קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות חברת מוניות לתיק שאבד במונית: תביעה כנגד חב' מוניות לתשלום 4,900.- ש"ח, פיצוי בגין אובדן תיק ותכולתו. ומעשה שהיה כך היה: באשמורת ראשונה של ה08/10/98- נחת מטוסה של התובעת בנתב"ג בשובה ארצה; בצאתה מבית הנתיבות, כשהיא עמוסה כבודה רבה, הצטרפה כנוסעת במונית של הנתבעת בדרכה ירושלימה (הנתבעת היא כידוע בעלת זכיון בלעדי לביצוע הסעות אלו). בשעה 04:30 הגיעה המונית עד לקירבת מקום מגוריה של התובעת - המתגוררת ברח' המדרגות - לטענתה סרב נהג הנתבעת להיכנס אל הרחוב המוביל עד פתח הבית והוריד את התובעת עם כל מטענה, ברח' נרבתא, במרחק כ50- מ' מהבית. המטען כלל מספר תיקים כבדים וכוחה של התובעת לא עמד לה לשאת את כולם בבת אחת ולפיכך נאלצה להובילם לביתה במספר "סבבים" תוך שהיא משאירה חלק מן הכבודה ברחוב, מקום שם הורדה מן המונית. במהלך הובלות אלו נגנב אחד מן התיקים. לטענת התובעת הזדרז הנהג עד מאוד להוציא את מיטלטליה מן המונית ולהסתלק מן המקום ומסיבה זו אף לא הסיע את המונית עד לפתח ביתה ממש - למרות שאין זו הפעם הראשונה שהיא חוזרת בדרך זו לביתה ובכל המקרים בעבר הוביל אותה הנהג עד פתח הבית. לעומתה טוענת הנתבעת כי נהגיה משתדלים תמיד להגיע קרוב ככל האפשר לבית הנוסע; כך גם באותו לילה, הנהג קרב לבית התובעת ככל שניתן הדבר. לדברי נהג הנתבעת לא יכול היה ליקרב יותר לבית התובעת הואיל ומדובר ברחוב צר ללא מוצא - המחייב יציאה בנסיעה לאחור (בשעת לילה) וכאשר מכוניות אשר חנו בצד הכביש חסמו חלק מהכביש ומנעו אפשרות תמרון וכניסה עד לבית התובעת. עוד הוסיף הנהג והעיד כי התובעת לא ביקשה את עזרתו בנשיאת מטענה לביתה או כי ימתין במקום עד אשר תספיק להעביר את החבילות כולן לביתה - שאילו היתה מבקשת זאת היה נענה לה ברצון. לטענת התובעת כן ביקשה מהנהג עזרה בנשיאת חפציה אך הנהג סרב לכך - אלא שטענה זו לא אושרה ע"י עד מטעמה מר אוחיון, מכר של התובעת, אשר נסע אף הוא באותה מונית ונכח בעת שהתובעת ירדה ממנה. הוא סיפר שנהג המונית סרב להיכנס לסימטה המוליכה אל ביתה של התובעת כי "יש בעיה לנסוע ברוורס בלילה". לשאלה מדוע לא סייע הוא עצמו לתובעת להוביל חפציה לביתה השיב: "היתה המונית מלאה אנשים וכולם ממהרים, לא הספקתי, הנהג מאוד מיהר". התובעת סבורה כי הנתבעת הפרה את "חוזה ההסעה" המחייב את נהג המונית להובילה עד פתח ביתה, עם מטענה. לא מצאתי הגדרה ברורה של חובת הנתבעת באשר ליעד ההסעה של נוסעיה. הנתבעת פועלת, כנאמר לעיל עפ"י "חוזה הרשאה" בינה לבין רשות שדות התעופה. חוזה זה הוצג בפני לפי דרישתי - אך לא מצאתי בו דבר לעניין יעד ההסעה. בהעדר חוזה המגדיר את חובת הנתבעת בנושא זה יפורש החוזה (בין הנתבעת לנוסע) "לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות" [סעיף 25(א) של חוק החוזים (חלק כללי)]. נציג הנתבעת אישר כי הנתבעת משתדלת להוביל כל אחד מנוסעיה עד לפתח ביתו - אך זאת בכפוף לאילוצים שאינם בשליטתה. כאשר מנסה אני לשוות נגד עיני את המעמד בעת הורדת התובעת ולתהות על "אומד דעת" הצדדים, יכול אני אמנם להבין את עמדת נהג המונית אשר חשש להיכנס לסימטה צרה ללא מוצא שתחייב יציאה בנסיעה בהילוך אחורי - בשעת חשכה ומאמין כי יצא ידי חובתו כלפי הנוסעת משקרב אותה ליעדה ככל שיכול - כשמוניתו עדיין מלאה בנוסעים וכל אחד מהם ממהר להגיע ליעדו. עם זאת - סבור אני כי אין זה סביר להשאיר נוסע - או נוסעת - בודד/ה, בשעת ליל חשוכה במרחק ניכר מביתה כאשר היא עמוסה חבילות וברור בעליל כי לא תוכל להעמיס על עצמה ולהעביר את כל מיטלטליה עד ביתה ותאלץ להשאיר חלק מהם ניצבים ברחוב בעת "סבבי" ההובלה. גם אם אין כאן הפרת התחייבות מפורשת - סבור אני כי זו התנהגות בלתי סבירה מצד הנהג ובמלים אחרות הפרת תנאי "העולה מתוך כלל הנסיבות". ואולם - חוסר הסבירות דבק בנסיבות העניין גם בתובעת עצמה: משראתה כי היא עומדת להישאר לבדה עם כל חבילותיה - והיא זו אשר יכלה להעריך טוב מכולם מה תוכל לשאת ומהו מרחק ההליכה לביתה - חייבת היתה לומר דברה, להבהיר לנהג את המצב ולדרוש ממנו לסייע לה בהובלת החפצים או, למצער, להמתין ולסייע בשמירת החפצים עד אשר יובלו כולם לבית התובעת. משלא אמרה דבר (וכאמור לעיל - דחיתי גירסתה כי דרשה מהנהג לסייע לה) שותפה גם היא לתוצאה ולנזק שנגרם. בנסיבות אלו ראיתי לנכון לחלק את האחריות לתוצאה, בחלקים שווים בין הנתבעת (כאחראית למעשה נהגה) לבין התובעת עצמה. התביעה היא, כאמור, לפיצוי בסך 4,900.- ש"ח. התובעת טענה כי חישבה סכום זה במדוייק עפ"י ערך הפריטים אשר היו בתיק. לדבריה מדובר בבגדים ונעליים חלקם נרכשו בארץ עוד קודם הנסיעה, חלקם חדשים (שנרכשו במהלך הנסיעה) בחלקם כבר השתמשה וחלקם חדשים שטרם נעשה בהם שימוש. התובעת צרפה קבלות ומסמכים שונים להוכחת הרכישות - אך לא שייכה אותם לפריטים ולא הציגה רשימה ברורה של פריטים שהיו באותו תיק וערכו של כל פריט. הגם משמדובר בפריטי לבוש שבחלקם אינם חדשים ברור כי ערכם נופל בהרבה ממחיר רכישתם. במצב זה על ביהמ"ש לאמוד את שעור הנזק - עפ"י שיקול דעתו. הסכום שבו נקבה התובעת נראה בעיני מופרז - ביחס לתכולה סבירה של מזוודה או תיק יחיד. אני אומד את ערך התכולה לפי שיקול דעתי בסך 2,500.- ש"ח. לפיכך - בהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת מחצית נזקיה - היינו 1,250.- ש"ח, בצרוף הוצאות המשפט בסך כולל 300.- ש"ח. מונית