קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קנס על סטיה מהיתר בניה: 1. בפניי תביעה בסכום של 505,050 ש"ח שעניינה הטלת קנס על הנתבע על-פי סעיף 219(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, בהסתמך על הרשעת הנתבע, בבית-המשפט לעניינים מקומיים בת"פ 2/917/96 בגין בניית מרתף ללא היתר בנייה כדין. 2. בכתב-ההגנה טען הנתבע טענות מקדמיות שונות באשר לדחיית התביעה על הסף, כשלטענתו, משהוטל עליו קנס בהליך הפלילי בבית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה, אין לתובעת עילה נוספת להטלת קנס נוסף על-פי סעיף 219(ב) לחוק התכנון והבניה. כן טען כי התביעה הוגשה טרם זמנה, ולהיעדר יריבות בינו לבין התובעת ולחלופין כפר הנתבע בסכום הנתבע הימנו ובאופן חישובו על-ידי התובעת. 3. כבוד סגן הנשיא צ' גורפינקל, אשר דן בתובענה לפניי, החליט להכריע כבר בשלב ראשוני בטענותיו המקדמיות של הנתבע כפי שפורטו בכתב-הגנתו (ראה החלטת כבוד השופט גורפינקל מיום 21.1.1999). 4. לאחר הגשת סיכומים בכתב באשר לכך, דחה כבוד סגן הנשיא גורפינקל את טענותיו המקדמיות של הנתבע ולא קיבל פרשנותו לסעיף 219(ב) לחוק התכנון והבניה (ראה החלטתו המנומקת של כבוד סגן הנשיא גורפינקל מיום 18.5.1999). 5. הנתבע עתר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת כבוד השופט גורפינקל. בית-המשפט המחוזי, בהחלטה מפי כבוד השופט ד"ר ג' קלינג, דחה את הבקשה וקבע כי לשונו של סעיף 219(ב) לחוק התכנון והבניה, אינה משתמעת לשני פנים ולפיכך מאפשרת את תביעה הנפרדת של התובעת (ראה החלטת כבוד השופט קלינג מיום 26.7.1999, בבר"ע 2087/99). 6. בפניי שתי חוות-דעת מאת שמאים מטעם בעלי-הדין: (א) אלי תומר, שמאי מטעם התובעת, קבע בחוות-דעתו כי שוויה של כל הדירה שבנה הנתבע (50 מ"ר) הינו 72,150$. (ב) בועז ברזילי, שמאי מטעם הנתבע, סקר בחוות-דעתו את הגישות השונות לאומדן כפל שווי המבנה על-פי סעיף 219(ב) לחוק התכנון והבניה, ואת שתי החלופות לחישובו, האחת, כי שווי "התועלת הכלכלית" של הנתבע בגין תוספת הבנייה ללא היתר לאחר ניכוי עלויות הבנייה מגיע לכדי 4,500$, והשנייה, כי שווייה של התוספת, ללא ניכוי עלויות הבנייה בגינה - 22,000$. 7. לנוכח הפער בין קביעת המומחים דלעיל, מיניתי את השמאי ירון ספקטור כמומחה מטעם בית-המשפט ובחוות-דעתו התייחס המומחה לקביעות השמאים מטעם בעלי-הדין ופירט אומדנו ותחשיביו ביחס לכל גישה (ראה סיכום חוות-דעתו, בעמ' 13-11 לחוות-דעתו). 8. לנוכח חוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט וכיוון שהמחלוקת בין בעלי-הדין מתמקדת בטענות משפטיות וענייני שומה מקצועיים, ועקב היעדר מחלוקת עובדתית המצריכה שמיעת עדויות, החלטתי, לאחר שמיעת טענות באי-כוח בעלי-הדין, על הגשת סיכומים בכתב תוך שמירת זכות הצדדים לטעון טענות מקדמיות שיש להם לאחר משלוח שאלות הבהרה למומחה מטעם בית-המשפט (ראה החלטתי מיום 1.5.2000). 9. לאחר עיון בכל התיעוד שבפניי: כתבי-טענות, החלטת כבוד השופט גורפינקל מיום 18.5.1999, החלטת כבוד השופט קלינג, חוות-דעת המומחים מטעם בעלי-הדין, חוות-דעתו של המומחה אשר מונה כמומחה מטעם בית-המשפט וסיכומי בעלי-הדין החלטתי כדלקמן: (א) טענותיו המקדמיות של הנתבע בסיכומיו (1) בהחלטתי מיום 1.5.2000, אמנם התרתי לשני הצדדים לטעון בסיכומיהם טענות מקדמיות שונות, אולם הרשאה זו אינה התרת הרסן הדיוני וחזרה לנקודת מוצא מקדמית, כל שכן לטענות מקדמיות שכבר הוכרעו בהחלטות קודמות של בית-המשפט. התרת האפשרות לטעון טענות מקדמיות שונות, כוונתה הייתה לאפשר לצדדים למצות את יומם וטענותיהם האפשריות באם היו נשמעות עדויות ולא הייתה בה כוונה לשוב לדיון מקדמי ראשוני, לא לבטל החלטות קודמות, וכל שכן לאפשר למי מהצדדים תיקון טעויות בדיון המקדמי. דברי הפתיחה של הנתבע בסיכומיו וטענותיו השונות (סעיף קטן 1 לסיכומי הנתבע) מעוררים תמיהה ודינם להידחות על הסף. דברים אלה מותירים רושם שהנתבע מנסה בכל כוחו להיאחז בכל טענה אפשרית על-מנת להמשיך בהליך השיפוטי ולדחות את קצו עד כמה שניתן. (2) החלטתי מיום 1.5.2000 המדברת בעדה, לא נתקלה בהתנגדות כלשהי מאת מי מבאי-כוח בעלי-הדין ולכול היה ברור כי אכן אין צורך בשמיעת עדויות בתובענה זו, כי זכותם של בעלי-הדין אינה מתקפחת עקב ההחלטה העניינית כיוון שעיקר המחלוקת הינה מחלוקת בין שמאים וחלקה מחלוקת משפטית, ולפיכך לעדויות לא תהא נפקות כלשהי להכרעה בהן. כיוון שלא נשמעה ולא נרשמה כל התנגדות מאת מי מבעלי-הדין לדרך הדיונית שהותוותה לסיום ההליך, מה גם כי בעלי-הדין פעלו על-פי ההחלטה ואישרו בכך שמשתמעת הסכמתם לקבלתה, אין מקום לטענת מי מהם בשלב הסיכומים כנגד החלטה זו. חבל שבא-כוח הנתבע בחר לטעון באשר לכך בסיכומיו ולא ציין התנגדותו להליך זה בשלב מוקדם יותר, ובשלב זה אין לי אלא לדחות הסתייגותו זו. (3) לא מצאתי כל ממש בטענות הנתבע באשר לצורת כתב-התביעה, בהסתמך, בין היתר, על תקנות 9(6) ו-9(14) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ולפיכך הנני דוחה אותן. טענה פרוצדורלית וטכנית זו, אינה יכולה להתקבל, ודאי לא בשלב מאוחר זה, שכן ענייני צורה או ניסוח, גם אם מעוגנים בתקנות סדר הדין האזרחי, אינם חזות הכול ולבית-המשפט סמכות ושיקול-דעת נרחב לפעול על-פי המהות בהתעלם מפגמים טכניים-צורניים-פרוצדורלים (לעניין זה ראה תקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי). (4) אין גם ממש בטענתו האחרת של הנתבע באשר לפירוט עילת התביעה, ניסוחה ובהירותה, כנטען בסעיף קטן 4(א) לסיכומיו. טענה זו נטענה בכתב-ההגנה של הנתבע, והייתה בפני כבוד סגן הנשיא גורפינקל אשר דן בהליכים המקדמיים בתובענה זו. הטענה אמנם לא הוכרעה מפורשות בהחלטת כבוד סגן הנשיא גורפינקל מיום 18.5.1999, אולם בתום ההליך המקדמי על שתי ההחלטות השיפוטיות שבו, אין ספק כי הנתבע ידע, באופן ברור ומפורש, מה טיב ההליך ומהי עילת התביעה ולפיכך טענותיו הכלליות בסיכומיו באשר לאי-ידיעה או בהירות נשמעות כמיתממות, אם לא למעלה מכך ודינן להידחות. (ב) לאחר דחיית טענותיו המקדמיות של הנתבע נדרשת הכרעתי המהותית המשפטית ובמחלוקת שבין השמאים, ולאחר שבחנתי את שבפניי החלטתי כדלקמן: (1) בכתב-התביעה תבעה התובעת את הנתבע בגין "כפל שוויו של המבנה" בהתייחסה "לרוחים מבניה בלתי חוקית" בהסתמכה על סעיף 219(ב) לחוק התכנון והבניה, כמפורט בסעיף 1 לכתב-התביעה. (2) החלטת כבוד השופט גורפינקל, מיום 18.5.1999, אשר אושרה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אישרה את זכאותה של התובעת לתבוע את הנתבע, בהסתמך על סעיף 219(ב) לחוק התכנון והבניה. (3) סעיף 219(ב) לחוק התכנון והבניה, מאפשר לתובעת לתבוע מהנתבע "...סכומים בשיעורים האמורים בפסקאות (1) ו-(2) לסעיף קטן (א)". פיסקאות אלה קובעות כדלקמן: סעיף 219(א)(1): "בעבירה בקשר לבניה הטעונה היתר לפי חוק זה - כפל שוויו של המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו ללא היתר". סעיף 219(א)(2): "בעבירה בקשר לבניה בסטיה מהיתר או מתכנית או בניגוד להוראה אחרת מכח חוק זה - כפל הפרש בין שווי המבנה או התוספת למבנה כפי שהוקמו לבין שוויים כפי שהיה אילו הוקמו בהתאם להיתר, לתכנית או להוראה האחרת". (4) כיוון שהנתבע הואשם והורשע בבניית חלק ממבנה תוך סטייה מהיתר בנייה (ראה סעיף 2 לכתב-האישום, הכרעת-הדין וגזר-הדין בת"פ 3-917-96 בבית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה אשר צורפו לכתב-התביעה), עולה כי התובעת זכאית לתבוע את הנתבע רק בגין הסכומים הקבועים בסעיף 219(א)(2) לחוק התכנון והבניה: "...כפל הפרש בין שווי המבנה או התוספת למבנה כפי שהוקמו לבין שוויים כפי שהיה אילו הוקמו בהתאם להיתר...", שכן סעיף זה הינו הסעיף היחידי הרלוונטי למקרה שבפניי. (5) לנוכח האמור ברור כי ניתן לקנוס את הנתבע רק בגין סטייתו מתנאי היתר הבנייה ובניית תוספת מרתף בשטח של 30 מ"ר, כאשר חיובו המקסימלי הינו "...כפל הפרש בין שווי המבנה..." כפי שהוקם לשוויו ללא התוספת המנוגדת להיתר, כאמור בסעיף 219(א)(2) לחוק התכנון והבניה. (6) הנני דוחה טענות הנתבע לפיהן יש לאפשר לו לנכות משווי המבנה או הקנס שיוטל את הקנסות שהוטלו עליו בהליכים קודמים. טענה זו מגוחכת וחסרת בסיס וקבלתה הייתה מעניקה לנאשם אשר הפר חוק התחשבות שאינו זכאי לה. בנוסף, טענה זו אינה תואמת את לשונו הברורה של סעיף 219 לחוק התכנון והבניה הקובע מפורשות כי בית-המשפט רשאי להטיל על הנאשם קנס בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 לחוק התכנון והבניה או במקומו. (7) גם טענתו האחרת של הנתבע שלפיה יש לנכות מהשווי של המבנה את עלויות הבנייה שהוצאו לשם בנייתו, דינה להידחות. טענה זו, שאינה מתיישבת עם לשון החוק, הופכת את הנתבע, אשר הואשם והורשע בהליך פלילי, לשותף כלכלי עם התובעת, אשר הייתה מאשימתו. בנוסף, זו גם קביעת המחוקק בסעיף 219 לחוק התכנון והבניה ואין תימה כי בתי-המשפט דחו טענה זו (ראה למשל ת"א (פ"ת) 1325/80 הועדה המקומית לתכנון ובניה השרון הדרומי נ' ירדני [2] וכן ע"פ 258/93 כהן נ' עת"א [1], אשר העתקם צורף לסיכומי התובעת לקראת הכרעת כבוד השופט גורפינקל בטענותיו המקדמיות של הנתבע). (8) לנוכח האמור, הנני קובע כי התובעת זכאית לתבוע מאת הנתבע את כפל הפרשי השווי כאמור בסעיף קטן 9(ב)(5) לעיל, ללא ניכוי עלויות הבנייה או הקנסות שהוטלו על הנתבע בהליכים הקודמים. (9) יש ממש בטענות הנתבע, המסתמך על פסיקה תואמת (ראה צירופי סיכומיו), באשר לשיקול-דעת שיש לבית-המשפט להפחתת שיעור הקנס שיוטל ללא קשר לשומת שוויה של תוספת הבנייה החורגת מהיתר. (10) לאחר שבחנתי את חוות-הדעת מאת בעלי-הדין ואת חוות-דעתו של השמאי אשר מונה כמומחה מטעם בית-המשפט, שוכנעתי ליתן משקל רב ומכריע לקביעותיו של מר ספקטור ירון, השמאי האובייקטיבי אשר מונה על-ידי בית-המשפט. בחנתי טענותיו של הנתבע באשר לקביעות שמאי זה ולא שוכנעתי לקבלן. בהחלטתי מיום 1.5.2000 התרתי לשני הצדדים להפנות לשמאי זה שאלות הבהרה לקביעותיו בחוות-דעתו, אולם הנתבע, כמו גם התובעת לא ניצלו אפשרות זאת ולכן תמוהות טענותיו של הנתבע באשר לקביעות שגויות או לחלופין בלתי ברורות של השמאי. (11) לאחר עיון בחוות-דעתו של מר ספקטור ירון, המומחה אשר מונה מטעם בית-המשפט, החלטתי לאמץ את קביעותו בחלופה ב' בחוות-דעתו, חלופה התואמת את קביעותיי ואת ההלכות הפסוקות. על-פיה ההפרש בין שווי הדירה כפי שהוקמה בפועל (72,000$) לבין שוויה אילו הוקמה על-פי התכנית וההיתר (40,300$) - מסתכם בסכום של 31,700$, ומכפלתו מביאה לסכום של 63,400$. (12) לנוכח עמדת התובעת בסיכומיה המוכנה להסתפק בחלופה נוחה יותר לנתבע (חלופה ג'), לאחר הפעלת אותו שיקול-הדעת המוקנה לבית-המשפט בהתחשב בנתוניו של המקרה שבפניי, החלטתי להטיל על הנתבע הקנס בסכום כולל ועגול של 150,000 ש"ח בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ והכול בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.בניהסטיה מהיתר בניהקנסהיתר בניה