קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חלוקת אחריות על תאונת עבודה: א. רקע 1. בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו בתאונת עבודה ביום 8.4.1992. התובע הועסק אותה עת על-ידי הנתבעת. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות התאונה, מידת האשם (אם בכלל) של כל אחד מהצדדים וגובה הנזק הנטען. 2. נכותו של התובע בגין התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בעקבות פסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה. ב-9.11.2001 הצדדים הודיעו על הסכמתם לנכות רפואית מוסכמת (אורטופדית) בגב התובע בשיעור 10%, בגין האירוע נושא תיק זה. 3. התאונה הנטענת אירעה, כאמור, ב-8.4.1992. התובע, שחש בכאבים גוברים בגבו, פנה לרופא לאחר ימים אחדים. ב-18.6.1992 הוא נותח ובוצעה כריתת דיסק. ב-25.6.1992 הוא שוחרר למנוחה וטיפול פיזיותרפי. ב-29.4.1996 (כארבע שנים לאחר התאונה נושא תיק זה) התובע עבר תאונת דרכים ונפגע בגבו (בדיסק אחר) וב-8.1.1998 עבר ניתוח נוסף בגין תאונה זו. מאז התובע היה מעורב בעוד שתי תאונות דרכים. בגין התאונה משנת 1996 נקבעו לתובע 20% נכות צמיתה בגב. ב. נסיבות התאונה ושאלת האחריות 1. ביום 8.4.1992 התובע נסע ביחד עם מנהלו בעבודה, מר סוויסה (ע"ה 1), לבצע עבודה עבור חברת החשמל בחיפה, ככל שהיא הייתה לקוחה של הנתבעת. התובע ומנהלו עבדו במחלקת הבטחת האיכות של הנתבעת ובמסגרת עבודתו התובע ביצע גם התקנת לוחות וסיבים אופטיים. הוא רכש מיומנות בהתקנות אלה במשך שנים מספר בטרם קרות התאונה. חברת החשמל הזמינה את הנתבעת להעביר את הלוח והסיבים האופטיים למיקום חדש בארון שהוכן לכך. בהגיעם למקום התובע ומנהלו גילו שהלוח מותקן במקום גבוה ליד התקרה והתובע עלה על כיסא כדי לשחררו. התובע נמתח כדי לשחרר את הלוח והסיבים ובמהלך הורדת הלוח (בעודו עומד על הכיסא) הוא ביצע פעולה, תפנית "שמאלה" וחש "קליק" בגבו (ראה תצהיר עדותו הראשית בהפניה לתצהירו בבית-הדין לעבודה). משקל הלוח לא היה רב, כ-4-3 ק"ג. בעדותו בבית-הדין לעבודה ציין התובע שהתפנית הסיבובית ביחד עם משקל הלוח הובילו לפריקה (קליק) בגב (נ/1). 2. הנתבעת מפנה לכך שהתובע טען בתביעתו (סעיף 4) שהוא נפגע כאשר "נמתח על מנת להוריד לוח סיבים האופטים מהקיר". איני סבורה שיש סתירה מהותית בין טענה מתומצתת זו לבין הגירסה שפורטה לעיל. על-פי עדות התובע, התאונה אירעה כפי שפירטתי לעיל. איני סבורה גם שגירסאות התובע בנ/2 ו-נ/3 סותרות באופן מהותי את הגירסה הנ"ל, ומדובר בשינויים לשוניים, סמנטיים, שלדעתי אינם מהותיים. עצם הגוונים הדקים תורמים, לדעתי, לאותנטיות של דברי התובע, שאינו משפטן ולא הקדיש מחשבה מרובה לדקויות לשוניות. כמו כן, אין בכאבי גב קודמים (משנת 1982) להעלות או להוריד בנדון. לטענת התובע, ברגע הפגיעה הוא צעק מכאב ודני (ע"ה 1) המשיך לסייע לו בהשלמת הרכבת הלוח והסיבים במיקום החדש. 3. מטעם הנתבעת העיד דני סוויסה (ע"ה 1) שנכח באירוע והגיש תצהיר עדות ראשית קצר ו"כללי". בעדותו הוא הודה שקשה לו לזכור את פרטי האירוע, אלא רק באופן כללי, ואף אינו יכול לזכור אם התובע התלונן על הכאב באותה עת. הוא מאשר את צורת ביצוע העבודה שבמסגרתה עלה התובע על הכיסא לצורכי ביצוע הפירוק וההתקנה, וכי הוא סייע לתובע בנדון. למיטב זיכרונו, התובע נהג ברכב בשובם למפעל הנתבעת. 4. הנני סבורה שהגירסה שהתובע נתן באשר לאופן התרחשות התאונה בתצהירו בבית-הדין לעבודה (ב-20.1.1994) ובעדותו בבית-הדין לעבודה (ב-17.10.1994 - (נ/1)) הינה הגירסה הקרובה ביותר לאמת ולמציאות והיא הגירסה המהימנה עליי לצורך בחינת שאלת הקשר הסיבתי והאחריות, שהינן, במקרה זה, משולבות זו בזו. אוסיף ואציין, כפי שאפרט להלן, שבין שה"קליק" אירע במסגרת מתיחה כלפי מעלה ובין בשניות אחרות, במסגרת כיפוף והורדת הלוח כלפי מטה, הייתי מגיעה לתוצאות ולמסקנות משפטיות דומות בנדון. 5. התובע טען לעוולת "הפרת חובה חקוקה", אולם מרבית טענותיו מתייחסות לעוולת הרשלנות. אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת חבה כלפי התובע חובת זהירות מושגית. 6. באשר להפרת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת והקשר הסיבתי בינה לבין האירוע הצדדים חלוקים וכל אחד סומך את יתדותיו בפסיקה שונה ומבקש להקיש ממנה. 7. אכן, פגיעות מסוג אלה בגב יכולות להתרחש בנסיבות רבות ומגוונות ועל הנסיבות של כל מקרה ומקרה להיבחן לגופן. אין זה נדיר שבית-המשפט נדרש לבחון איפה עובר קו הגבול המאבחן בין אירוע שנגרם במהלך רגיל ותקין "מחוסר מזל" (ובהיעדר אחריות) לבין אירוע שבו ניתן לקבוע שהוא נגרם בגין חוסר זהירות וניתן היה למונעו. 8. התובע מבקש להצביע על שורה ארוכה של מחדלים מטעם הנתבעת. הנתבעת מבקשת להצביע על האירוע כפעולה תקינה ושגרתית במסגרת עבודתו השוטפת של התובע, ללא דופי. 9. מקובלת עליי טענת הנתבעת שהתובע היה עובד מיומן וידע היטב את המלאכה הטכנית של ההתקנות עובר למועד התאונה. אין מחלוקת שהתובע היה, בעיני הנתבעת, עובד מסור, בעל יוזמה ומצטיין, עד לאותו מועד. מקובלת עליי הטענה שהתובע, שהיה בריא בגופו (למיטב ידיעת הנתבעת), היה יכול לשאת משקל של 4-3 ק"ג ללא קושי. על-פי תקנות עבודת הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשי"ד-1954 מותר לנער מתחת לגיל 16 לשאת משאות עד 16 ק"ג (היום 12.5 ק"ג). התובע היה בן 31, צעיר, ולדבריו ספורטיבי, ובמשקל הלוח בלבד לא הייתה צפויה "סכנה". איני חושבת גם שיש לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה שהתובע ומנהלו נסעו ללא סולם למקום. הם נסעו למקום עבודה מסודר ויכלו לסמוך על כך שאם ייזקקו לסולם יוכלו לקבל סולם תקני מהלקוח לצורכי העבודה. הם אכן לקחו עמם את הכלים שהיו דרושים להם להתקנה גופה, ולא הודע להם מראש שהעבודה כרוכה בעלייה לגובה. 10. מאידך, איני סבורה שהתאונה אירעה במסגרת עבודה שבוצעה בצורה "שגרתית" והייתה "בלתי נמנעת". במה דברים אמורים? הנני סבורה שהסכנה נוצרה ברגע שהתובע (מחד) ומנהלו (מאידך) החליטו "לאלתר". הגישה של "למה לבקש סולם, אם יש כיסא זמין?" הינה אולי גישה נפוצה למדי אך מסוכנת. זוהי הגישה "שיהיה בסדר". אלא שלא תמיד יוצא "בסדר". 11. סולם הינו כלי עבודה מצוי וראוי לביצוע עבודות שונות ומגוונות שצריך לבצען בגובה. כיסאות נועדו לישיבה. כאשר מסבים כיסא לשמש ככלי עבודה לעמידה והגבהה רמת הסיכון עולה. יכולת האחיזה בכיסא אינה כיכולת האחיזה בסולם. יכולת התמרון הקיימת בסולם (מבחינת שינוי דרגות הגובה) אינה קיימת בכיסא, שהינו בעל גובה אחד ויחיד. המבנה האנטומי של כיסא אינו כמבנה הסולם. עובדות אלה היו ברורות הן לתובע והן למנהלו ללא כל צורך בהדרכה מפורטת ומסובכת בנדון. 12. באשר לבדיקת הקשר הסיבתי בין השימוש בכיסא לבין התאונה, הנני סבורה שקשר זה קיים על-פי מבחן ההסתברות. בעמידה על כיסא אין אדם חש בנוחות ה"טבעית" שיש לו בעמידה על קרקע בטוחה. גופו נכנס, אינסטינקטיבית, "למתח", גם אם לא במכוון. עקב השימוש בכיסא התובע נאלץ להימתח בצורה לא מבוקרת כדי להגיע ללוח. במסגרת הורדת הלוח (4-3 ק"ג) כלפי מטה וסיבוב שמאלה, בעודו עומד על הכיסא, אירע "הקליק" בגב (פריקה). צירוף נסיבות אלו של העמידה על הכיסא, המתיחה כלפי מעלה וכיפוף כלפי מטה תוך כדי סיבוב בעודו מחזיק את הלוח, הם שתרמו תרומה מכרעת לתאונה. אכן, פעולות של התרוממות, כיפוף, הרמת משא קל והורדתו וסיבוב הינן כולן פעולות יום-יומיות. אכן, אנשים רבים "נפגעו" במסגרת ביצוען, באורח "רגיל" וללא רשלנות. אכן התובע, באופן תאורטי, היה יכול להיפגע ולסבול מאותם סוגי פגיעה ונכות בנסיבות "רגילות" ואחרות, אלא שבמקרה דנן האירוע קרה בגין צירוף הנסיבות שציינתי, והן היו נסיבות שניתן היה בקלות למנוע, שכללו את הציפיות לסיכון שלבסוף אירע. 13. באשר לשאלת חלוקת האחריות, התובע, שהיה עובד מיומן, בכלל, והתמצא בהתקנות, בפרט, היה יכול לצפות את הסיכון. כך הדבר לגבי מנהלו (ע"ה 1) שהיה עמו. המנהל לא הורה לתובע להשתמש בכיסא, אך הוא גם לא מחה בפניו או מנע זאת ממנו. המנהל מודה בעדותו "שסדר עבודה לא צריך להיות שעומדים על כיסא להתקין בגובה" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 32; ההדגשה שלי - ע' מ'). התובע ומנהלו בחרו, יחדיו, להתעלם מנוהלי בטיחות בסיסיים וכמעט מובנים מאליהם. שניהם יכלו לצפות את התוצאות האפשריות. 14. איני סבורה שהטענה ל"הסתכנותו מרצון" של התובע יכולה לפטור את הנתבעת מכל אחריות. יתרה מכך, אף בעניין חלוקת האחריות איני סבורה שהיא "שוויונית". מנהלו של התובע סמך על מיומנתו של התובע בכל הקשור לעבודה המקצועית של פירוק והרכבת הסיבים והלוח גופם, אך הוא לא היה צריך להסכים שהעבודה תבוצע, לנגד עיניו, באילתור ובעמידה על כיסא. חלק אינטגרלי מתפקידו הסמכותי, כמנהל של התובע, הינו יכולתו ליתן לתובע הנחיות והוראות ועל התובע לקיימן. היה עליו להפעיל סמכות זו ולדאוג לביצוע העבודה בצורה הבטיחותית הטובה ביותר, במיוחד במקום שלא היה כל קושי מיוחד לעשות כן ולבקש סולם. נפסק לא פעם שאין מצב העובד כמצב המעביד בכל הקשור להתייחסותם למקומות או למצבים מסוכנים. עובדים אינם נוקטים תמיד יוזמה מספקת להבטחת אמצעי זהירות. המדיניות המשפטית הקיימת והרצויה מטילה "חובה יתרה" על המעביד להבטיח שיטת עבודה בטוחה ולהזהיר את עובדיו כיצד להבטיח את עצמם בצורה אופטימלית. גם אם התובע נהג בחוסר זהירות היה מוטל על מנהלו לעצור בעדו מלבצע את העבודה בצורה זו ולדאוג לביטחונו. בנסיבות אלה הנני סבורה שחלוקת האחריות הראויה בין הצדדים הינה בהטלת 25% על התובע ו-75% על הנתבעת. מכאן אעבור לדון באבות הנזק ובשיעורם. ג. הפסד השתכרות עד לפיטוריו של התובע (9.1993-8.4.1992) 1. שכרו של התובע עמד על סך 2,973 ש"ח ביום התאונה (8.4.1992). התובע פוטר על-ידי הנתבעת ב-25.9.1993 ופתח בסמוך לאותו מועד עסק עצמאי לציוד ספורט. לטענת הנתבעת, ממארס 1992 ועד מארס 1993 (13 חודש) התובע קיבל את מלוא שכרו וטענה זו לא נסתרה (הוא עבר את הניתוח ביוני 1992). מאפריל 1993 ועד לפיטוריו התובע נעדר מעבודתו ולא קיבל שכר. הוא לא המציא תיעוד רפואי על נכות זמנית בתקופה זו. מאישור המוסד לביטוח לאומי (נ/6) עולה שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בנכות זמנית של 50% גם לתקופה מ-20.2.1993 עד 30.8.1993 מחמת הספק (ללא תיעוד רפואי) ולפנים משורת הדין. קביעת המוסד לביטוח לאומי אינה מחייבת בהליך זה וודאי שהדבר כך לאור הנימוקים של המוסד לביטוח לאומי שציינתי. 2. כאן המקום לציין שבניסיונותיי לפשר בין הצדדים חשתי בעלבון וכעס שהתובע רוחש כלפי הנתבעת. הוא חש שהתובעת לא נהגה עמו "כשורה", שכחה את "חסד נעוריו" ונטשה אותו בשעתו הקשה. איני שוללת את האפשרות שאין המדובר בתחושה סובייקטיבית בלבד ושהנתבעת התייחסה אליו בחוסר רגישות ופעלה בעניינו ממניעים ושיקולים כלכליים וקרים. עבור עובד שהיה מצטיין במשך שנים מספר התייחסות כזו יכולה לגרום לתסכול והתמרמרות. מאידך, נסיבות אלה אינן מעלות או מורידות בהכרעת שאלת גובה הנזק בתיק זה ואין אנו עוסקים בפיצויים מעין עונשיים. הנתבעת מצדה ראתה את היעדרויותיו הארוכות של התובע מעבודה כבלתי מוצדקות ולא מצאה בעבודתו המסורה הקודמת מענה לכך. 3. רופאה תעסוקתית שבדקה את התובע, המליצה על שיבתו של התובע לעבודה חלקית באמצע יוני 1993 ולעבודה מלאה בסוף יולי 1993 (נספח י' לתצהיר התובע). התובע לא אימץ המלצה זו, ולא הגיש לנתבעת (אז) או בפניי (היום) שום תיעוד רפואי נוסף בנדון. בסמוך למועדים אלה משבר האמון בין התובע והנתבעת צמח וגדל. פניה של הנתבעת היו לפיטורין (נספח ח' לתצהיר התובע). פניו של התובע היו לעסקו החדש. 4. בהתחשב בכל האמור, התובע אינו זכאי למלוא השכר הנתבע על-ידיו עבור תקופה זו. מאידך, ולאור הסכמת הנתבעת בטענתה החלופית להעמיד את הפיצוי בנדון על בסיס שכר של ארבעה חודשים (מאפריל 1993 עד יולי 1993), הנני מעמידה הפסדים אלו על סך 31,843 ש"ח (3,025 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה x4, נכון להיום). ד. הפסד השתכרות בעבר - מאוקטובר 1993 ועד 1998 הוכח להנחת דעתי שהתובע אכן הצליח להגדיל את כושר השתכרותו לאחר התאונה, במסגרת העסק שהוא פתח. לא שוכנעתי שהתובע היה מוגבל בתפקודו בתקופה זו. אדרבה, התרשמתי שאם סבל מכאבים, הוא התגבר עליהם וחזר לחיים נורמטיביים. ב-10.5.1996 התובע עבר תאונת דרכים ונפגע שוב בגבו, בדיסק אחר, אשר בגינו עבר ניתוח נוסף. הוא טען בפני המוסד לביטוח לאומי פעמים מספר שמאז 1996 אין הוא מצליח למצוא עבודה בגין אותה תאונה. נקבעו לו 25% נכות (כולל תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956), בגין אותה תאונה. התובע מודה בסיכומיו שהעסק שלו היה בעל סיכויי הצלחה טובים, אך נסגר ב-1997 עקב התאונה מ-1996. התובע נשלח לקורס תקשורת ומחשבים בשנת 1998 וקיבל דמי אבטלה באותה תקופה. 3. משלא הוכח שהתובע סבל הפסד השתכרות מאוקטובר 1993 ועד לתאונה משנת 1996, ומשהנני סבורה שהגורם לאי-חזרתו לעבודה (לפחות) עד 1998 היה נעוץ בתאונה מ-1996, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר לתקופה זו. ה. הפסדי השתכרות מ-1999 ולעתיד 1. לטענת התובע, מאז התאונה ב-1996 (ולענייננו, מ-1999) הוא לא מצליח למצוא מקום עבודה קבוע בגין מגבלותיו. סביר להניח שהנכות (הרפואית) בגב של 20% בגין תאונת הדרכים ב-1996 השפיעה על יכולת השתכרותו בעתיד. 2. נכותו הרפואית בגין התאונה בתיק שבפניי הינה 10%, עקב הפגיעה בחוליה אחרת. התובע מבקש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 15% בגין תאונה זו בעוד הנתבעת טוענת שתפקודו לא נפגע כלל בגין התאונה. הנתבעת מציינת שרבים הם האנשים בעלי נכות דומה בגב, בלי שהדבר משפיע על תפקודם וכושר השתכרותם. התובע אף חזר לתפקוד מלא ושיפר את רמת הכנסותיו עד לתאונה מ-1996. פגיעה אחרונה זו הולידה את השינוי ביכולת השתכרותו ו"בולעת" כל מגבלה תפקודית שנוצרה (באם נוצרה) בגין התאונה נושא תיק זה משנת 1992. 3. התובע היה בן 31 במועד התאונה ונותרו לו שנות עבודה לא מעטות. הבעייתיות בבחינת נכות תפקודית עתידית כרוכה בניסיון לנבא את העתיד ומה ילד יום. אין בעובדה שהתובע פתח עסק שצלח כדי לבטא, בהכרח, את נכותו התפקודית ארוכת הטווח בשנים שלאחר מכן. 4. בלי לפגוע בטענות העובדתיות של הנתבעת ובעובדה שהתובע אכן חזר לעבודה מלאה בעסקו החדש, איני סבורה שיש להסיק מהן שהנכות התפקודית הרעיונית בגין התאונה הראשונה (נושא תיק זה) "נבלעה" בתאונה השנייה. הנני סבורה שנכון יותר לומר שהנכות החדשה והרצינית יותר החלישה את כושר התמודדותו הכללית והובילה לכך שנכותו הקודמת קיבלה ממד תפקודי שונה. על-כן, הנכות החדשה לא "בלעה" את הנכות הקודמת, כטענת הנתבעת. היווצרות הנכות החדשה השפיעה על הנכות הקודמת בכך שהיא הקנתה לה ממד תפקודי חדש שלא התבטא בעבר. הצטרפות הנכות החדשה החלישה במידה מסוימת את יכולתו של התובע להתמודד עם נכותו הקודמת, אף שבעבר הוא עשה זאת בהצלחה. 5. בנסיבות אלה אין מקום לאמץ את טענת התובע לנכות תפקודית של 15% בגין התאונה נושא תיק זה, מחד, ואין גם מקום לאמץ את טענת הנתבעת להיעדר נכות תפקודית ו"בליעתה", מאידך. לאור הנסיבות של מקרה זה כפי שתוארו ותוך כדי שקילתן, הנני סבורה שיהיה זה נכון לפסוק רכיב זה של הפסד השתכרות רעיוני ועתידי באומדנה גלובלית. על-כן, הנני פוסקת לתובע בגין הפסדי השתכרות מ-1999 ולעתיד בגין תאונה זו סך 90,000 ש"ח. ו. הוצאות עזרת צד ג' ומיטיבים בעבר ובעתיד התובע בסיכומיו (בסעיף 16) מציין (בהתחשב בתאונה הנוספת בשנת 1996) שהוא מוותר על דרישתו להפסדי הפקדות לקרנות פנסיה ולעזרת צד ג'. ז. כאב וסבל התובע עבר ניתוח, אושפז למשך שבעה ימים, היה באי-כושר לתקופה לא מבוטלת והינו בעל נכות רפואית של 10% בגין התאונה. לאחר כמה שנים "נחתו" עליו נכות וכאב וסבל מכיוון אחר (תאונות מאוחרות יותר). בהתחשב באלה הנני מעמידה את סכום הפיצוי בגין כאב וסבל על סך 50,000 ש"ח. ח. סיכום 1. נזקי התובע, כפי שפורטו דלעיל, מגיעים לכדי סך 171,843 ש"ח (נכון להיום) ועל התובעת לשאת ב-75% מנזקיו אלה, קרי 128,882 ש"ח. 2. מהסכום הנ"ל יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובע בגין התאונה, בסך 119,664 ש"ח (משוערך להיום). 3. על-כן, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 9,219 ש"ח וכן את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכומים אלה יישאו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.חלוקת אחריותתאונת עבודה