מהם יסודות עוולת התקיפה ? סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו". יסודותיה של עוולת התקיפה הם שלושה: (א) שימוש בכוח נגד גופו של אדם. (ב) במתכוון. (ג) היעדר הסכמה. הצדדים אינם חלוקים על עובדות המקרה, ולפיכך יש לבחון רק את היסוד הנפשי הדרוש לגיבוש העוולה דהיינו את יסוד הכוונה. יש להבחין הבחן היטב בין יסוד הכוונה ובין יסוד הזדון. כוונה פירושה, שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה. לעומת זאת, זדון פירושו, שהמניע מאחורי המעשה של הפועל הוא פסול. סעיף 23 לפקודה וקבע במפורש, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה. פירוש הדבר, שתהיה אחריות אם התוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיסי בגופו של הנתקף, ושרצה בתוצאה זו". (ר' ד' קרצ'מר "דיני הנזיקין - העוולות השונות - תקיפה וכליאת שווא", המכון למחקרי חקירה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, ג' טדסקי, עורך, 1982 ע"מ 8; ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 125, 113). בספר "תקיפה וכליאת שווא" מאת ד' קרצ'מר דיני הנזיקין - העוולות השונות [21], כותב המחבר: "יש להבחין הבחן היטב בין יסוד ה'כוונה' לבין יסוד ה'זדון'. כוונה פירושה שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה... סעיף 23 לפקודה קובע במפורש, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה. פירוש הדבר, שתהיה אחריות אם התוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיזי בגופו של הנתקף ושרצה בתוצאה זו. יסוד זה יתקיים גם אם המניע למעשהו של התוקף היה טהור, ואפילו אם פעל לטובתו של הנתקף". ובהערה לדבריו אלה כותב המחבר: "למרות שדרישה זו היא, מטבעה דרישה סובייקטיבית המתייחסת לכוונתו האישית של המזיק הספציפי, גם במשפט הפלילי וגם בדיני הנזיקין אנו מניחים שאדם מתכוון לגרום תוצאה שהיא תוצאה כמעט ודאית של מעשהו. הנחה זו מאפשרת לנו לבדוק את כוונתו של המזיק מתוך היזקקות לנסיבות שבהן פעל. יוצא איפה, שאם הנסיבות מלמדות שתוצאה ידועה היתה תוצאה כמעט וודאית של מעשה המזיק, נסיק שהמזיק ידע על כך ומכיוון שידע, גם רצה בכך". מכאן, היסוד הנפשי הדרוש לגיבוש עוולת התקיפה הוא יסוד נפשי של כוונה להביא למגע ללא הסכמת הנתקף. יש לבחון איפה רק את השאלה האם הנתבע התכוון לפגוע בתובע. על-פי גישתו של פרופ' אנגלרד עלינו לבחון האם מחלת הנפש של המזיק שללה את המצב הנפשי הנדרש להטלת אחריות ולעניינו את הכוונה (שם, בעמ' 137). ההבחנה המקובלת במשפט האנגלי אותה מבקש פרופ' אנגלרד לאמץ היא כי רק מקום שבו ממעשי הזדון נעדרת רצייה יש מקום לקבוע כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש להטלת אחריות. מצב של היעדר רצייה שולל מניה וביה כוונה. אם רצייתו של המזיק מושפעת ממחלת הנפש בה היא לוקה אין בכך כדי לפטור מאחריות שהרי אין בכך כדי לשלול את הכוונה, דהיינו, הרצון להשיג את התוצאה. דרישת הרצייה אינה מיוחדת לעוולות הדורשות יסוד נפשי של כוונה שכן היעדר רצייה שולל כל אשם. משמעות היעדר רציה היא כי למזיק לא הייתה כל אפשרות לבחור בין התנהגויות שונות. כאשר למזיק אין אפשרות בחירה בין ההתנהגות המזיקה לבין חלופת ההימנעות ממנה, משמעות הדבר היא כי פעל ללא רצייה. פרופ' אנגלרד סבור כי במקרה של היעדר רצייה אין בפנינו "מעשה" עוולה. היעדר רצייה עשוי לנבוע מסיבות שונות ולאו דווקא ממחלת נפש. כך נעדר אדם רצייה מקום שעקב כוח פיזי חיצוני הוא נאלץ לעשות תנועה מזיקה; כך גם אם למשל גרם נזק כתוצאה מפרכוסים הנובעים ממחלת אפילפסיה וכד' (ראה פרופ' ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א) [17], בעמ' 76). משפט פליליאלימותתקיפה