעו את מתן היתר הבנייה. לא מן הנמנע שיזמי התחנה ישיגו החלטה המאריכה את תוקף ההחלטה המאשרת. ליזמי התחנה גם השקפה פרשנית, ולפיה ההחלטה המאשרת איננה נחסמת על-ידי הצו שפורסם בהתאם לסעיפים 77, 78 לחוק התכנון והבניה, שכן ההחלטה קדמה לצו. השקפה זו טעונה ליבון ובחינה (אם כי נדמה לי שהיא אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון ולפיה כל עוד לא ניתן היתר בנייה פורמאלי אזי: "...על-כל-פנים, בעת בירור העתירה כבר היו בתוקף ההגבלות לפי סעיף 78, ועל-כן הוועדה המקומית אינה רשאית לתת היתר בנייה לעותרת בלי רשות..." (בג"ץ 529/80 גרצברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "המרכז" "השרון הדרומי" [2], בעמ' 498). לכאורה, הייתי יכול לברר את השאלות הללו במסגרת העתירות דנן. לא ראיתי לעשות כן כיוון שטרם ניתנה החלטה בידי רשות תכנון שתשמש בסיס לבירור על-ידי בית-משפט זה. לשון אחר, עד שאני דן בכוחו של הצו שפורסם למנוע מתן היתר בנייה ועד שאני דן בשאלה אם ההחלטה המאשרת פקעה משחלפה שנה לנתינתה, צריך שקודם תיעשה פנייה אל הוועדה המקומית להוצאת היתר. אם הבקשה תסורב, אולי יהיה מקום שהדבר ייבחן על-ידי ועדת העררים אשר תוכל גם לברר את הרקע הנסיבתי. רק אחרי המהלכים האלה אפשר שיוקם בסיס לעתירה מינהלית חדשה. חוקיות ההחלטה המאשרת ההחלטה המאשרת מותקפת בשתי טענות: הטענה כי ועדת המשנה לא היתה מוסמכת לאשר את יוזמת התחנה בלי תיקון תב"ע שיכלול דרכי גישה והטענה כי ההחלטה אינה מביאה בחשבון את דרישות המרחק ממבני חינוך הקבועה בתמ"א 18. דרכי גישה ועדת הערר קבעה כך: "ועדת הערר אינה רואה עצמה מוסמכת לאשר הקמת תחנת דלק אשר הכניסות והיציאות אליה וממנה אינן מוסדרות בתב"ע החלה במקום ואינן דרכים סטטוטוריות וכי הדרך הראויה להסדיר עניין מהותי זה היא בדרך של תיקון התב"ע בהליך אשר יאפשר קבלת חוות דעת מקצועיות, בעיקר בנושא תנועה מהגורמים המוסמכים" (ההדגשה שלי - ע' מ'). מילים כדורבנות. קשה לרדת לסוף דעתה של הוועדה המקומית. בהחלטה שניתנה על-ידיה קודם לדיוני ועדת הערר דחתה הוועדה המקומית את יוזמת התחנה. על כך הוגש הערר. ועדת הערר דחתה את הערר. היא אמנם לא קיבלה את הנימוק ששימש את הוועדה המקומית לדחיית יוזמת התחנה, אך סיפקה נימוק אחר שהוגדר על-ידיה "מהותי". באת-כוח הוועדה המקומית הבהירה בסיכומיה כי החלטת ועדת ערר שלא היה אחריה ערעור (בדרך ובמידה שניתן להשיג על החלטת ועדת ערר) מחייבת. אם כך מדוע ראתה הוועדה עצמה מחויבת רק על-ידי חלק מהחלטת ועדת הערר (החלק הדוחה את שיקוליה היא לדחיית היוזמה), ולא ראתה עצמה מחויבת על-ידי החלק האחר (זה האומר שהסדרת דרכי הגישה צריכה להיעשות בתכנית ושהדבר מהותי)? אין לכך מענה. באת-כוח הוועדה מסתמכת על דרך מקובלת ונקוטה בידי הוועדה המקומית לאפשר גישה למגרשים דרך השצ"פ, והיא אומרת כי הדבר עולה גם מפסק-הדין של בית-המשפט העליון בפרשת פיפשקוביץ [1]. אינני יודע אם הפרטים הללו (הדרך המקובלת ופסק-הדין) הובאו לידיעת ועדת הערר, אולם בין כך ובין כך אני מוצא טעם רב במסקנתה. על הפרק אישורה של תחנת דלק; לא דרך גישה לכלי רכב ספורים של דיירי רחוב קטן (זו הסוגיה שהועמדה לדיון בפרשת פיפשקוביץ [1]). דרכי כניסה ויציאה לתחנת דלק אינן עניין לחובבים. יש צורך שאנשי מקצוע ייתנו את דעתם על העניין. לשם כך יש לקיים הליך של תיקון תב"ע. אם יימצא במסגרת זו שנכון וטוב להשתמש בדרך החוצה את השצ"פ, לא יהיה פתחון פה נגד הדבר. הוועדה המקומית לא הייתה חייבת לאשר את יוזמת התחנה. תמ"א 18 מאפשרת את האישור אך הדבר אינו נכפה. על הוועדה לשקול שיקולים תכנוניים ולברר אם אין מניעה תכנונית לאשר את הקמת התחנה. אני סבור שהיעדרן של דרכי גישה מוסדרות הוא בגדר מניעה כזאת. פסק-דין פיפשקוביץ [1] אינו "מכסה" אלא את נסיבותיו הוא ואינני רואה אותו בבחינת הלכה in rem האומרת כי בכל מקרה ולפי כל תכנית ניתן לייעד שצ"פ לדרך בלי שהדבר ייכלל כתכלית מוגדרת מתכליות השצ"פ. אשר לדרישות תמ"א 18. לא התחוור לי שהוועדה המקומית שקלה את הפרובלמטיקה הנובעת ממיקום גני הילדים בתכנית חצרות המושבה. לא ברור לי שתכנית חצרות המושבה בכלל הוצגה לוועדה כדי לשקול אותה. אולם ייתכן שהוועדה היתה מודעת לתכנית זו וקיבלה ייעוץ משפטי האומר - בהתבסס על אימרות ועדת הערר - שאין להתחשב בה מפני שזו תכנית שטרם ניתן לה תוקף סופי. בעיניי הדבר הוא בגדר אבסורד. התעלמות מתכנית חצרות המושבה (שכאמור, בשלב ההוא כבר אושרה למתן תוקף על-ידי הוועדה המחוזית בכפוף להשלמה טכנית מסוימת. הכול יודעים שרשות תכנון אינה נותנת אישור עקרוני אם ליקויי התכנית או החסר בה הם עניין מהותי) היא מתכון לקבלת החלטה המאשרת תכנית אחת בסתירה לתכנית שנייה. הנה הכי נמי. אחרי שהוועדה המקומית אישרה את יוזמת התחנה, מתייצבת היום באת-כוחה בפניי ואומרת כי לא יינתן היתר בנייה משום שמיקום התחנה אינו מתיישב עם תכנית חצרות המושבה שבינתיים קיבלה תוקף סופי. זה מעשה חלם ממש. מדוע לא הקדימה הוועדה המקומית מחשבה להחלטה ומדוע לא שקלה או שקללה את הידיעה הברורה שתכנית חצרות המושבה מצויה על סף אישור סופי וכי התכנית עלולה להשפיע על יוזמת התחנה? כעת אתן לבוש משפטי למסקנה הנובעת מן השיטים שלעיל. ועדת הערר אמרה: "אין רשות תכנון יכולה לדחות בקשה להיתר בניה התואמת את התוכניות הקימות בהסתמכה על על תוכנית חדשה שטרם הגיעה לשלבים שבהם החוק מאפשר התחשבות בה". לכך אני מסכים. אכן תכנית המשולש (ששימשה את ועדת הערר בהערה שלעיל) לא הגיעה לשלב המאפשר לשקול אותה כנגד מתן היתר בנייה תואם תב"ע. לא כן תכנית חצרות המושבה. סעיף 9.5 של תמ"א 18 מורה: "בתחנת תדלוק יהיו צינורות האוורור של המכלים התת-קרקעיים ואיי המשאבות במרחק אווירי של: ... 80 מטרים לפחות ממוסד שהוא... מוסד חינוך או נוער... בין שהמוסד קיים ובין שהקמתו אושרה בתוכנית...". אין חולק שבענייננו טרם הוקם שום מוסד חינוך או נוער לפי תכנית חצרות המושבה. ענייננו במוסד העתיד לקום. מהו אפוא טיבו של הביטוי "אושרה בתכנית"? האם הביטוי מצומצם רק לתכנית שקיבלה תוקף סופי או שמא גם תכנית שאושרה למתן תוקף תוך התניה מסוימת במשמע? אני סבור שיש לתת פירוש רחב לביטוי האמור באופן שהוא יכיל גם תכנית שזכתה לאישור עקרוני ושאישורה הסופי הוא בחזקת קרוב לוודאי. התמ"א אינה נוקטת לשון "אישור סופי", אינה מציינת את שלב הפרסום המקנה תוקף לתכנית. מכאן, שלא מן הנמנע לראות בביטוי "אושרה בתכנית" גם אישור עקרוני בלבד. הדבר מתבקש ממטרת התמ"א. ההוראה הקונקרטית הנדונה היא הוראת בטיחות. התמ"א מבקשת להסדיר מרחק ביטחון ממוסד קיים או מוסד עתידי. משעה שאישור הקמתו העתידית של מוסד הגיעה לשלב שבו ברור וגלוי שהתכנית תגיע אל שלב האישור הסופי, מן ההכרח להבטיח את מרחקי הביטחון הנדרשים. שאם לא כן, ישועבד המצב המסוכן שייווצר בשטח למלל פרשני צר. תכלית התמ"א מחייבת להביא בחשבון כל גורם מסוכן או מסכן שהימצאותו בשטח היא בחזקת קרוב לוודאי. על-כן אני סבור שדין החלטה שלא שקלה את דרישות התמ"א האמורות להתבטל. התוצאה היא שאני מקבל את העתירות על-פי שני ראשי ההנמקה שלהן ומורה לבטל את ההחלטה המאשרת. הערה בשולי הפסק ופסיקת הוצאות אינני יכול לסיים פסק-דין זה בלי להצטרף להערות ועדת הערר ביחס להתנהגות הוועדה המקומית. זו אכן התנהגה באופן תמוה ביותר. היא שינתה את החלטותיה כשבשבת רוח, יצרה ציפיות ברורות אצל יזמי התחנה לאישור התחנה, אך ניהלה בו זמנית מהלכים שונים לתכנון מיתחם המשולש בניגוד ליוזמת התחנה. היא נכשלה ביצירת מיתאם בין יוזמת חצרות המושבה לבין יוזמת התחנה. איני משוכנע כלל שכל הצעדים האלה נעשו בתום-לב. נראה לי שראוי שמבקר העירייה יבחן את המהלכים שננקטו בפרשה הזאת. אילו ראיתי דרך לפניי לעשות כן הייתי מורה על "הזזת" גני הילדים בתכנית חצרות המושבה אל מעבר לקו 80 מ' מן התחנה המוצעת כדי לאפשר את הקמת התחנה על-פי תכנית. נראה שהדבר אינו אפשרי לאחר שתכנית חצרות המושבה קיבלה את אישורה הסופי. ליזמי התחנה נגרם נזק לא מבוטל. ממילא מובן שאני רואה את הוועדה המקומית כגורם העיקרי האחראי להחלטה הפגומה. קבלת העתירה צריכה לזכות את העותרים בהחזר הוצאות העתירה. אני מטיל את החיוב הזה, סך 8000 ש"ח לכל אחת משתי קבוצות העותרים, על הוועדה המקומית. החזר ההוצאות יהיה בצירוף מע"מ וריבית כדין עד יום התשלום בפועל.תחנת דלקדלקעתירה מנהלית