קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת הבטחת הכנסה לשוהים בחו''ל: 1. זוהי תובענה כנגד החלטת פקיד התביעות אשר דחה את תביעתה של התובעת לגימלת הבטחת הכנסה בגין חודש פברואר 2002, בה שהתה התובעת בחו"ל מיום 21.2.02 ועד ליום 25.2.02.   2. מאחר והעובדות לא היו במחלוקת סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.   3. ואלה העובדות העיקריות המהוות רקע לתביעה.   א. לתובעת אושרה גימלת הבטחת הכנסה החל מחודש יוני 2000.   ב. התובעת שהתה בחו"ל החל מיום 28.8.01 ועד ליום 15.9.01 (להלן: היציאה הראשונה). עבור תקופה זו שולמה לתובעת גימלת הבטחת הכנסה.   ג. התובעת שהתה שוב בחו"ל בתקופה שצויינה בסע' 1 לעיל (להלן: היציאה השנייה).   ד. כאמור, המוסד לביטוח לאומי שלל את זכאותה של התובעת לגימלה בגין חודש פברואר 2002, בה שהתה מספר ימים בחו"ל.   4. תיקון מס' 16 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1980 פורסם ביום 14.6.2001 (דהיינו, לפני היציאה הראשונה) ונכנס לתוקף ביום 1.12.01 (לאחר היציאה הראשונה אולם לפני היציאה השנייה). עד לכניסתו לתוקף של תיקון מס' 16 לחוק, היה בתוקף סע' 14(ב) לחוק, אשר קבע כדלהלן:   (ב) הנמצא בחוץ לארץ למעלה מחודש ימים לא תשולם לו גימלה בעד הזמן שלאחר החודש הראשון; ואולם אם יש לו בן זוג זכאי הנמצא בארץ - תשולם הגימלה לאותו בן זוג, בשיעור המשתלם ליחיד, לפי הרכב משפחתו.   תיקון מס' 16 ביטל את הסעיף הנ"ל, ובמקומו נחקק סע' 14א' לחוק, אשר קובע כדלהלן:   5. לטענת המוסד לביטוח לאומי, משנכנס לתקוף הוראות סע' 14א', יש לשלול את הזכאות לגימלה בגין החודש הקלנדרי שבו יצא מישראל ובעד החודש שבו חזר מישראל (בענייננו החודשים שבמחלוקת) באם הוא יצא מישראל בתוך 12 החודשים שקדמו לחודש היציאה השנייה (כפי שקיים במקרה דנא), וזאת גם אם היציאה הקודמת היתה לפני כניסתו לתוקף של סע' 14א' לחוק. לעומת זאת, טוענת התובעת כי אין להביא בחשבון, לענין שלילת הזכאות לפי הוראות סע' 14(ב)(1) לחוק יציאות מישראל שאירעו לפני מועד כניסתו לתוקף של הסעיף.   6. לאחרונה ניתן פסק דין על ידי בית דין זה בהליך בל 2890/02 רימה בריצקוב נ' המוסד לביטוח לאומי. באותו מקרה היתה היציאה הראשונה לפני פירסום תיקון מס' 16ץ בית הדין פסק כי בדין נשללה הגימלה באותו מקרה. וכך כתב בית הדין:   7. אין בית הדין סבור כי מדובר בהחלה רטרואקטיבת של חוק, ואין בית הדין מקבל את המסקנה שהגיעה אליה המותב בענין פפרמן לעיל. בית הדין מקבל בעיקרו את הניתוח שהובא בסיכומי ב"כ הנתבע, המבחין בין חוק רטרואקטיבי, אשר פועל כולו למפרע, לבין חוק הפועל להבא, אולם מעניק משמעות שונה לפעולות שנעשו בעבר לאור פעולות שייעשו בעתיד. במקרה זה, לא נשללת הגימלה מכיוון שהתובעת יצאה לחו"ל לפני מועד תחילתו של סע' 14א'. העילה המיידית לשלילת הזכאות הינה היציאה לחו"ל לאחר מועד כניסתו של סע' 14א'. אלא שסע' 14א' נתן משמעות שונה ליציאה הקודמת. אותה יציאה קודמת היא לא זו אשר שללה את הזכאות. החוק לא הביא לשינוי מצבה של הזכאות, ולא שללה את הזכאות בשל הנסיעה הראשונה. אילו לא יצאה התובעת מהארץ בחודש דצמבר 2001, היתה היא ממשיכה לקבל את הגימלה.   8. קיימות דוגמאות רבות של חקיקה אשר קובעת נורמות לעתיד אולם מעניק משמעות חדשה לפעולות שנעשו בעבר, באם ייעשו פעולות נוספות בעתיד. דוגמאות רבות קיימות בנושא המסים, כאשר חוק מאוחר מחייב במסים על עיקסה שבעבר לא היתה חייבת במס, או משנה את התנאים לפטור ממס, בהתבסס על פעולות בעבר. האם ניתן לטעון כי כל אותן פעולות בעבר חייבות היו להיעשות רק לאחר התיקון שבחוק? או טול דוגמא של מעביד אשר הסכים עם עובדו כי הוא יעסיק אותו, לתקופה קצבוה, במשך 47 שעות שבועיות. בזמן עריכת החוזה, היתה המכסה השבועית של שעות עבודה 47 שעות, ועל כן, לא היה המעביד חייב בתשלום גמול שעות נוספות. לימים שונה החוק, ונקבע מכסה קטנה יותר של שעות רגילות שבועיות,כך, שאם המעביד ממשיך להעסיק את העובד 47 שעות שבועיות, יצטרך לשלם לו גמול שעות נוספות. האם תתקבל טענת המעביד כי מדובר בחקיקה רטרואקטיבית, ושהתיקון בחוק לא יחול על חוזים שנכרתו לפני תחילתו של התיקון, כיוון שאותו תיקון מעניק משמעות שונה להעסקה בעתיד מעבר למכסה החדש של שעות רגילות?   9. בית הדין דוחה גם את הטענות המבוססות על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נדמה לבית הדין כי ההלכות שנקבעו בנוגע לשלילת הזכאות לגימלה בגין הבעלות על רכב יפות הן לענין שלילת הזכאות בגין יציאה מחו"ל. אין מדובר על הגבלה של תנועתה של התובעת. אולם, החקיקה יצאה מנקודת מבט כי יציאה לחו"ל היה בבחינת מותרות, וכי אין זה ראוי כי מי שמבקש כי המדינה תתמוך בו ותפרנס אותו, יצא לחו"ל יותר מפעם ב- 12 חודשים. רבים מאוד מהעמלים לפרנסתם אינם יכולים להרשות לעצמם בילוי זה,ועל כן אין זו הוראה חקיקתית בלתי סבירה אשר יש לפסול אותה. מה גם שאין התובעת טוענת כנגד אותה הגבלה באופן כולל, אלא רק לגבי יישם ההוראה לגבי כאשר יצאה בעבר לפני תחילת החוק.     7. האמור לעיל יפה גם לענייננו, מה גם שבמקרה דנא, כיוון שהתיקון לחוק פורסם לפני הנסיעה הראשונה, יכלה התובעת לכלכל את מעשיה עוד לפני הנסיעה הראשונה, בידעה כי אם תיסע פעמיים במשך 12 חודשים, אזי תעמוד בפני שלילת גימלה.   8. התוצאה היא כי בית הדין דוחה את התביעה. אין צו להוצאות.הבטחת הכנסה