קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי רישום תקבול ע''י עובד: המשיב הורשע לאחר שמיעת ראיות בבמ"ש קמא יחד עם עובדו בעבירות על סעיף 216(7) לפקודת מס-הכנסה כשהנסיבות שהוכחו לא רשם תקבול. העונש שנגזר עליו קנס של -.000, 90שקל ומאסר ע"ת של חדשיים וחצי והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיף 216(7) לפקודת מס-הכנסה [1] והעבירה תבוצע ע"י הנאשם אישית ולא ע"י עובדו. ערעור המדינה הוא על פס"ד הזה שלפיו המאסר המותנה יופעל רק במקרה שהמשיב יעבור אישית עבירה של אי רישום תקבול להבדיל ממקרה שעובדו יעשה כן בנסיבות המטילות אחריות על מעביד. טענת המדינה כפולה: - א. אין חוק העונשין מאפשר סייג כזה. ב. כן לא ראוי לעשות סייג כזה בנסיבות העניין. לנו לא נראה שהיה ראוי לעשות סייג כזה כשההרשעה היא תוצאה של מעשה שבוצע ע"י עובד כשהמשיב לא הצליח להוכיח את טענתו בסיפא של סעיף 216(7) אבל זה לא עיקר. לפי פקודת מס הכנסה אי רשום תקבול ע"י עובד היא אותה עבירה לפי סעיף 216(7) כפי שהיא. כאשר מעביד עושה זאת בשני המקרים יש אחריות כללית למעביד, ההבדל היחיד הוא שהנסיבות של בצוע העבירה ע"י עובד יכול המעביד לפרוק מעצמו אחריות אם יוכיח שעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הכרוכים להבטחת מניעת העבירה. אם נכשל בהוכחת אחד משני התנאים המצטברים הללו הרי שעבר עבירה של אי רשום תקבול. אין כאן שתי עבירות אלא עבירה אחת. סעיף 52ב) לחוק העונשין [2] מאפשר לקבוע בגז"ד שהמאסר המותנה יופעל רק עם בצוע עבירה או עבירות הנזכרות בגז"ד ואין הסעיף מאפשר לקבוע התנאי באופן כזה שהמאסר המותנה יופעל רק כאשר העבירה הנזכרת בתנאי תבוצע בנסיבות מסוימות וזה בדיוק מה שנקבע בגז"ד בביתמ"ש קמא. משום כך נראה לנו שהערעור בדין יסודו. אנו מקבלים הערעור ומשנים את גז"ד באופן שהמאסר המותנה של 2.5חודשים יחול בכל מקרה של עבירה לפי סעיף 216(7) לפקודת מס הכנסה תוך 3שנים מתן גזר הדין בבית-משפט קמא, ללא תוספת סייג כלשהו. מיסיםעבירות מס