קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשש להטעיית הציבור - שם מסחרי: כללי - הצדדים לתובענה והעובדות 1. התובעות הינן חברות פרטיות, אשר רכשו מיהודה אווזי, מסעדן, שהקים בשנת 1970 מסעדה, שנשאה את השם "יהודה אווזי", את כל זכויותיו והמוניטין הגלום במסעדתו ובשמה "או כל שם אחר הקשור לאווזי", וכן רכשו את הזכויות החוזיות שהיו למר אווזי על-פי התקשרויות עם זכיינים שונים, שהפעילו מסעדות, הנושאות את השם "אווזי". תמורת רכישת הזכויות הנ"ל, התחייבו התובעות לשלם למר אווזי סך העולה על מליון דולר (ראה נספחים ב' ו-ג' לתצהירי התובעות). כיום לתובעות רשת מסעדות המתמחה בהכנת שיפודים על האש, ובעיקר בהכנת כבד אווז על האש, אשר פרוסה על פני הארץ, מתוכן 12 מסעדות המופעלות על-ידי התובעות עצמן ומסעדה נוספת המופעלת על-ידי זכיין תמורת תשלום דמי זיכיון שנתיים. יש לציין, כי הזכיין הנ"ל מנהל מסעדה תחת השם "יהודה אווזי", בצומת בילו, כאשר עסקו מנוהל תחת השם "אווזי בילו", והוא משלם לתובעות תמלוגים בגין הזכות להשתמש בשם הנ"ל. לטענת התובעות (טענות שלא הוכחשו) הן מפרסמות באופן קבוע את שם הרשת בשלטי חוצות, בדפי זהב, בחוברות בילוי ומסעדות, ברדיו, בעיתונות ועוד. לטענתן, מדובר ברשת מסעדות, בעלת מטבח מרכזי, כאשר לתובעות רישיון יצרן מטעם משרד הבריאות, והן מעסיקות רופא וטרינר צמוד מטעם "האגודה לבריאות הציבור", שהוא גוף משותף למשרד הבריאות ולאגודת הוטרינרים בישראל. התובעות, כרשתות מובילות אחרות דוגמת מקדונלד'ס, בורגר-קינג ועוד, אף נושאת "תו ירוק מטעם הסתדרות הרופאים הוטרינרים בישראל, מטה התג הירוק תו האיכות הוטרינרי" (ראה נספח א' לתצהירים של מר וולף ז"ל ומר לוי). כל המסעדות ברשת מקבלות מידי יום את הספקת המזון שלהן מהמטבח המרכזי, ובכולן תפריט זהה ואותם מחירים. גם הנתבע לא חלק על טענת התובעות, שמדובר במזון באיכות גבוהה ביותר. עוד טענו התובעות, בלא שהדבר הוכחש, כי הן מקבלות מידי חודש פניות רבות לקבלת זיכיון לניהול מסעדות ברשת וכן בקשות לשינוי שם מסעדות קיימות לשם "אווזי" או לפתיחת מסעדות חדשות תחת שם זה. לטענתן, הזכיין המפעיל את מסעדת "אווזי" בצומת ביל"ו משלם להן תמלוגים בשיעור 120,000 ש"ח לשנה (ראה סעיף 2(ח') לתצהירו של מר לוי וכן החוזה עם הזכיין נספח יז' לתצהיר), תמורת השימוש בשם. מתוך תצהירי התובעות מתברר, כי יהודה אווזי הקים בשנת 1970 את המסעדה הראשונה בישראל, שנשאה את שמו "יהודה אווזי", והוא ניהל אותה עד שנת 1990. במשך השנים התפתחה המסעדה והנהיגה תפריט של אוכל בסגנון מזרחי, אך בעיקר זוהתה עם כבד האווז הנמכר בה. במהלך שנות ה-90 רכשו התובעות את המוניטין והזכויות במסעדתו של מר אווזי בשכונת התקוה, ולאחר מכן גם רכשו את זכויותיו בשמות העסקים שנפתחו ונשאו את שמו, וכן רכשו את הזכות להפעיל מסעדות או עסקים אחרים בתחום המזון, המסעדנות וההסעדה בארץ ובעולם תחת השם "אווזי" או כל שם משמות העסק שלו (ראה נספח ג' לתצהירי עדי התובעות). מתוך 13 המסעדות הנושאות את השם "אווזי", חלקן נושא גם את השם "מסעדת יהודה אווזי", ובכל מקרה, כולן נקראות באחד משני השמות בצרוף שם המקום שם ממוקמת המסעדה (כמו - "אווזי נתניה בע"מ", "אווזי באר-שבע בע"מ", "אווזי ראשל"צ בע"מ" - וכד'). כל מסעדה ברשת היא חברה נפרדת בע"מ. בכל מסעדות הרשת סועדים מאות אלפי אנשים בשנה, כאשר על-פי הנתונים שצורפו לתצהירי עדי התובעות עולה, כי מחזור המכירות של הרשת, כולל מע"מ, עמד בשנת 1999 על סך של 34,356,000 ש"ח, בשנת 2000 על סך של 80,436,000 ש"ח ובשנת 2001 על סך של 96,987,000 ש"ח (ראה נספח ד' לתצהירי עדי התובעות). בהנחה שהמחיר הממוצע לסועד ברשת הינו כ-50 ש"ח, מסיקים מתצהירי עדי התובעות כי בשנת 2001 ביקרו במסעדות הרשת כ-1,920,000 לקוחות (!) לעומת כ-700,000 לקוחות בשנת 1999. 2. בתחילת שנת 2001 החלו התובעות בניהול משא ומתן לפתיחת סניף של הרשת בבאר שבע, ומאז חודש מרס באותה שנה, לאחר שנמצאה מסעדה הולמת בקריית יהודית, החלו התובעות בשיפוץ המקום. חודשיים אחר כך, במאי 2001, נפתחה המסעדה בבאר שבע, תחת השם "יהודה אווזי". במקביל, וכשבועיים לפני פתיחת מסעדת התובעות בבאר שבע, שינה הנתבע את המסעדה שניהל עד כה תחת השם "ביג גריל", במרכז "ביג" בבאר שבע, למסעדה בשם "אווזי הזהב". 3. הנתבע הצהיר, ודבריו אלה לא נסתרו, כי בשנת 1994 בקירוב הקים מסעדה במבנה בעמק שרה בשם "מסעדת פועלים". בשנת 1996 שונה שם המסעדה ל"מסעדה הגדולה", כאשר בשנת 1997 היא עברה, בשמה זה, למרכז "ביג" בבאר שבע. בשנת 1998 שונה שם המסעדה (במיקומה החדש) ל"ביג גריל", כאשר היא שרתה בעיקר עובדים, שעבדו באזור המסעדה, ותפריטה כלל בשרים על האש ותבשילים ביתיים. לטענת הנתבע, מרבית העבודה במסעדה במתכונתה זה היה בשעות הבוקר ואחר הצהריים, והוא רצה להרחיב את שעות הפעילות גם לשעות הערב. אמנם, לטענת הנתבע, המסעדה במתכונתה הזו "הראתה רווחים נאים וצברה מוניטין, אולם סברתי כי לאור איכות המזון והשרות הניתנים במסעדה, כפי שיעידו על כך לקוחותיה הרבים, ניתן להגדיל עוד יותר את היקף הפעילות במסעדה וחוג לקוחותיה, כאשר הדברים אמורים בעיקר לפעילות בשעות הערב, בהן, כאמור, היקף הפעילות היה קטן יחסית בהשוואה לפעילות בשעות היום" (סעיף ב'11 לתצהיר הנתבע). הנתבע טען, כי כדי לשנות את אופי המסעדה, ובכך גם את היקף פעילותה, החליט - עוד בשנת 1999 - לשנות את מתכונת המסעדה, כך שתתפקד פחות כמסעדת פועלים ויותר כמסעדה יוקרתית. ביצוע השינוי נדחה בשנתיים, זאת מאחר ורק בפברואר 2001 התפנה הנכס הצמוד למסעדתו של הנתבע, לשם התכוון להרחיב את מסעדתו. הנתבע העיד, כי כבר מסוף שנת 2000 פנה לאנשי מקצוע שונים בנוגע לשינוי תדמית המסעדה, ואף פנה לגורמי מקצוע בתחום הפרסום והגרפיקה (לחברת א.א. פרסומאים (אטדגי) בע"מ), כדי לקבל הצעות ורעיונות לשילוט גרפיקה ולשם חדש למסעדה. לטענת הנתבע, מתוך שלל השמות שהוצעו לו (כמו "שיפודי האווז", "מפגש האווז", "שיפודי הזהב" ו"אווזי הזהב") הוא בחר בשם "אווזי הזהב" וזאת עוד בחודש ינואר 2001 (ראה לעניין זה הצעת מחיר לשילוט נאון של שם זה מטעם חברת הפרסומאים מיום 25.1.2001 - נ/2 לתצהיר הנתבע). עם פינוי הנכס הסמוך למסעדתו של הנתבע (ששמה, כזכור, היה באותה עת "ביג גריל"), בחודש פברואר 2001, החל הנתבע בשיפוץ המסעדה, כאשר הפתיחה המחודשת, תחת השם "אווזי הזהב", הייתה במוצאי חג הפסח, בתאריך 14.4.2001. באותו שלב שם המסעדה - הן בשילוט שמעל המסעדה והן בהזמנות שנשלחו לפתיחה - כלל את המילה "אווזי" באותיות דפוס בולטות, לאחריו ציור של אווז, ואחריו המילה "הזהב" באותיות כתיב שונות, לא מודגשות וקטנות יותר. מסעדת הנתבע, במתכונתה החדשה, כללה תפריט חדש, בלי תבשילים ביתיים, והנתבע ביקש להעניק לה - לטענתו - תדמית חדשה, יוקרתית, גם באמצעות השם החדש (ראה עדותו בעמ' 28 לפרוטוקול). 4. ארבעה ימים לאחר פתיחת מסעדת הנתבע במתכונתה החדשה (ב-19.4.2001) פנה בא-כוח התובעות אל הנתבע בדרישה לשנות את שם המסעדה, אך במכתב תשובה (מיום 29.9.2001) הנתבע סרב לכך. לפיכך, זמן קצר לאחר מכן, הגישו התובעות את התובענה נושא פסק-דין זה, תחילה בדרך של המרצת-פתיחה, ולאחר מכן - באישור בית-המשפט - תובענה בדרך הרגילה, ובה נתבקש בית-המשפט להצהיר, כי חל איסור על הנתבע לעשות שימוש בשם "אווזי", גם כמילת סמיכות, כחלק משם מסעדתו ומהלוגו שלה ובפרסומיה. כן נתבקש בית-המשפט לאפשר לתובעות לפצל את סעדיהן ולתבוע את נזקיהן הכספיים מהנתבע בתובענה נפרדת. יחד עם הגשת המרצת-הפתיחה הגישו התובעות גם בקשה לסעד זמני, ובתאריך 8.11.2001 ניתנה החלטת בית-משפט בעניין זה (על-ידי השופט ח' עמר) שלפיה אמנם לא ניתן צו המניעה שנתבקש אך בית-המשפט הורה לנתבע "לבצע פעולות מסויימות... על מנת למנוע טעות או הטעיה אפשריים מצד הציבור לחשוב כי מסעדת המשיב שייכת לרשת מסעדות המבקשות...". כן הורה בית-המשפט לנתבעת "לשנות את צורת הכיתוב של שם המסעדה נשוא הבקשה באופן ששתי המילים: 'אווזי הזהב' תהינה כתובות בכתב אחיד וזהה" וכן "לדאוג לניקוד האות ז', במילה אווזי, בתנועת הניקוד צירה". בית-המשפט הורה, כי על הנתבע לבצע את השינוי בשלט שבחזית המסעדה ובכל שילוט אחר, וכן בכל פרסום או אביזר המשמש לפעילות המסעדה. כן הורה בית-המשפט לנתבע ולכל מי מטעמו "להמנע מלהזדהות או מלזהות את המסעדה בשם אווזי, באופן כלשהו". בית-המשפט הוסיף, כי הוצאות הבקשה בסך 5,000 ש"ח + מע"מ ייפסקו בהתאם לתוצאות בתיק התובענה העיקרית. חלף זמן, אך כיום אין חולק שהנתבע עמד, בסופו של דבר, במטלות שהטיל עליו בית-המשפט במסגרת הסעד הזמני. 5. התובעות לא הסתפקו בסעד הזמני שניתן, ולטענתן הטעיית הציבור נמשכת, גם לאחר השינויים עליהם הורה בית-המשפט כאמור לעיל. אשר-על-כן, נשמעו ראיות גם במסגרת התיק העיקרי, כאשר באי-כוח הצדדים הסכימו "שכל החומר שנמצא בפני ביהמ"ש במסגרת הסעד הזמני יחשב כחלק מהתיק העיקרי" (ראה בעמ' 4 לפרוטוקול, הצהרת באי-כוח הצדדים מיום 25.12.2002). לפיכך, בנוסף לעדי התביעה מר יצחק לוי, מר רחמים דישלו והד"ר מינה צמח, שהעידו מטעם התובעות, עמדו בפני גם תצהירו וחקירתו של מר צביקה וולף ז"ל, שהיה מנהל התובעות במשך שנים רבות ונפטר באופן פתאומי ומפתיע זמן קצר לאחר הדיון בבית-המשפט במסגרת הסעד הזמני (בתאריך 10.7.2002). מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו בלבד, כאשר מטעם שני הצדדים הוגשו מסמכים רבים. 6. לטענת התובעות רכשה רשת המסעדות שבבעלותן מוניטין הגלום בשם "אווזי" (במובחן מהשם "יהודה אווזי"), כך הן מפרסמות עצמן וכך הן ידועות בציבור. לפיכך, לטענתן, הן זכאיות לסעד שנתבקש הן נוכח חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, הן נוכח הפרת סימנן הרשום והן לאור עשיית עושר ולא במשפט. לעומתן, טענת הנתבע הינה, כי אם רכשו התובעות מוניטין, הרי שהוא דבק בשם "יהודה אווזי" ולא בשם "אווזי" בלבד, שכן שם זה הוא שמן של מרבית מסעדות הרשת והוא גם השם המופיע בסימן הרשום שלהן. לטענתו, ממילא פתח את מסעדתו בלא כל קשר למסעדות של התובעות והשם שניתן למסעדה במתכונתה החדשה לא נגזר משמן של מסעדות התובעות, וממילא אין בו כדי להטעות את הלקוחות לחשוב שמסעדתו הינה חלק ממסעדות הרשת של התובעות. עוד טען הנתבע, כי אל לו לבית-המשפט להתערב בפסיקתו של השופט עמר, אשר היא בבחינת מעשה-בית-דין, אך כבר כאן ניתן לדחות טענה זו, לא רק מן הטעם שגם השופט עמר ראה בהחלטתו משום החלטה זמנית, אלא גם - ובעיקר - כיוון שההחלטה הזמנית ניתנה לפני שמיעת הראיות בתיק העיקרי ולפני שהובאו הראיות גם בנוגע לאפשרויות ההטעיה לאחר השינוי שנעשה בעקבות הצו הזמני. העוולה של גניבת עין 7. התובעות מייחסות לנתבע עוולה של גניבת עין כהגדרתה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן - חוק העוולות המסחריות), שהגדרתה: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". על-פי חוק זה, הפרת ההוראה האמורה הינה עוולה בנזיקין, וחלים עליה הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בנוסף לסעדים הספציפיים המפורטים בחוק העוולות המסחריות, כגון פיצוי בלא הוכחת נזקים (סעיף 13 לחוק), מתן חשבונות (סעיף 15 לחוק) ועוד. בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ - עיתון "משפחה" נ' אס.י.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ - עיתון "משפחה טובה" (להלן - פרשת עיתון משפחה [1]), מנתח השופט מ' חשין את עוולת גניבת העין שזה אך באה לעולם. על-פי קביעתו, העוולה החדשה "בעיקרה, בת דמות היא לעוולה הקודמת", שבוטלה עם חקיקת חוק העוולות המסחריות והייתה מצויה בגדרו של סעיף 59 לפקודת הנזיקין, "לא אך בשמה אלא בתוכנה אף הוא. בלא קושי יתר איפא - אך בזהירות -נותר להחיל על פירושה של העוולה החדשה הלכות שנקבעו באשר לפירושה של העוולה הישנה" (שם, בעמ' 942). על-פי פסק-הדין בפרשת עיתון משפחה [1], ומתוך הפסיקה שקדמה לו, עולה, כי ייעודה של עוולת גניבת עין להגן על מוניטין שרכש אדם בעסק, שעניינו נכסים או מתן שירותים. השופט מ' חשין, הוסיף וקבע, כי להווצרותה של העוולה נדרשים שני תנאים מצטברים: הראשון - מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע, והשני - חשש סביר להטעיית הציבור כי טובין או שירותים שמציע הנתבע לציבור הם טובין או שירותים הקשורים לאלה של התובע. "מוניטין" 8. בראש ובראשונה על התובע על-פי עוולת גניבת העין להוכיח, כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור: "לאמור: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע - הנפגע... פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח, כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר, כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש. נזכור, כי על דרך העוולה של גניבת עין יכול תובע שירכוש מונופולין בטובין מסויימים; מונופולין על דרך הכלל, אינו אהוד, ובצדק כך; חונק הוא תחרות חופשית, מסגיר הוא את הציבור בידיו של בעל המונופולין, ומכאן התביעה הבלתי מתפשרת כי התובע - הנפגע, לטענתו - יוכיח תחילה שהציבור מזהה את הטובין שבהם מדובר (על דרך של שם, של כינוי, של סימן) דווקא עם הטובין שלו. לא יעמוד בנטל זה - לא תקום עילה של גניבת עין" (פרשת עיתון משפחה [1], בעמ' 943 בין אותיות השוליים ב-ד). וכך פסק בעניין זה השופט מלץ בעניין ע"א 307/87 מ. וייסברוד ובניו נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ [2], בעמ' 632: "יסודה המרכזי של עוולה זו הוא הפגיעה בזכות הקניינית של התובע להנות מפירות המוניטין שרכש לגבי המוצר... במשפט בגין גניבת עין, צריך התובע להוכיח, כי השם, הסימן או התאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתיאור או השם את ציון עסקו או סחורותיו של התובע... לאמור - כי המוצר רכש לעצמו "משמעות משנית" המקשרת אותו עם התובע, עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על פי חזותו עם תוצרתו של התובע, וכי התרגל לראות בחזות המוצר את סחורתו של התובע... הלכה היא, כי שימוש ייחודי, ממושך ונרחב במוצר, מוכיח כשלעצמו את המשמעות המשנית הדרושה...". 9. אשר לשם של עסק, כמו במקרה שבפנינו, על התובע להוכיח כי הציבור משייך בתודעתו את שם העסק לעסקו שלו, ולכן שמוש באותו שם על-ידי האחר עלול להביא לכדי הטעיה. גם כאן יהיה על התובע להוכיח ייחודיות שיש בשם, ייחודיות המשייכת עצמה לתובע בלבד. הפסיקה נהגה להבחין, ברבות השנים, בין ארבע קטגוריות של שמות או של מונחים המשמשים במסחר, לפי מידת ההגנה הניתנת להם: שמות גינריים - אשר לא יזכו להגנה כלל; שמות תאוריים - אשר יזכו להגנה מעטה, וזאת רק אם יעלה בידי העוסק לשכנע את בית-המשפט כי אותו שם תאורי רכש לעצמו אופי מבחין, משמעות משנית המייחסת אותו לטובין של העסק ומקשרת אותו אליהם; שמות מרמזים (suggestive) - אשר יזכו להגנה מוגברת, ושמות "שרירותיים" או דמיוניים - אשר יזכו להגנה הרבה ביותר. נקבע כי - "ארבע קטגוריות אלו יסודן הוא בהלכות שנארגו משך השנים ליריעה אחת. מבחנים אובייקטיבים עושים אותן, והמכנה המשותף לכולם הוא הרצון למנוע הקניית מונופולין בשמותיהם של טובין מסוימים, מקום שהמונופולין יסתור את אינטרס הציבור או את טובת הציבור" (פרשת עיתון משפחה [1], בעמ' 945-944). אך בית-המשפט הוסיף: "הקלסיפיקציה המרובעת שדיברנו בה למעלה אינה אלא פרי ההלכה והשכל הישר. אין מדובר בקטגוריה הרמטית לארבעה סוגי מילים וסימנים, שמשעה שמערכת עובדות מסויימת סווגה לקטגוריה פלונית, כי אז תיכלא המערכת בחצרה של אותה קטגוריה; הקטגוריה תסגור עליה - סוגרת ומסוגרת - מכל צדדיה... קלסיפיקציה, כל קלספיקציה, מעיקרה נועדה היא להיות לנו לעזר, להקל על מלאכתנו בפרשנות... " (שם, בעמ' 948-947). 10. ומה במקרה שבפנינו? טענתו העיקרית של הנתבע היא, כי גם אם רכשו התובעות מוניטין לרשת המסעדות שברשותן, הרי שהמוניטין גלום בשם "יהודה אווזי", כפי שנקראות מרבית המסעדות שברשת וכפי שמופיע על פריטים שונים במסעדות (ראה נספחים נ/8 עד נ/11 לתצהיר הנתבע). בעניין זה יש לציין, כי בתאריך 28.12.1988 אמנם הגיש יהודה אווזי בקשה לרישום סימן מסחר על השם "יהודה אווזי רשת מסעדות", כששם זה רשום בתוך מעגל חיצוני, כאשר בפנים המעגל מצויר אווז ורשום "מקור כבד האווז". סימן המסחר אושר לרישום בתאריך 6.12.1992 (ראה נספח כ' לתצהירי התובעות). לאחר הגשת התובענה, ובתאריך 22.5.2001, הגישו התובעות בקשה נוספת לרישום סימן מסחר, והפעם מדובר בציור של 3 אווזים בתוך עיגול, מתחתיו כתוב "אווזי" בכתב בולט וגדול, ומתחת למלה זו רשום "רשת מסעדות גריל". סימן זה אושר לרישום בהגבלה, ש"לא יתן זכות לשמוש ייחודי במילים רשת מסעדות גריל ולדמות האווזים, אלא בהרכב הסימן". כלומר, הייחודיות במילה "אווזי" - אושרה כסימן מסחר, אם כי מדובר באישור שניתן לאחר הגשת התובענה, והנתבע התנגד לכל הרחבת חזית בעניין זה. אלא, שגם בלא סימן המסחר הרשום החדש, סבורתני, כי התובעות הוכיחו, כי רשת המסעדות שברשותן ידועה בכינוי "אווזי", וזאת בכל רחבי הארץ ולאו דווקא בכינוי "יהודה אווזי". אגב, גם הנתבע עצמו, כשנשאל בעמ' 35 לפרוטוקול "אם מישהו אומר לך, האם כאן מסעדת אווזי, מה אתה אומר לו" השיב: "פה זה אווזי הזהב, פה זה לא מסעדת רשת אווזי", ולא אמר "רשת יהודה אווזי". את המוניטין שרכשו התובעות בשם "אווזי", במובחן מהשם "יהודה אווזי", הן הוכיחו בשורה ארוכה של ראיות, ולהלן מספר דוגמאות: מפת השולחן הנהוגה ברשת המסעדות של התובעות, כוללת את שמות כל מסעדות הרשת, לצד הלוגו הדומה לסימן הרשום החדש ועליו הכיתוב "אווזי רשת מסעדות - משכונת התקוה" (נספח ו' לתצהירי התובעות). אותו לוגו מופיע על התפריט של רשת המסעדות (ראה נספח נ' לתצהירי התובעות). בשורה ארוכה של קטעי עיתונות מהשנים האחרונות, מתייחסות הביקורות למסעדה זו או אחרת ברשת כאל מסעדה מ"רשת אווזי" (ראה נספח ט' לתצהיר התובעות בנוגע למסעדה משכונת התקוה, וכן לגזרי עיתונים נוספים בנספחים י' עד יב'. כן, ראה החלטתי בעמ' 6 לפרוטוקול, לפיה גזרי העתונות יהיו קבילים להוכחת עצם הפרסום ולא להוכחת התוכן). בנוסף, בכתבה מיום 18.5.2001 בחוברת השבת של "ידיעות אחרונות", פורסמה כתבה בנושא "טוב טעם, מ'אווזי' עד 'איקאה' - מסע בעקבות הטעם הישראלי האבוד", כאשר גם כאן ההתיחסות לרשת בשם "אווזי" בלבד (ראה נספח יח' לתצהירי התובעות). אגב, בעניין זה צודק בא-כוח התובעות בטענתו בסיכומיו, לפיה "העובדה שאווזי נמנית בדף הראשון של חוברת השבת ביחד עם איקאה, שהיא אחת הרשתות הגדולות בעולם למכירת מוצרי צריכה, מדברת בעד עצמה ביחס למוניטין שדבק בשם 'אווזי'. יתרה מכך, בעת שהכתב מבקש לתאר את הטעם הישראלי הוא מוצא לנכון לנקוב כשם ראשון דווקא בשם "אווזי" (סעיף 11(יא) לסיכומים). בנוסף להתייחסות בעיתונות יש התייחסות ל"רשת מסעדות אווזי" גם בשורה של מכתבי תודה שנשלחו למנכ"ל הרשת מאנשים שונים (ראה נספחים יג' עד טו' לנספחי התובעת). גם בית-המשפט, במסגרת ה"פ (ת"א) 1368/94, שדן בתביעה של התובעות כנגד יהודה אווזי ובתו, קבע בהחלטתו מיום 31.10.1999, כי התובעות רכשו מיהודה אווזי, בין היתר את הזכות הבלעדית להשתמש בשמו וליהנות מהמוניטין המגולם בו, ובמילה הנושאת את המוניטין - "אווזי" (ראה נספח טז' לתצהירי התובעות). על כרטיס הביקור של התובעות, המונה את כל המסעדות של הרשת, רשום "אווזי - רשת מסעדות", וזאת לצד הלוגו של "אווזי - רשת מסעדות - משכונת התקוה" ולצד ציון כל המסעדות של הרשת (ראה נספח ה' לתצהירי התובעות). גם כאשר פרסמו התובעות בעיתונות את דבר פתיחת המסעדה בבאר שבע, נאמר בפירסום: "רשת אווזי הגיעה לבאר-שבע" (ראה נספח יט' לתצהירי התובעת). 11. מעבר לכל זאת, נעזרו התובעות להוכחת טיעוניהן גם בחוות-דעת, שערכה הד"ר מינה צמח, ממכון המחקר "דחף". ד"ר צמח נתבקשה להתיחס לשלוש שאלות: (א) איזה חלק, מאוכלוסית היעד לרשת מסעדות "אווזי" הן מקרב תושבי הארץ כולה, והן מקרב תושבי באר שבע, מודעים ל"אווזי" ברמות המודעות הבאות: (1) שמעו את השם "אווזי"; (2) שמעו את השם ויודעים לאיזה ענף שייך העסק "אווזי". (3) אכלו באחת או יותר ממסעדות "אווזי". (ב) איזה חלק מתושבי באר שבע, הנמנים על אוכלוסית היעד לרשת מסעדות "אווזי", טועה לחשוב שמסעדת "אווזי הזהב" היא מסעדת "אווזי". (ג) איזה חלק מתושבי באר שבע הנמנים על אוכלוסית יעד למסעדת "אווזי" טעה בפועל בנדון, דהיינו, אכל במסעדת "אווזי הזהב" וחשב שמדובר במסעדות "אווזי". חוות-הדעת של ד"ר צמח הוגשה לבית-המשפט, וד"ר צמח אף נחקרה עליה. בחוות-דעת זו מפרטת הד"ר צמח את המשאלים שנערכו כדי להשיב על שאלות היעד שלעיל, ולהלן מסקנותיה: "1. אחוזים גבוהים (בין 70.7% ל-78.3%) מכלל האוכלוסיה היהודית, הבוגרת, דוברת עברית בישראל, שמעו על 'אווזי'. בקרב האוכלוסיה שמהווה פוטנציאל לבוא לאכול במסעדת אווזי - אנשים לא דתיים (למסעדה אין תעודת כשרות) שאוכלים במסעדות מזרחיות (המדובר במסעדה מזרחית - נעים האחוזים המתאימים בין 87.5% ל-93.5%). 2. רוב משמעותי (בין 59.0% ל-66.6%) גם יודעים שהעסק המכונה 'אווזי' - הוא עסק של מסעדות. באוכלוסיית היעד שפורטה לעיל, שם טמון הפוטנציאל האמיתי נעים האחוזים המתאימים בין 73.8% ל-82.2%. 3. כמחצית (!) מהאוכלוסיה הרחבה (בין 43.6% ל-52.2%) מדווחים כי אכלו במסעדת אווזי ובקרב האוכלוסיה הצרה מגיעים האחוזים המתאימים לרוב משמעותי (בין 60.9% ל-70.5%). המסקנות לגבי תושבי באר-שבע דומות מאוד. 4. הנתונים הנ"ל מורים על רמת היקלטות גבוהה של המותג 'אווזי' (בפני עצמה) בתודעת אוכלוסית היעד. יחד עם האמור לעיל, כ-30% (בין 26% ל-34%) מאוכלוסית היעד הרחבה וכ-41% (בין36% ל-46%) מהאוכלוסייה שמהווה פוטנציאל לסועדים ב'אווזי', טועים לחשוב שמסעדת 'אווזי הזהב' היא מסעדת 'אווזי'. לגביהם יש חשש שבמקום ש'אווזי' תהנה מהמוניטין שלה, תהנה ממנו מסעדה אחרת - 'אווזי הזהב'. 5. לגבי 13% (בין 10% ל-16%) מאוכלוסיית היעד הרחבה וכ-18% (בין 13.8% ל-22.4%) מהאוכלוסייה שמהווה פוטנציאל לאכילה ב'אווזי' טעות רלבנטית קרתה בפועל: אנשים אכלו ב'אווזי הזהב' וחשבו שאכלו ב'אווזי' (ראה חוות-דעתה בעמ' 6-7). כאמור, ד"ר צמח נחקרה על חוות-דעתה, ובעיקר נשאלה על-ידי בא-כוח הנתבע בנוגע לשם "יהודה אווזי" - אותו לא בדקה. בעניין זה גם הרחיב בא-כוח הנתבע בסיכומיו, אך משהתובעות בקשו להראות את המוניטין שדבק בשם "אווזי" (ואף הצליחו בכך), ברור שחוות-הדעת של ד"ר צמח התייחסה לשם זה בלבד. הנתבע יכול היה להביא ראיות להפריך את חוות-הדעת הזו, אך במקום זאת הסתמך רק על דבריו שלו, לפיהם בעיר לא מתבלבלים בין המסעדות, אם כי הודה בפה מלא שלא בדק זאת (ראה בעמ' 46 לפרוטוקול). בחקירתה הוסיפה ד"ר צמח, שהיא פסיכולוגית וסטטיסטיקאית בהכשרתה, כי בחנה את ההיבט של הצליל "אווזי", מבחינת התפיסה של האנשים, ולטענתה "כשקוראים את השלט של המסעדה לא קוראים את הכל אלא קוראים את מה שבולט ועל סמך זה הם משווים את זה לתבנית שלהם. אנשים משלימים את התבניות שיש להם... רציתי לדעת מה הצליל של השם אומר... רציתי לדעת את ההתרשמות של תושבי באר-שבע, אחרי שראו את השלט באופן שאדם נורמלי שעובר בדרך רואה את השלט" (עמ' 14, שורה 27 עד עמ' 15, שורה 3). מתוך חוות-דעת זו, שכאמור לא נסתרה, ברור שהשם "אווזי" מוכר מאוד בהקשר של מסעדה, ואף ברור שאחוז לא מבוטל, אם מכלל האוכלוסיה ואם מהאוכלוסיה הרלוונטית, הוטעו בפועל לחשוב שמסעדת "אווזי הזהב" הינה חלק מרשת "אווזי". יתרה מכך, אחוז גבוה אפילו יותר מהאוכלוסיה אמנם לא הוטעה עדיין בפועל, אך נמצא בפוטנציאל לטעות, לאור הצלילים שבשמות המסעדה של הנתבע - מחד גיסא, ורשת התובעות - מאידך. יש להדגיש, שמחקרה של ד"ר צמח נערך לאחר הצו הזמני שניתן על-ידי השופט עמר, ויש בו כדי להראות שהשינויים שנעשו בשם מסעדתו של הנתבע, לא היה בהם כדי למנוע את הטעיית הקהל. 12. מתוך כל האמור לעיל, אני קובעת, כי התובעות הוכיחו את המוניטין שרכשה רשת המסעדות שלהן, ואשר מקורו ב"יהודה אווזי", שפתח את המסעדה הראשונה ברשת, ושייחודה בכבד אווז שסופק ללקוחות, בנוסף לבשר צלוי בסגנון מזרחי. אותה מסעדה עדיין קיימת, כמו מסעדות נוספות ברשת, תחת השם "יהודה אווזי", אך עם הזמן חדרה בתודעת הציבור המילה "אווזי" ככזו המצביעה על רשת המסעדות שהן בעלות הייחדיות של כבד האווז ובשר צלוי בסגנון מזרחי, כמו המסעדה הראשונה של יהודה אווזי. נשאלת כעת השאלה, האם ראוי ליתן לתובעות הגנה לשם בו רכשה מוניטין. אמנם מדובר בשם "תיאורי", המתאר את התכונה הבולטת שברשת המסעדות, דהיינו: כבד האווז, אך לא ניתן לשלול גם את האפשרות, שהשם "אווזי" דהיינו "אווז" בתוספת "י", מקורו בשם רומז, בהיותו שמו של מקים רשת המסעדות, אשר במקרה (או שלא במקרה) - גם התמחה באספקת כבדי אווז. כך או כך, שוכנעתי כי השם "אווזי" - גם אם הוא שם תיאורי, ובמובחן מהשם "אווז", למשל, בלא ה"י" - רכש לו אופי מבחין ומשמעות משנית המייחדת אותו ומקשרת אותו עם המסעדות של התובעות. הוכח, שהקהל הרחב מכיר בשם זה לא ככינוי או כתאור למאכל זה או אחר, אלא כסימן לרשת המסעדות שבבעלות התובעות. על המשמעות המשנית הזו למדנו, לא רק מקטעי העתונות שהובאו לעיל, לא רק מהתייחסות הקהל בחוות-הדעת של הד"ר מינה צמח, לא רק ממסמכי התובעות עצמן ומהעליה הגדולה במבקרים אצל מסעדותיהן של התובעות וההיקף הרחב של מכירותיהן בתקופה של השנים האחרונות, אלא גם מהשמוש הממושך (מאז שנת 1970) שיהודה אווזי עשה תחילה, ואחר כך התובעות שנכנסו בנעליו - עשו, בשם "אווזי". במשך השנים פורסמה רשת המסעדות בדרכים רבות ובהיקפים משמעותיים, עד שנוצר קשר בתודעת הצרכנים בין השם "אווזי" לבין השרות המסוים, שניתן על-ידי התובעות. רשת המסעדות שבבעלות התובעות רכשה לעצמה מוניטין רחב יריעה בשירות שניתן במסעדותיה, בטיב הבשר ובטיב הפיקוח על האוכל שמסופק למסעדות, ולכן יש לתת משקל לחשיבות שמייחס הלקוח הפוטנציאלי לשמו של נותן השירות ולשירות שהוא מספק. אמנם נכון, כי אם היה מדובר במילה "אווז" בלבד, שהיא מילה שכיחה, לא היה מקום להגביל את השימוש במילה זו, אך כשמדובר במילה "אווזי", דהיינו "אווז" בתוספת ה"י" בסופה, עם או בלי הניקוד (שכן הקהל הרחב, על-פי הראיות, לא ייחס משקל לניקוד והמשיך להיות מוטעה גם לאחר שהאות ז' נוקדה בצירה על-פי הוראת בית-המשפט בצו הביניים), ונוכח המשמעות המשנית שרכשו התובעות במילה זו - יש מקום להגן על השימוש במילה. ההטעיה 13. כאמור לעיל, לעוולת גניבת העין שני תנאים מצטברים: מוניטין שיש בשירות שמציע התובע וחשש סביר להטעיית הציבור, כי השירות שמציע הנתבע הם של התובע או קשורים אליו. במקרה שבפנינו הוכחה ההטעיה - הן בפועל והן בפוטנציה - בחוות-דעתה של ד"ר צמח, אך התובעות לא הסתפקו בכך ומר רחמים דישלו, מנהל המפעל של חברת אווזי שכונת התקוה (1997) ניהול מסעדות בע"מ - ערך סקר קטן משלו בעניין זה. מר דישלו יזם, בין תאריכים 24.12.2003-22.12.2003 (דהיינו, לאחר מתן הסעד הזמני) - מספר שיחות טלפון לתחנות מוניות בעיר באר שבע, וביקש לבדוק אם תושבי באר שבע טועים לחשוב שמסעדת הנתבע - "אווזי הזהב" היא המסעדה של התובעות, הידועה בשם "מסעדת אווזי". לצורך כך, כאמור, התקשר מר דישלו למספר תחנות של מוניות והקליט שיחות אלה, וביקש לקבל אינפורמציה לגבי "מסעדת אווזי" בנוגע למחיר נסיעה ומיקום המסעדה. בשתי תחנות מוניות ("הגשר" ו"צמרת") טעו לחשוב שמדובר במסעדה שבאזור "ביג" (דהינו - מסעדתו של הנתבע), בתחנת מוניות אחת ("סיני") טעו לחשוב שמדובר במסעדה בקריית הממשלה, בתחנת מוניות נוספת ("הצבי") לא ידעו היכן ממוקמת "מסעדת אווזי", ורק במוניות "אביה" ידעו לומר שמדובר במסעדה בקריית יהודית. כלומר, "בתודעת אנשים העוסקים בהסעות כדוגמת סדרנים בתחנת מוניות, המנתבים מעצם תפקידם מוניות לפי בקשת לקוחות, שוררת אי-ידיעה בקרב 3 מתוך 5 תחנות מוניות, כי מסעדת אווזי לא נמצאת בקניון ביג או בקרית הממשלה, אלא בקרית יהודית" (ראה תצהירו של מר דישלו). מעבר לכך, גם השוואת השמות מבחינת הרושם הכללי של הצליל והעין, ולאור האופן בו מציג הנתבע את שם מסעדתו, ניתן להגיע למסקנה, כי שם המסעדה של הנתבע עלול להטעות או לגרום בלבול. משום מה בחר הנתבע להדגיש את המילה "אווזי" ולהפריד אותה מהמילה "הזהב", באופן שהשם שנקלט אצל הצרכן הפוטנציאלי, מבחינת הרושם הכללי, עלול לגרום להטעיה. לעניין זה אין לשכוח, שהצרכן הרגיל אינו משווה בין שני שמות העסקים, כשאלה עומדים האחד לצד השני כפי שהדבר נעשה בבית-המשפט, אלא הוא מתבסס על זכרונו, ועל התבניות הקיימות בזכרונו, כאשר הוא משווה בין שם מסעדתו של הנתבע, במידה וזה נמצא מולו, לבין שמן של המסעדות שבבעלות התובעות, כפי שנתקל בהן בעבר. כשמדובר בעסקים מאותו סוג, אין לי ספק שהלקוח, הרואה את מסעדתו של הנתבע, עלול לחשוב כי לפניו מסעדה מתוך הרשת של התובעות, על המוניטין הכרוך בכך. יתר-על-כן, עצם התעקשותו של הנתבע להשתמש במילה המטעה, כאשר אין כל סיבה פונקציונילית סבירה לחיקוי, במיוחד כשמדובר בשם רביעי שהחליף הנתבע למסעדות שהפעיל וזאת בין השנים 1996 עד 2001 בלבד, מלמדת על הניסיון להיתלות במוניטין של התובעות, ועל עצם קיומה של אותה "המשמעות המשנית" שבשם העסק של התובעות. התובעות הציעו לנתבע לשנות את שמו ל"אווז הזהב" דהיינו להשמיט את ה"י" מהמילה "אווזי", ואף הציעו לשלם לו תמורת ההוצאות שהיו לו בגין המוצרים שיצר עם השם הראשוני, אך הנתבע סירב להצעה נדיבה זו ובבית-המשפט תרץ את מעשיו, בכך ש"זכותי לקרוא כמו שאני רוצה" ו"אני השקעתי בשם הזה, וזהו, גמרנו" (בעמ' 29 ו-39 לפרוטוקול, בהתאמה). עצם ההעתקה מלמדת על קיומו של המוניטין של התובעות, והתעקשותו של הנתבע בענין זה יכולה גם לרמוז על החשש הממשי שיש בשמוש בשם הנוכחי - "אווזי הזהב", כדי להטעות את הציבור. מתוך האמור אני קובעת, כי הונחה על-ידי התובעות גם תשתית ראייתית המעידה על סכנת ההטעיה הקיימת בנסיבות העניין, ולפיה הצבור הרחב עלול לטעות ולחשוב שמסעדתו של הנתבע שייכת לרשת המסעדות של התובעות. תוספות 13. די בכל האמור לעיל, כדי לקבוע, כי התובעות הוכיחו את יסודות עוולת גניבת העין, ולכן כי יש להעניק להן את סעדן. למעלה מן הצורך ולאחר שהצדדים התייחסו אף לכך, אוסיף ואציין כי עוולת גניבת העין דומה במאוד לדינים של סימני מסחר. בענין זה נאמר בפרשת עיתון משפחה [1], בעמ' 944 כי: "הגיון הגנה כאן [בעוולת גניבת העין - ר' י' כ'] וכאן [בהפרת סימן מסחר - ר' י' כ'] היגיון דומה הוא, והמגבלות החלות על ההגנה הניתנת אף הן דומות הן בשני המקרים. שני הדינים מקורם (במשפטנו) הוא בחוק החרות, ופיתוחם בא בהלכה. אלא שהדין החרות של סמני המסחר דין מפורט הוא, בעוד העוולה של גניבת עין מציבה לפנינו מעין עוולת מסגרת שעיקר פיתוחה הוא בהילכות בתי המשפט. ואולם, מתוך הדמיון עד כדי זהות שבין שני הדינים ניתן לשאוב הלכות מן התחום האחד לתחום האחר ולו להרחבת הידע וההבנה". לפי סעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן - הפקודה), "הפרה" של סימן מסחר היא, בין היתר, שמוש בידי מי שאינו זכאי לכך בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר. סעיף 2 לפקודה, קובע, כי הוראות הפקודה החלות על סימני מסחר - יחולו גם על סימני שירות, בשינויים המחוייבים לפי העניין, ולכן, הוראות הפקודה רלוונטיות גם לענייננו. משמדובר במקרה שבפנינו באותו סוג של שירות (מסעדות, ואף מעבר לכך - מסעדות המתמחות במאכלי גריל מזרחיים), ומשכבר קבעתי ששם מסעדתו של הנתבע "דומה" לשם הרשום של רשת המסעדות של התובעות (הן על-פי הסימן הרשום הראשון, לנוכח המוניטין שנרכש במילה "אווזי" וודאי על-פי הסימן הרשום החדש) - הרי שהנתבע אינו זכאי לעשות שמוש בסימנה הרשום של התובעות או בסימן הדומה לו. גם בעניין זה קבעה הפסיקה, כי תכליתו של ההסדר בענין הפרת סימני המסחר כפולה: מחד, הגנה על הציבור מפני הטעיה, ומאידך, הגנה על היחיד מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שרכש. לכן, גם בתביעות על-פי הפקודה, על התובע להוכיח כי הסימן האחד דומה לאחר עד כדי הטעיית הציבור, כאשר גם כאן הבחינה נעשית ביחס לאנשים בעלי הגיון רגיל, הנוהגים בשקידה סבירה. במהלך השנים קבעה הפסיקה שלושה מבחנים עקריים לשאלת קיומו של דמיון מטעה: המבחן הראשון הוא מבחן המראה והצליל, כאשר אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, אלא יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים, תוך שימת דגש על כך שזכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. בענייננו, ההשוואה הדומה שנעשתה לעיל בין השמות, הביאה למסקנה, כי יש בשם המסעדה של הנתבע כדי להטעות גם מבחינת המראה (הכיתוב) וגם מבחינת הצליל. המבחן השני הוא מבחן סוג הסחורות וסוג הלקוחות - ואין חולק שבענייננו מדובר באותו שירות ובחוג הלקוחות של אוכל מזרחי. המבחן השלישי הוא מבחן יתר נסיבות העניין, שהוא מבחן לוואי, שבבסיסו ההנחה, שלעתים מגלם סימן המסחר מסר רעיוני כלשהו (ראה לעניין זה רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבול בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ [3], מפי השופט גרוניס). כאמור, כשבוחנים את שמות העסק של התובעות מחד ("רשת מסעדות אווזי") מול שם עסקו של הנתבע ("אווזי הזהב") מנקודת מבטו של צרכן בעל זכרון בלתי מושלם, אשר אינו מכיר אלא את סימנה של התובעות, דומה, כי מידת הדמיון בין צלילם ומראיהם של שני הסימנים, היא כזו שעלולה לגרום להטעיית הלקוחות (ראה לעניין זה בפיסקאות 13-11 לעיל). סוף דבר סוף דבר הוא, שאני קובעת, כי התובעות הוכיחו את תובענתן הן בדבר המוניטין שרכשו בשם "אווזי" והן את הטעיית הציבור מהשמוש שעושה הנתבע בשם מסעדתו: "אווזי הזהב", ולכן אני אוסרת על הנתבע לעשות שמוש בשם "אווזי" (גם כמילת סמיכות), הן כחלק משם מסעדתו ומהלוגו שלה והן בכל פרסום, שילוט (פנימי או חיצוני) או מצג אחר (כגון מפיות, ניירות שולחן, תפריט, שקיות, כרטיסי ביקור, חולצות ועוד). כן אני אוסרת על הנתבע לכנות את מסעדתו בשם הנושא את המילה "אווזי" (דהיינו - "אווז" בתוספת י'), בכל דרך או מקום שהם. בנוסף, אני נעתרת לבקשת התובעות ומאפשרת להן לפצל את סעדיהן ולתבוע בנפרד את נזקיהן הכספיות מהנתבע. בהערה אציין, כי הנתבע - בסיכומיו - לא התייחס לבקשה זו של התובעות, ולכן גם לא התנגד לה. כן אני מחייבת את הנתבע בהוצאות הסעד הזמני ושכר טרחת בא-כוח התובעות בסך 5,000 ש"ח + מע"מ כחוק (ראה קביעת השופט עמר בעניין זה) כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מיום פסיקתו, דהיינו 8.11.2001 ועד התשלום המלא בפועל, וכן מחייבת אותו בהוצאות התובענה העיקרית ובשכר טרחת בא-כוח התובעות בשיעור 35,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה נושא ריבית חוקית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. שם מסחריהטעיה