קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול חלק מהסכם פשרה: .1הוגשה תובענה בדרך של המרצת פתיחה בה מתבקש בית המשפט לבטל את החלק בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 4/3/91ולפיו על המבקשת לשלם למשיבה סך של 500,28$ בשקלים עד ליום .28/4/91 הרקע העובדתי .2א) המבקשת הינה אלמנת המנוח ז"ל (להלן-המנוח) שנפטר ביום .31/5/90המבקשת והמנוח התחתנו ביום 10/3/88לאחר שגרו יחדיו לטענת המבקשת, מדצמבר .1986 ב) לאחר פטירת המנוח הגישה המשיבה, אחותו של המנוח, בקשה למתן צו ירושה ובבקשתה טענה כי מגיע לה שליש מכל העזבון כולל שליש מדירת המגורים של המבקשת והמנוח. ג) המבקשת הגישה התנגדות לבקשת המשיבה וטענה כי מאחר והיתה נשואה למנוח שנתיים וחודשיים והתגוררה עימו כידועה בציבור עוד שנה וחצי, היינו התגוררה עימו למעלה משלוש שנים, הרי שהדבר מקנה לה, לטענתה, את הזכות לרשת את כל דירת המגורים. ד) המבקשת והמשיבה הגיעו להסכם פשרה ראשוני עוד ביום 25/2/91אשר לפיו התחייבה המבקשת לשלם למשיבה 500,28$ בשקלים ולהעביר לחזקתה טבעת יהלום. הסכם זה שנכתב והודפס על-ידי פרקליטי שני הצדדים קיבל תוקף של פסק-דין ביום .4/3/91 .3בתובענה זו עותרת המבקשת לבטלות החלק בהסכם המתייחס לסכום של 500,28$ שעליה לשלם למשיבה על-פי ההסכם מאחר והסכמתה זו ניתנה בטעות. לטענתה, לאחר החתימה על ההסכם נודע לה מקריאה בעיתון כי ביום 26/2/91ניתן פסק-דין של בית המשפט העליון בע"א 714/88שנצר נ' ריבלין, אשר בו נקבע כי יש להחיל את סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה אף על ידועים בציבור, דהיינו, אם תוכיח המבקשת כי היתה ידועתו בציבור של המנוח וכי גרה עימו למעלה משלוש שנים הרי שתהא זכאית לדירה. לאור הלכה זו, טוענת המבקשת, כי היא טעתה בהתקשרותה בהסכם הפשרה ולפיכך יש לבטל את החלק בהסכם המתייחס לסכום הכסף שעליה לתת למשיבה עבור ויתורה על חלקה בדירה. .4כאמור, מדובר ענייננו בהסכם, אשר קיבל תוקף של פסק-דין. ניתן לבטל פסק-דין זה אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם ששימש בסיס לפסק הדין. כדברי כב' השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 457/77מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט, פ"ד לב(2) 42בע"מ 46-47, כדלקמן: "מקובל עלינו כי פסק-דין בהסכמה ממוזגות בו שתי תכונות, זו של הסכם וזו של פסק-דין (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, ע' 422). מכאן, כי ניתן לבטל פסק-דין, אשר ניתן על יסוד הסכם-פשרה בין הצדדים וניתן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק-הדין... בין היתר, ניתן לבטל פסק-דין כאמור אם צד להסכם טעה או רומה וטעות ומעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטולו של ההסכם גם אלמלא אושר בפסק-דין...הווה אומר, הטעות שבה מדובר לצורך הענין שלפנינו, צריך שתהיה מן הסוג אשר בכוחה לבטל התקשרות חוזים ונטל הוכחתה על מי שטוען לקיומה...". וראה לענין זה אף דבריו של כב' השופט בך בע"א 690/88רובין ואח' נ' רובין, פ"ד מד(3) 459בעמ' 462שם הוא קבע כי יש לבחון שלוש שאלות: (1) האם היתה טעות מצידה של המבקשת? (2) האם בשל טעות זו חתמה על ההסכם הנדון? (3) האם טעות זו היא מסוג הטעויות שבכוחן להביא לביטולו של הסכם? .5הסעיף הראשון עליו מתבססת פרקליטת המבקשת הוא סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ולחילופין היא מסתמכת על סעיף 14(ב) לחוק החוזים. סעיף 14(ד) לחוק החוזים מגדיר טעות כדלקמן: "טעות" לענין סעיף זה וסעיף 15- בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאיננה אלא בכדאיות העיסקה". טוענת פרקליטת המבקשת כי המבקשת טעתה טעות שבחוק. לטענתה, עד לפרסום ההלכה בענין ע"א 714/88שהרחיבה את תחולתו של סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה אף על ידועים בציבור, לא היתה קיימת הלכה של בית המשפט העליון בענין. מכאן שטעותה של המבקשת הינה טעות בפירוש הוראת חוק, שנתגלתה לאחר אישור ההסכם בפסק-דין. .6על מהותה של טעות שבחוק עמדה פרופ' ג' שלו בספרה "דיני חוזים" בעמ' 195כדלקמן: "טעות שבחוק מתרחשת באשר מסיק המתקשר מסקנה משפטית מוטעית מן העובדות. שלא כמו הדין הפלילי, אין הדין האזרחי כולל חזקה שכל אדם יודע את הדין. אי-ידיעת החוק וטעות לגביו עשויה גם עשויה לפטור מחבות חוזית". נשאלת השאלה האם אכן הסיקה המבקשת במקרה דנן כי אין היא זכאית לרשת את מלוא הדירה ולפיכך חתמה על הסכם הפשרה? היינו נשאלת השאלה האם זו טעות שבחוק? על הקושי בפרשנות סעיף 14(ד) הנ"ל עמדה המשנה לנשיא בן-פורת בבג"צ 221/86כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469: "ערה אני לכך, שפרשנות הסעיף 14ד) בנוגע לפירוש המלים "אלא בכדאיות העיסקה" קשה וסבוכה היא, וגם לאחר שעיינתי בפסיקה ובדברי מלומדים לא הצלחתי לדלות משם מבחן אחיד וקל ליישום" (בעמ' 482מול האות ב'). ואכן, עיון בשורת פסקי-דין בהם נטענה טענה לגבי תחולת הסעיף, אינו מלמד על גיבושה של אמת מידה מוגדרת ליישומה (ראה לענין זה גם מאמרו של פרופ' דניאל פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד (3) 459, בעמ' 463). .7ובענייננו, מקריאת המסמכים שצורפו לתובענה הגעתי למסקנה כי טעותה של המבקשת היא אכן טעות שבכדאיות העיסקה, שכן המבקשת היתה מודעת לאפשרות של החלת סעיף 11(א)(2) גם על בני זוג במעמדה. היינו לאפשרות שתזכה לרשת את כל הדירה באם תוכיח כי היתה ה"ידועה בציבור" של המנוח. הראיה לכך היא שאכן המבקשת העלתה טענה זו בהתנגדותה לבקשת צו הירושה. עם זאת, המבקשת החליטה בסופו של דבר להתפשר ולהתחייב לשלם למשיבה תשלום "כפיצוי" לחלקה בדירה משיקולים אישיים וכלכליים משלה. כך למשל: באם היתה עומדת על טענתה הנ"ל שנטענה בהתנגדות, היה עליה גם להוכיח כי היתה "ידועתו בציבור" של המנוח במשך שלוש שנים לפחות. כמו-כן קיימים שיקולים נוספים כגון משך ועלות ההתדיינות המשפטית וכיוצ"ב, שכנראה נלקחו בחשבון. .8לחילופין, אף אם אקבל את גירסת המבקשת כי הטעות בה עסקינן היא טעות שבחוק, הרי שעל המבקשת להוכיח כי בשל טעות זו חתמה על הסכם הפשרה. על יסוד זה עמד כב' השופט ריבלין בה"פ 25/90עזבון המנוח ד"ר עמנואל מרקוביץ ואח' נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פס"מ תשנ"ב (חלק ראשון) עמ' 325, בעמ' 332כדלקמן: "הטעות עליה מסתמכת בקשת ביטול, מכוח הוראות סעיף 14לחוק החוזים, צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה. לפיכך, אפילו היו מוכיחים התובעים כי אכן טעה בא כוחם טעות שבחוק, יש להם צורך גם להוכיח, כי טעות זו היא שהניעה אותם או את בא כוחם מטעמם, להתקשר בהסכם הפשרה. מבחנו של יסוד זה בעילת הביטול הוא סובייקטיבי, והוכחתו, בראיות על מניעי התובעים בהתקשרות. מאידך גיסא, הדרישה ליסודיות הטעות, כמרכיב נוסף של עילת הביטול, מבחנה - אובייקטיבי (ג' שלו, בעמ' 199)." באשר ליסוד הראשון, טוענת המבקשת בתצהירה כי טעותה נבעה מייעוץ משפטי שקיבלה ואשר הסתמך על פסיקת בתי המשפט המחוזיים, שהיתה ידועה באותה עת. אולם, לתובענה זו לא צורף תצהיר מטעם הפרקליט שייצג את המבקשת באותם הליכים, ומכאן שטענתה זו של המבקשת לא הוכחה. לא זו אף זו, עולה מסקנה הפוכה מטענתה בתצהיר ההתנגדות בתיק העזבונות, שם היא טענה כי היא זכאית לכל הדירה. באשר ליסוד "היסודיות" בטעות, הרי שנכון שאם היתה מוכרזת כ"ידועדו בציבור" של המנוח במשך שלוש שנים, היא היתה זכאית לרשת את כל הדירה, אולם עובדה זו לא הוכחה והמבקשת משיקוליה היא, החליטה לוותר על הצורך להוכיח יסוד זה וחתמה על הסכם הפשרה. .9לחילופי חילופין, אף אם הייתי קובע כי הטעות בה עסקינן היא טעות שבחוק, אשר בעטיה חתמה המבקשת על ההסכם, הרי שרק לעיתים נדירות ולאחר ששוכנע בית המשפט כי נגרם נזק למבקשת, הוא יבטל את ההסכם שאושר בפסק הדין. מפסיקת בית המשפט העליון עולה מגמה של מדיניות שיפוטית שלא לפתוח מחדש עיסקאות שנסתיימו בפשרה (ראה למשל ע"א 624/80עמארה ואח' נ' נמני ואח’, פ"ד לז(2) 606, 614). מגמה זו מוצאת ביטויה בעיקר לגבי עיסקאות שנקשרו עקב טעות שבחוק (ראה לענין זה לדוגמא ע"א 706/71וילנר נ' עירית ראשון לציון, פ"ד כז (1) 160וכן ד' פרידמן, דיני עשית עושר ולא במשפט, בעמ' 545). הסיבה למגמה זו נעוצה בעובדה כי כל צד להסכם בשקלו אם להתקשר בהסכם אם לאו, ויתר על חלק מטענותיו, לאחר ששקלם למול הסיכון בו הוא עומד בהמשך ההתדיינות. סיכון זה יכול להתייחס אף להלכה משפטית (ראה ד' פרידמן, שם בעמ' 512). מכאן שגם במקרה דנן, בו נטענה טעות בכריתת ההסכם בשל ייעוץ משפטי מוטעה באשר לפירוש הוראת חוק, אין להזדרז ולבטל את העיסקה אלא אם כן הוכח קיומו של נזק רציני במיוחד למתקשר בעיסקה עקב הטעות. נזק כזה לא הוכח במקרה דנן, ולפיכך יש לדחות את התובענה. .10אשר על כן, התובענה נדחית. חוזההסכם פשרהפשרה