להלן פסק דין בנושא אי הכרה בליקוי שמיעה על יסוד חוות דעת: 1. התובע עתר לבית הדין להכיר בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל, לטענתו, כמחלת מקצוע שהיא בגדר "פגיעה בעבודה" כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 ולחילופין כי הליקויים האמורים נגרמו בדרך של מיקרוטראומה. 2. עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מתאריך 12.2.03 והחלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן - ההחלטה). בהחלטה זו קבענו, כי לאור התשתית העובדתית העולה מחומר הראיות שהוצג בפני בית הדין, היה התובע חשוף לרעש מזיק העולה על 85 דציבל מידי פעם במהלך עבודתו, כך שהוצבה תשתית עובדתית לאפשרות של פגיעה בדרך של מיקרוטראומה, אולם אין המדובר בחשיפה לרעש ממוצע משוקלל העולה על 85 דציבל במשך 8 שעות עבודה ליום. ד"ר פלוטקין מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והוא התבקש להשיב על השאלות המקובלות בהתייחס לאפשרות קיומה של פגיעה בדרך של מיקרוטראומה. 3. בחוות דעתו של ד"ר פלוטקין, אשר התקבלה בבית הדין בתאריך 23.3.03, השיב המומחה כי בתיק המוצגים אשר נשלח אליו קיים רק אודיוגרם אחד מ- 5199 ובאודיוגרם זה קיים פער בין תוצאות בדיקת הצלילים הטהורים לבין סף השמיעה לדיבור, פער המחשיד כי קיימת התחזות. מסיבה זו, הבהיר המומחה, הופנה התובע לביצוע בדיקת ברה, אשר אינה בודקת את כל התדרים. המומחה הבהיר, כי ליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש תעסוקתי מזיק, מתגבש לאחר כ-10 שנות חשיפה לרעש, בעוד שהתובע בתיק שבפנינו העיד, כי החל לחוש בבעיות שמיעה כשנתיים לאחר תחילת עבודתו, ואף אין מדובר בתובע שהיה חשוף לרעש חזק ומזיק במשך כל שעות עבודתו, אלא בתובע שהיה חשוף לרעש שעולה על 85 דציבל, שרק הוא רעש מזיק, רק במשך כשעתיים וחצי עד 3 שעות ליום. לדעת המומחה, בלתי אפשרי שתוך שנתיים מתחילת העבודה התגבש אצל התובע ליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש במקום העבודה ואם אכן סבל התובע מליקוי שמיעה כבר בשנת 96, מקורו בחשיפה קודמת לרעש, לפני תחילת עבודתו במפעל "שיבולת" בע"מ. המומחה חיווה דעתו כי התובע לא נפגע בדרך של מיקרוטראומה בשמיעתו, במהלך תקופת עבודתו במפעל "שיבולת" בע"מ, שהינה התקופה הרלוונטית בהתייחס אליה הופנו שאלות למומחה. המומחה אף הבהיר בחוות דעתו, כי ביצוע בדיקת שמיעה עדכנית כיום, דהיינו בשנת ‏2003, לא יהא בו כדי להביא למסקנה מה היה מצבו של התובע בעת סיום עבודתו במפעל "שיבולת" בשנת 99, דהיינו לפני כ-4 שנים. 4. בתאריך 29.5.03 ולאחר שאף אחד מהצדדים לא ביקש להפנות שאלות הבהרה למומחה, הגם שניתנה לצדדים האפשרות לעשות כן, כאמור בהחלטה מ24.3.03 , ניתנה על ידינו החלטה על הגשת סיכומים בתיק. התובע הגיש סיכומים בכתב ובהם ביקש כי בית הדין יפעיל את שיקול דעתו ולא יתן משקל מלא לחוות דעתו של היועץ - המומחה הרפואי ויקבע כי התובע נפגע בשמיעתו עקב חשיפתו לרעש רק בהסתמך על הנתונים העובדתים המצביעים על תשתית עובדתית של חשיפה לרעש מזיק. אין בידינו לקבל את בקשתו זו של התובע שכן אין די בתשתית עובדתית המצביעה על חשיפה לרעש אלא יש צורך אף בקשר סיבתי בין ליקוי השמיעה של התובע לבין חשיפתו לרעש במקום עבודתו. לא ברורה לנו בקשת ב"כ התובע בסיפה לסיכומיו, בנוגע להפליית התובע במוסד לביטוח לאומי לצורך בדיקה מחדש. יתר על כן נציין, כי אם התובע טוען שהיה חשוף לרעש מזיק במקום עבודה אחר, קודם לעבודתו במפעל "שיבולת" בע"מ, היה עליו להביא ראיות לכך, בראש ובראשונה לנתבע בעת הגשת התביעה לנתבע, ולאחר מכן לבית הדין. לא הובאו בפני בית הדין ראיות כלשהן על חשיפה לרעש מזיק במסגרת מקום עבודה, מעבר לחשיפה חלקית במפעל "שיבולת" בע"מ בשנים 94-99. קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההגיון ולא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין. (עיין לענין זה במאמרו של ס. אדלר "מומחים - יועצים רפואים בבתי הדין לעבודה", שנתון משפט העבודה, כרך ב' עמ' 199, 1994 וכן עיין בדב"ע נא/0/191 המוסד לביטוח לאומי נ. נחתום פד"ע כד' 89). המומחה הגיע למסקנתו זו בהסתמך על תוצאות בדיקות שונות המצויות במסמכים הרפואים שהועברו אליו וב"כ התובע אף לא ביקש להפנות אליו שאלות הבהרה כלשהן בנוגע לחוות הדעת. 5. על יסוד חוות דעתו של המומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין התביעה נדחית. אין צו להוצאות. 6. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. שמיעהחוות דעת