אי תשלום דמי תיווך למתווך מחברת רימקס

תא 1723/01 אי תשלום דמי תיווך למתווך מחברת רימקס, 1. התובע הינו מתווך במקצועו, סוכן עצמאי של סוכנות נדל"ן רימקס (להלן: "הסוכנות"). הנתבעת חתמה על הסכם בלעדיות עם התובע, מטעם הסוכנות, למכירת ביתה בגן-יבנה (להלן: "הבית"). ההסכם הוא נספח א' לתצהיר התובע, ת/1 (להלן: "ההסכם"). בהסכם נקבעה תקופת בלעדיות למשך 240 יום, מיום 30/10/00 עד 29/6/01 (להלן: "תקופת הבלעדיות"). 2. בתוך תקופת הבלעדיות, מכרה הנתבעת את הבית לע"ה 3, (להלן: "הקונה"), תמורת 144,000 דולר. זכרון דברים מיום 21/2/01 וחוזה מכירה מיום 28/2/01, צורפו כנספחים לתצהיר הנתבעת, נ/1. 3. לטענת התובע, הוא היה הגורם היעיל, שהביא להתקשרות בין הנתבעת, לבין הקונה ועל כן, על הנתבעת לשלם לו דמי תיווך, בשיעור 2% משווי המכירה בצירוף מע"מ, כמוסכם. עוד טוען התובע, כי ע"פ ההסכם, היה על הנתבעת גם ליידע את הקונה, כי זכותו של התובע לקבל דמי תיווך גם מהקונה, באותו שיעור ומאחר שהנתבעת לא עשתה זאת, עליה לשלם לתובע גם את דמי התיווך, שאמור היה הקונה לשלם. הנתבעת נתבעת, אפוא, לשלם דמי תיווך בשיעור 4%, בצירוף מע"מ, בסך 27,968 ₪. 4. לטענת הנתבעת, ההסכם הינו חוזה אחיד, המכיל תנאים מקפחים ועל כן, אינו תקף. מה גם, שההסכם מתנה על סעיף 14(3) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו - 1996 (להלן: "החוק"), שהוא חוק קוגנטי, שאין להתנות עליו. הנתבעת מכחישה גם, כי התובע היה הגורם היעיל להתקשרות עם הקונה. לטענתה, הקונה הגיע אליה באמצעות השכן ע"ה 2, אברהם וטורי (להלן: "השכן"), שהוא ידיד ותיק שלה, ולא דרך התובע. 5. מטעם התובע העידו התובע, שנחקר על תצהירו, ת/1 וע"ת 2, בעל הסוכנות באשדוד, שמעון גלעד, שנחקר על תצהירו, ת/2 (להלן: "גלעד"). גלעד העיד על השיטה בה פועלת הסוכנות, שיטה הכרוכה בהוצאות ומחייבת בלעדיות, על מנת למנוע "קומבינות" בין המוכר לקונה. לטענת התובע, במקרה דנן, הציב שלט גדול על הבית של הנתבעת ובו מס' הטלפון שלו וזאת, בנוסף לפרסומים בעיתונות המקומית, נספח ב' לתצהיר ת/1, ובנוסף להבאת קונים פוטנציאליים לראות את הבית. לטענת התובע, הקונה אכן התקשר אליו וקיבל פרטים ראשוניים על הבית, אולם בהמשך העלימו ממנו הנתבעת והקונה, שהגיעו להסכם ומנעו ממנו מעורבות נוספת. לטענתו, כשנודע לו על כך, פנה לנתבעת ודרש את דמי התיווך, ע"פ ההסכם, והנתבעת הסכימה לשלם, אלא שדחתה אותו באמתלות שונות, כשבסופו של דבר, סירבה לשלם. התובע ערך תרשומות של שיחותיו עם הנתבעת ועם הקונה, בנספח ג' לתצהירו. 6. מטעם הנתבעת העידו הנתבעת, שנחקרה על תצהירה נ/1, השכן והקונה. הנתבעת אישרה בחקירתה, כי התובע אכן הציב שלט על הבית. הנתבעת אישרה גם, כי הבטיחה לשלם לתובע דמי תיווך, אלא שבעצת עורך דינה, סרבה בסופו של דבר, לשלם לו. לטענת השכן, הוא זה שמסר לקונה אינפורמציה על הבית והיה הגורם המקשר בין הקונה לנתבעת. לעומתו, אישר הקונה, כי ראה את השלט על ביתה של הנתבעת, עוד לפני שהגיע לנתבעת וכי בעקבות שלט זה, יצר קשר עם המתווך - התובע ודיבר איתו פעמיים, לפחות. עוד אמר הקונה, כי הנתבעת אמרה לו "שיש לה קשר עם מתווך והיא אמורה לשלם לו..." (עמ' 19, שורה 10). 7. לאחר שהתרשמתי מהעדים ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני מקבל את גירסת התובע ודוחה את זו של הנתבעת. אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעת, כי ההסכם הוא חוזה אחיד וכי, אין לו תוקף. ראשית, הבלעדיות מוכרת בסעיף 9 (ב) לחוק. שנית, השיטה בה עובדת הסוכנות, כאשר על הבית המיועד למכירה, נתלה שלט גדול המציין, כי הבית למכירה ובו פרטי המתווך ומס' הטלפון שלו, מחייבת אמצעי הגנה, לבל "יעבדו" על המתווך ואחד מאמצעים אלה, יכול להיות גם תנאי נוקשה, כמו זה שבהסכם דנן. מה גם, שהתרשמתי מהנתבעת, כאחת שמבינה ענין, יודעת לעמוד על שלה והיא לא כזו תמימה, כפי שהתיימרה להיות. פסק הדין, אליו הפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו, אינו רלבנטי במקרה דנן, שכן הנסיבות שונות לחלוטין. שלישית, במקרה דנן, גם אם סעיף זה או אחר בהסכם הינו תנאי מקפח, הרי שאין לו רלבנטיות במקרה דנן, שכן הוכח חד-משמעית, כי התובע היה הגורם המקשר בין הנתבעת לבין הקונה והגורם היעיל להתקשרות זו. כאמור, גם הקונה אישר, כי בעקבות אותו שלט, הוא התקשר לתובע, כשהשלט כאמור, היה תלוי על ביתה של הנתבעת ועל כך אין כל מחלוקת. גם הנתבעת, בלית ברירה, כשהתגלתה מזימתה לנסות להעלים מהתובע את המכירה, הבינה שעליה לשלם למתווך, אלא שבעצת עורך דינה, החליטה לסרב בסופו של דבר. היא גם אמרה זאת לקונה, כפי שצוטט לעיל. לא בכדי הסכימה הנתבעת, באותו שלב, לשלם. מי שנהג במקרה זה שלא בתום לב, היא הנתבעת, שניסתה, כאמור, להעלים מהתובע את ההתקשרות, בנסיון להתחמק מתשלום דמי התיווך. בנסיבות אלה, הנתבעת ניסתה לבנות לעצמה גירסה, לפיה השכן היה הגורם המקשר, אלא שגירסה זו קרסה, לפי עדות הקונה, כפי שראינו לעיל. אם הנתבעת והקונה ניסו "לעבוד" על התובע והעלימו ממנו את ההתקשרות, מה יכול התובע לעשות עוד, כדי להיות "יעיל יותר" בהתקשרות ביניהם. על הנתבעת, אפוא, לשלם לתובע את דמי התיווך, בשיעור 2% + מע"מ, בלי כל קשר להסכם הבלעדיות או לתנאי הבלעדיות. 8. עם זאת, אין לקבל את דרישת התובע, לחייב את הנתבעת לשלם גם את דמי התיווך, שאמור היה הקונה לשלם. הוכח, כי התובע היה הגורם היעיל להתקשרות בין הנתבעת לקונה, כשגם הקונה אישר, כי לראשונה התוודע לבית, על פי השלט שהיה תלוי עליו ושבעקבותיו התקשר לתובע. הוכח, כי היתה מזימה של הנתבעת, בשיתוף עם הקונה, כנראה, להעלים את ההתקשרות מהתובע, אם כך, מדוע על הנתבעת לשלם גם את חלקו של הקונה, כשהתובע יכול לתבוע את דמי התיווך ישירות מהקונה. מה גם, שעובדה פשוטה זו כתובה גם בסעיף 3 להסכם - "האמור לעיל בא בנוסף לזכותכם לגביית עמלה בשיעור של 2% + מע"מ מן הרוכשים...". 9. ב"כ הנתבעת ניסה לטעון גם, כי התובע לא הוכיח שהוא בעל רשיון לעסוק בתיווך. ראשית, רשיונו של התובע לא היה במחלוקת, כפי שנראה מרשימת הפלוגתאות, בפרוטוקול ישיבת הקדם מיום 30/1/02. שנית, התובע הציג לעיון ביהמ"ש את רשיונו בסוף הדיון, כשבמהלך חקירתו הנגדית, אמר שיש לו רשיון ודי בכך. ב"כ הנתבעת, העלה טענה נוספת, כי לתובע מגיעים רק 50% מדמי התיווך, כשהיתרה מגיעה לסוכנות. טענה זו יש לדחות, שכן ע"פ ההסכם, התובע הוא סוכן עצמאי, הפועל ע"פ זכיון מטעם הסוכנות והתחייבויותיו כלפי הסוכנות, הן בינו לבין הסוכנות, כשמנהל הסוכנות באשדוד גם העיד בתביעה זו, כע"ת 2. 10. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע מחצית מסכום התביעה, דהיינו סך של 13,984 ₪, בצרוף הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה 2/9/01 ועד התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע גם מחצית מאגרת ביהמ"ש ובנוסף, גם שכ"ט עו"ד, בסך 5,000 ₪, בצרוף מע"מ ובצרוף הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. דמי תיווךתיווך