על-פי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, רשאי מחזיק במקרקעין כדין להוציא אדם שתפס את המקרקעין שלא כדין, באמצעות שימוש בכוח במידה סבירה, בתנאי שהפעולה נעשית בתוך שלושים ימים מיום התפיסה. ההיתר לנקוט בדרך של עשיית דין עצמית לסילוק פולש לפי סעיף 18 הוגבל למי שהחזיק בפועל וכדין בקרקע ונושל מחזקתו. מי שזכאי להחזיק בקרקע אך לא החזיק בה בפועל, אינו רשאי לעשות דין לעצמו בהתאם לסעיף זה, אלא עליו לפנות לערכאות משפטיות לקבלת סעד (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, 839 (2003) (להלן: "פסק דין שמחון"). בנוסף, הוגבל השימוש באמצעי זה למצב בו עובדת הפלישה היא ברמת וודאות גבוהה, והוא נועד לאפשר מענה ל"פלישה טרייה" בלבד, שהיא פלישה שארעה לכל היותר 30 ימים עובר לפעולה. היתר זה אף מוגבל לשימוש בכוח סביר בלבד (בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל (2007). מאידך על פי הוראות חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) תשמ"א נתונה למדינה הסמכות לסילוק הפולש גם מקום שמעולם לא החזיקה בפועל במקרקעין, וכן עומדים לרשות הציבורית שישה חודשים מיום שהתברר כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים-ושישה חודשים מיום התפיסה (במועד הרלוונטי לתביעה עמדו לרשות הציבורית 3 חודשים מיום הידיעה על התפיסה ולא יאוחר מ-12 חודשים מיום התפיסה) . קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 18 ב לחוק המקרקעין: 1. התובעים הגישו תביעה לתשלום סך של 1,000,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם לאחר שהמינהל פרץ מכולה בה אוחסנו גרעיני חיטה שיועדו לקמח "מצה שמורה", ובכך נפסלו הגרעינים לייעודם זה. 2. התובע 1 מתמחה בטחינת קמח למצה שמורה באמצעות רחיים של יד, ומשווק תוצרתו בעיקר למגזר החרדי-ליטאי ולמגזר החרדי-ספרדי. התובע 2 הינו אחיו של בעל עסק למכירת עוגות ומוצרי מאפה הקרוי "מאפית התחנה". בקיץ 2005 התקשרו שני התובעים במיזם משותף. במסגרת מיזם זה רכשו התובעים 25 טון גרעיני חיטה מלאה שנקצרו במיוחד לשם טחינתם ברחיים של יד, בפיקוח אנשי בד"ץ בית יוסף שהוא, לטענת התובעים, הגוף העליון בעדה החרדית ספרדית תחת הכשר הרב עובדיה יוסף. 3. על-פי גירסת התובעים, המיזם המשותף נרקם לאחר שהתובע 1 קיבל את התחייבות בד"ץ בית יוסף כי "כל הסרים למרותו של הרב עובדיה יוסף או לחצרו" ירכשו את הקמח המיוחד מהתובעים, התחייבות שניתנה בהתבסס על המוניטין שרכש לעצמו התובע 1. עוד גורסים התובעים כי הכשרת החיטה לשם עמידתה בתנאי ההכשר של בד"ץ בית יוסף, הצריכה מספר הליכים מיוחדים שכוללים, בין היתר, ליווי ושמירה על החיטה מעת קצירתה, הפרשת מעשר כהלכה, אצירתה של החיטה בשקים חתומים ואיחסונה במכולה שאורכה 12 מטרים ורוחבה 2.5 מטרים שנרכשה והוכשרה לשם כך. לקראת העברת החיטה לטחינה איחסנו התובעים את כל מלאי הגרעינים במכולה כחולה, שהונחה במגרש אותו חכר דודו של התובע 2, מר יהודה סורני (להלן: "מר סורני") ממינהל מקרקעי ישראל, מגרש הידוע כגוש 6364 חלקה 52 באזור התעשייה קרית אריה בפתח תקווה. 4. ביום 7.9.05 הגיעו פקחים של מינהל מקרקעי ישראל למקום שבו הוצבה המכולה על מנת להזיזה בעזרת מנוף, מספר מטרים לעומק המגרש שחכר מר סורני. אך בשל כובד משקלה של המכולה נאלצו הפקחים לפרוץ את המכולה, ולהשליך ממנה כ- 150 שקים בכדי להפחית ממשקלה. לאחר הזזת המכולה ערמו פקחי המינהל סוללת חול בקו המשיק למיקומה החדש של המכולה, והציבו במקום חמישה שלטים המציינים כי "הכניסה לשטח אסורה" וכי "הנכנס לשטח עושה זאת על אחריותו וישא בתוצאות". 5. לטענת התובעים, מרגע שנפרצה המכולה, ובפרט לאחר שנותרה פרוצה ושקי החיטה הושלכו מתוכה, איבדה החיטה את הכשרתה לצורך קמח "מצה השמורה" ובד"ץ בית יוסף קבע כי החיטה איבדה את חזקת השמירה שהיתה לה ולא ניתן לקבלה כחיטה שמורה (נספח ד' לתצהיר התובע). בעקבות פסילת גרעיני החיטה מר יעקב אייזנבך מחברת "אם החיטה" הוא שסיפק את הקמח למצה שמורה לחסידי בד"ץ בית יוסף. טענות התובעים 6. לטענת התובעים, המינהל שגה בזיהוי גבולות המגרש בו הונחה המכולה. המכולה הונחה על מקרקעין שחכר מר סורני ולא על מקרקעי ציבור. עוד לטענתם, הנתבע והאנשים מטעמו פעלו בניגוד לדין ולכללי ההתנהגות המחייבים גוף מינהלי, וכן בניגוד לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) התשנ"א-1981 (להלן: "חוק מקרקעי ציבור"). לטענתם, היה על המינהל לפעול בהתאם לסעד העצמי הקבוע בחוק מקרקעי ציבור, שהינו חוק ספציפי שנועד להסדיר את הסמכות לפעול לסילוק פולשים ממקרקעי הציבור, להבדיל מסעיף 18 לחוק המקרקעין שהינו הדין הכללי. לטענת התובעים, המינהל לא עמד בדרישות חוק מקרקעי ציבור, בין היתר מאחר והאזהרה שהודבקה על המכולה אינה עומדת בדרישת התקנות. עוד מציינים התובעים כי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין אינו חל בענייננו, מאחר ולא ניתן לראות במינהל כ"מחזיק בפועל" וכי אין מדובר "בפלישה טרייה". 7. עוד טוענים התובעים כי המינהל פעל באופן בלתי סביר, שאינו מידתי, בפזיזות ובהעדר שיקול דעת, בעת שפינה את המכולה של התובעים בטרם חלפו 48 השעות שהקציב לתובעים לפנות את המכולה מהמקרקעין, ומבלי שהיה קיים צורך דחוף בפינוי המקרקעין. בעניין זה מציינים התובעים כי הפקחים של המינהל ניקבו חלק לא מבוטל של השקים שהיו בתוך המכולה, וכן הותירו את המכולה פרוצה כשהדלת פתוחה, רצפתה שבורה באופן שנותרה חשופה למזיקים שונים. 8. התובעים טוענים כי בשל הפגיעה החמורה בחיטה לא צלחו ניסיונותיהם למכור את החיטה לצורך טחינתה לקמח רגיל, זאת הן מפאת אובדן הכשרתה והן מפאת החשש לפגיעה בטיבה ו/או על-ידי מזיקים. משכך לא נותרה בידי התובעים ברירה אלא למכור את החיטה כגרעינים בלבד, אלא שמחיר השוק של גרעיני חיטה לא הצדיק את הוצאות השינוע של החיטה מהמגרש. בנסיבות אלה, נותרה החיטה באותו המקום במשך כשנה וחצי. בחודש אפריל 2007 הצליחו התובעים למכור 21,300 ק"ג חיטה בתמורה לסך של 6,350 ש"ח וכן נמכרה המכולה בתמורה לסך של 7,000 ש"ח. 9. להערכת התובעים נגרם להם נזק בשיעור של 960,000 ש"ח בשל העדר אפשרות למכור את הקמח המיוחד לבד"ץ בית יוסף לעונת הפסח תשס"ו. התובעים צירפו חוות דעת של השמאי (אגרונום), מר עוזי איתמר. השמאי איתמר העריך את שוויו של הקמח המיוחד בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה בסך של 10,000$ לטון בעוד שערכו של הקמח הרגיל שניתן היה לייצר מיתרת החיטה הבלתי פגועה היה באותה העת כ- 450$ לטון. 10. כמו כן טוענים התובעים כי נגרם להם נזק בסך של 960,000 ש"ח עקב פגיעה חמורה במוניטין ובשל אובדן בלעדיות לאספקת הקמח המיוחד לבד"ץ בית יוסף ואובדן האפשרות לקבל בלעדיות לשנת תשס"ז. בנוסף מציינים התובעים כי הם נשאו בהוצאות תיקון המכולה, שינוע החיטה, אריזתה ואריזתה מחדש לשקים גדולים לשם שינוע, בגין אגרות כשרות ובגין הוצאות משפטיות בסך כולל של כ- 10,000$. לכל אלה מוסיפים התובעים את השקעותיהם ברכישת החיטה בסך של 22,348 ₪ נכון לאמצע שנת 2005, רכישת המכולה בסך של 10,000 ₪ וכן את הוצאותיהם האישיות בסך כולל של כ- 18,000 ₪. 11. התובעים העמידו את תביעתם על סך של 1,000,000 ₪. טענות המינהל 12. המינהל טוען כי המכולה של התובעים הונחה על מקרקעין שנמצאים בבעלותו ואשר ייעדו לשיווק. לגרסת המינהל, פקח מטעמה שסייר בשטח מצא את המכולה ביום 5.9.05 וזמן קצר לאחר מכן הדביק על גביה את ההתראה. ביום 7.9.05, שב הפקח למקום לבדוק האם בעלי המכולה פינו את המכולה, ומשמצא כי המכולה נותרה במקומה - הזעיק פקחים נוספים למקום שהביאו עימם מנוף לצורך העברת המכולה לשטח שבחכירת מר סורני. אולם בשל משקלה הרב של המכולה נאלצו הפקחים להיכנס לתוך המכולה, לפנות חלק מתכולתה ורק לאחר מכן להזיזה ממקומה. 13. לטענת המינהל, חוק מקרקעי ציבור בא להוסיף על הוראות חוק המקרקעין, ולנוכח המשימות הרבות המוטלות עליו נעשה שימוש בהוראת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין שמאפשר הליך פשוט ומהיר. הפקחים מטעמו פינו את המכולה בתוך 30 הימים מאז שהונחה בשטח, והתובעים לא הוכיחו שהמכולה היתה מצויה בשטח מעבר ל- 30 יום. הפינוי התבצע לאחר שהתובעים הוזהרו כדין, ותוך נקיטת כוח סביר על מנת לפנות את הפלישה. משכך, עומדת התנהגותו בדרישות סעיף 18 לחוק המקרקעין. 14. עוד טוען המינהל כי התובעים לא הוכיחו כי הגרעינים היו בבעלותם, ובפרט בבעלות התובע 1. בנוסף לא הביאו כל ראיה, או עדות לביסוס גרסתם כי בד"ץ בית יוסף קיבל על עצמו התחייבות לרכוש בבלעדיות את הקמח מטחינתו של התובע 1 במסגרת המיזם המשותף. המינהל מוסיף וטוען כי התובעים לא השאירו על המכולה כל סימון או אזהרה ביחס לתוכן המכולה, וכך גם לא צויין על גבי המכולה כל הפנייה לאיתור הבעלים. 15. עוד טוען המינהל כי החיטה שנמצאה במכולה בעת פריצתה על-ידי הפקחים היתה מעופשת ולא ראויה לקמח מצה שמורה, מאחר ונשמרה במכולה שהונחה בחום השמש ולא בתנאי אוורור כפי שנדרש. על כן בכל מקרה גם ללא פריצת המכולה לא ניתן היה להשתמש בגרעינים לטחינת קמח "מצה שמורה". 16. לכל אלה מוסיף המינהל כי לגישתו, עיון במסמכים שהוגשו לבית המשפט מהם מלמד כי הגרעינים נרכשו עבור התובע 2 כמחווה על-ידי אחיו בעל המאפיה, אולם אותו האח לא הובא לעדות בבית המשפט. בעלות התובעים בחיטה שאוחסנה במכולה 17. התובע 2 העיד בחקירתו כי ביקש מאחיו בעל מאפיית התחנה, הלוואה לרכישת גרעיני החיטה ובשלב מאוחר יותר אמור היה אחיו להצטרף כשותף במיזם (עמ' 26, שורות 4-7 לפרוטוקול מיום 27.11.08). עיון בשטר ההלוואה (נספח א' לתצהיר התובע 2). אינו מלמד על בעלות כביכול של מר מנשה פרג' בגרעיני החיטה שנרכשו על-ידי התובעים באמצעות כספי ההלוואה שניתנו לתובע 2 על-ידו. התובע 2 לווה מאחיו כספים, התחייב להשתמש בכספים לצורך רכישת הגרעינים ומכונות טחינה והתחייב להחזיר לאחיו את הכספים. טענת הנתבע בעניין זה נדחית. מועד הצבת המכולה בשטח 18. כפי שתיאר התובע 1 בתצהירו, המיזם המשותף של התובעים החל ביום 22.6.05 עת נקצרה החיטה תחת פיקוחם של אנשי בד"ץ בית יוסף. לאחר השלמת הקציר, הדיש, סגירת השקים וערימתם באמבטיות מיוחדות, שינעו התובעים את החיטה לאתר השקילה של חברת ביתן ניסים ובניו בע"מ (להלן: "חברת ביתן"). לאחר שקילתה, אוחסנה החיטה במתחם השקילה של חברת ביתן, ולאחר מכן הועברה לבית הספר "תלמוד תורה" בקרית הרצוג בבני ברק, שם אוחסנה במגורון ששימש ככיתה. לאחר כשלושה שבועות בהם אוחסנו שקי החיטה בתלמוד תורה, רכשו התובעים את המכולה נשוא כתב התביעה. התובע 1 מציין בתצהירו כי ביום 25.7.05 הוא רכש 5 ליטר של ברום-עשן שנועד להבטחת קטילתם של מזיקים במכולה, וזאת בתיאום ובאישור בד"ץ בית יוסף. עוד לטענתו (תצהירו מיום 25.2.10), המכולה הוצבה בשטח על-ידי התובע 2 ביום 27.7.05 בתחומי המגרש שחכר מר סורני. ביום 4.8.05, לאחר הכשרת המכולה, הועברה מחצית מכמות החיטה שאוחסנה בבית הספר תלמוד תורה, וכשבוע לאחר מכן הועברה המחצית השנייה של כמות החיטה למכולה. עם זאת אישר התובע 1 בחקירתו כי אין רישום ביומנו לגבי העברת המחצית השניה של שקי החיטה (עמ' 22, שורה 13 לפרוטוקול מיום 3.9.08). 19. בחקירתו בהליך המקדמי העיד התובע 1 כי אינו זוכר באיזה תאריך הונחה המכולה בשטח של מר סורני (עמ' 1, שורה 23 לפרוטוקול מיום 8.9.09), וכן הבהיר כי התובע 2 הוא שהניח את המכולה בשטח והוא לא היה נוכח במקום באותה השעה "טיפלתי אבל לא הייתי פיזית" (עמ' 16, שורה 29, עמ' 17, שורה 1, עמ' 22, שורה 14 לפרוטוקול מיום 3.9.09). בהמשך חקירתו שינה התובע 1 את גירסתו וציין "באותו יום הייתי שם" לאחר שקיבל את ההודעה מהתובע 2 שהמכולה נמצאת בשטח (עמ' 20, שורות 14-15 לפרוטוקול מיום 3.9.09). לכך הוסיף התובע 1 בחקירתו כי על סמך הרישום שמופיע ביומנו (שצורף לתצהירו כנספח ב) הוא יודע שביום 4.8.05 הגיע למקום בו הוצבה המכולה עם עובדיו התאילנדים, שהובאו לצורך העברת שקי החיטה מתלמוד תורה למגרש שחכר מר סורני (עמ' 20, שורה 12 לפרוטוקול מיום 3.9.09). 20. התובע 2 ציין בתצהירו כי המועד בו הביא את המכולה למגרש והחל בהכשרתה לקראת העברת שקי החיטה, חל "בימים רביעי וחמישי בשבוע שלפני שבת מברכים", כשלדבריו התאריכים המצויינים ביומנו של התובע 1 תואמים את המועדים שזכורים לו (סעיף 9 לתצהיר התובע 2). אציין בעניין זה, כי טענת המינהל, לפיה התאריכים שנזכרים ביומנו של התובע 1 אינם קשורים לשבוע שלפני שבת מברכים - אינה אלא בגדר דקדוקי עניות אותן ניתן ליישב על-ידי כך שהתובע 2 מייחס את השבוע בו חל שבת מברכים כיחידת זמן אחת, ואילו השבוע הקודם לו הוא השבוע שנזכר בדבריו. בחקירתו בבית המשפט העיד התובע 2 כי כל האירועים התרחשו בימי "בין המצרים" שחלו בין י"ז תמוז לט' באב אותה השנה. לדבריו, המכולה הגיעה למגרש ביום רביעי שלאחר י"ז תמוז, ושבוע לאחר מכן הוא והתובע 1 הכשירו את המכולה לקראת העברת החיטה אליה. ביום חמישי הועברה החיטה אל המכולה במגרש ושבוע לאחר מכן הועברה המחצית השניה של החיטה שאוחסנה (עמ' 34, שורות 14-17 לפרוטוקול מיום 27.11.08). 21. מנגד ניצבת גירסת המינהל כמפורט בכתב ההגנה, לפיה ביום 8.8.05 סייר פקח מטעמו במקרקעין שבו הונחה המכולה, בחלקה 50 בגוש 6364, ומצא כי היא פנויה מפולשים. גירסה זו אינה מתיישבת עם טענת התובעים כי המכולה הוצבה בשטח עוד ביום 27.7.05. 22. התובעים לא הביאו ראיה או עדות לאימות גירסתם, זולת דפי יומנו של התובע 1. תיעוד זה אינו מהווה, לטעמי, ראיה חיצונית לעדות התובעים הואיל והרישום בדפי היומן נעשה על-ידי התובע 1 ואין בפני כל אינדיקציה למועד שבו נרשמו הדברים. כך לשם המחשה, ניתן היה לאתר את הקבלות שהוצאו בגין הובלת המכולה למגרש ושינוע שקי החיטה, או לזמן לעדות מי מאנשי המקצוע שסייעו לתובעים לבצע זאת כדוגמת נהג המשאית שנזכר בעדות התובע 2 (עמ' 34, שורה 18 לפרוטוקול מיום 27.11.08). מעבר לכך, עדותו של הפקח בנקודה זו היתה כנה, אחראית ומפורטת ולא נסתרה בחקירה נגדית. התרשמתי כי הוא זכר את פרטי השתלשלות האירועים והמועדים בהם התרחשו ואני סומכת על גרסתו. לא כך התרשמתי מעדות התובע 1 בעניין זה, שעדותו היתה מגמתית ורצופת אי דיוקים ואין אני נותנת בה אמון. בנסיבות אלה, איפוא, אני קובעת כי המכולה הוצבה על-ידי התובעים לאחר ביקורו של הפקח במקום ביום 8.8.05. כפועל יוצא, יש לדחות את טענת התובעים לפיה המכולה פונתה לאחר תום תקופת 30 הימים. פעולות המינהל לפינוי המכולה 23. הפקח מר אליה ציין בתצהירו כי ביום 5.9.05 ביקר בחלקה 50 בגוש 6364 שבבעלות המינהל, ובמועד זה הבחין במכולה שהועמדה במקום הוא ניסה לברר פרטים על בעל המכולה ונענה כי מדובר בקרובי משפחתו של סורני (סעיף 9 לתצהיר). בחקירתו הנגדית הבהיר כי פנה לקבל פרטים אצל השכן מר איציק יודלביץ והוא שמסר לו כי המכולה שייכת לקרוביו של מר סורני (עמ' 8, שורות 19-20 לפרוטוקול). משלא הייתה ידועה לו זהות בעלי המכולה הודבקה על גביה מדבקה, ובה דרישה מבעלי המכולה לפנותה בתוך 48 שעות. כן נרשם על המדבקה מספר הטלפון של הפקח במינהל. גרסה זו לא נסתרה על-ידי התובעים, ואף גובתה בצילום ההתראה שהודבקה על המכולה בה נקוב התאריך 5.9.05. ביום 7.9.05 שב הפקח אל המקום ומצא כי המכולה לא פונתה. על כן, באותו היום הגיעו למקום שישה פקחים עם קבלן פינוי ומנוף 60 טון לצורך העברתה לחלקה 52 בגוש 1038 שגובלת עם המקרקעין עליו הונחה, ואשר נמצאת בחכירת מר סורני. סעיף 18 לחוק המקרקעין וחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) תשמ"א 1981 24. על-פי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, רשאי מחזיק במקרקעין כדין להוציא אדם שתפס את המקרקעין שלא כדין, באמצעות שימוש בכוח במידה סבירה, בתנאי שהפעולה נעשית בתוך שלושים ימים מיום התפיסה. ההיתר לנקוט בדרך של עשיית דין עצמית לסילוק פולש לפי סעיף 18 הוגבל למי שהחזיק בפועל וכדין בקרקע ונושל מחזקתו. מי שזכאי להחזיק בקרקע אך לא החזיק בה בפועל, אינו רשאי לעשות דין לעצמו בהתאם לסעיף זה, אלא עליו לפנות לערכאות משפטיות לקבלת סעד (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, 839 (2003) (להלן: "פסק דין שמחון"). בנוסף, הוגבל השימוש באמצעי זה למצב בו עובדת הפלישה היא ברמת וודאות גבוהה, והוא נועד לאפשר מענה ל"פלישה טרייה" בלבד, שהיא פלישה שארעה לכל היותר 30 ימים עובר לפעולה. היתר זה אף מוגבל לשימוש בכוח סביר בלבד (בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל (2007). 25. מאידך על פי הוראות חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) תשמ"א נתונה למדינה הסמכות לסילוק הפולש גם מקום שמעולם לא החזיקה בפועל במקרקעין, וכן עומדים לרשות הציבורית שישה חודשים מיום שהתברר כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים-ושישה חודשים מיום התפיסה (במועד הרלוונטי לתביעה עמדו לרשות הציבורית 3 חודשים מיום הידיעה על התפיסה ולא יאוחר מ-12 חודשים מיום התפיסה) . 26. התובעים טוענים כי היה על הנתבע לפעול בהתאם להוראות חוק מקרקעי הציבור (פינוי קרקע) וזאת מאחר ומדובר בחוק ספציפי העוסק בפלישה למקרקעי ציבור ולא ע"פ הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין העוסק בכלל סוגי המקרקעין (סעיף 2 לסיכומים). 27. אני דוחה טענה זו; חוק מקרקעי ציבור הרחיב באופן ניכר את זכותה של המדינה לפעול להגנת קרקעותיה מפני פולשים על דרך של פעולה עצמית וזאת בכדי לחזק את יכולתה של המדינה לפעול כנגד מסיגי גבול. ההסדר הספציפי שנקבע במסגרת חוק מקרקעי ציבור בא להוסיף על ההסדר הכללי לעשיית דין עצמית על-פי חוק המקרקעין (ראה הדיון בפיסקה 14 בפסק דין שמחון הנ"ל). כך עומדת בפני המינהל הברירה האם לנקוט בפעולה בהתאם להסדר הכללי שבסעיף 18 לחוק המקרקעין או לפעול על-פי דרישות חוק מקרקעי ציבור. 28. התובעים מוסיפים וטוענים כי ההיתר לפעול ע"פ סעיף 18 לחוק המקרקעין מוגבל למי שהחזיק בפועל בקרקע ונושל מחזקתו ואילו הנתבע כלל לא החזיק בקרקע ועל כן לא היה רשאי לעשות דין לעצמו. לטענתם, המינהל לא הצביע על סממן כלשהו המעיד על "קירבה פיזית" לנכס במידה המתקבלת על-ידי הסביבה כמספקת לבטא שליטה בנכס על-ידי מניעתו מאחרים כגון שמירה או גידור ומפנים בעניין זה לאמור בבג"צ 6735/04 סוכובולסקי ז"ל ואח' נ' השר לענייני ביטחון פנים, פד"י נט(1) 321, 335. 29. גם טענה זו יש לדחות; כפי שעולה מעדותו של הפקח אליה ומעדויותיהם של יצחק דולב ומרדכי סניטובסקי, הפקחים שנשלחו מטעם המינהל לסייר במקרקעין שבחזקתו פועלים מתוקף תפקידם לשמירה על הקרקע ולסילוק פולשים שהסיגו גבולו בדרכים שונות. פעולות הפיקוח והשמירה שבוצעו מטעם המינהל מעידות על קיומה של שליטה על המקרקעין, שנועדה למנוע פלישות לקרקע שבבעלות המדינה. אין מקום לדרוש מן המינהל לגדר או להציב שלטים בכל הקרקעות הנתונות תחת פיקוחו. 30. לסיכום, אני דוחה את טענת התובעים כאילו פעולות הנתבע לפינוי המכולה מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין נעשו בחוסר סמכות. פינוי המכולה 31. כאמור, ביום 5/9/05 הדביק פקח המינהל מדבקה בה נדרש בעל המכולה לסלק את המכולה תוך 48 שעות. התובעים טוענים כי מדובר בפרק זמן קצר בלתי סביר באופן קיצוני לנסיבות המקרה. עוד מציינים התובעים כי חובת ההגינות ותום הלב מחייבת מתן פרק זמן ארוך יותר מיומיים וחצי על מנת לאפשר להם להתארגן ולהתפנות מרצון ובכך למנוע נזקים לקניינם, במיוחד כאשר מדובר בשטח שאינו מיושב ובמכולה שבעליה אינם בודקים אותה מידי יום. אני דוחה טענה זו; התובעים לא הצביעו על כל חובה שבדין שמוטלת על המינהל ליתן לפולשים לקרקע שבבעלותו פרק זמן להתארגנות או לפינוי מרצון, כאשר הם פועלים במסגרת ההסדר הכללי של סעיף 18 לחוק המקרקעין לסילוק פלישה טרייה בתוך 30 יום מיום התפיסה. בנסיבות העניין כאשר לרשות הנתבע 30 יום בלבד וכאשר אין באפשרותו לשלוח אדם למקום מדי יום, פרק הזמן שניתן, סביר. 32. התובעים טוענים כי היה על הנתבע לנסות ולאתר אותם. לשיטתם כאשר נאמר לפקח כי בעלי המכולה הם קרובי משפחה של סורני היה עליו לנסות ליצור קשר עם מר סורני על מנת לברר מי הם בעלי המכולה. גם בעניין זה לא הצביעו התובעים על חובה שבדין לפיה מחויב המינהל לנסות ולאתר את זהותם של הפולשים בטרם פינוי המכולה מהמקרקעין וגם טענה זו נדחית. 33. לטענת המינהל, כל הפעולות שביצעו הפקחים במטרה להזיז את המכולה מהחלקה שבחזקתה לחלקה שחכר מר סורני, עולים בקנה אחד עם דרישות סעיף 18 לחוק המקרקעין להפעלת כוח סביר בנסיבות העניין. אני דוחה טענה זו ומקבלת את טענת התובעים לפיה המינהל פעל בחוסר סבירות ומידתיות, וזאת מהנימוקים הבאים: א.מניעת האפשרות מהתובעים לעמוד בפרק הזמן שהוקצב להם לפינוי המכולה ל- 48 שעות; פריצת המכולה והשלכת שקי החיטה מתוכה לצורך הפחתת כובד משקלה; הימנעות המינהל מלפעול בדרכים אחרות שעמדו לרשותו לשם סילוק הפלישה בנסיבות הנ"ל. 34. כאמור, הפקח מר אליה הדביק אזהרה כי יש לפנות את המכולה תוך 48 שעות בפועל המכולה פונתה עוד לפני חלוף מועד זה; הפקח אליה אישר בעדותו כי המכולה פונתה בטרם חלפו 48 השעות שניתנו לתובעים וזאת בהתאם להוראת מנהל המחלקה ומשום שהפקחים נדרשו לטפל בפינוי נוסף באותו היום (עמ' 3, שורות 10-17 לפרוטוקול מיום 3.9.08; עמ' 42, שורות 26-32 לפרוטוקול מיום 13.9.11). אם בחר המינהל להקציב לתובעים 48 שעות לפינוי שומה היה עליו להמתין לחלוף מועד זה. 35. נציגי המינהל הגיעו למקום מצוידים במנוף להרמת משאות כבדים, אלא שהתחוור להם כי משקלה של המכולה עולה על המשקל שניתן לשאת בעזרת מנוף זה. בכדי להפחית את המשקל, נפרצה המכולה ושקי גרעינים הושלכו מחוצה לה. פריצת המכולה הינה בגדר הפעלת כוח לא סביר, והיה על הפקחים לנסות ולהשיג מנוף אחר שבעזרתו ניתן להרים את המכולה, גם אם הדבר הצריך המתנה של מספר ימים. כאמור המינהל רשאי לסלק פולשים מחלקה שנמצאת בחזקתו גם לאחר שחלפו שלושה חודשים ולא יאוחר משניים עשר חודשים מיום התפיסה. כך שבכל מקרה עמדו לרשותו יותר מחודשיים לנסות למצוא דרך פעולה אלטרנטיבית לפינוי המכולה מבלי לפרוץ אותה. כאמור לעיל, הוראות חוק מקרקעי ציבור באו להוסיף סמכויות למינהל וזאת כדי להעמיד לרשותו אמצעים יעילים יותר כנגד מסיגי גבול, ועל כן היה עליו להשתמש באמצעים אלה ולא להפעיל כוח שאינו סביר על מנת לסיים את הפינוי במסגרת הזמן שנקצבה לו על-פי הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין. 36. אין בידי לקבל את טענת המינהל, כי נסיבות המקרה והאילוצים בהם שרוי המינהל עוררו דחיפות שבעטיה לא ניתן היה להמתין עד להזמנת מנוף בעל קיבולת גדולה יותר. בפני המינהל עמדה קשת פעולות שניתן היה לבצע על מנת להשיג את אותה התוצאה של סילוק הפלישה במקרקעין. כך למשל ניתן היה לנסות לאתר את בעלי המכולה דרך המחזיק של החלקה מר סורני, ניתן היה להמתין עד להגעת מנוף מסיבי יותר, ניתן היה לפעול בהתאם להסדר שנקבע בחוק מקרקעי ציבור שמרחיב באופן ניכר את המועדים לפינוי הפולש. 37. פעולות הנתבע לפריצת המכולה, והוצאת השקים מתוכה נעשו ברשלנות תוך הפרת חובת הזהירות בה הוא מחויב כלפי התובעים. היה על הנתבע לצפות כי פריצת המכולה תגרום לבעליה נזק כפי שאכן קרה לבסוף. הפעלת הכוח בחוסר סבירות היא שגרמה לפסילת גרעיני החיטה ואלמלא פריצת המכולה לא היה נגרם לתובעים נזק זה רשלנות תורמת 38. כמפורט לעיל, בהתחשב באופי המגרשים והחלקות נשוא העניין, בהיותם שטחים פתוחים ונרחבים, מן הראוי היה כי התובעים יזמינו לשטח מודד, בטרם הצבת המכולה, על מנת לוודא כי המכולה לא תמוקם בטעות מעבר לגבולות החלקה של מר סורני. התובעים לא פעלו כך, ולא בדקו את השטח בטרם הניחו את המכולה על הקרקע. נסיבות אלה מעידות על רשלנות תורמת של התובעים לאירועים שהתרחשו בעקבות הצבת המכולה בחלקה על המקרקעין שבחזקת המינהל. 39. התובעים מוסיפים כי בעת שהוצבה המכולה בשטח לא ניתן היה להבחין כי המיקום בו הונחה "גולש" מחלקתו של מר סורני לעבר חלקו של המינהל. חיזוק לטענה זו מוצאים התובעים בפעולות המינהל לאחר הפינוי, שכללו הצבת שלטים במקום והערמת סוללת עפר לשם גידור הגבול בין שתי החלקות. פעולות אלו מלמדות, לגישתם, על אומד דעתו של המינהל בדבר הצורך לסמן את החזקתו בפועל בשטח שבבעלותו. אין בידי לקבל טענה זו. משבחרו התובעים להציב את המכולה בחלקה של מר סורני היה עליהם לוודא כי הם מציבים את המכולה בתוך גבולות החלקה. 40. בנוסף היה עליהם לציין פרטים מזהים על גבי המכולה וזאת לא עשו. התובע הסביר בחקירתו כי לא רשם על המכולה את פרטיו כבעלים היות ולא רצה שאנשים ידעו במה מדובר (עמ' 19, שורות 20-22 לפרוטוקול). כאשר אדם מניח מכולה בשטח פתוח ללא שמירה, מחובתו לציין אמצעי ליצירת קשר, הסברי התובע בעניין דחוקים ואינם משכנעים. 41. לאור האמור לתובעים רשלנות תורמת של 50%. חובת הקטנת הנזק 42. לטענת המינהל, היה בידי התובעים להציל את גרעיני החיטה, בפרק הזמן שחלף בין המועד שבו נודע להם על פריצת המכולה, דהיינו - מספר שעות לאחר האירוע (כמפורט בסעיף 14 לתצהיר התובע 1), ועד לשלב שבו העכברים החלו לכרסם את גרעיני החיטה - מספר שבועות לאחר פריצת המכולה, כפי שהסביר זאת התובע 1 בחקירתו (עמ' 38, שורות 27-29 לפרוטוקול מיום 13.9.11). 43. איני מקבלת את הסברי התובע כאילו אחסון השקים אינו משתלם מבחינה כלכלית, לא הובאה בפני כל אסמכתא לעלות תיקון המכולה בכדי שזו תשוב ותשמש ליעודה כמחסן. היה באפשרות התובעים לתקן את המכולה ולהמשיך לאחסן בה את שקי החיטה שלא נפגעו, בכדי למכור אותם בהמשך כגרעינים רגילים. הנזק 44. הנתבע טוען כי בשל תנאי האיחסון של החיטה במכולה היו גרעיני החיטה נפגמים בכל מקרה ולא ניתן היה להשתמש בהם ליעודם. הנתבע הגיש מטעמו את חוות דעתו של השמאי אהרונסון, אשר קובע כי גרעיני החיטה היו נפגעים מעובש בכל מקרה ולא היו ראויים לשמש כקמח למצה שמורה וזאת בשל תנאי האיחסון הלקויים בהם אוחסנו. השמאי אהרונסון מציין בחוות הדעת כי אחסנת גרעיני החיטה במכולה אטומה החשופה לקרינת השמש ולשינוי הטמפרטורה הינה שיטת איחסון גרועה לאחסנת חיטה. כל עלייה בלחות הגרגרים תביא להתפתחות של פטריות עובש וגושים מעופשים. בנוסף הטמפרטורה במכולה בשעות היום גורמות לגרעינים לאדות מים וירידת הטמפרטורה בשעות הערב מביאה לעיבוי ורטיבות אשר גם זאת תורמת להתפתחות פטריות ועובש (עמ' 4 לחוות הדעת). 45. בנוסף, במסגרת הבקשה לביטול פסק דין, הוגשה מטעם הנתבע חוות דעת של השמאי גולדשטיין. בחוות הדעת נקבע כי משהושחתו גרעיני החיטה היה על התובעים לרכוש גרעינים חלופיים ועל כן היקף הנזקים אינו יכול לעלות על עלות רכישת גרעינים חלופיים שהינה 22,348 ₪. מתוך סכום זה יש לקזז את הסכום שקיבלו התובעים ממכירת הגרעינים שהושחתו, בסופו של דבר הסתכמו נזקיהם של התובעים בסך של 15,998 ₪. 46. בעדותו ציין השמאי גולדשטיין כי למיטב הבנתו הזרעים שהיו במכולה היו פגומים ולפיכך, כל סחורה אחרת, אף אם טרם נקצרה, עשויה הייתה לשמש כבסיס לקמח של מצה שמורה טוב יותר מאותם זרעים (עמ' 9, שורות 14-18 לפרוטוקול מיום 3.9.08). בהמשך לתשובתו זו הבהיר השמאי גולדשטיין כי לדעתו, מכולה אטומה שהונחה בשדה באופן לא מוצלל, אינה מתאימה לשמש כמיכל אחסון לזרעי חיטה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בזרעים שנועדו לעמוד בקריטריונים קפדניים של מצה שמורה (עמ' 9, שורות 19-22 לפרוטוקול). בהקשר זה פירט השמאי גולדשטיין כי הקריטריון הבסיסי לאיחסון זרעים לקמח הוא איחסון בסילו מאוורר, שמור עם הקפדה על שאיבת לחות, וככל שנוגע לקמח למצה שמורה ייתכן שנדרשת שמירה מיוחדת (עמ' 9, שורות 23-27 לפרוטוקול). משעומת השמאי גולדשטיין עם הטענה כי בשנת 2005 לא ניתן היה לקנות זרעים חלופיים למצה שמורה השיב כי הזרעים בהם עסקינן הם "זרעים מאולחים" ולפיכך לא התאימו למצה שמורה (עמ' 10, שורות 16-20 לפרוטוקול). דעתו זו של השמאי גולדשטיין מבוססת על מיכל האיחסון בו נשמרו הזרעים ועל הריח החריף שהדיפו הזרעים ריח עליו העידו פקחי המינהל. 47. הנטל להוכיח את הטענה כי בכל מקרה גרעיני החיטה היו נפגמים ולא היו ראויים ליעודם, מוטל על הנתבע, ולטעמי הוא לא הרים נטל זה. מול גירסת השמאים מטעם הנתבע עומדת גרסתו של השמאי איתמר אשר לדבריו, קיימת אפשרות כי תיווצר רטיבות אך אין זה הכרחי (עמ' 17-18 לפרוטוקול). עוד הוא מציין כי כאשר בדק את החיטה, לאחר פריצת המכולה, זאת היתה יבשה לחלוטין ולא מעופשת (עמ' 14-15 לפרוטוקול). ככלל האמנתי לעדותו של השמאי איתמר כי הגרעינים שנבדקו על-ידו היו ללא עובש. אומנם גרעינים אלה היו מחוץ לשקים (כתוצאה מפריצת המכולה) אך יש בהם כדי להעיד על מצבם של הגרעינים שאוחסנו בשקים. זאת ועוד, גם מעדותו של מר עטיה, העוסק בסחר בגרעיני חיטה עולה כי עובש ייווצר כתוצאה מקבלת מים ישירה. בכל הקשור לריח החריף יתכן כי מקורו בחומר הברום שפוזר במכולה לקטילת מזיקים. 48. לאור האמור, הנתבע לא שכנע אותי במאזן ההסתברויות הנדרש כי אחסון החיטה במכולה, כשלעצמו, היה מביא להיווצרות עובש ולפסילת כל גרעיני החיטה. 49. כאמור, השמאי גולדשטיין העמיד את הנזק על שווי הגרעינים בלבד כאשר לשיטתו ניתן היה לרכוש גרעינים חלופיים ולהשתמש בהם לטחינת הקמח. מסקנה זו יש לדחות שכן לצורך טחינת קמח המיועד למצה שמורה בהכשרת בד"ץ בית יוסף היה צורך ברכישת גרעינים אשר נשמרו ממועד הקצירה. השמאי גולדשטיין מתייחס לתעריף הגרעינים במועד רכישתם ולא במועד הנזק, שאז ערכם היה גבוה יותר בשל הוצאות השמירה. לא הוכח בפני כי ניתן היה לרכוש בשוק החופשי, במועד אירוע הנזק, גרעינים אשר נשמרו ממועד הקצירה וספק בעיני אם ניתן היה לפעול בדרך זו. גם השמאי גולדשטיין אישר בחקירתו (במסגרת הדיון מיום 3/9/08 בבקשה לביטול פסק הדין) כי במועד זה היה קושי לרכוש גרעינים מעין אלו (עמ' 10 ו-13 לפרוטוקול הדיון הנ"ל). 50. לטענת הנתבע בסיכומיו, התובעים יכלו לרכוש חיטה ממר אייזנבך ולטחון ממנה בטחינת יד קמח למצה שמורה, (סעיף 6 לסיכומים). טענה זו יש לדחות מאחר ולא הוכח כי היה ניתן לרכוש גרעיני חיטה שמורים ממר אייזנבך במועד אירוע הנזק. לטעמי, לא ניתן להסיק מעדותו של התובע בדיון מיום 3/9/08, כי ניתן היה לרכוש גרעינים "שמורים" והוא נמנע מלעשות כן (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון). ספק רב בעיני אם סוחר אשר פעל לשמירה על גרעיני חיטה ממועד הקצירה יסכים למכור גרעינים אלה לאחר, כאשר כל שנדרש ממנו הוא להמשיך עוד כ- 8 חודשים בשמירה על גרעינים אלה וכאשר ההוצאות לאחסנת גרעינים אלה הוצאו על ידו והוא אינו נדרש להוצאות נוספות. 51. התובעים הגישו חוות דעת ערוכה על-ידי השמאי עוזי איתמר. השמאי איתמר קובע כי מתוך גרעיני החיטה שאוחסנו במכולה ניתן היה לטחון כמות של 19,890 ק"ג כאשר עלותו של כל ק"ג קמח מיוחד הינה 48.9 ₪, ולפיכך אמורים היו התובעים להרוויח את הסך של 972,621 ₪ מתוך סכום זה יש לקזז את עלות טחינת הקמח וכן את עלות הגרעינים שנמכרו. בסך הכל נגרם לתובעים הפסד הכנסה של 911,557 ₪ (ללא מע"מ). בכל הקשור למכירת הקמח הובאו לעדות מטעם התובעים אנשים שונים שהתחייבו לרכוש את הקמח, עדותם לא נסתרה ויש לקבל את טענת התובעים כי היו מצליחים למכור את מלוא כמות הקמח. 52. לטעמי, לא ניתן לקבל את התעריף המוצע בחוות דעתו של השמאי איתמר, שכן העדים שהובאו מטעם התובעים העידו על תעריף נמוך יותר. כך לדוגמא, הצהיר מר אמסלם בתצהירו כי התחייב לרכוש מהתובעים 7 טון קמח במחיר של 8.5$ בצירוף מע"מ לק"ג. גם המצהיר אהרון יוסף קורניצר העיד כי סוכם בינו לבין התובע 1 תעריף של 8.5$ בצירוף מע"מ לק"ג קמח טחון כאשר שער הדולר עמד על 4.6 (סעיף 5 לתצהיר). לאור האמור, התעריף לק"ג עומד על 39.1 סך של 777,699 ₪. 53. מסכום זה יש לקזז את הוצאות הטחינה ברחיים של יד. השמאי איתמר מסביר בחוות הדעת כי חישב את הוצאות הטחינה בשיעור של 40% בלבד, שכן הבין מהתובע כי רוב לקוחותיו (כ-60%),טוחנים את הקמח בעצמם. קביעה זו אין בידי לקבל שכן מתצהירים שהוגשו מטעם התובע עולה כי הוא התחייב למכור קמח דהינו גרעינים טחונים (עדותם של מר נתן יוספוביץ, זליג ליב ברברמן, אליהו אמסלם ואהרון יוסף קורניצר) אף לא אחד מעדים אלו ציין כי התכוון לרכוש ממנו גרעינים ולא קמח שנטחן בריחיים של יד. אי לכך יש להפחית את עלות טחינת הקמח בשעור של 100%, סך של 129,285. לסכום זה יש להוסיף את הבלאי למכונות הטחינה כמצויין בחוות הדעת 3,000 ₪. 54. כמפורט בסעיף לעיל, היה באפשרות התובעים להקטין את הנזק ולמכור את כל מלאי הגרעינים מיד בסמוך לפריצת המכולה. אך הם לא מצאו לנכון לנקוט באמצעים המתאימים לאחסון הסחורה במקום חלופי, או במכולה לאחר תיקונה, ובכך למנוע כניסת מזיקים ו/או חדירת רטיבות אל שקי החיטה. 55. בהתאם לחוות דעתו של השמאי גולדשטיין, עלות גרעיני חיטה הינה כ- 190$ לטון, וסך הכל כ- 22,348 ₪. וגם סכום זה יש להפחית מסכום הנזק. לאור האמור, הנזק שנגרם לתובעים הינו 623,066 ₪. 56. כאמור בסעיף 41 לתובעים רשלנות תורמת בשיעור של 50% מאחר ולא בדקו את גבולות החלקה בטרם הציבו את המכולה, ולא ציינו טלפון או כתובת ליצירת קשר ועל כן יש לחייב את הנתבע בתשלום הסך של 311,533 ₪. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן יש להוסיף לסכום זה מע"מ כדין. פגיעה במוניטין 57. התובעים טוענים כי נגרמה להם פגיעה במוניטין ונשללה מהם האפשרות לספק בבלעדיות קמח לבד"ץ בית יוסף (סעיף 25.2 לתצהיר התובע 1). התובעים לא שיכנעו אותי כי אכן נגרם להם נזק שכזה. לא הובא נציג מטעם בד"ץ בית יוסף התומך בטענה זו והתובע עצמו מאשר בעדותו כי כלל לא ניסה לחזור ולהגיש הצעה נוספת לבד"ץ בית יוסף (עמ' 34 לפרוטוקול). בנוסף הקונים הפוטנציאלים אשר התחייבו לרכוש ממנו קמח לא שללו בחקירתם הנגדית כי היו מתקשרים עם התובע פעם נוספת (עדותו של יוסיפוביץ עמ' 30, לפרוטוקול,ש' 12-13, עדותו של אמסלם עמ' 40 לפרוטוקול ש'18-20). 58. לסיכום לא השתכנעתי כי אכן לא ניתן היה לחזור על המיזם פעם נוספת ועל כן הטענה לפגיעה במוניטין נדחית. סוף דבר 59. הנתבע ישלם לתובעים סך של 311,533 ₪ בתוספת מע"מ כדין והפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף יישא בהוצאות התובעים בסך של 15,000 ₪. מקרקעיןחוק המקרקעין